http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

בתנועות קצובות חפר יוני גילת באת החפירה באדמת המדבר התחוחה, דמעות זולגות מעיניו. חפר ובכה. אחיו, דוד גילת, הצטרף אליו בבכיו ובמלאכת הרחבת הבורות. קומץ הנוכחים לא יכלו לעצור בעד דמעותיהם. כמה מהם כרעו על ברכיהם והצטרפו בידיים חשופות לחפירה. שני האחים הכניסו אל שני הבורות שכרו רגלי מתכת, שעליהן הניחו את מצבת האבן, שמסגרת שחורה מקיפה אותה. על המצבה חקוקים ארבעה שמות: סרן מירון אלתגר, רב"ט דני גילת, רב"ט חיים מוצפי, סמ"ר יעקב קלר. מתחת לכל שם מספרו האישי ובתחתית המצבה מלה אחת: לזכרם.

אף שידעה לאן היא נוסעת ומה צפוי לה התקשתה גילה יניב, אחותו של יעקב קלר, להתמודד עם המראה. היא התרחקה מהחבורה ומיררה בבכי קורע לב. חיילים מצרים, קצתם במדים, חובשי קסדות כחולות וחמושים ברובי קלצ'ניקוב, אחרים בבגדים אזרחיים, התבוננו במחזה בחשדנות מהולה בסקרנות. זה היה כחמישה מטרים מהגדה המזרחית של תעלת סואץ, כמעט על קו המים; במקום הקרוב ביותר אל הנקודה שבה אבדו לפני יותר מ-32

שנים עקבותיהם של ארבעת השריונאים.

מאז ועד היום לא התגלתה ולו פיסת מידע אחת, שתסיר את המסתורין האופפים את גורלו של טנק צ-109095, מפלוגה ל', מגדוד תשע בחטיבה 14, ואת גורלם של ארבעה אנשי צוותו. חודשים אחדים לאחר המלחמה, בזריזות מיותרת, הכריז עליהם צה"ל כחללים שמקום קבורתם לא נודע. למשתתפי המסע למצרים, חברים ובני משפחה, ולאלה שלא באו, ברור זה שנים כי הם נהרגו בקרבות, ב-6 באוקטובר, ביום הראשון של מלחמת יום כיפור.

הם אינם שוגים באשליות. הם אינם מטפחים תקוות שווא. ובכל זאת, התעלומה אינה מרפה מהם. 23 נעדרים יש לצה"ל בחזית המצרית מאז מלחמת ששת הימים. 16 מהם נעדרי יום כיפור. זה הטנק היחיד מאותה מלחמה שכל ארבעה אנשי צוותו נעלמו, כמו בלע אותם חול המדבר או שמא שקעו למותם בסבחות - ביצות המלח הטובעניות.

יוני גילת, בעל רשת חנויות למוצרי גינון ותאורה, ודוד גילת, עורך דין, הם אחיו של דני גילת, התותחן בטנק. גילה יניב, מורה לתנ"ך בבית ספר בפתח תקווה, היא אחותו של יעקב קלר, מפקד הטנק, שמילא תפקיד של טען-קשר. הם יצאו למסע מיוחד במינו בעקבות הטנק האבוד ואנשי צוותו, אל אזורי הקרבות בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. אל המקומות שב"סיריוס", מפת הקודים של צה"ל באותה מלחמה, נקראו בשמות כמו "אורקל", "דרורית" "לחצנית", "כתובה", או "מילאנו".

אל השלושה הצטרפו עוד כמה בני משפחה, ולוחמים מהפלוגה ומהגדוד ובהם מפקד הגדוד אז, יום טוב תמיר. בשביל קרוביהם של שני הנעדרים הנוספים, הנהג חיים מוצפי ומפקד הטנק, סרן מירון אלתגר, הרעיון להצטרף למסע היה כבד מנשוא, אך הם העניקו לנוסעים את ברכת הדרך.

לכאורה, זה היה מסע של מורשת קרב, הנצחה וזיכרון. מסע שנועד לאפשר לבני המשפחה להלך בנתיבים ולנסוע בצירים, לדרוך על האדמה ולגעת ברגבים שעליהם שעטו יקיריהם אל מותם בטנקי הפלדה. אבל הוא היה יותר מכך. אף שהנוסעים הם אנשים חילונים ורציונליים, שידעו למה לצפות ואינם מאמינים בנסים, קיוו בני המשפחה, בסתר לבם, שאולי בכל זאת יצליחו בדרך כלשהי להשיג מידע, למצוא סימנים או פריטים, שישפכו אור על התעלומה. ואולי אף יאתרו את הטנק עצמו - אם לא בשטח אז אולי באחד המוזיאונים הצבאיים.

