היי חברים, שמי שרון (זכר),

רק אתמול חגגתי 17.
אני אכתוב את זה בקצרה, כיוון שיש לי כמה דברים לעשות היום...

מאז גיל 15, 15 וחצי, אני מרגיש שמשהו חסר בחיים. הרגשתי שכאילו אין משמעות, שחסר משהו.
כאילו אני לא מרגיש יותר. המוזיקה, הסרטים שאהבתי, כאילו כל הדברים מפסיקים לרגש אותי.
אני מנסה לומר לעצמי: "אם אתה רוצה להיות מאושר - תהיה מאושר", אבל המשפט הזה לא תמיד עובד. הוא קצת מוזר.

הגעתי למסקנה שאמא שלי אשמה, כיוון שלא נתנה לי הרבה תשומת לב כשהייתי קטן... היא חזרה מהעבודה, שטפה כלים, עשתה את השאר והלכה לישון. כמעט ולא דיברנו, או התחבקנו, או יצאנו.
הייתי ילד בית, והיא הייתה שקטה ופאסיבית.
היה לי מחשב בבית (שאני קצת מצטער שקנו לי אותו), ואני התמכרתי אליו. שיחקתי וגלשתי המון, וכמעט ולא היו לי חברים.

אבא עזב בגיל 14 (גירושים) את הבית, אבל זה לא הזיז לי כי כל יום אנחנו שומרים על קשר טלפוני ואנחנו בסדר ומבלים יפה.
אבל אז נותרתי עם אמא ואם עוד 2 אחים, ובאמת התחיל להיות משעמם.
בגיל 15 חשבתי לעצמי - רגע, אין עוד דברים שאני רוצה חוץ מהחיים שיש לי?
התחלתי לקנאות בהרבה אנשים. בבחורים שעושים כושר, בבחורות שנראות טוב, באלו שיש להם חוגים ומדליות ובכלל כאלו שמאושרים.
התחלתי לכעוס ולהאשים אותה, אבל אחרי כמה זמן הפסקתי, כי הבנתי שגם אם זה נכון, היא לא שווה את זה, ואני סתם מעניש את עצמי.
אז בגיל 16 החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לשנות כמה דברים.
ההתחלה הייתה מבולבלת (אני לא אפרט כאן למה).

אבל מה שכן, הגעתי למסקנה שהדבר שאני רוצה לעשות בעתיד...
החלום שלי זה להיות שחקן בהוליווד. לא חייב טופ קרוז, אבל משהו על רמה, לפחות בהתחלה (אלייז'ה ווד כזה). ואני עושה את זה לא בגלל הפרסום והכסף, אני באמת אוהב סרטים מאז שהייתי קטן.
אני פשוט יודע שזה מה שאני רוצה, אבל יש לי עדיין את החוסר רגש הזה, הפאסיביות, זאת שגרמה לי להפסיק להרגיש, שבכל פעם שאני חושב על זה אני לא ממש מתרגש - אבל משהו אומר לי שזה זה.
רציתי פשוט להפסיק עם הבולשיט. להפסיק לקרוא ולנסות לנסח לעצמי טיפים ואידיאולוגיות לאיך להיות מאושר יותר ואוהב יותר (למעט כמה דברים קטנים) - הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולעשות שינוי רציני.
חיים רק פעם אחת... למה לשבת בחיים שאני לא אוהב, עם ביה"ס שאני לא אוהב? אני רוצה לטוס עכשיו לאל.איי., ללמוד משחק עם מורה פרטי, למצוא איזה חבר טוב שגם רוצה להיות שחקן, ולהתחיל לחיות כמו שצריך!!!!!!!!!!!!!

עכשיו אני בן 17, ואני לא יודע מה לעשות. אני לא כל כך מבולבל, אני פשוט לא מבין למה אני צריך לסבול חרא כזה, כי באמת מתחיל להישבר לי הזין.

למה לבלות עוד שנה במוסד הזה? ברור שאני יכול לשנות דברים בחיים ולשפרם, אבל שום דבר לא יהיה טוב עד שאני אסיים לגמרי את התיכון ואלך בעקבות מה שאני רוצה.

אז למה לבזבז עוד שנה וחצי (תתעלמו רגע מהצבא)? למה לא לטוס עכשיו?



