אראל סג'ל
19/11/03
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/GIFS/pixel_transperent.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/channels/story_icons/channel_news/hline.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/GIFS/pixel_transperent.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/GIFS/pixel_transperent.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/590/GIFS/home/home_lines/lh3.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/590/GIFS/pixel_transperent.gif]
"ואני בתוך כל ההמון הגדול למטה על שפת הים עמדתי ויחד עימהם במו עיני ראיתי. . . ראיתי בחורי ישראל קופצים ממכוניות גדולות וכובעי פלדה על ראשיהם, ומקלעים דרוכים בידיהם והם חמושים מכף רגל ועד ראש והם שניים-שניים, שלושה, עשרות, מאות רבות - רצים לירות ביהודים. . . ובין הבתים עברתי ועל הגגות והגזוזטראות פלוגות ישראל, ולמטה בים, על תורן האונייה ועל סיפונה יהודים עומדים ומניפים דגל לבן וזועקים: אל תירו! ".
( מתוך "ידינו שפכו", מאמר המערכת של עזריאל קרליבך, עורכו הראשון של "מעריב", ביום ד' ט"ז סיון תש"ח, יום לאחר הטבעת "אלטלנה" ).
והנה אני שוב חוזר לאונייה, בטני מתהפכת בבחילת ריח דם קרוש, בשרי נעשה חידודין, מאכל לרימות הזיכרון. פומפוזיות מחליאה אופפת אותי בשעה שאני שוב מקלף את הגלד הצהבהב.
זוהי הספינה הרובצת בינינו שנות דור, תקועה, נשברת על שרטוני התת מודע של תחיית העם היהודי. ספינה ארורה זו, צאצאית מובהקת של קין והבל, יעקב ועשו, מלכות ישראל הקרועה וחורבן הבית.
זו האונייה שמצד אחד קודשה לנצח ומנגד הפכה למשל ולשנינה.
זו הטראומה הקושרת בגורל אחד את דור המייסדים: בן-גוריון, בגין, גלילי, דיין, אלון ורבין.
וכמה נורא שאת אותו דטרמיניזם אכזר, את אותה שפיכות דמים איומה, את אותה מלחמת אחים מציע בקלות ראש לא אופיינית עמי אילון בראיון ל"ידיעות אחרונות". אלטלנה למתנחלים. האם אילון אינו מודע לתעצומות הזעם, התסכול והייסורים הכרוכות בסיפור אלטלנה? האם אינו יכול להביא דוגמה אחרת?
אך העילה הראשונית שבגינה אני חוזר לסיפור אלטלנה היא התרשלות שלי בפר סום עובדה שגויה. ברשימה "זיכרון סלקטיבי" טענתי כי "אלטלנה טובעה על פי פקודה של בן-גוריון. על הביצוע פיקד סא"ל יצחק רבין". אמנם בן-גוריון נתן את ההוראה אך לא רבין דאג לביצועה. תפקידו הפיקודי בקרב היה שונה ובו נתמקד. נוכח קוראים רבים שמחו הן על אזכור רבין בהקשר אלטלנה בטענה כי תפקידו שם היה זניח והן בשל המשפט הנ"ל, מצאתי לנכון לערוך בירור שינסה לתת תשובה הוגנת לשאלה המתסיסה. לצורך בירור הסוגיה, הצלבתי שני מקורות עיקריים ונעזרתי בעדות אישית: "פנקס שירות", האוטוביוגרפיה של יצחק רבין שנכתבה בשיתוף העיתונאי דב גולדשטיין, הספר "אלטלנה" מאת שלמה נקדימון ועדותו של לוחם האצ"ל יעקב אברהמי, "אלצפן", ששהה על החוף בתל-אביב בשעה שהאונייה הותקפה והציל רבים מחבריו. תחילה, תקציר האירועים: ב-11 ביוני החלה אלטלנה בהפלגה לכיוון חופי ישראל. ב-15 ביוני אישרה הממשלה הזמנית בראשות בן-גוריון את פריקת האונייה בחוף כפר-ויתקין, אך מחלוקת קשה שפרצה בין נציגי צה"ל לאצ"ל על חלוקת הנשק הידרדרה לכדי מלחמת אחים ברחובות תל-אביב והפגזת האונייה עד לשריפתה. בזמן ההרעשה ולמרות כניעתה, לא פסקה האש מהחוף.
