להלן ראיון שנתן קדמי לעיתונאית של כתב עת רוסי. תרגמתי את המאמר עם מספר השמטות קלות. מתנצל מראש על טעויות תרגום אפשריות

6 – 8 לאוקטובר

לבית הכנסת בבוקר לא הלכתי. קראתי את כל העיתונים עם התיאורים הרגילים על החיים היפים שיש לנו. מלמעלה יורדת שכנה ואומרת לי: "יעקב אתה יודע, ברדיו ערבי מודיעים שפרצה מלחמה". השעה עשרה לשתיים ובערוצים שלנו כלום. ופתאום אזעקה. הבנתי שצריך לארגן את הציוד. זרקתי את המדים לאוטו ונסעתי למפקדת הגיס. אני מגיע לשם ושואל את החבר'ה: מה קורה ? מלחמה עונים לי. אלה המפות זאת הסיטואציה אבל לאיזו חטיבה מציבים אותך לא ברור.
אני נכנס לקצין כ"א ושואל: נו..?. צריך לחכות הוא עונה. לחכות לא רציתי ואז תפסתי טרמפ לרפידים לחטיבת השיריון. אני מגיע לחטיבה ושוב שואל: נו..?! החבר'ה שם מכירים אותי ואומרים לי: אתה מבין, יש כאן תור. עכשיו יוצא טנק אחד מהתיקון ויש עליו כבר מועמדים: 2 מפקדים ו- 2 קצינים. אבל אנחנו נסדר לך אותו. אני מצלצל למפקדת הגיס להודיע להם שהסתדרתי ואלה עונים: מה זה הברדק הזה? לאן ברחת, אנחנו כבר הצבנו אותך לגדוד שעולה לרמת הגולן. תגיע לכאן דחוף. טוב אני טופס טרמפ על מטוס ומגיע לגיס.
אך פה אומרים לי: אהה אתה כאן, נו טוב עכשיו תמתין.
איך שאני יוצא מהחדר אני נתקל באהוד ברק שהיה המ"פ שלי בסדיר שרק הגיע מסטנדפורד. יאשה אתה כאן, בוא תעזור לי לארגן גדוד. בוודאי, אני עונה, רק לאחבל הזה שמעבר לדלת לא נגיד כלום עד לתחילת הקרבות. אחרת יחזיר אותי למטה.
אישתך ידעה היכן אתה?
לא. אני סיכמתי עם המרכזניות במטה שאם היא תטלפן, שייענו שאני כאן מסתובב באיזה מקום. יומיים הן סובבו אותה באף. ביום השלישי מישהי שכחה לחסום עם היד את הפומית של הטלפון ואישתי שמעה איך שאחת אומרת לשניה: אנחנו פה מספרים לה, והוא, לכו תדעו אם הוא חי בכלל. מאז אשתי הפסיקה להתקשר.
בפעם השניה היא שמעה עלי כאשר מכר שלי הגיע פצוע לבית החולים. היא התלבשה במדים של חיילת והגיע עד אליו. אבל מה הוא יכל להגיד. ראיתי אותו בדרום באיזו יחידה.
אז אשתי התקשרה עם אשתו של אריק שרון (היינו בקשרים טובים) ולילי ביררה. הוא לא אצל אריק אבל חי, בכל מיקרה אתמול הוא היה חי.

קרבות החווה הסינית ב 17 לאוקטובר.
הגדוד שהוקם הורכב מטנקיסטים ומאנשי סיירת מטכ"ל. היינו ת"פ אוגדת ברן. אהוד היה המג"ד ואני הקמב"ץ. מאחר ולא היה נגמ"ש עבורנו עלינו על טנק. אהוד מפקד, אני טען קשר ועוד קמ"ן ורמ"ט. האמת שאהוד צרף לטנק גם רס"ן מהסיירת ועבורו הותקן מקלע משלים.
אבל בקרב הראשון לחילוץ החיילים של איציק מרדכי, הוא חטף צרור שניתק לו את העורק הראשי. הבחור נפל לי לידיים. הדם משפריץ... אני מנסה ביד אחת לסתום את העורק, ועם היד השניה להפעיל את המקלע. הקרב הרי נמשך, והבחור גוסס ומסתכל לי בעיניים.
הכל מלא בדם, אני לא יכול לירות במקלע ואהוד מלמעלה בקשיחות כך:" יאשה, להוציא החוצה את הגופה מהטנק...". ואח"כ בלילה הוא תחקר אותי לפרטי פרטים איך הכל היה.
