ממש פה

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

נא להעלות את הסיפור לפורום .

"Beauty is in the eye of the beholder..."

הקיבוצניקים



סבא יענק'לה מת.

והוא אפילו לא היה סבא שלי. הוא היה בעלה של תמר, אחות של סבתא זמירה.

כשחושבים על זה, אפילו קשר דם לא היה בינינו.



באחת השיחות שלי עם אמא, כשהייתי בבסיס, היא סיפרה לי שסבא יענק'לה מת. הייתה לו איזה מחלה, סבתא זמירה לא ציינה איזו בדיוק, וההלוויה נקבעה למחרת אחרי הצהריים, בקיבוץ.

"אין צורך שתבוא.. אבא ואני ניסע, אם תרצה נאסוף אותך בדרך חזרה מהאוטובוס, תתקשר כשתגיע לסביבה".



אבל רציתי לבוא.



יש לנו משפחה בקיבוץ. בעצם כמעט לכולם יש משפחה בקיבוץ, אבל את זו לא ראיתי שנים. הם גרים בקיבוץ בצפון הנגב, נראה לי לפחות שזה האזור, סבא יענק'לה, אשתו תמר, הבן שלו ארי (שהוא בן דוד של אבא שלי) ומשפחתו - אשתו אסתי ושלושת ילדיהם יניב, הדס וגילי - בני הדודים השניים שלי.

יש גם את הילדים האחרים של יענק'לה ותמר, והמשפחות שלהם מתגוררות בזיקים, אבל אותם אף פעם לא יצא לי להכיר כל כך טוב. וחבל לי על זה.



אהבתי את המשפחה הזו, ואהבתי את הקיבוץ. כשהיינו קטנים, יצא לנו להגיע הרבה פעמים לבקר. תמיד זה היה כמו לנסוע לאיזה מקום חדש, עולם אחר אם תרצו. בתור ילד קטן קשה לך להרגיש את זה, אבל הזמן כאילו נעצר שם בקיבוץ. שגרת היום יום אינה רודפת אחריך, או שאולי היא פשוט אינה מושכת אותך, כאילו לא מדחיקה בך או מזכירה שהזמן קצוב.



נראה לי שזה היה נוח להורים, להגיע איתנו לקיבוץ. כאילו להגיד שלקחו אותנו לגן שעשועים, ובו זמנית גם ביקרו את המשפחה. הרבה חסכים שיש לילדי בסיס, ישוב או עיר היינו ממלאים שם. אני זוכר את הריצות ברפת, את הפרות שהיינו מאכילים, הקלנועיות שנסענו עליהן, המרחב הפתוח והאין סופי שהזמין אותך לרוץ בו עד שהתעייפת, ולאחר מכן הכריח אותך ליפול על הדשא, לשכב על הגב ולהסתכל על דמדומי הערב שמסמנים לך שהביקור הולך להסתיים. רגעים שמבקשים שתתגעגע אליהם.



כל החבורה הייתה שם בדרך כלל. המשפחה שלנו, נטע (אחות של אבא שלי) ובעלה אמיר, ושלושת ילדיהם: תם, גון ודין – בני הדודים שלי. גם כשאני מנסה להיזכר חזק, קשה לי להעלות ביקור שלא כלל אותם. "אתם מבקרים בקיבוץ? נבוא גם. הרי גם ככה חייבים לעשות את זה מתישהו..". אני מאמין שגם אם זה לא נאמר, זו הייתה הסיבה לאיחוד הזה.



רציתי לבוא להלוויה. חשבתי שגם תם יגיע, או שאולי לפחות גון תבוא, ונשב שם ונזכר בכל החוויות האלו. אמרתי למפקדים שלי שהיה לנו מקרה מוות במשפחה, לא ציינתי של מי, וביקשתי לצאת. לא מנעו ממני. אבא ואמא אספו אותי בצהריים, ואמרו שאנחנו עוצרים קודם בעבודה של אמיר. שמחתי, כי זה אמר שאני לא אהיה הבן דוד היחידי בנסיעה, אבל טעיתי.

עצרנו את האוטו, והמבוגרים הסכימו שאפשר לרדת רק עם רכב אחד לקיבוץ, אז נסענו חמישתנו – אבא, אמא, נטע, אמיר ואני.



כשהגענו סבתא זמירה וסבא עדי כבר חיכו לנו, כדי שנלך ביחד למועדון. סבתא ניחמה את אחותה הבכורה תמר, שגם ממרומי הגיל לא איבדה חלקיק מן בהירות המחשבה שלה. תמר ישבה, אבל חייכה ולחצה ידיים לכל המגיעים. לשנייה לא חשבתי שהיא לא מתאבלת. היא חייכה גם אליי, לחצה לי את היד ואמרה שהיא מאוד שמחה לראות אותי.