אף שזאת לבטח לא היתה הכוונה, המסע היה גם למעין צעד התרסה כלפי שלטונות צה"ל, על אוזלת היד שגילו כל השנים בניסיונות לגלות מה עלה בגורלו של הצוות. אפילו ערב הנסיעה יעצו להם מהיחידה לאיתור נפגעים (אית"ן) בצה"ל, לא לצאת למסע. הם רמזו כי המסע עלול לפגוע במאמצים לאיתור כל הנעדרים בחזית המצרית.

"צה"ל ממשיך בחיפושים אחר הנעדרים", מוסר דובר צה"ל בתגובה. "בצה"ל לא מוכרת המלצה למשפחה לא לצאת למסע, ואם הועבר מסר כזה - אזי הוא לא על דעת הצוות המטפל בחקירה". יוני ודוד גילת, על כל פנים, לא שעו לעצה. הם יצאו לדרך והצליחו לקבל אישור להיכנס לאזורים צבאיים סגורים, אל כביש הרוחב, המקביל לתעלה ממזרח, מאסמאעיליה צפונה בואכה פורט פואד. אל הארץ שבה שכנו מעוזי קו ברלב, על שפת המים.

ליווי צמוד

המסע והכניסה לאזורים הצבאיים הסגורים התאפשרו בזכותו של תא"ל בדימוס יצחק שגב, שהיה מושל סיני ונספח צה"ל באיראן. שגב לחם בעבר על אדמת מצרים והשתתף בכמה פשיטות קומנדו. כיום הוא איש עסקים בעל מהלכים וקשרים הדוקים במצרים. הוא מאמין גדול בסיכויי השלום עם מצרים ומאמין עוד יותר גדול במגעים האישיים, כאמצעי לקידום הדו קיום וההבנה בין העמים. לשם כך הקים, בברכת יאסר ערפאת, את עמותת "בני אברהם", ששמה לה למטרה להפגיש בין ישראלים, פלשתינאים וירדנים.

מאז תחילת האינתיפאדה הצטמצמה פעילות העמותה מול הפלשתינאים והיא מתעלת כעת את פעילותה למצרים. שגב נעזר במצרים באוסאמה אל-באז, יועצו המדיני של הנשיא חוסני מובארק וביוסוף ואלי, שהיה סגן ראש ממשלה ושר החקלאות. בזכות היכרותו של שגב עם קצין בכיר בצבא המצרי, הוא השיג את כל האישורים הנחוצים. הגנרל המצרי דאג גם לליווי צמוד של מאבטחים חמושים בתתי מקלע מתקפלים מדגם "קרל גוסטב" ושל שוטרים וחיילים.

בבוקרו של יום שישי לפני שבועיים יצאה החבורה, באוטובוס ממוזג אוויר, מקהיר אל אסמאעיליה, שעל שפת תעלת סואץ. 13 עלו לאוטובוס, ובהם שגב, האחים גילת, גילה יניב ובעלה, האדריכל מיקי יניב, המג"ד תמיר, שהשתחרר מצה"ל לפני 12 שנים בדרגת תת אלוף. כיום תמיר הוא מומחה לארגון ואיש עסקים עצמאי. אל המסע הצטרפו גם שלושה מלוחמי הגדוד, שהכירו את החללים וממשיכים לשמור על קשר עם מקצת המשפחות: ד"ר גדי ליפינר, כימאי בעל חברות הזנק בתחום הביוטכנולוגיה, עו"ד דני הרינג ואיש העסקים יוסי ויצמן.