זה היה חבר מאד קרוב שלו.
זה היה הקרב הראשון שלך ?
כן
ואח"כ ?
אח"כ כל החיילים תפסו מרחק ממני. הסרבל היה כולו בצבע ארגמן ואח"כ חום. את יודעת, 6 ליטר דם מסתבר, זה הרבה מאד.
את החברה של מרדכי היצלתם ?
בקושי. אני אז שמעתי בקשר בפעם הראשונה איך איציק בכה. באופן כללי שלחו אותם לקראת מוות בטוח. עם רובי קרבין (8 כדורים במחסנית ומעצור אחרי 5 יריות) מול רוס"רים של קלשניקוב.
אומרים שבמלחמה מתרגלים מהר למוות ?
לסכנות מתרגלים אבל למוות... לא יודע. אבל לטילי נ"ט התרגלתי, לקולם הצווחני ולחוטים על הטנקים.
אילו חוטים ?
אז עדיין לא הייתה קיימת שליטה על טילי נ"ט באמצעות קשר רדיו. ולכל טיל היה מחובר תיל כיוון דק. לאחר הקרב היינו מורידים מהטנק כמו ממכונת תפירה כ- 10 - 15 חוטי תיל.
מסירים וסופרים. וכאשר הטנק השכן חוטף טיל, התגובה הראשונה – לספור כמה אנשי צוות ייחלצו החוצה- אחד שניים...

תעלת סואץ 17 לאוקטובר
צלחתם את התעלה באותו היום ?
לא, למחרת בבוקר. נענו לאחור ציוותנו מחדש את הכלים אח"כ על הדוברות וקדימה.
אומרים שנקודת המפנה התרחשה ב- 15 לאוקטובר כאשר אוגדת אריק שרון חדרה כטריז בין הארמיה השניה והשלישית. הם עברו את התעלה בעזרת 4 פונטונים שאריק שרון קבר בחולות לפני שהלך לרעות את הכבשים שלו בחווה.
לא היו שום פונטונים קבורים באדמה. הוכנו מראש סמנים למקום הורדתם למים.
אגב אף אחד מאמצעי הצליחה שהוכנו בסודי סודות ע"י חיל הנדסה לא פעל. ואם לא הפונטונים שניקנו בגרמניה...ובכלל, הציוד וטקטיקת ההכנה של היחידות אצלנו היו פי 10 גרועות יותר מאשר אצל המצרים. הם צלחו את התעלה במהירות ותחת אש. הצליחה המוצלחת שלנו הייתה תוצאה של טעויות ההנהגה המצרית. התפר הבלתי מבוקר בין הארמיה השניה והשלישית חפף לגמרי במקרה את נקודת הצליחה שלנו וזה בעצם מה שהציל אותנו. אם הם היו מציבים שם אפילו חטיבה אחת, הצליחה שלנו לא הייתה מתבצעת וכל מהלך ההיסטוריה היה משתנה.
נהרגו הרבה אנשים ?
לגמרי לא. תחילה הצנחנים עברו לצד השני, דחקו את המצרים, תפסו עמדות ואח"כ עברו כל היתר. קרבות היותר עקובי דם היו בגדה המזרחית של התעלה ובעת כיבוש העיר סואץ.
ואיך נלחם מעל התעלה חיל האויר הישראלי רב התהילה?
... שבה איבדנו את כל הצבע של חיל האויר. טעות נוספת של ההנהגה: תקיפת הצבא המצרי מול מערכת הגנה אוירית פעילה. הם הרי ירו במטוסים שלנו ישירות והפילו יותר ממאה. במצב כזה הפעלת חיל האויר לא הביאה לשום יתרון. אפשר היה לפתור זאת בצורה אחרת לגמרי. אגב עם מערכות הנ"מ היה סיפור מבדח. עברנו לצד השני של התעלה, אהוד ברק אמר: כולם יטפלו בחיסול מערכות הנ"מ אבל לפגוע רק באנטנות ולא בטילים עצמם.
אנחנו את האנטנות פוצצנו וניטרלנו את מערכות השליטה. אבל בכל משפחה אי אפשר בלי...
אחד בכל זאת פגע באיזה טיל, אשר התחיל להשתולל ללא שליטה בין הטנקים במסלול סינוסואידלי עד שלאחר רבע שעה פנה פתאום לאי שם והתפוצץ. אני זוכר שהחכם הזה חטף מאיתנו אחר כך בכל השפות.
