מבצע גיל 1 - מבצע של סיירת הצנחנים הראשונה בתחילת אוגוסט 1954.

סמל יצחק ג'יבלי נפל בשבי הלגיון הירדני בעקבות פעולת התגמול בעזון. הממשלה בראשותו של משה שרת החליטה לפדות אותו בכל מחיר והמשימה הוטלה ע"י הרמטכ"ל משה דיין על אריק שרון – מג"ד 890.

הרעיון במבצע הראשון בסדרת מבצעי גיל (גי"ל=ג'יבלי יצחק לחופש) היה להודיע לשלטונות הירדנים שנתפשו 2 מסתננים ערבים וישראל מוכנה להחזיר אותם לירדן באמצעות קציני האו"ם ומשטרת ישראל. נקבע שהחזרת המסתננים לידי הלגיונרים תהיה ליד מחסום מוקייבלה - עפולה. הכוונה הייתה שברגע שיבואו לקחת אותם, השוטרים ישלפו את הנשק, ישתלטו עליהם ויסתלקו במהירות בעזרת ג'יפ צהלי צבוע לבן. קצין האו"ם היה אריק שרון ונהגו היה אבשה, שניהם לבשו בגדי א' של חיל האוויר וכובעים מתקופת הבריגאדה. מפקד השוטרים היה מאיר הר ציון. המסתננים היו שמוליק אומני ואלישע בן-צור התימני. התמונה צולמה בשטח הכינוס ליד מעיין חרוד. משמאל לימין: אהרון אשל – מפקד חוליה בסיירת לא השתתף בפעולה בגלל זקנו, לידו עומדים מאיר יעקובי, רן צור, מאיר הר ציון, עם כובע של האו"ם אריק שרון, יושב עם כפיה שמואל אומני, כורע עם כפיה ועביה אלישע בן צור מירושלים, נשען על הג'יפ יאיר רוזנפלד מדגניה, עם כובע של האו"ם הנהג של אריק אבשה אנצלביץ , קיצוני מימין סעדיה אלקיים סופפו – מפקד פלוגה א'. על הג'יפ הצבוע לבן עומד נהג התובלה יוסי קורץ מחולדה.

בפועל, הכוח הגיע למחסום אך הירדנים סרבו לקבל את "המסתננים". בהמשך נערכו מבצעים נוספים אשר בסופם שוחרר יצחק ג'יבלי מהשבי וזכה לקבל את עיטור העוז.

האם "השימוש באו"ם" לא עובר את גבול הביצוע בכל מחיר? האם יש בכלל גבול כזה?

----------------------

מנהל אתר
www.202.org.il

לדעתי, כשמדובר בהחזרת שבויים למשפחותיהם , אין קו אדום. מותר ורצוי להשתמש בתחבולות שונות ובהונאה וכל המרבה הרי זה משובח.
לא סתם אמרו חכמים ממני לפני אי אלו שנים "בתחבולות תעשה לך מלחמה"

עם זאת - חייב להיות איזשהו "קו אדום מוסרי" שנקבע בכל פעם מחדש ,בהתאם לנסיבות ולחומרת הארוע. ( למשל - במקרה רון ארד - הייתי מאשר חטיפה של ילדים,נשים ותינוקות הקשורים לאנשים שאולי מחזיקים ברשותם מידע ערכי , לא הייתי מאשר פעולה בנוסח וויאטנם - השמדה גורפת של כפר לבנוני על יושביו.

158 . מתחילים לראות את הסוף .

האם באמת אין קווים אדומים?
שהרי אתה עצמך אומר שיש דברים שלא יעשו.
ומה עם מגבלות מדיניות? האם מדינה, גם מדינת ישראל, היא גוף אוטארקי שאיננו כפוף לסביבה
הבינלאומית? מדינות כמו אלבניה כבר חדלו להתקיים ואפילו צפון-קוריאה מושפעת מלחצים חיצוניים.