בספרו "פנקס שירות", עמ' 566, כותב יצחק רבין: "ב-22 ביוני 1948, לא היה זה אלא צירוף נסיבות מקרי שבגללו הוטל עלי לפקד על כוח של הפלמ"ח, בקרב הטראגי נגד אוניית האצ"ל אלטלנה".
עמ' 567: " אונייה עגנה בים מול המטה. ראיתי נחתת מפליגה מן האונייה, מוליכה לחוף לבושי מדים וחובשי כובעי פלדה. מסבירים לי כי האונייה היא אלטלנה והיורדים ממנה הם אנשי האצ"ל. . . שמועה רודפת שמועה. סיפור חדש דוחק את רגליו של קודמו: האצ"ל מבקש להשתלט על תל-אביב כולה. לא, אף בכך לא די לו. הוא שואף לתפוס בכוח את השלטון במדינה הטרייה בת 37 הימים. אלון ממנה אותי כמפקד כוח הפלמ"ח המרוכז במטה. בין המפקדים אני מוצא את עמוס חורב ושלום חבלין. אנו נערכים למנוע מהאצ"ל את פירוק אוניית הנשק ולסכל בכוח ניסיון לכבוש את מטה הפלמ"ח. . . אנשי חטיבת' קרייתי' שנצטוו להיע רך מול אנשי האצ"ל נוטשים את נשקם, רובים ומקלעים, ומסתלקים מן המקום. אין הם מסוגלים לעמוד בצורך הקשה והחיוני למנוע את מעשי האצ"ל". " אש תופת הומטרה מכיוון מטה הפלמ"ח לעבר האונייה", משחזר יעקב אברהמי, לוחם אצ"ל. הוא זוכר היטב כי שמע מהרמקולים של האונייה את הפצרותיו של מנחם בגין באנשיו לנצור את האש. "אחים יהודים, תנו לנו את החיים וקחו את האונייה. רק לא מלחמת אחים", ביקש בגין בגרון ניחר.
"פנקס שירות", עמ' 567: " אני מגיע למסקנה שאין מנוס מהרחקת חוליות האצ"ל - עמוס חורב ואני עולים לגג הבניין ומשליכים רימונים לעבר החוליות הפרושות על החוף".
" אלטלנה", עמ' 282: " למטה הפלמ"ח נזדמן באקראי קצין המבצעים הראשי של הפלמ"ח, יצחק רבין. . . הוא קיבל באורח מיידי את הפיקוד על הכוח שנמצא במטה הפלמ"ח. . . עמוס אורן, ששימש בתפקידי קישור במטה הפלמ"ח טען באוזני רבין כי'יש חשש שהם יפתחו ביריות ומצבנו יהיה רע מאוד'. השיב לו רבין:'קח רימונים וחסל אותם'. רבין בעצמו אמר ועשה.' הוא אחז בכמה רימונים שהיו לידו והטילם למטה כדי למנוע מהם את הכניסה לבניין. זה היה מחזה מזוויע, דרמה מחרידה, אחים מול אחים, עם נשק ביד והורגים זה את זה', סיפר קצין הרכש פנחס ואזה. אנשי מטה הפלמ"ח צפו וראו כיצד השליך רבין רימון (ולפי גרסה אחרת-מספר רימונים) לעבר עמדה של אנשי אצ"ל. . . לימים יאמר קצין המבצעים של הפלמ"ח:' זה היה היום הכי שחור שלי. האמנתי בשליחות וגם קיבלתי פקודה מבן-גוריון לבצע - ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא היתה כל ברירה".