למה לא להתחיל באמת לעשות את מה שגבר צריך לעשות???


(אני מודה לכם על הזמן ועל תגובות. אתם לא חייבים לרשום, רק רציתי לשתף, לחלוק, לשחרר כמה מטענים. אז תודה, ואם בא לך, תרשמו משהו)

אתה כל כך לא רוצה לעזוב את הבית ספר לפני שסיימת אותו!
תשקיע, תוציא תעודת בגרות טובה זה כולה 12 שנים מהחיים שלך שמשנים את כל ההמשך.
אתה צריך משהו ליפול עליו במקרה שהקריירת משחק לא תצליח - לא שאני מפקפק בכישורי המשחק שלך, פשוט נגיד אתה צריך לממן את שיעורי המשחק שלך, בינתיים תצטרך לעבוד ועדיף שתהיה לך תעודת בגרות בשביל זה.

בקשר לחוסר העניין בחיים - זה קורה לי וזה קורה לכולם גם למי ש"הולך למכון" או דברים בסגנון. זה נורמלי לגמרי והמטרה שלך אכן צריכה להיות לצאת מזה ולחפש משהו שאתה אוהב לעשות בגדר תחביב לא מקצוע, אם אתה אוהב לשחק אני מניח שתמצא איזו מסגרת לזה בשעות החופשיות שלך לא על חשבון הלימודים =]

לפי דעתי אין לך מה לטוס לארה"ב בעיניין המשחק הרי יש פה גם בתי ספר למשחק וזה ברור כשמש שעדיף לך להתחיל לפתח את כישורי המשחק שלך בשפת האם ולאחר מכן להתפתח הלאה.

תסיים את התיכון, תתגייס לצבא שם אולי תמצא את הדרך בה אתה רוצה ללכת בחיים, כמו שקורה לרבים.
לאחר מכן תוכל ללמוד לימודי משחק באוניברסיטה(?) או משהו.. אני לא סגור על איפה לומדים את זה.. בית ספר למשחק(?).

אז העצה שלי - חכה 4 שנים או במקרה הרע שנה.

יהיה משהו, כי יש משהו

מה שקורה לך זאת תקופה קשה בחיים, זה קורה להרבה אנשים, אבל תאמין לי, יש לך טעם בחיים..
תהיה מצאותי, אתה לא תטוס לאל.איי, לא כרגע, אז פשוט קח את עצמך בידיים, סיים ביצפר עם בגרות מלאה, עשה צבא בשירות שנוח לך, ואז.. יכול להיות שהמון דברים בראש שלך ישתנו, אבל אם לא, אז תלך אחרי החלום שלך, ותלמד משחק פה או החו"ל איפה שרק תרצה, אבל תחשוב עכשיו על המצב הקיים שאתה נמצא בו.. תלמד, תצליח..
בהצלחה..

השגיאה הגדולה ביותר שאנחנו עושים היא הניסיון להילחם בים החיים ולהתיש אותם. החיים אינם מתעייפים ואינו מותשים. האדם הוא המאבד את כוחו במלחמה הזאת, האדם הוא אשר מותש וטובע. אם תמצא את עצמך ב"לב ים" סוער, צוף על המים בשלווה והמתן לגל הנכון. הוא יגיע, שחה איתו והוא ישיב אותך אל החוף, אל המטרות הנכונות.