הארוע המתואר מתאר נאמנה מציאות ותפיסה שהיתה קיימת באותן שנים בעיקר במערכת הבטחון
ובמיוחד בצה"ל. התפיסה הרווחת אז התמצתה במימרה הבן-גוריונית המפורסמת: "או"ם שמום". והאו"ם
הוא רק המשל על היחס של רבים מראשי המדינה באותה עת כלפי גופים בינלאומיים.
לעצם השאלה שהוצגה בפוסט, התשובה צריכה להינתן בהתאם לראיה הרצויה. ראיה לטווח קצר אכן
לא תתיחס למגבלות דוגמת הניטראליות של אנשי האו"ם (גם אם יש טענות לעיתים למשא פנים של
אנשיו). אבל אם אכן מתפתחת ראיה ארוכת טווח השוקלת שיקולים של מעמד המדינה בסביבה
הבינלאומית, שמירת מעמד גופים כמו האו"ם מתוך אינטרס ישראלי ועוד, כי אז לא היתה מתקבלת
החלטה לביצוע פעולה כזאת.

באותה עת שיקולים ארוכי טווח נדחקו הצידה לטובת השגת מטרות קצרות טווח ופעולה כזאת היא רק
דוגמה לכך.

ישנם פקודות ונהלים שנכתבו ונכתבים ועל פיהם יקום דבר
כול סיטואצייה אחרת ..היא בגדר לדעתי לפחות דבר שמתבקש במהלך אירוע תוך כדי התרחשות
זה שבדפי ההיסטורייה הצבאית שלנו נרשמו ותועדו כול מיני מקרים שתואמים את המונחים הנ"ל לא בהכרח אומר שכך היה צריך לנהוג ...
בחיי הקצרים שמעתי 2 סיפורים במהלך לימודים שכבר סיימתי
הראשון ..
וממש קרוב אליי גאוגרפית הוא מאיר הר ציון שמתגורר קרוב אליי
אם אתה נכנס אליו כיום ושואל אותו באופן כללי לגבי מה שעלה כאן לדיון { בדגש על קרב שבו נקם באופן עצמאי את מות אחותו שושנה } .. אני לא בטוח שתהיה לו תשובה
השני :
רב"ט דוד שלום איש 890 לחם בקרב המפואר על גבעת התחמושת
הוא זה שפוצץ את הבונקר על גבעת התחמושת בזמן הקרב וזכה על כך בצל"ש
כיום הוא עובד בחברת ציבורית גדולה ומתגורר במרכז
גם אז המונחים היו לנצח בכול מחיר בלי קווים אדומים
המשפטים הנ"ל שהם חלק מהשיר של יורם טהר לב נאמרו על ידו :

היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים,
האופק החוויר במזרח.
היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת.
לחמנו שם זה שלוש שעות.התנהל קרב עקשני, קטלני.
הירדנים נלחמו בעקשנות. זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.
בשלב מסוים של המלחמה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד.
עלינו לשם בכוח של שתי פלוגות.
לא ידעתי היכן האחרים כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב.
באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו."
באותו רגע נזרק רימון מבחוץ.בנס לא נפגענו.
חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים.
מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח.
לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן.
איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון.
לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר
בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר.
איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים,
עד שנפגע בראשו ונפל פנימה
החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה.
הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון.
החלטנו לנסות בחומר נפץ. חיכיתי מעליהם עד שחזר הבחור עם חומר הנפץ.
הוא היה זורק לי חבילות חבילות, ואני הייתי מניח את החבילות אחת אחת בפתח הבונקר שלהם.
להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור,
אחר כך נחו.
אז בין צרור לרימון, הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם שם את חומר הנפץ.
הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי כמה שיכולתי.
היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים.
אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום

ההכרות איתו הייתה מהיותר מרגשות שהיו לי בחיים
גם הוא שנשאל את השאלות האלו .. מה חשב למה עשה ומה הניע אותו לעשות מה שעשה ?
ענה בגדול כפי שנכתב בשיר "סה"כ רציתי להגיע הבייתה בשלום" ..בפירוש כך
קיבל את עיטור העוז :
טוראי שלום דוד, על גילוי אומץ לב, העזה ודבקות במטרה.
להלן תיאור המעשה:
ביום 6 ביוני 1967 בירושלים בקרב על גבעת התחמושת כשנעצרה התקדמות הפלוגה ע"י בונקר מבוצר ומספר חיילים נפצעו ונהרגו, הניח תחת אש אויב חומר נפץ ליד פתח הבונקר והפעילו

http://www.givathatachmosht.org.il/battel.html

ואגב,
כול נסיון להביא אותו להרצאות וכ"ו לא מצליח ..מדובר באדם מאוד ביישן שממעיט לדבר על עצמו ועל קורותיו כלובש מדים
אני הצלחתי להגיע אליו אחרי שנוצלו עבורי לא מעט קשרים והמפגש ביננו היה במקום עבודתו

זה מצער
תמיד עדיך לשמוע את הסיפור ממקור ראשון

ציטוט:

במקור נכתב על ידי u-367 וממש קרוב אלייגאוגרפית הוא מאיר הר ציון שמתגורר קרוב אליי אם אתה נכנס אליו כיום ושואל אותו באופן כללי לגבי מה שעלה כאן לדיון { בדגש על קרב שבו נקם באופן עצמאי את מות אחותו שושנה } .. אני לא בטוח שתהיה לו תשובה

איזה באסה איתי הוא לא מוכן להפגש אני וחבר שלי שלחנו לו מתכב ודיברנו איתו בטלפון והוא לא רצה להפגש הוא גם ביישן או שפשוט אין לו כוח לנודניקים?
וחוצמזה בקשר לאחותו שושנה הי"ד תוכל לקרוא בספרו "פרקי יומן הוא מדבר שם על זה ובין היתר נאמר שם שהממשלה ידעה לשלוח אותו לנקום את דמם של אחרים אבל לרצח אחותו וחברה אין תגובה? אז הוא לא היה מוכן לעבור על כך בשקט ויצא לנקום (הם היו קשורים חבל"ז לפחות ככה הוא כותב בספרו)

מאיר הר ציון בנה את האחוזה שלו וקרא לה על שם אחותו שושנה .. בכוכב הירדן ..
כוכב הירדן ממוקמת על כביש צמח- בית שאן לא רחוק מהישובים נווה אור , ירדנה, בית יוסף
שם הוא נמצא .. וכמעט כול היום משקיף על הגבול .. משקה ומגנן את המקום
לגבי העניין של להפגש איתו .. שמע לא יודע .. לי היה פשוט מזל .. לא הכרתי אותו ולא לחמתי בשנות ה50
אם אתה שואל את דעתי ורק לדעתי .. אז כן , ברגע שנודע לו על מות אחותו הוא פשוט עזב את כול מה שלמד שם על עצמו מדים ויצא לפעילות פרטית משלו
זה מה שהבנתי וככה אני חושב

בשנת 2000בטיול חוצה ישראל שעשיתי עם כיתתי בתיכון עברנו ליד החווה שלו ,היה קשה לשכנע אותו ,ועצם היותנו חובשי כיפה סרוגה עזר לעיניין(אני כבר לא חובש) .
הוא הסכים לדבר רק על אקטואליה ,ועל אובדן הציונות.
שום מילה על העבר.

לפעמים חרבון זה כמו קרב , אתה חוזר עם חוויות שאף אחד לא רוצה לשמוע .

אם אני מבין נכון אתה מרצה בעניינים אלה?
אשמח לשמוע עוד על הפגישה שלך עמו.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי doubla אם אני מבין נכון אתה מרצה בעניינים אלה?.

נפגשתי איתו ועם עוד כמה במסגרת מטלה מסויימת שמתוכה צץ הרעיון הזה
ואני מדבר על כמה שנים לאחור ..
ידוע לי נכון לתקופה ההיא לפחות שהוא מסרב בתוקף להופיע בהרצאות ימי זכרון וכדו
למיטב ידיעתי אפילו באירועים רשמיים,תוכניות ימי זכרון , תקשורת וכו הוא מעולם לא הראה פניו
אין לי מושג למה אבל עדיין אפשר לנחש
הרושם שאני קבלתי ..שמדובר באדם ביישן מאוד , נפגשנו בזמנו במקום עבודתו במרכז הארץ שם הוא מילא תפקיד ניהולי { סגן -מנהל }
לפני ששוחחנו חבריו לעבודה העידו עליו שהוא אינו נוהג לדבר על עצמו ..כול נסיון להביא אותו להרצאות וכדו לא הצליח .
אבל עדיין בכמעט חצי שעה שהיינו שם כן קבלתי תמונה כללית על מה חשב ולמה עשה את מה שעשה
חוויה אמיתית אין משהו מעבר להוסיף

לדעתי, אין להשתמש בשום צורה, באו"ם. בין אם זה להתחפש לאנשי או"ם, להשתמש ברכבי או"ם או כל סממן אחר.