ההתקפה החלה מיד ?
באופן פרקטי. מה גם שאהוד הכיר את השטח לפרטי פרטים. כאשר היינו באמצע הצליחה, שאלתי את אהוד מתי אתה "נפשת" כאן בפעם האחרונה ? לפני חצי שנה הוא השיב. כאשר החלה ההתקפה, הוא שהוביל את כל החטיבה לסואץ. המפה הטופוגרפית הייתה כולה בראשו.

הגדה המערבית 18 – 22 לאוקטובר
מספרים שביום התשיעי למלחמה התחמושת אזלה וגולדה הודיעה לניקסון שתיאלץ להשתמש בנשק גרעיני. זה מתחום האגדות ?
לנו היה מספיק נשק ותחמושת. כאשר המטכ"ל בדק את המצאי הוא הסתמך על הכמויות במחסנים. וכמה היה בדרכים ? לא - בעית מחסור בנשק זאת בעיה של רישול וחוסר אירגון.
עניין אחר הוא נחיתותו של הנשק שלנו במיוחד הנק"ל. זכורני שחיילינו תמיד ניסו להשיג קלשניקוב ומשקפות שלהם בעלות אופטיקה טובה מאד. מצד שני, הטנקים והמטוסים שלנו היו עדיפים.
וכיצד הם נלחמו ?
נלחמו כמו גברים. יתכן ורמתם המקצועית לא הייתה מי יודע מה, במיוחד בפיקוד, אבל החיילים היו...אני זוכר שאחד עברנו מעליו 3 פעמים. עומד מולנו מישיר מבט ומרסס מהקלשניקוב. אנחנו דוהרים אליו והוא נשכב בין הזחלים. אח"כ קם וממשיך לירות. אנחנו מסובבים את הטנק ושוב עליו והוא מתרומם ללא אף שריטה. בסיכום, כאשר הוא נשכב מתחת לזחלים בפעם השלישית, סובבנו את הטנק מעליו.
אבל בתחום המקצועי אנחנו היינו טובים יותר.

כיבוש סואץ 20 – 22 לאוקטובר
בסואץ אני זוכר היו קרבות קשים. טנקים הרי בכל זאת לא בשביל העיר. הרחובות צרים והתמרון קשה תוך כדי שמרססים אותך מכל גג.
והיו הרבה שבויים ?
המון. כשהתקרבנו לסואץ מספר השבויים עלה על מספר הלוחמים. כשהתקבלה הפקודה להיכנס לעיר אנו צעקנו להם "יאללה תלכו כולם לקהיר". לא רצו. הרי שם יגייסו אותם שוב וכאן הם בחיים. נו השארנו להם שימורים ושמיכות והלכנו להסתער על העיר. חוזרים בערב והם מחכים לנו עם ארוחת ערב מוכנה.
אח"כ כשכבשנו חלק מהעיר גם האזרחים הצטרפו. הייתה שם משפחה אחת עם ילדה יפה והם החביאו אותה כל הזמן. פחדו את יודעת-חיילים קצינים. אנו אומרים להם כאן אין לכם מה לפחד אף אחד לא ייגע בה . תתחילו לחשוש כאשר תחזרו לצד שלכם. אח"כ העברנו את כולם לצד המצרי של העיר, מוסרים אותם לקצין והוא אומר "נו מה עכשו אני אעשה איתם?".
ואיך הכל נגמר ?
איכשהו לא הכל הסתיים. לאחר הפסקת האש הקרבות עדיין נמשכו. עוד ב- 22 לאוקטובר החברה נפלו. ואני כשחזרתי הלכתי ישר למשרד איפה שאשתי עבדה, קראו לה והנה היא יוצאת בליווי 2 עובדים. הם לא היו בטוחים שאני חזרתי חי ולא כאבדה טרם זמנה.

לאחר המלחמה
את יודעת, הכי קשה היה לאחר המלחמה. היו לנו נפגעים של כ- 70% בהרוגים ופצועים. כמעט לא נשאר אף אחד שיזכור היכן וכיצד הכל התרחש. אנחנו אז נסענו לשטחי הקרבות עם בחור מחברת קדישא והיינו מוציאים את שאריות החללים מהטנקים. לא רצינו שיישארו עלומי שם. המוות בתוך טנק ...את מבינה, כאשר אדם נשרף, נשאר ממנו גוש קטן במשקל של לא יותר מחצי קילו בצבע צהוב דומה לפלסטלינה. ואתה לוקח את המסה הזו ושובר אותה משום שהדבר היחידי שלא נשרף זו הדסקית של החייל. ואח"כ... שק ניילון, הדסקית
הגוש הזה זה מה שנשאר מהבן אדם.