אל תאשים אחרים בחייך, החיים שלך הם באחריותך בלבד. אמא שלך עבדה כל היום, פירנסה אותך, דאגה שיהיה לך אוכל על השולחן. לעיתים דברים רגשיים חשובים יותר בין אם וילדה, אך הכל יחסי. אל תאמר לעצמך "היא אשמה כי...", תאמר לעצמך שאולי לך היו לך את הכלים הנכונים להתמודדות עם המצב הזה. המערכת יחסים שלך עם אמך מקשר חשוב שאינו ענה על צרכייך. חשבת לדבר עמה על כך?
אתה יודע מה הדבר החיובי? שהמציאות שלך יכולה להשתנות. זו אינו מציאות שמעמידה אותך במצב נתון כגון, מחלה, אובדן וכו'. יש לך חיים טובים למראית העין, את הדברים הבסיסיים, נותר לך פשוט "לשפץ" את חייך ולעצב את המציאות- הכל אפשרי אם תאמין בעצמך וביכולות שלך. החיים הם בחירות בלי פוסקות, בכל מצב אנו בוחרים להתנהג כך או אחרת- ובסוף מתמודדים עם התוצאות לטוב ו\או לרע. כל האנשים בשלב כזה או אחר בחייהם נקלעים לייאש והרגשה של "טחינת מים"\"עמידה במקום". אם נהיה מודעים לעוצמת הבחירות, נכיר במגבלותיה וביתרונותיה- דבר זה ייקל עלנו לשלוט בחיינו.
הסתפק במה שיש לך, אך שאוף ליותר. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. תמיד תוכל למצוא אצל אנשים אחרים דבר כמה או אחר שתרצה גם בחייך, בדיוק כמו שאחרים יוכלו למצוא בך דבר שהם רצו בחייהם. אין טעם לכך. תקבל והשלם את חייך עם כל החסרונות והיתרונות שלהם.
להעלות טענות ותלונות לגבי חייך, ילדותך, מה יועילו? אין פה אשמים. החיים שלך הם באחריותך, קח אחריות עליהם.
החיים לא קלים, אני רוצה להיות אסטרונאוט- אני יכול ללכת לנאס"א וישר לקבל תפקיד זה? לא. כל דבר דורש מאמץ. מאמץ מתבטא בדרכים שונות.
אם ברצונך להיות שחקן, לימודים זה רק ההתחלה, ראשית בגרות מלאה על מנת להתקבל לבית ספר למשחק עם שם בארץ, ומשם רק לעלות ולהצליח, ישנם הרבה שחקנים ישראליים שמצליחים בהוליווד.
אתה יכול ואף רצוי שתציב לעצמך מטרה- אך להגיע אליה הדרך קשה מאוד. לכל דבר יש סדר נכון של דברים, לך על פי הם. אל תרוץ, תעשה את הדברים לאט ונכון.


אני מאחל לך בהצלחה.

תודה על זמנכם. אני בטוח שכל מה שרשמתם עזר לכם גם להבין כמה דברים.
אז תודה.

קראתי בעיון את מה שאמרתם, חשבתי עליו, והגעתי למסקנה שפחות או יותר חצי מזה נכון וחצי לא.
התגובה השלישית בהחלט הייתה מעט קיצונית עבורי, ואני חושב שיש שם המון המון המון נקודות נכונות והמון לא נכונות.