כח צבאי של האו"ם הינו נייטראלי ואינו נוקט עמדה לשום צד. תפקידיו הם: שמירת השקט, פיקוח על הבנות הפסקת אש וכד'. לכן כל שימוש הינו פסול. זה נחמד רק בגבעת חלפון אך לא במציאות.

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

מציב שורה של קווים אדומים, כולל איסור לשימוש לא חוקי בסימני האו"ם. אמנת האג ואמנות ג'נבה מציבות שורת כללים ברורים לגבי ניהול מלחמה ולוחמה. את החוק הבינ"ל אפשר תמיד להפר, השאלה היא המחיר. ניתן לדוגמה להלביש חיילים במדי או"ם ולשלוח אותם לחלץ שבויים, הבעיה היא שבכך נקלקל את יחסנו עם האו"ם. מה לעשות, האו"ם הוא כבר מזמן לא שמום וכדאי לשמור על קשרים טובים איתו, בין השאר לצורך טיפול בנושאי שבויים ונעדרים.
לסיכום, מדינות כיום אינן פועלות בוואקום ובכפר הגלובאלי יש יותר מדי תלות הדדית. זה כשלעצמו מציב קווים אדומים רציניים מאוד.

הסוגיה של האו"ם לא צריכה להטריד יותר מדי, וגם לא של החוק הבינלאומי. החוק הבינלאומי איננו "חוק" במובן במובן הצדק המוסרי של המילה, אלא הוא חוק פוליטי לחלוטין שנקבע לא עפ"י רוב דמוקרטי (ובהתחשב בעובדה שלאורך שנותיו של האו"ם רוב מדינות העולם ותושביו חיים במשטרים לא דמוקרטיים, הרי זה לא אובדן גדול) אלא עפ"י לחצים פוליטיים של מדינות חזקות בעלות פוטנציאל אלים ויכולת לכפות את דעתן. האו"ם עוד יותר מכך, הוא גוף פוליטי לא דמוקרטי, שאפילו בחלומותיו הורודיים ביותר לא מדמיין שהוא מסוגל למלא חלק כלשהו מתפקידו כשומר או משכין שלום או מעין "שוטר עולמי". מהבחינה הזו - ומעוד הרבה בחינות - הוא עדיין אותו "או"ם שמום" ולא נראה שזה עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין. מה שאמר אבא אבן בזמנו, שאילו מדינות ערב תרצינה, הן תוכלנה בקלות להעביר החלטה בעצרת הכללית לפיה השמש זורחת בלילה ובמערב, בעזרת הרוב האוטומטי לו הן זוכות בכל הצבעה והצבעה, לא חשוב מה הנושא.

גם בסוגיות רגישות כמו שבויים ונעדרים האו"ם הוכיח את אפסותו לאורך השנים, ועובדה היא שאפשר לסמוך יותר על גופים בינלאומיים אחרים כמו הצלב האדום, או אפילו מדינות שונות כמו צרפת (שהוכיחה את עצמה במו"מ לשחרור גופות הנעדרים ואלחנן טננבוים) וגרמניה. האו"ם פשוט חסר משמעות וכל נסיון להציג אותו אחרת נובע מחוסר הבנה של החומר.