עמ' 285: " בין לוחמי הצבא נתגלו סרבני ירי נגד לוחמי האצ"ל. לפי עדותו של חייל פלמ"ח, לא הרפה קצין המבצעים הראשי של הפלמ"ח, יצחק רבין שגרס כי כאן מתרחש'פוטש אמיתי' - מאחד החיילים שנשכב על הקרקע וסירב לכוון קנה רובהו נגד אנשי אצ"ל והטיח בו ביטויי גנאי". על הפגזת האונייה כותב רבין ב"פנקס שירות", עמ' 568: " מודיעים לי כי הוחלט להפגיז את האונייה בתותח. תותח מיושן ללא כוונות, עם סיכויים אפסיים לפגוע באונייה שבים-ואיזה פגיעה מדויקת. אפילו הארטילריה המודרנית של צה"ל לא היתה מתביישת היום בהישג שכזה - זו היתה הפגזה כדי לפגוע ולא כדי להטיל פחד בלבבות אנשי האונייה, כפי שניסו להסביר שנים רבות לאחר מעשה. ללא חיסול האונייה, לא היתה פרשה זו מסתיימת".
" אלטלנה", עמ' 306: " צעירי אצ"ל רצו לקראת המכוניות המשוריינות של' ההגנה' כשהם פורמים את חולצותיהם בצווחה:'ירו בי, אך הניחו להם, לאחינו על האונייה, לחיות!' - כתב הסופר היהודי ארתור קסטלר, שסיקר את ההתרחשויות.' נער אחד פצוע, שמחצית גולגלתו הותזה, התרוצץ סחור-סחור על החול כתרנגול כרות ראש'" .
" אלטלנה", עמ' 308: " ג' רי זלצמן קפץ פצוע לתוך המים, כשמסביבו מתעופפים קליעים. במו עיניו ראה חבר נפגע ונהרג.' פצועים ולא פצועים נורו במשך 20-15 דקות ששהו במים'.
" שניים מיחידתו של זלצמן, קצינים לשעבר בצבא הבריטי, אדולף פיינגולד מחיל הצנחנים ופסח מיצקובסקי, חרקו שן למראה עיניהם. בתום האירועים יפרסמו הודעה:'אנו, כמפקדי הקבוצה האנגלו-אמריקנית שבאה לארץ להצטרף לצבא היהודי ללא נטיות פוליטיות, וכקצינים לשעבר במלחמת העולם האחרונה, דורשים שתיערך מיד חקירה צבאית לאיתור הקצין האחראי שהורה על אש לעבר אנשים ששחו במים בניסיון להציל את חייהם'.
" אוגוסט ג'. ליסט - נוצרי לותרני, מתנדב מארצות הברית, החשמלאי הראשי של אלטלנה, צפה במחזה נרעש ונדהם:'בכל ימי חיי לא שמעתי על כך שיורים על אדם במים, על ניצולי אונייה שהניפו דגל לבן'. הוא עצמו נפגע שלוש פעמים בהיותו במים, אך לא במצב קשה".
" פנקס שירות", עמ' 568:
" האונייה בוערת. קולות של פיצוצי תחמושת בוקעים ממנה. אנשים קופצים מסיפונה לים. אנשי האצ"ל שעל החוף נתקפים היסטריה, צווחים: בגין על האונייה! בגין על האונייה! הצילו את בגין! אנשי הפלמ"ח האמינו. . . - אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש". ראו , שנאה הניעה את הירי על פי עדותו של רבין, שאף מתאר בהתנשאות את אנשי האצ"ל כצווחים בהיסטריה.
נשאלתי אם עצם הקישור שאני עושה בין אלטלנה לרבין אינו פסול ועלול אף להוות מעין הצדקה לרצח הנפשע עבור פנאטים חולניים.
ובכן, המונח הצדקה אינו רלוונטי כאן. רצח רבין הפך למיתוס מכונן בשמאל ולאשמה גורפת כלפי הימין כולו בהתרסה "ידיכם שפכו את הדם הזה". ברשימה זו וברשימה קודמת ניסיתי להבהיר כי מיתוסים מכוננים ואצבעות מאשימות קיימים גם בצדה השני של המפה הפוליטית. לפיכך, אחיותי ואחי, הייתי מציע לכולנו לזכור ולשנן את המילים הנצחיות המסיימות את מאמרו של עזריאל קרליבך שאיתו פתחנו: ". . . ובל יוציא איש את עצמו מן הכלל ויקום ויאמר: ידי לא שפכו את הדם הזה, כולנו ידינו מגואלות בדם אחים, כולנו אות קין על מצחנו - קבל עולם, קבל גולה דוויה, קבל אבותינו הקדושים. ולא ניטהר אלא במעיינות אהבת ישראל".
segal199@012.net
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/590/612.html