הנותרים הם הבמאי יאיר לב ועוזרו דוד דרי, שבאו לתעד את הסיור. כמו כן התלווה אל החבורה מוניר מחמוד, מדריך ומתורגמן דובר עברית רהוטה, שהיה המזכיר של המרכז האקדמי הישראלי, הרצה באוניברסיטת בן גוריון בנגב וביקר בישראל 34 פעמים. צירופי למסע התאפשר בזכות כתבה שפורסמה כאן לפני כשבעה חודשים, לציון יום השנה לפרוץ מלחמת יום כיפור. באותה כתבה העלו בני המשפחות שורה של טענות כנגד צה"ל. בין השאר הם טענו כי במשך כרבע מאה, לא עשה צה"ל די ניסיונות לברר מה קרה לאנשי צוות הטנק ובאילו נסיבות נהרגו.

"תיק החקירה שמצאתי", סיפר אז יוני גילת, "היה קלסר ריק". רק ב-1997, בעקבות לחציהם של בני משפחת גילת, החל צה"ל לבצע כמה מהלכי חקירה ותשאול. יואב סטולר, איש מילואים, התנדב לשמש חוקר באית"ן. ביוזמתו נלקחו מבני המשפחות דגימות די-אן-איי. באחד הארכיונים התגלה תצלום אוויר (תצ"א) ישן של הטנק. התברר שמטוס צילום של חיל האוויר, שהיה במשימה אחרת, צילם באקראי את האזור וקלט גם את הטנק. בתצלום נראה הטנק בבירור, ולידו מחפורות של אנשי קומנדו מצריים ועקבות (קוליס) שהותירו שרשראות הטנק, המעידות על פריסת זחל.

נגבו גם כמה עדויות. מהן התברר כי פעמיים, ב-1974 וב-1979 (לאחר הסכם השלום), הגיעו צוותים של צה"ל אל הטנק, אך הם לא היו מצוידים לבצע חיפושים ולא חפרו באזור שבו נפגע. "החומר הוא תוצאה של עיון בחומר מודיעיני, שיחות עם אנשי המעוזים ואנשי הפלוגה, יומני מבצעים ועוד", נכתב בתיק, שחובר רק ב-1997.

אבל גם במשך המסע התברר, כי למרות השינוי לטובה בגישתו של צה"ל, הבדיקות עדיין מתנהלות בעצלתיים. המג"ד תמיר סיפר כי בסיום המלחמה יצא פעמיים, מחופש לאיש הרבנות הצבאית, במשלחת חיפושים אל אזורי הקרבות על קו המים, מלווה בקציני קישור של המודיעין המצרי והאו"ם. פעמיים הוא הגיע אל הטנק. אבל לדבריו, חוקרי אית"ן גבו ממנו עדות רק לפני כמה שנים.

מוזיאון בתעוז

לפני האוטובוס נסע אופנוען של המשטרה, שפילס את הדרך בפקקי התנועה של קהיר, ומאחור - אבטחה ניידת עם שוטרים חמושים. לא שנשקפה סכנה. אבל במצרים, ששמונה מיליוני התיירים הבאים בשעריה הם מקור הכנסה מרכזי, לא לוקחים סיכונים מיותרים.

הדרך מקהיר לאסמאעיליה מזכירה נשכחות לוותיקי הקרבות, ומעוררת אצלם התרגשות. היא עוברת באזור שזכה בחורף 73'-74' לכינוי "אזור החיץ" ו"ארץ גושן". הנה הכניסה לשדה התעופה פאיד, המחנה הגדול ביותר שעליו השתלט צה"ל לאחר צליחת התעלה מערבה. בצדי הכביש - זהו כביש אגרה מהיר - משתרעות חוות חקלאיות, בעיקר של מטעי מנגו.

מבין המטעים מזדקרים פה ושם מגדלים צבעוניים, עמוסי שובכים שבהם מגדלים יונים למאכל. שגב מספר כי מרבית החוות רכשו ידע, הדרכה וציוד השקיה, בעיקר טפטפות, מתוצרת נען, נטפים, ברקאי ומפעלים ישראליים אחרים. אחת החוות הגדולות שנראות מחלון האוטובוס היא בבעלותו של גמאל מובארק, בנו של הנשיא ומי שמדברים בו נכבדות כיורשו הפוליטי. בחווה שלו גדלים 60 אלף עצי מנגו, וגם היא נהנתה מהדרכתם של מומחים ישראליים.

האוטובוס חולף ביעף בעיבורי אסמאעיליה ומגיע אל שפת התעלה. נאמר לנו כי אסור לצלם את התעלה, אבל כנראה שהאיסור לא חל על קבוצת תלמידות שעומדות על המזח ומבזיקות במצלמותיהן בלי הפסקה. בהתערבותם של המאבטחים והשוטרים המלווים עולה האוטובוס על המעבורת בלי לחכות בתור. חציית התעלה אורכת דקות ספורות.