אז ככה -

ראשית, אני לא מנסה לקפוץ גבוה מדי או לרוץ מהר מדי. אני פשוט לא אוהב להתעקב על דברים שאחרים עושים ובדר"כ לא מצליחים. למה ללמוד עוד שנה מליון מקצועות שאני לא הולך לעסוק בהם, וכשכבר החלטתי מה אני רוצה לעשות? אני ממש ממש לא מרגיש שאשנה את דעתי. אני נעול.
ובקשר לטענה שצריך לדעת קצת מהכל - אז קודם כל מהתיכון שלי אני לא לומד כמעט שום דבר חדש חוץ מכל מיני נוסחאות במתימטיקה, ואם אני רוצה ללמוד ספרות או היסטוריה, אני יכול לקרוא ובשעה אחת ללמוד יותר ממה שלומדים ביום שלם שכולו ספרות.
אבל כפי שאמרתם - מומלץ מאוד לחיים תעודת בגרות, ולכן אשקול לעשות משהו ששמעתי עליו ואני לא בטוח שהוא אפשרי - ללמוד בבית. אני יכול לסיים בשלושה חודשים את מה שלומדים שם בשנה, לעשות בגרות בתאריך שלי ולהיות חופשי בשאר הזמן לשפר את המבטא האמריקאי הלא משהו שלי, ולעשות הרבה ספורט. וכמובן גם לשמור על קשר עם המון חברים ולהיות נוכח במסיבת הסיום, כך שהקטע החברתי לא נפגע.
אין מה לעשות, הגעתי למסקנה שכל עוד אני בתיכון הזה - החיים לא יהיו משהו. השלמתי עם זה, וזה לא כל כך נורא, אבל אם אפשר בלי התיכון, אז למה לא?
שנית, אני לא רוצה ללמוד בביה"ס בארץ, כשאני רוצה להצליח בחו"ל. הסרטים בארץ לא מעניינים אותי כמעט, אני לא חושב שאפשר לקרוא לזה תעשייה. המטרה היא הוליווד (עץ קדוש! (-!
ולא ישראל. נקודה.
וללמוד שלוש שנים, ורק אח"כ ללכת למבחני בד, זה קצת יותר מדי זמן מבחינתי. אפשר לעשות דרך שהיא קצרה יותר - אבל לא פוגעת יותר מדי בכישורי המשחק. דרך שהמון שחקנים עושים - ללמוד אצל מורה פרטי, או יחד עם קבוצה קטנה, שמנסה לתת לך את עיקרי המשחק בכמה חודשים, ובו זמנית ללכת למבחני בד. זה מה שרוב השחקנים שם עושים.
דרך אגב - המון שחקנים גם פרשו מהתיכון. הם הבינו שהמסגרת לא בשבילם, ידעו בדיוק מה הם רוצים - עזבו את התיכון והם הצליחו! אני יודע שיש עוד מיליונים שעשו כך והיום הם מקבצים נדבות, אבל זה רק בגלל שהם ויתרו, הם לא רצו מספיק חזק, והם לא הלכו מספיק חזק עם זה.
כשאני אגיע לשם (עם אנגלית משופרת, כמובן) אני פשוט אזרוק את עצמי לשם - אתן את כל כולי במבחני הבד, אכיר את הסוכנים החשובים, אסביר לכולם עד כמה אני רוצה את התפקידים, אפעיל קצת חוטים פה ושם - אני אגנוב את ההצגה במבחני הבד! אני אהיה זה שהבמאים מסתכלים עליו ואומרים: "היי, ספילברג, אתה רואה את הבחור ההוא? אני יודע שאין לו ניסיון במשחק, והוא ישראלי - אבל אלוהים! הוא מוכשר! והוא ממש משקיע... יש בו משהו מיוחד, אנשים יזדהו איתו בקולנוע. מה אתה חושב, פיטר ג'קסון?"... מבינים?? וככה זה רק עניין של שנתיים שלוש עד שאקבל איזה תפקיד נחמד ואפילו קצת חשוב. ואולי אחרי 5 שנים איזה תפקיד ראשי טוב מאוד.

אבל כפי שאמרתם - להוציא איכשהו תעודת בגרות (כדי שאוכל למלצר שם ,לפרנסתי, הרי אני צריך להתקיים שם ממשהו באל.איי. לא?), לשפר אנגלית ומבטא, ורק אח"כ אולי לטוס. אוקיי.


שנית, אמא שלי - אני לא "יושב ומקשר ומאשים אותה כל היום", אני פשוט הגעתי למסקנה שהיא אשמה, סלחתי לה, והמשכתי הלאה. ואני דואג מפעם לפעם שהאחים הקטנים שלי לא יכללו בעוול הזה. תראו זה נכון שכולם אחראים לעצמם, אבל דמט! כשאתה קטן זה תפקיד ההורים שלך לדאוג לך. ומה לעשות שלפרנס זה לא מספיק! מה שהיא לא עבדה כל היום. היא עובדת בין 8 ל-3 או 4, ויש למה משכורת מעולה, ועוד תשלום מזונות של כמעט 4,000 (!!!) ש"ח.
היא כמעט ולא חיבקה אותי, כמעט ולא יצאה איתי, לעזאזל לא היה קשר בינינו ועדיין אין. אני זוכר שהייתי המון אצל סבתא וסבא שלי, הם גידלו אותי, איתם יש לי קשר מדהים ובלתי נתפס.
וניסיתי לדבר איתה בקשר לדברים הללו, אבל קשה מאוד לדבר איתה. היא לא ממש מקשיבה לי. זה כמו לדבר אל הקיר.
חלק מהתפקיד של ההורים הוא לתמוך בך, לדבר איתך, לדאוג לך כשאתה קטן. אני אמנם לא עשיתי את זה, אבל האם עליי לקחת אחריות גם על מה שקרה אז? זה נכון שהיום אני כן צריך לקחת אחריות למעשיי, אבל האם גם על התקופה שהייתי קטן? האם תבוא ותאשים ילד בן 4 בכך שההורים שלו זרקו אותו לרחוב והזניחו אותו? האם תגיד לו שצריך לקחת אחריות על מעשים, ושהוא אשם בכך שלא דאג לעצמו? זה ההורים שלו אשמים! זאת האחריות שלהם לדאוג לו!(!)!