במהלך הקרבות ניהלתי רישומים על מקום הקרב תאריך ושמות הנופלים. ואחרי שהכל נגמר החלטתי להכין לכל משפחה מפה אבל אח"כ היה צריך להעביר אותה לקרובים. ובכל משפחה שאלות ושאלות... ואני לא תמיד יכולתי לספר הכל ועד הסוף. בוא נגיד הייתה סיטואציה כזו – מתנהל קרב לילי, אנחנו מאה מטר מהמצרים. והארטילריה שלנו יורה על כוחותינו. אז איך לספר למשפחה שהבן שלה נפל מפגז ישראלי. ואני זוכר עוד משפחה,
זוג הורים ניצולי מחנה השמדה אושוויץ. ב- 49 נולד להם ילד, גידלו אותו, בחור טוב. ממש לפני המלחמה סיים לימודי רפואה ובקרב הראשון...אתה מתחיל לספר ובעיניים שלהם אתה חי ואילו הוא נפל.

אם לנסות לנתח את מה שהיה
יאשה, אם לנסות לנתח... מצד אחד אומרים שבכל אשם המודיעין הישראלי שלא היה בשיאו. מצד שני להיפך, אומרים שלמודיעין היו ידיעות מדויקות עד כדי תאריך התקיפה ולמלחמה הקשה גרם המשחק הפוליטי שמאחורי הקלעים. במה שקשור למודיעין, היה לנו מספיק מידע ברמה האופרטיבית. הייתה לנו בעיה להעריך את המידע בצורה הולמת. לפני כשנה שוחחתי עם אחד האלופים שפרש לגמלאות. הוא בזמנו רצה להדיח שני קצינים מובילים עקב בטחון עצמי מופרז.
הדיח ?
לא.
קצינים אלה היום בעצמם אלופים. כך שאחת הסיבות לכישלונות היא בטחון עצמי מופרז של ראשי המודיעין הישראלי. הסיבה השניה היא שהם היו יותר מידי לכודים במצב רוח של צמרת המדינה אשר בכל דרך שכנעה את העם שאצלנו במדינה עוד לא היה כל כך טוב ושקט.
אבל זאת בדיוק חזרה על העקרונות הסובייטים של הזיקה ההדדית בין הצבא לשלטון
למרבה הצער יש כאן אכן חזרה. וזה שערב המלחמה לא מינו את אריאל שרון לרמטכ"ל זהו
בהחלט מומנט פוליטי. משה דיין רצה להציג את מועמדותו של שרון אבל בניגוד לאומץ האישי שלו לא היה לו אומץ פוליטי. גולדה הטילה וטו, דיין נכנע ואריק עזב את תפקידו כמפקד פיקוד דרום והלך לרעות את הכבשים בחוותו. לרמטכ"ל מונה דוד אלעזר שבתחום המקצועי היה נחות מאריק.
ומה לגבי נקודות אסטרטגיות ?
באופן תיאורטי הייתה לנו טקטיקה טובה של ניהול קרבות שריון. בפועל, אף תרחיש של הפיקוד העליון לא עבד. היחידות הסדירות אמורות היו להחזיק בקו במשך 24 שעות עד להגעתו של כח המילואים העיקרי. אבל הם לא יכלו.
אבל הרי הכל קרה בפתאומיות
כשמדברים על הפתעה אפשר להתייחס לדרום אבל לא לצפון. הרי גם החלטת דיין על העלאת חט' 7 לצפון הייתה בניגוד לדעתם של אנשי הצבא.
והיתרון המספרי 500 טנקים סוריים כנגד 100 טנקים של חטיבה 7. 57 טנקים של חטיבת יצחק בן שהם כנגד 600 כלים.
כשיש לך קו הגנה קשיח, יתרון מספרי בקרבות טנקים זה עדיין לא הכל. ואנחנו איבדנו למעשה את הגולן בתום 24 שעות. הגדוד של קהלני החזיק מעמד משום שהוא לא עמד מול המאמץ העיקרי אלא בצדו. למזלנו הפיקוד הסורי לא האמין לדיווחי המודיעין שמעשית לא נותר כלום מחטיבות הטנקים שלנו. ובמקום לפתח את ההתקפה הם השתהו. מספר שעות אלו הספיקו להעלות תגבורת (מצוידים בדגמי טנקים ממלחמת עולם השניה). אגב לפני המלחמה היו דיונים במטכ"ל האם להקים חטיבת טנקים או טייסת של מטוסי פאנטום. הוחלט על טייסת פאנטומים והיה חסר דווקא טנקים. כך יצאנו לא מוכנים הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית.