אנו בגדה המזרחית, בחצי האי סיני. הנוף משתנה. האדמה חולית. לאחר נסיעה של כשישה ק"מ אנו מגיעים לכביש רוחב, ופונים שמאלה, צפונה. זהו הכביש שבתקופת שלטון ישראל בסיני נקרא ציר החת"מ (חיל התותחנים).

העצירה הראשונה בדרך היא בתעוז שכינויו היה "נוזל", על פי מפת "סיריוס". התעוזים, ששכנו במרחק של שישה עד עשרה קילומטרים מהתעלה, נועדו לשמש קו הגנה שני וגיבוי לקו המעוזים, שעל קו התעלה. במטכ"ל שלאחר מלחמת ששת הימים, כשגברו תקריות האש והחלה מלחמת ההתשה, התפתח ויכוח סוער על אסטרטגיית ההגנה. הכל הסכימו כי על צה"ל לגונן על קו המים. הרמטכ"ל, חיים ברלב, ותומכיו גרסו כי יש להקים ממש על קו המים סוללת עפר מוגבהת, שלאורכה ייבנו מוצבים - "מעוזים". בין המעוזים ינועו סיורים ממונעים ומאחוריהם, במרחק מה, יוצבו כוחות שריון, שיהיה אפשר לניידם במהירות לכל נקודה בקו התעלה.

הגישה השנייה, שבה צדדו אריאל שרון ואחרים, גרסה כי יש להרחיק את המוצבים מן התעלה, כדי שיימצאו מחוץ לטווח הארטילריה המצרית. השליטה על קו המים תיעשה בעזרת פטרולים רגליים וממונעים בגיבוי טנקים ונגמ"שים. המטכ"ל קיבל את עמדת הרמטכ"ל וכך הוקם קו ברלב במשך חמישה חודשים, עד מארס 1969, תוך כדי חילופי אש עזים. מאוחר יותר, על קו הגבעות, הוקמו התעוזים, ששילבו למעשה בין שתי התפישות.

הביקור בתעוז מעורר זיכרונות כואבים. הוא משמש מוזיאון להנצחת הגבורה המצרית במלחמה. בכניסה אליו הוצבו טנקים ותותחים ישראליים שנלקחו שלל. הבונקרים צבועים בצבע לבן המקורי. באחד מהם יש גנרטור (פקפק). באחר מצברים ומכשירי קשר צה"ליים. על הקירות תלויים מסמכים של המודיעין המצרי, ובהם תמונות של אלופים בצה"ל (אלי זעירא, מרדכי הוד ואחרים) ולצדן קורות חייהם.

במוזיאון מבקרת באותו הזמן קבוצה של תלמידים מבית ספר באסמאעיליה, שמוריה מרביצים בה את מורשת הקרב המצרית. משתתפי המסע מתקתקים ללא הרף במצלמות. מצטלמים, לחוד וביחד, ליד אחד הטנקים ובבונקרים. קציני המשטרה המצרים, במדים שחורים, בראשות גנרל, שהופקדו על האבטחה, משועשעים מהמראה.

בהדרגה נסדקת חומת השתיקה. אחד הקצינים שואל אם תמכנו בבחירות באהוד אולמרט. כשבן שיחו הישראלי משיב כי בחר בעמיר פרץ, ניכר על פניו המשתאות כי מעולם לא שמע על מנהיג מפלגת העבודה. הידע שלהם על ישראל מצומצם ביותר. השיחה קולחת רק כשמגיעים לכדורגל. הם מספרים בגאווה כי נבחרתה הלאומית של מצרים זכתה לאחרונה באליפות אפריקה. וכשאחד הישראלים מפגין ידע בכדורגל המצרי ומזכיר את "זמאלק" ו"אל-אהלי", שתי היריבות המרות והנצחיות של הליגה המצרית, מגיבים הקצינים במחיאות כפיים לאות הערכה על הידע שלו.