לאחר מכן שאתה גודל, אפשר לומר לילדים את מה שרשמת - "לקחת אחריות על המעשים"
שלא תבין אותי לא נכון, אני לא אומר שזה לא נכון, זה סופר נכון.
אבל כשאתה קטן, מה לעשות - זה ל-א נכון. כשאתה קטן אתה לא מודע לעצמיך ולרצונות שלך כמו בתקופת ההתבגרת, והאחריות לחינוך נכון היא של ההורים שלך. הילד מתחנך כמו ההורים שלו, ואתה לא יכול להאשים אותו בכך. אתה לא יכולת להאשים אותי במה שהפכתי להיות - פאסיבי ולא מרגיש. עכשיו - אתה יכול לומר לי לקחת אחריות ולשנות, אבל מה שקרה פעם - הוא לא אשמתי, כשם שהילד בן 4 שזרקו אותו לרחוב והזניחו אותו, לא אשם במצבו.

אנחנו לא רבים, אני רק אומר לך כמה דברים שישבו לי על הלב מלא זמן.

ועוד משהו קטן - אמרת משהו על היחסים בין אם לבת. שהיחסים בין אם לבת הם צריכים להיות יותר רגשיים. כשקראתי את זה אני מאוד כעסתי. אני מפרש את זה כאילו אם נולדה בת - אז קצת יותר קירבה. אוקיי, זה נכון. מאוד נכון. אבל זה מצדיק הזנחה של הגבר? לא.
אני רגיש בדיוק כמו רגישה. ואני צריך שידברו איתי, בדיוק כמו שאחותי צריכה שידברו איתה. ההורמונים שלי משתוללים בדיוק כמו של בנות מהכיתה, ואם מעליבים אותי אני נפגע, אם חותכים אותי אני מדמם ואם מתעללים בי אני נוקם, בדיוק כמו ילדה. יש לי לב, למרות שאני גבר, בדיוק כמו שלנשים יש, ואין שום סיבה שבעולם שאימי תזניח אותי רגשית בגלל שאני גבר. שום סיבה.
אימי אהבה אותי, אבל היא לא הראתה את זה בשום אופן.

ועוד משהו לא פחות חשוב, היא כמעט הזניחה אותי. בזמן שכולם היו רשומים לחוגים וחיו, ונהנו, אני ישבתי מול המחשב ושיחקתי המון. הייתי קטן מאוד, וממש ממש לא ידעתי שזה מזיק. לא הבנתי שכמדי פעם חבר טוב היה מעיר לי שאני צריך להיות איתו בקשר יותר, שאני עושה טעות. איפה הייתה אימא אז? או אבא (אותו אני לא ממש מאשים כי הוא חזר הרבה יותר מאוחר מהעבודה)? למה לא העירו לי הרבה קטנה, קצת כיוונון, כדי שאני לא אתעורר בגיל ההתבגרות ולא אבין למה כולם פורחים ומאושרים ואני יושב מול המחשב, לא יוצא ולא עושה כמעט כלום? למה היא לא רשמה אותי לחוגים כמעט? למה לא יצאנו כמעט לבלות? למה היא לא דאגה קצת יותר שיהיו לי יותר חברים?
אני ממש לא מבין זאת. ממש לא.
מה אני כאילו אמור להיזרק לחיים ולאורך כל הגדילה להיות ללא תמיכה או הכוונה? מה זה צריך להיות?! וכשהתחלתי להשמין - אפילו לא מילה אחת כשסבלתי מעודף משקל. רק כשהייתי מוכן ומודע יותר לעצמי, בגיל 14 וחצי, לקחתי עצמי בידיים וקרעתי את התחת חצי שנה כדי להוריד במשקל.
שתבינו, אימי לא פושעת, אבל היא פשוט לא תמכה בי מספיק ולא עזרה וכיוונה אותי מספיק. זה הכל.
רק כדי שתבינו יותר, אתן לכם דוגמאות - דברים שהייתי רוצה שהיא תשנה אילו היינו יכולים לחזור אחורה: לדאוג שאעשה ספורט מגיל 5 באופן קבוע (וכמובן לקחת אותי לקורס שחייה כלשהו, אני לא אמור לגלות בגיל 16 שכולם יודעים לשחות ואני לא, וללכת לקחת איזה קורס ב-500 ש"ח כמו שעשיתי), לדאוג שיהיה לי תחביב מעניין שאוהב לעשות, לדבר איתי על דברים שקרו, כדי שלא אשמור הכל בלב, לדאוג שלא אשחק יותר מדי, לצאת מדי שבועיים, לטייל, או לקולנוע.