ואיזה ברדק היה בדרום. היחידות נכנסו לקרב באופן לא מסודר. ניהול אסטרטגי לא היה קיים. האנשים נשלחו לקראת מוות בטוח ללא כל שיקול דעת. שנה לאחר המלחמה התאספנו מספר קצינים וניסינו לנתח את מה שקרה, להבהיר דברים פנטסטיים כאשר גדוד טנקים תקף למשל חטיבה מצרית ולא משיקולים טקטיים אלא מתוך אטימות הפיקוד.
או למשל מוצב מיסורי אותו תקף אחד הגדודים שלנו תקיפת מצח חזיתית יש מול עמדות הארטילריה. גם לאחר שנים הקצינים לא ידעו מה באמת התרחש. או העקרון הידוע "אף צעד לאחור!", היכן ? בסיני איפה שקילומטרים רבים של מדבר מפרידים בין הישוב היהודי הקרוב. המצרים אפילו לא תכננו להתקדם בחולות, מקסימום לתפוס את מעברי המיתלה והג'ידי 15 ק"מ מהתעלה. מנקודת מבט אסטרטגית היו צריכים לתמרן את הכוחות לאחור לפתות את המצרים לצאת מהמטריה האוירית ואז לטחון אותם. ואילו הפיקוד שלנו הורה להחזיק במדבר. כמה אנשים אבדו וחיל האויר... זו הייתה אי הבנה מוחלטת של המצב ע"י הפיקוד אשר גרם לאבדות ההמוניות. למדינה קטנה כמו ישראל 3000 הרוגים ו- 10,000 פצועים הם מספרים גדולים מאד.
אבל הייתה הרי ועדת אגרנט אשר הדיחה את כל הצמרת
את הפיקוד העליון החליפו אבל העקרונות שהינחו אותם ואת ההכנות של הצבא נשארו כפי שהיו לפני 50 שנה. זהו הפרדוקס העיקרי של ישראל שלאחר כל כך הרבה מלחמות לא למדנו להפיק לקחים משגיאותינו ובמקום זה נכנסים למצב של אופוריה. את אומרת הדחה.
לאחר המלחמה כל מי שהשתתף בקרבות הועלה בדרגה ללא כל קשר לאופן תפקודו.
וכמה אנשים יש בצבא המקצועי שלפני המלחמה לא התקבלו לקורס קצינים עקב אי התאמה. רבים מהם הם כיום מפקדי גדודים וחטיבות המחנכים את הדור הבא...
הניסיון לסתום חורים עם מי שבא נגמר עם הנמכת סרגל הדרישות בהכשרה הכלל צבאית.
בצבא בישראלי היחידים ששומרים על רמה מקצועית גבוהה הם רק הטייסים, אנשי יחידות מיוחדות, מומחי הייטק וקציני חיל הים. כל היתר בעלי ידע שטחי.
אתה רוצה לומר שאנו לא מוכנים למלחמה ?
למלחמה אנו מוכנים. הצבא הישראלי אובייקטיבית החזק ביותר באזור. אך בכל העימותים הצבאיים הבעיות העיקריות של צהל היו קשורות לפיקוד הצבאי ועם כך שהמינויים בצבא הם לא על בסיס מקצועי אלא פוליטי. במקביל תהליך ההידרדרות בתחום האליטה הפוליטית נראה ברור לעין. במשך 30 שנה היה לי קשר עם ההנהגה של המדינה ואני יכול להצהיר זאת באחריות מלאה. רפיון כללי, רמה נמוכה של התרבות הפוליטית וההידרדרות המתקדמת של הנהגת המדינה – הן הבעיות שיהיה להן תפקיד טרגי בכל עימות צבאי – תהיה זאת מלחמת יום כיפור, מבצע שלום הגליל או אינטיפאדה. אולם אנחנו בכל זאת ננצח שיהיה אפילו לא הודות אלא למרות, וזאת מכיוון שיש לנו עם מיוחד ומוכשר באופן בלתי רגיל וחבר'ה שאוהבים מאד את המדינה. את זה אני יודע, בזאת אני משוכנע את זה אני ראיתי.