וכמובטח - בלי להכנס לעניין הקווים האדומים או הביצוע בכל מחיר - אני סבור, אישית, שעל המדיה לעשות הכל כדי לשחרר מהשבי חיילים או חלילה גופות של חיילים, ששלחה לפעילות. (ראוי לציין שלאחר התפוצצויות הנגמ"שים ברצועת עזה, כשחיילים זחלו שעות כדי לחפש את שרידי חבריהם והיה חשש שגופות נחטפו על יד המחבלים - חתמו חיילים קרביים מיחידות שונות על מכתבים בהם הם דורשים מהמדינה שלא לנהל כל מו"מ, ודאי לא לשלם שום מחיר, עבור שחרור גופותיהם מידי הטרוריסטים, היה וייהרגו וגופותיהם תחטיפנה.

מספר הערות:
ראשית, נהוג לאמר "משפט בינלאומי" ולא "חוק בינלאומי" מהסיבה הפשוטה שמדובר במערכת כללים
יותר מצומצמת מחוקי המדינות מבחינת יכולת האכיפה. בניגוד למערכת המשפטית הפנים מדינתית שהיא
היררכית באופיה, המשב"ל במידה רבה בעל מאפיינים אופקיים שמצריכים קונצנזוס או הסכמה רחבה.
כמו כן, אין בנימצא גורם אכיפה עליון שיאכוף את הכללים והנורמות של המשב"ל שהלכו והתהוו לאורך
השנים.
עם זאת, חשוב לזכור שהשנים האחרונות מאופיינות בהתפתחויות רבות בתחום של המשב"ל במיוחד ביכולת
לאכוף את אותם כללים, נורמות והחלטות שנקבעים בגופים בינלאומיים. אמנה מספר דוגמאות:
סדרת העימותים בבלקנים היא דוגמא לכך שהקהילה הבינלאומית אכפה החלטות, עם המון בעיות ועיכובים,
אבל עדיין מדינה כמו סרביה אולצה לקבל על עצמה את הדין הבינלאומי ויותר מכך הסגירה את מנהיגה
לשעבר לידי גוף שיפוטי בינ"ל.
הפלישה העיראקית לכוית היא דוגמא נוספת לכך שהדין הבינלאומי מוצה בסופו של דבר עם מדינה.
בנושא שבויי מלחמה, גם הדין הבינלאומי נותן איזשהו מזור למצב שלהם אם בוחנים את מצבם של שבויי
מלחמה בבתחילת המאה ה-20 ולפני כן.
אין ספק שיש המון ביקורת מוצדקת על האיטיות של פעולת גופים בינלאומיים שתפקידם לאכוף את הדין
הבינ"ל, אבל חייבים להסתכל על במבט מעט יותר מאוזן.
דברים שפרופ' רות לפידות אמרה לנו הסטודנטים שלה ביחס לעניין הזה: חייבים לזכור שמדובר בדבר
דינאמי שמשתנה לאורך הזמן.

המונח באנגלית הוא international law ובו אני משתמש, בתרגומו המקובל לעברית. המונח בעברית פחות חשוב.

זה שזה תופס יותר ויותר מקום בעולם היחסים הבינלאומיים - זה נכון לחלוטין. אנחנו קוראים לזה "משפטיזציה" של הזירה הבינלאומית, ולא רואים את זה (נכון יותר לומר - חלקנו לא רואים את זה) בחיוב כלל. עמדתה הרשמית של המדינה אמביוולנטית כלפי העניין, ויש כמה משפטנים בפרקליטות, שעולמם לצערי אינו רחב יותר מרוחב דלתו של אולם המשפט, שמחייבים את זה ורואים בכך התפתחות חיובית למדינה. לדעתי - ולא רק לדעתי - מדובר בקשקוש אחד גדול ולצערי, הנסיבות מוכיחות לנו פעם אחר פעם שהגישה השלילית היא הנכונה: החל מהמשפט בהאג נגד גדר ההפרדה, עבור דרך התביעה בבלגיה נגד רה"מ שרון ועמוס ירון יבל"א ורפול ז"ל (אולי תאמר שזה לא אותו הדבר, כי כאן מדובר במדינה ולא בגוף בינ"ל, אבך למעשה זה חלק מאותה מגמה מתמשכת) וכלה בתביעות אחרות נגד קצינים ישראלים בעולם. המשפטנים שלנו רואים את זה בצורה מאוד מאוד צרה, וחלק גדול מהדיפלומטים לא מסכימים איתם בעניין (בסופו של דבר אנחנו אלה שאוכלים את הקש בחוץ, ולוא היתה הצעה - ראויה בעיני - מתקבלת, הדיפלומטים הם אלה שהיו נתבעים באופן אישי במקום הקצינים ובשם המדינה, כי המונח plenipotentiary שנלווה לתואר השגריר מציין שהוא מגלם, בעצם, בעצמו את מדינתו).