דברים כאלו היו משנים לי את החיים, ואני לא הייתי כותב את כל זה היום.
אבל מה שהיה היה! אין טעם, כפי שנאמר, לעסוק בעבר. יש לתקן את העוול, ולשמור על האחים הקטנים מפניו! כשם שמדינת ישראל שומרת עלינו ועל שאר יהודי העולם.

אני רק מקווה שלא יתעוררו יותר מדי רגשות כעס בעת הקריאה, אני לא רוצה להפוך את זה לויכוח מכוער. זה לא יוביל לכלום. אני רק רוצא שנקרא זה את דברי זה, נחשוב, נפנים, נצחק קצת ונחשוב איך ליישם זאת בחיים. זה הכל.

טוב, אז לסיום -
כפי שאני רואה את זה - זה יקרה כך בעוד שנה ומשהו (שוב - נעזוב רגע את הקטע של הצבא)
סיום תעודת בגרות, שיפור אנגלית, נסיעה לאל.איי. מציאת עבודה קטנה וטובה (כמו מלצרות), שאיתה אוכל להתממן שם, מציאת מורה פרטי טוב, למידת משחק, וגניבת ההצגה במבחני הבד.

כפי שאתם רואים את זה -
לסיים לימודים במוסד שאיני אוהב, צבא, לימודים של שלוש שנים בארץ, נסיעה לחו"ל (בגיל 25).

אני לא ממש ממהר, אבל החיים מתקתקים כמו שעון, ואני לא יכול להרשות לעצמי להגיע לאל.איי. רק בגיל 25 ללא שום ניסיון בשום דבר חוץ מהלימודים.
וכשאני יכול לעשות זאת 6 שנים לפני, אז למה לא?

אמרתם לי לקחת אחריות על עצמי. זה הדלקום שאני שומע מכולם (למרות שרק מעט מאוד אשכרה עוקבים אחר משפט זה).

אז הנה!!!!
זאת ההזדמנות שלי!!!!!

זאת לקיחת האחריות שלי. ולא, אני לא מרגיש שאני ממהר, המצפון שלי אומר לי שאני עושה את הדבר הנכון. ואני מרגיש שזה בסדר. אז למה לא להיות? להיות!!!


שוב, תודה רבה על זמנכם (והפעם זה בטח לקח הרבה זמן... שיו! אני מרגיש טוב הרבה יותר והידיים שלי כואבות... בלאט) (-: (-:

אף אדם אינו אוהב להתעכב על דברים. ההבדל במה שציינת הוא שאתה לא אוהב להתעכב על דברים שאחרים עושים ובדר"כ לא מצליחים, אל תראה את עצמך כחלק מהסטטיסטיקה, אם תרצה- תצליח! אחרים נכשלו, אתה לא.

אני מתנגד להמון דברים במערכת החינוך ולדרך בה הם מועברים- אבל נכון להיום זו הנורמה, כדי להצליח צריך ללמוד. אדם יכול לרצות להיות שחקן, מה יעזור לו מתמטיקה?

כל הכבוד שאתה יודע שאתה צריך תעודת בגרות. חשב אם חלילה לא תצליח בחו"ל, תחזור לארץ (למשפחה, לחברים) אחרי כמה שנים שתנסה את מזלך, ומה תעשה? חובה תעודת בגרות להצלחה, לפחות כיום.