כולם היו שם, כל הצד הזה של המשפחה. ארי, כבר כפוף מכל העבודה ההיא במוסך של הקיבוץ, אסתי אשתו, שפס בודד אפור עבר בשיערה וגרם לי לתהות אם הוא הפס היחידי, שפשוט לא טופל עוד בצבע, או שכל השיער נצבע ורק הפס הזה לא. היו שם גם יניב, שמסתבר שהשתחרר כבר מזמן מהצבא, הדס, שעמדה להשתחרר תוך שבועיים, וגילי, שמתגייסת בקרוב מאוד. מדהים איך שבזיכרון שלי אנחנו ילדים קטנים וחייכנים, בלי דאגות על הראש, ופתאום נעשינו כולנו, או כמעט כולנו לחיילים, אנשי צבא. בעלי אחריות שלא חלמנו לבקש אותה מעולם.



הדס, גון ואני באותו גיל פחות או יותר. כשהייתי ביא' וטסתי לפולין אמרה לי אחת מהמשלחת "בת דודה שלך גם כאן! היא מחפשת אותך!". הייתי מאוד מופתע, חשבתי שגון והבית ספר העירוני שלה טסים רק בשנה הבאה. הלכתי לכיוון המשלחת השנייה וחיכיתי לפגוש את הבת דודה הבלונדינית והחמודה שלי, אולי אפילו להשוויץ קצת לחבר'ה, אבל במקום זה הגיעה הדס. הזוי לגמרי, היה לפגוש אותה שם. היא נראתה כל כך שונה ממה שזכרתי, והמראה הנשי והבוגר שלה הצליח להוציא לי את כל הזיכרונות בהם אני רודף אחריה ברפת בתור ילד קטן ומנסה לתפוס לה בשיער.

דיברנו, התעדכנו במה שקורה אחד אצל השני, חוויות מהמשלחת, איך בבית והבטחנו לדבר כשנחזור. והנה, שלוש שנים אחרי אנחנו מקיימים את ההבטחה הזו.. עוד פעם התעדכנויות, עוד פעם שיחות חולין של אנשים עם עבר משותף שנמחק. הסיטואציה הביכה אותי.



עוד אנשים הגיעו והשיירה התחילה לנוע לכיוון בית הקברות. הלכתי עם אבא שלי את כל הדרך. היו הרבה אנשים בבית הקברות. חלקם עם סרבלים, כובעי בוקרים, שרוואלים צבעוניים. נראה היה באמת שהזמן נעצר במקום הזה. הארון הורד אל הבור והדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו זה שיהיה ממש מביך אם הארון יתפרק, כמו שקרה בסרט מבצע סבתא.



היו גם נאומים. כולם סיפרו על יענק'לה, כמה שהוא אהב כדורגל, כמה שהוא היה החלטי בדעתו ושאף פעם לא חסך אותה מאף אחד. סיפרו גם על השתלשלות חייו, איך הצליח להימלט בתקופת המלחמה מהמוות בעור שיניו, הגיע לארץ והתיישב בקיבוץ, איך נשא את תמר לאישה אחרי שכבר היו לה שני ילדים. לא הכרתי את הסיפורים האלו, וזה גרם לי להרגיש כמו זר.



עמדתי לבד, ליד אבא, והסתכלתי לצדדים. יניב עם שיער של אחרי צבא וכובע של פרארי, שבטח לקח אותו מהמוסך, הדס והחבר שלה מחזיקים ידיים, צוחקים בשקט יחד עם כולם מהבדיחות הפרטיות שאנשים הכניסו בהספדים שלהם ושגרמו לי להרגיש אפילו יותר רחוק, גילי מחובקת ע"י חברה שלה שאני לא מכיר, מזילה דמעות.

הם באמת היו שם כולם, כאילו ביקשו להזכיר שאורך החיים אינו משתנה והבנאדם נשאר כפי שהוא, אך הזמן במקום ההוא לא באמת עומד, אלא עושה את שלו - מבגר את האנשים, מאריך להם את השיער, מגביה אותם, מגדיל להן את החזה. ואיפה אתה היית כשכל זה קרה?



ההלוויה נגמרה והתפצלנו מהקבוצה. סבתא זמירה החליטה שאם אנחנו כבר כאן, נעלה גם לקבר של ההורים שלה, ממייסדי הקיבוץ, או ככה לפחות אני זוכר. כמה מתאים.. "אם אנחנו בקיבוץ, לפחות בואו נעשה עוד משהו". זה היה לא יפה מצדי אז סילקתי את המחשבה הזו מהראש.

