יש לי אחות.. בת 26...
ואני מרגישה שחברים שלה מנצלים אותה ולא נותנים לה את הכבוד שמגיע לה.
אמרתי את זה כמה פעמים, לה ולהוריי..
הערתי על זה. - הארתי גם בפני החברים שלה... בתקווה אולי לשנות משהו..
אבל לא הלך.
אחותי לא אחת שאוהבת להקשיב למה שנאמר לה... היא דיי עקשנית ודיי הולכת עם הראש בקיר גם אם נאמר לה מכמה אנשים שזו טעות.

יש לה זוג חברים טובים (הממ?!...) שתמיד כשהם יוצאים היא נוסעת להיכן שהם גרים, ולוקח לה להגיע 45 דקות.. ולרוב הם גם מאחרים לה. (אני יודעת כי אני מגיעה איתה ברוב הפעמים).
ניסיתי לגרום לה לשנות את זה.. שפעם היא תבוא אליהם ופעם הם יבואו לאזור פה.. וזה סך הכל לבילוי בבית קפה... פעם בשבועיים..
אבל היא לא קיבלה את זה... היא גם לא רצתה להציע להם להיפגש באמצע..... אני מניחה שהיא מראש ביטלה כי היא התייאשה מלשכנע אותם להגיע לפה...

בכל אופן,במקרה נדיר ביותר!!!!!!!! - שאם אני מנסה להזכר מתי לאחרונה זה קרה היה מלפני חמש שנים לפחות, הם הגיעו לפה... לאזור.. לשתות קפה עם חברים אחרים (שאנחנו מכירות אבל לא בקשר איתם) - וכחברים נורמלים? הממ.. הייתי מצפה שהם יזמינו את אחותי? יודיעו לה? ייקפצו? משהו?...
לא.
מה שהיא קיבלה היה SMS... אחרי שהם ישבו, סיימו לשתות והזמינו חשבון.. - אנחנו פה, ואנחנו חוזרים.
אחותי רצתה להודיע שהיא באה.. אבל היא קבלה הודעה מעליבה,שנכתב בה: איחרת את המועד או זמנך עבר... - לא חשבתי שיש זמן שנמדד בין חברים!

ובכן זה זוג.. שכל מקום שהם הולכים אליו מוחלט שעה מראש (אם לא יום מראש!!!), ועוד שעה וחצי להתארגן.. ובהתחשב במרחק נסיעה יש עוד 45 דקות נסיעה!
ואת ההודעה על כך שהם פה.. היא קבלה אחרי כללללל הזמן הארוך.............
זה מעליב
זה פוגע.
אני אפילו נפגעתי בשמה.


אני כל כך כועסת עליהם.... אני מבינה את אחותי במליון אחוז על הבכי שהיה....
אבל כמו שאני מכירה אותה היא לא תעשה כלום.. תספוג את זה.. תבכה ותשכח..
היא לא תדבר איתם.
היא לא תאמר שזה היה פסול.
היא לא תכעס..

בנוסף.. לפני כחצי שנה.. הלכתי איתה לבית שלהם תיכנננו לטייל.. והיא לא ממש הרגישה טוב אבל אמרה שנלך כדי שלא נאכזב אותם, הלכנו, הגענו אליהם ואחותי מתנשפת בצורה לא רגילה.. יצאנו איתם... ובסוף כשהגענו ראיתי שאחותי איבדה את הצבע שלה.. ושהיא לא מסוגלת.. אז התקפלנו חזרה הביתה... כי היא באמת לא מסוגלת....
הם עלו הביתה ואני הלכתי איתה לאוטו.. וניסיתי לחשוב מה זה.. ואם ללכת איתה למיון.. העדפתי לנסוע הבית קודם כל נראה אולי הנסיעה תרגיע אותה.... ואח"כ נחשוב מה הלאה.
החברים.. נעלמו להם.. כאילו כלום לא קרה.. והיא ואני שבנו הביתה...... אחרי כמה שעות הגעתי איתה למיון...
ומסתבר.. שהילדה בסכנת חיים. אישפזו אותה בטיפול נמרץ!!!... (זה היה סרט אחר......)
וכל זה.. החברים שלה לא ידעו.. הם מבחינתם הלכו לישון, הכל בסדר..
מיון?
טיפול נמרץ?
טלפון קטן? נוכחות מצידם? איכפתיות?!?!
כלום.
רק טלפון אחרי כמה שעות טובות כשאנחנו כבר במיון בדרך לאישפוז.
התאכזבתי מהם מאוד. ואמרתי להם את זה..
בלי לתקוף
בלי צעקות..
כשיצא לי לדבר ב4 עינייים...
אני לא מצפה בשבילי מהם לכלום.. אבל לפחות בשבילה?
קצת איכפתיות?