בנושא לימודי בית, מניסיון, כאחד שלמד בבית ספר 'רגיל' ואז לימודי בית (לא משנה מה היו הסיבות לכך)- זה דבר קשה מאוד. שאתה בבית ספר, אתה נמצא תחת מסגרת, בבית לא, זה הבדל משמעותי מאוד. היה לי מאוד קשה ללמוד בבית לא בגלל שהחומר לימוד היה קשה, אלא כי לא היתה לי מסגרת. זה כיף להרגיש שאתה עושה הכל בקצב שלך, אבל עד גבול מסויים. אולי לך זה באמת יתאים. אני יודע שיש אנשים שלא מתאים להם מסגרת, ולכן לפני שתחליט לימודי בית, אולי תשקול על בית ספר אקסטרני.

אם אפשר לשאול, מדוע אתה כל כך לא אוהב את התיכון?
אנשים אשר חיים בחו"ל, שיש להם יתרון עלייך (מבחינת שפה, ניסיון בתרבות ובתחום שם) קשה להם מאוד להצליח ואפילו מעטים מצליחים. אני תומך בך במיליון אחוז ואני מתפלל שאכן תצליח, תאמין שאתה יכול. אבל תמיד קח בחשבון את האפשרות השניה, את האפשרות שהחלום שלך לא יתגשם.

על כל מפורסם אחד שפרש מהתיכון והצליח, יש מאה שלא.. מבין? הכל יחסי. תאמין שאתה יכול, אבל תמיד תיקח לתשומת לבך את החששות. אני לא מכיר מקרוב את תעשיית הקולנוע אבל אני כן יודע שלהתחיל מ"אפס" זה מאוד קשה. רוב השחקנים שם הם בנים של... קרובים של... וחבל.

הכי חשוב זה לא להישבר, גם אם יענו לך בשלילה, יקטלו אותך, תן לזה רק לאתגר אותך להשתפר יותר. בהצלחה בנושא זה. אני באמת מקווה שתצליח, חלומות כן מתגשים



למה אתה חושב שאמא שלך אשמה?

צודק שתפקיד ההורים שלך לדאוג לך. אבל דאגה מתבטאת בהמון תחומים, גם ללכת לעבודה כדי לתת אוכל לילדים שלך זו דאגה. ולדאוג ל-3 ילדים ב4,000 שקל (ואולי קצת יותר), מניסיון, זה לא הרבה בכלל. תראה, ישנם אנשים שקשה להם להראות סוג של רגש אשר מתבטא בחיבוק. אנשים אלו פאסיביים יותר. אף פעם לא מאוחר מדי. אם תלך לאמא שלך ותחבק אותה, מה יקרה? אם תציע לאמא שלך ללכת איתך להסתובב בקניון או ללכת לאכול צהריים, מה יקרה? תיזום, תנסה לתקן. למה היא לא מקשיבה לך? אם למשל אתה תבוא ותגיד לה אם היא רוצה ללכת איתך לאכול, מה היא תגיד? אם תוכל לתת דוגמא לכך שאי אפשר לדבר איתה על מנת שאוכל להבין טוב יותר את כוונתך- אשמח.
אני לא אאשים ילד קטן שההורים שלו זרקו אותו לרחוב, אבל אני כן מאמין שאפילו ילדים קטנים צריכים להיות מודעים למעשיהם, וכן צריכים לקחת אחריות על החיים שלהם, ההורים כמובן צריכים לתת כיוון, החינוך מתחיל מהיום ראשון שנולד. אם ילד בן 3 ירביץ לילד אחר ולא יגידו כלום, הוא יחשוב שזה לגיטימי וימשיך בכך, אם ילד עושה מעשה שגוי ולא בסדר הוא צריך להענש על כך (לדוגמא, ללכת לחדר). גם ללמד ילד לאכול בכפית ולא בידיים- זה כיוון שההורים נותנים לילד.

אני מאוד חולק על מה שאתה אומר, ילד קטן כן מודע למה שהוא עושה, אפילו יותר טוב מאשר בוגר. כמובן שהכל נובע מסוג של תמימות, פעם ראשונה שכזאת, אבל הוא מודע לחיים שלו, מאוד. ואני אומר את זה אחרי התייעצות עם מומחים בנושא.
האחריות לחינוך ילד היא של ההורים, כמובן, אבל עובדה, שאני מדבר איתך אני חושב שאני מדבר עם אחלה אדם. והחינוך שלך לא בא מהאויר, אלא מישהו חינך אותך לכך, בדרך זו או אחרת.
אם ילד מתחנך כמו ההורים שלו, למה אתה לא כמו אמא שלך? אני לא חושב שאתה פאסיבי ולא מרגיש, ממש לא, אם זה היה נכון, לא היית כותב בפורום הזה מה אתה מרגיש, למה ? כי לא היה באמת איכפת לך מזה, אבל כן איכפת לך.