אבא ואמיר עזרו לסבא לשטוף את הקברים, אמא ונטע הקשיבו לזיכרונות שסבתא העלתה, ואני עמדתי בצד. למה תם וגון לא באו גם?



חזרנו אל הבית של תמר, שם התרכזו כולם. תמר אמרה לי שיש ספרים שמספרים את סיפור העלייה של יענק'לה אל הארץ בסלון, אם זה מעניין אותי ואני אמרתי לה כמה שזה כן והלכתי לעיין בהם. מסתבר שהוא נמלט מגרמניה לאנגליה יחד עם עוד בחורים יהודיים גרמניים לפני המלחמה. הם עבדו שם בחקלאות ובדיוק כשהתחילו להרגיש בטוחים החליטו הבריטים שהם יכולים להיות מרגלים גרמניים והגלו אותם לאוסטרליה. בדרך תקפו את ספינת האסירים צוללות גרמניות והמלחים הבריטים זרקו את כל הציוד של יענק'לה וחבריו אל הים. אחת הצוללות עלתה לפני המים ובין החפצים שמשטה ראתה גם בגדים ועליהם כיתוב בגרמנית. הם הסיקו מייד שהספינה מובילה אסירי מלחמה גרמנים והורו לכל שאר הצוללות לאפשר לה להמשיך בדרכה. סיפור אמיתי. את המשכו אני לא זוכר, כי סבתא תמר בדיוק נכנסה, ובחיוך וזחיחות הדעת הכל כך אופייניים לה שאלה אותי לדעתי. לא היה לי מה להגיד לכן רק השבתי לה חיוך ואמרתי לה שלא ידעתי על כל הדברים הללו. היא אחזה לי בפרק היד, אמרה לי שהיא באמת שמחה שהגעתי והמשיכה לכיוון המטבח. עמדתי בסלון, סורק את השטח של סבא יענק'לה כפי שהשאיר אותו אחריו, וחזרתי לגינה.



עוד שיחות חולין, ועוד הסברים על התפקיד בצבא, ועל הגיוס הקרוב של אחותי. שאלות שכולם חייבים לשאול אבל לא כדי באמת לדעת. ניסיתי להתעניין בהדס, להשלים את הפערים של השלוש שנים ההן, לשאול מה היא הולכת לעשות אחרי השחרור. הייתה שיחה נחמדה, אבל ידעתי שהנימוס הוא זה שמשחק כאן תפקיד. ושוב חבל.



אלי, עוד קרוב משפחה יקר ופרופסור להיסטוריה, בא והתחיל לדבר איתי על מטוסים ממלחמת העולם השנייה. לפני שש שנים, כשהתחלתי לבנות דגמים והתעניינתי בנושא, שאלתי אותו על זה באחד האירועים המשפחתיים האלו, שאיחדו את כולם. מאז זה היה הנושא היחידי שלנו לשיחה. גם השיחה הזו נגמרה, וכדי לא לעמוד ולעשות כלום התיישבתי ליד סבתא ונשנשתי קצת ממה שהיה על השולחן.

הסתכלתי לשמיים, ודמדומי אחר הצהריים המאוחרים הזכירו לי הרבה יותר מאשר השעה.



הגיע הזמן ללכת. עברנו ליד אנשים, אתה מסתכל עליהם בחצי מבט, הם עלייך, שניכם יודעים שאפשר להגיד שלום, אבל לא חייבים. אז לא אומרים בסוף שלום. רק משחקים כאילו שהחיים באמת כאלו קשים וממשיכים ללכת.

באוטו אמיר אמר שאפשר לראות את הכעס שלהם בעיניים, של המשפחה מהקיבוץ. שהם לא אומרים את זה אבל מרגישים שהם כועסים על חוסר ההתעניינות, על האינפורמציה שלא זורמת בין שני ענפי המשפחה. אמא אמרה שרק בלוויה היא גילתה שגם אמה של אסתי נפטרה לא מזמן. נטע אמרה שסבתא זמירה לא מגלה שום דבר, ושאלה אם ידענו למשל שלאיקי, קרובת משפחה מצד אחר לגמרי נולד נכד. כולם היו מופתעים לגמרי והשיחה עברה לעסוק בזה, ורק אני ישבתי ליד החלון, והסתכלתי לשמיים. הרהרתי ביניב, בהדס ובתמר, וחשבתי מי עוד צריך חס וחלילה למות, כדי שנחזור לבקר שוב בקיבוץ.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.