לסיכום: אתה צודק שזה הולך ונעשה מרכזי, אבל זה לא אומר שזה טוב, שצריך להשלים עם זה או שלא צריך למנוע את זה. בפועל, אנו מתאמצים (כרגיל, לא מכל הלב ובצעד קדימה, צעד אחורה) לפעול נגד זה, ויש לנו שותפים רציניים למדי כמו ארה"ב, בריטניה ורוסיה.

אל תשכחו , מדובר על שנת 1954 , המדינה היתה בגדר של מערב פרוע, הצבא לא היה מסודר, לא היו הרבה אמצעים וכל חייל וקורבן שנפל במלחמה היו ראים כעולם ומלואו , וזאת היתה הדרך
אני בספק עם אריק שרון אישר את התוכנית כמו שמאשרים אותו היום, אני בטוח ששר הבטחון , הרמטכ"ל ואפילו אלוף הפיקוד לא אישרו את הפעולה כי הם לא ידעו עליה , ולכן תעוזה של אדם אחד או אנשים בודדים הם הגורם של המבצע והרצון להביאם בכל מחיר. בשנת 1954 לא הייתה אמנת ג'נבה והחוק הבינ"ל היה בחיתוליו (האו"ם הוקם רק שנים מעטות קודם לכן)
זה ברור ומובן שצה"ל או כל גוף בטחוני אחר במדינה לא יעשה שימוש היום בסממנים וסמלים של הארגונים הבין לאומיים בכדי להשיג מטרות צבאיות או מדיניות (וזאת בניגוד לאחינו הפלסטינים), כי המלחמה היום עברה את קו הגבול ההקרוב וזירת המלחמה לא פעם ולא פעמיים מוכרעת במשרדים,חדרי הדיונים והאולמות של בנייני האו"ם ולא בהכרח בשטח

לפי דעתי על פי רוח הזמן המעשה היה נכון

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

שימו לב- עד כמה אנו מתרגזים (ובצדק!) כאשר הפלשתינאים מעיבירים מחבלים וחומרי נפץ באוטובוסים.
למה אנחנו מתרגזים? כי אפילו בתוך מלחמה, שהיא נוראה, אלימה, אכזרית ועקובה מדם, יש איזה שהם כללי התנהגות וריסון שאנו לוקחים על עצמנו.

והאמבולנסים הם מחוץ לכללי המשחק. אני לא הייתי יורה טיל או פגז על אמבולנס (אלא במצב של ודאות שהוא מוביל לוחמי אויב, וגם אז אני בספק).

עכשיו- מי שמצדיק שימוש בתחבולות כאלה בעצם מכשיר ומצדיק את השימוש של הפלשתינאים באמבולנסים... הוא אומר שזה לגיטימי במסגרת המאבק.

אני חושב שזה לא לגיטימי כי זה בדיוק מסוג הדברים שעושים את ההבדל ביננו לבינם.

תלוי מה אתה יודע על האמבלונס. באינתיפדה ה"ראשונה", כח שלנו עצר אמבלונס - בניגוד לכללי המשחק - וראה זה פלא: בתוכו ישבו כ-15 איש במצב בריאותי תקין, כשאחד מהם הוא מבוקש נושא אקדח. היום אף אחד כבר לא מתרגש אם לא מדובר במחרטה לייצור קסאמים לפחות, אבל אז אקדח היה סיפור רציני מאוד. מאז למדנו להתייחס לאמבולנסים בכבוד הראוי להם, ואני ממש לא מתכוון לעקרונות האו"ם, ולא התביישנו לעצור אותם ולחפש. לא צריך להיות בת יענה וגם לא צריך להיות פרא אדם - צריך לעבוד לפי כללי המשחק המקומיים ולהבין, שלא תמיד אתה קובע אותם לבד.