מחסומים נפתחים

לאחר הביקור במוזיאון מתחיל למעשה החלק שלשמו יצא המסע הזה לדרך. הכביש עולה צפונה ומתפתל במרחק מאות מטרים משפת התעלה. זהו כביש שנסלל על יריעות פלסטיק, שהונחו על אדמתה של ביצת המלח כדי למנוע את שקיעתו. על היריעות שופכים עפר ועליו את שכבת האספלט. בצדי הכביש מבצבצות יריעות שהמלח כבר איכל. האדמה, החום ואור השמש יוצרים בכמה מקומות מרוחקים פאטה מורגנה - מראית עין כאילו יש מים בכמה ביצות יבשות.

המצרים ייבשו חלק מהביצות ומכשירים לחקלאות חלקות שדה, שיושקו במים המוזרמים בתעלות ובצינורות מהנילוס. זהו שלב ראשון במיזם של הפרחת השממה, והמטרה להאריך את קו המים במאות קילומטרים עד אל-עריש.

מכאן מתחיל לנווט המג"ד תמיר, שמטרתו להוביל את החבורה עד לנקודה הקרובה ביותר למקום שבו נפגע הטנק. תמיר, גבר גבה קומה בן 61, מצויד בתצ"א ישן ובכמה מפות. בדרך חולף האוטובוס על פני מחסומים של הצבא. כל האזור הוא שטח צבאי סגור, אבל הליווי של המאבטחים המצרים והשוטרים, והאישור שניתן ליצחק שגב, פותחים את המחסומים בזה אחר זה.

משמאלנו אנו רואים את גשר פירדאן, הגשר הנפתח שמאפשר את מעבר הספינות בתעלה. אחר כך אנו חולפים ליד גשר חדיש יותר, שנבנה בעזרת סיוע כספי מממשלת יפאן. בצהרי היום קובע תמיר, "זה כאן". אל הנקודה שבה נפגע הטנק כבר אי אפשר להגיע. התעלה באזור הורחבה ב-125 מטרים; הסוללה שהקים צה"ל על קו המים נפרצה במלחמה, ואחר כך נהרסה יחד עם המעוזים בזמן העבודות על ההרחבה.

בקיץ 1973 התמקמו 36 הפטונים של גדוד תשע ב"קטיה" - נווה מדבר של עצי דקל בינות לדיונות חול, לא הרחק מבלוזה, כ-30 ק"מ מזרחית לתעלת סואץ. רוב החיילים היו מגויסי מחזור נובמבר 1972, צעירים בני 19 שעוד לא מלאה שנה לגיוסם. שלוש פלוגות טנקים חלשו על גזרה שאורכה 70 קילומטרים. לא יכול להיות ביטוי מובהק יותר לשאננות, ליוהרה, לעיוורון ולקונספציה של המנהיגות הישראלית, המדינית והצבאית כאחת.

בשבת, 6 באוקטובר, כשהמג"ד תמיר חזר מסיור בשטח ולאחר שכבר ניתנה פקודת "שובך יונים" - היערכות להגנה, והיה ברור לו ובעצם לכל צה"ל כי מתקפה צפויה, עדיין מיאנו רבים להאמין שזאת תהיה מלחמה כוללת. יום טוב תמיר מספר, כי ההערכה היתה שצפוי עוד יום של קרבות והפגזות, אבל אף אחד לא האמין שהמצרים יצליחו לצלוח את התעלה ובוודאי לא שיפרצו את הסוללה ויכבשו את המעוזים.

הרבה סיפורי גבורה היו במלחמת יום כיפור. זה של גדוד תשע הוא אחד המפעימים שבהם. מ-300 חיילי הגדוד נהרגו 67, וכ-150 נפצעו. חמישה נפלו בשבי. מ-36 הטנקים נותרו ארבעה. שניים נשלחו עם פרוץ המלחמה למוצב "בודפשט", שנבנה על לשון יבשה שחוצצת בין ימת המלח לים התיכון. זה היה המוצב היחיד שלא נפל. הוא החזיק מעמד במידה רבה הודות לגבורתם של צוותי הטנקים. התותחן באחד מהם היה שותפנו למסע, דני הרינג. באש המקלעים ובפגזים שלהם הדפו הרינג וחבריו כמה וכמה התקפות של המצרים, ובהן נחיתות מהים.