מצטער על האי הבנה, אך לא הבנת נכון את כוונתי (באשמתי).

כאשר אמרתי את המשפט: " לעיתים דברים רגשיים חשובים יותר בין אם וילדה, אך הכל יחסי."- הכוונה שלי במילה "ילדה" היא לא ילד ממין נקבה, אלא "ילדה" כילד שלה. ממין נקבה וזכר כאחד.



למה אתה חושב שאמא שלך הזניחה אותך? לדעתך.

אתה לא שמת לב שהישיבה מול המחשב פוגעת בך בלמצוא חברים? אני לא חושב שדבר כזה צריך להתעורר בגיל ההתבגרות. זה דבר לגיטימי לכל גיל, נכון שמחשב בגיל קטן זה אטרקציה (למרות שכיום זה לא) אבל לא ראית שישיבה בבית פוגעת בך? לא רצית ללכת לחוגים? (שאם רצית ידעת שחוגים ינתקו אותך מהמחשב). הרי כיום, מניסיון, שילד רוצה ללכת לחוג, הוא שומע עליו לדוגמא מחבר שהולך לחוג, מנסה, מתלהב ומבקש רשות מהוריו להירשם לחוג. זה לא עלה בדעתך? ואח שלי בא ואמר את זה, הוא לא היה צריך שאחד מההורים שלו יעיר לו על הישיבה מול המחשב, הוא רצה והוא בחר ללכת לחוג, בדיוק כמו שאתה בחרת למחשב מול המחשב. אם היית מנסה למשל ללמוד על המחשב תיכנות, והיום ידעת לתכנת, זה דבר היה מועיל לך בעתיד אולי בתור מקצוע, היית אומר לעצמך למה לא ניתקו אותי מהמחשב ? לא חושב.



וואי וואי... איזה חפירות

אתה לא חייב להגיב אם אינך רוצה. אין פה ויכוחים או מריבות, אני רק מנסה לעזור.



שוב,

אני מאחל לך את כל ההצלחה שבעולם... ויותר.

לק"י

האמת לא האמנתי שאני אקרא את כל זה..מסתבר שקראתי.ברוך הבא..ממש יופי של נאום..לא יודעת..נהנתי..יומטוב.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

זה היה לפני הטקסט ^

וזה בטקסט V

"אני יכול לסיים בשלושה חודשים את מה שלומדים שם בשנה, לעשות בגרות בתאריך שלי ולהיות חופשי בשאר הזמן לשפר את המבטא האמריקאי הלא משהו שלי, ולעשות הרבה ספורט"

"ללמוד שלוש שנים, ורק אח"כ ללכת למבחני בד, זה קצת יותר מדי זמן מבחינתי. אפשר לעשות דרך שהיא קצרה יותר - אבל לא פוגעת יותר מדי בכישורי המשחק. דרך שהמון שחקנים עושים - ללמוד אצל מורה פרטי"

יהיה משהו, כי יש משהו

אתה ילד שמבין מה הוא רוצה בחיים שלי, וזאת לפי ההודעה שלך.
ממש יפה שלקחת את עצמך בידיים ושהבנת שאם תאשים את אמא שלך זה לא ייתן לך כלום.
מאחל לך בהצלחה עם כל עניין המשחק.... אבל לדעתי אתה לא חייב ללכת לאל. איי. יש גם בתי ספר ממש טובים למשחק בארץ.
אבל תמה שחשוב זה שתתמיד.....
ובן אדם לא צריך להגיד לעצמו שהוא בן אדם טוב ושהוא יצליח כדי שהוא באמת יצליח! בן אדם מצליח אם הוא עושה מה שאתה עשית- לוקח יוזמה ומחליט החלטות!
חבל לי שקנאת באנשים אחרים כי זה היה סתם בזבוז זמן ומצב-רוח. אין לך במה לקנאות באף אחד.
אם תצא אתה גם תכיר בנוץ, גם תשפר את הביטחון העצמי, גם תכיר חברים ובכלל תראה שהחיים יפים