זה מטריף אותי.
יותר נכון זה הטריף אותי.......
אבל זה לא יישכח.... אני מנסה לחשוב מה אני יכולה לעשות לשנות את המצב הזה....


|א דום|


>>> מתנצלת על המגילה הגדולהההההההההה... לא חשבתי שיצא ארוך כל כך!!! <<<

כל הכבוד על אהבתך לאחותך, והאכפתיות, והכי יפה זה שאת יודעת שאחותך נוקשה ולא מוכנה להקשיב, ולמרות זאת את מנסה שוב ושוב להסביר לה כי אכפת לך ממנה.

ועכשיו לאחותך.
זה נישמע כאילו שאין לה ביטחון עצמי בכלל (לא דווקא אל כולם, אלה רק חולשה כלפי אותם חברים).
אצל בנאדם במצב כזה קשה לטפל, וזה רק בגלל הגיל שלה, היא כבר אישה בוגרת וזה בעייה לשנות תכונות אופי. אך אם זה רק כלפי החברים הללו, וכך זה גם נשמע יותר הגיוני, אפשר שחברות שלה ידברו איתה, כי לך היא בטח לא תקשיב ("לאחות הקטנה") ולהורים ("חה חה עליהם, אני כבר גדולה"), אז נותרו רק החברות שלה, שאם את תדברי איתן בסתר ובזהירות, ותסבירי להן את המצב יותר מימה שהן יודעות עליו (כי הן בטח יודעות משהו, והן רק לא יודעות שזה עד כדי כך חמור), הן בטח תסכימנה וידברו איתה.

* אני ממליץ לך לעשות את הצעדים בשיקול דעת ובזהירות רבה.

בהצלחה, רון.

חיים בן דוד, 1968-2006, לוחם בשייטת 13 ומדריך צלילה, בעלו של מועדון הצלילה ול-טל בחיפה.
נהרג בתאונת צלילה בתאריך 17.9.06
יהי זכרו ברוך.

26-40 עושה ת'צ'יפס יותר טעים! 91-05 עושה ת'צ'יפס יותר יבש!

לפנות לחברות שלה רק יכול לגרום לניתוק בין שתיכן, כי זה מעין עבירת גבולות ברורים, זה דבר שלא עושים, לא מדברים על דברים כאלה עם חברות של אחותך..

כמו שציינה תירס, יש דברים שלא מצליחים לראות לבד ומתעקשים עליהם, כאן עם כל הכאב, עליך לתת לה את כל התמיכה שאפשר כשהיא בדכאון <כאחות וחברה> ולתת לה ללמוד מהטעויות של עצמה, בשלב מסויים היא תבין שזה לא טוב לה, אבל זה חייב לצאת ממנה נטו.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

למרות שזה כואב להביט מהצד ולא לעשות דבר,
להביט בזלזול, בחוסר האכפתיות, בגועל, בניצול, בהעלבות שחוזרות על עצמן--
להביט בכל זה ולשתוק- זה אכן מכאיב..

אבל בנאדם לומד מטעויות של עצמו..לא יעזור לך, את לא תשני אותה..יום אחד וזה יקרה בקרוב..היא תבין שזה פאקינג חברים, והיא תבין את הניצול ותעריך את עצמה קצת יותר..ואז היא תזרוק את כל אלו לעזאזל..אב זה יבוא רק ממנה!! היא חווה את זה על בשרה, היא תהיה חייבת להבין את זה..

את עשית את שלך, ניסית ככל שניתן, היא דובקת בעקשנות שלה..--כאן את אמורה לצאת מהתמונה..
הזמן והשכל שהיא תרכוש בו, יאפשרו לה להבין..

לרוב לומדים רק מהטעויות של עצמנו.

באמת עושה רושם שעדיף לתת לה להבין את זה לבד.
זה פשוט צובט לי את הלב לראות אותה ולהבין דברים ולא לתת לה כלים להשתמש בהם.

כן אני יודעת שאין לה ביטחון עצמי גבוהה למרות שזה לא צריך להיות כך.
יש לה משפחה שאוהבת.
ויש לה חברים גם בלי הזוג הזה.. - רק שהזוג הזה הם הטופ בשבילה.
יש לה מליון אפשרויות להפריח את עצמה..
ואני מקווה שהיא תעשה את זה בקרוב....

יהיה בסדר..
הם לא שווים את הבכי שלה.
אני מקווה שהיא תפנים ותבין את זה.

המון תודה לכם!