"בתום כשלושים ושש שעות למלחמה נותרתי בלי גדוד", מספר המג"ד תמיר. בינואר 1974 הוא נקלע לפגישה בסואץ של חיילים עם ראש הממשלה אז, גולדה מאיר. "היא היתה מלווה בשר הביטחון משה דיין, ברמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר ובאלוף פיקוד הדרום שמואל גורודיש. עוד לא ידענו את היקף הכישלון והידיעות על כך החלו לטפטף באטיות ובזהירות. אחד החיילים, נדמה לי שהוא היה מילואימניק, שאל: 'מה קרה? איך לא גייסתם מילואים?' גולדה ענתה: 'אני אשה זקנה ולא הבנתי כלום. סמכתי על שני הג'נטלמנים האלה' והצביעה על דיין ודדו.

"לא יכולתי לשלוט בעצמי והתפרצתי עליה, בצורה מאוד לא מקובלת לאותם ימים ולמעמדי כמג"ד וסגן אלוף בקבע: 'בגלל שלא ידעת מתו החיילים שלי'. היא לא השיבה, רק קמה ועזבה את המפגש. דדו ודיין, שהיו בהלם, הלכו בעקבותיה בלי לומר מלה. רק גורודיש, ששירתתי אתו בששת הימים, לחץ לי את היד".

18 מחיילי הגדוד וקציניו קיבלו ציונים לשבח מסוגים שונים, כולל שני עיטורי גבורה, עיטור עוז אחד, שבעה אותות מופת (אחד מהם של המג"ד תמיר). זהו גדוד שאפשר לומר עליו "אחי גיבורי התהילה", בלי שזה יהיה קלישאה.

הלוויה סמלית

בשעה שתיים וחמש דקות ב-6 באוקטובר, לאחר שכבר ספגו הפצצה של חיל האוויר המצרי, יצאו מ"קטיה" לכיוון תעלת סואץ שישה טנקים מפלוגה ל', בשלושה צמדים. כל צמד נדרש להגיע אל ה"סנפירים" - עמדות ירי מוגבהות, שהוכנו בסוללת העפר מבעוד מועד, בערך באמצע הדרך בין כל שני מעוזים. משימתם היתה לספק כוח אש למעוזים.

צמד טנקים בפיקודו של סגן מפקד הפלוגה, מירון אלתגר (על הטנק השני פיקד יוסי פלד) נשלח לתגבר את מעוז "כתובה", שליד קנטרה. בשלוש ורבע הגיעו הטנקים לסנפירים, התמקמו בעמדות ופתחו בירי. בשלב מסוים נתקע הטנק של פלד, בעת שניסה לשפר עמדה. הצוות של אלתגר חילץ אותו בעזרת כבל.

כעבור כשעה, בארבע ורבע לערך, עזבו שני הטנקים את "כתובה" ופנו צפונה, לכיוון מעוז "לחצנית", שם הם היו טנקים נוספים של הגדוד מעורבים בלחימה עזה. ההתקדמות היתה אטית, כשטנק אחד מחפה על האחר. צפונית ל"כתובה" הם נתקלו במארב של יחידת קומנדו מצרית, שהתחפרה בביצות. הטנק של פלד נפגע מפצצת אר-פי-ג'י והצוות נטש. שניים מאנשי הצוות, דוד חדד ואבא צביון, נהרגו. שני הנותרים נפצעו ונלקחו בשבי.

הטנק של אלתגר הצליח להיחלץ מהמארב בלי פגע. יובל נריה, סגן מפקד פלוגה כ' של הגדוד, שזכה לעיטור הגבורה על פעולותיו במלחמה, העיד כי שמע ברשת הקשר הגדודית את מירון אלתגר (שכינויו ברשת היה "משנה לפתן") מדווח שהטנק שלו נפגע. זה היה בין השעה חמש וחצי לשעה שש בערב. זו עדות השמיעה האחרונה על גורלם של הטנק וצוותו.

מולנו מתקני שאיבה. מחמוד המדריך מסביר שהמתקנים שייכים למשרד ההשקיה, אבל הם נחשבים למתקן צבאי. את המתחם מקיפה גדר ירוקה. בשער ניצב זקיף לא חמוש. אנו ניגשים אליו ושגב פותח עמו בשיחה בערבית. הוא מנסה לשכנע אותו לאפשר לנו להיכנס. החייל נבוך ומזעיק את האחראי. זה בא בגלבייה ובקבקבים. היום יום שישי, יום המנוחה. נראה כי הפרענו לו בשנתו.

אף אחד לא מאמין שהוא יאפשר לנו להיכנס ולקיים טקס זיכרון קצר. המתיחות ניכרת בפני כולם, במיוחד בפניהם של האחים גילת וגילה יניב. שגב מדבר על לבו של האחראי ומסביר לו שאלה משפחות שכולות ומתבקשת מחווה הומניטרית. האחראי מהסס ומתלבט, ואז קורה הבלתי ייאמן. הוא מסכים. החמלה האנושית והרגשות הפשוטים ביותר של סימפטיה, הזדהות והבנה הם כנראה חוצי גבולות וחזקים דיים להתגבר על משקעי עבר, דעות קדומות ודימויים סטריאוטיפיים.

השער נפתח. האוטובוס נכנס בעדו ומתקרב עד לקו המים. יוני ודוד גילת מורידים את חפירה, רגלי מתכת ומצבת אבן. לאחר דקות אחדות של חפירה ניצבת המצבה על מכונה, שעונה על גדר אבן. מאחור בוהק קו המים הכחולים. ההתרגשות אוחזת בכולם.

האחים גילת עורכים טקס זיכרון, שהוא גם מעין הלוויה סמלית. "33 שנים בקירוב עברו מאז אותו יום שחור שחרות בלבנו ובלב עמנו", פותח יוני גילת את ההספד. "נשלחתם להגן על קו התעלה מול הצבא המצרי. מאז השעה חמש וחצי נותק הקשר עמכם ולא חודש עוד לעולם. מה קרה? כיצד קרה? מתי קרה? ועוד הרבה סימני שאלה נותרו תלויים מאז אותו יום ארור. סימני השאלה הותירו לבבות שבורים אצל כולנו - ההורים, האחים והאחיות ויתר בני המשפחה. עם הכאב הנורא ידעה כל אחת מהמשפחות להתמודד, משפחה משפחה בדרכה שלה. אך עם חוסר הוודאות הנורא, שעוטף את היעלמותכם, איש מאתנו לא ידע להתמודד וכנראה לא יידע.

"ההרגשה הקשה, שהותירו אתכם בשדה הקרב וששכחו אתכם, מלווה אותנו כצל ענן שחור כבד כל העת. לא, לא באנו הנה כדי חלילה להאשים, כי אם רק לבקש סליחה. סליחה יקירי, שלא עשינו די להחזיר אתכם הביתה. סליחה שהקשבנו לכל אלה שאמרו והבטיחו ולא עשו דבר. האמנו בהם. האמנו בצבא, האמנו בממשלות ובראשיהן אך לצערנו הם הכזיבו...

"כאן, במקום שאנחנו עומדים עתה, אנו מרגישים קרוב, הכי קרוב שאפשר אליך דני, אחינו היקר, אליך מירון, אליך חיים ואליך יעקב. כאן, לצערי, זה גם קברכם, והלוואי שהעתיד יוכיח אחרת. סגרנו היום מעגל אחד לפחות, שבועות אחדים לפני יום הזיכרון".

דוד גילת קורא פרק תהלים ואומר קדיש. עיני כולם דומעות. החיילים המצרים, העומדים בצד, מתקרבים. פני הספינקס שלהם מתחילים להגיב ומשנים הבעה. האדישות מפנה מקומה להבנה ואחר כך, בגמר הטקס, להתרגשות. הם לוחצים את ידינו בחום.

גילה יניב, אחותו של יעקב קלר, עיניה אדומות מבכי, נושאת גם היא הספד קצר, שמשלב שני שירים. אחד של אברהם חלפי, "חיפשתי אותך ולא מצאתיך/ וריק החלל/ חיפשתי אותך בלילות וברוח/ חיפשתי אותך בשרב ובטל", והאחר "שתיקה" של חיים גורי: "והמצטערים יבואו אל ארץ המתים/ לבקר את המתים/ אך לא תמיד ידעו היכן למצוא אותם".

יוני גילת חופן באגרופו כמה רגבי אדמה ומכניסם לשקית קטנה.*

תודה נור.
נוגע ומרטיט.

חשוב לי שאנשים יקראו לא רק על סיפורי רעל אלא גם על הצד האחר של הצבא..

תודה על הכתבה!!

ומקפיץ שוב כמובן.