קרבות החווה הסינית דרך משקפי מט"ק שנלחם בגדוד 100 ב-17 לאוקטובר 1973 בניסיון חילוץ הצ

מיכאל היקר שלום ותודה רבה על כך שאתה משתף אותנו בקורותיך.

אני מקווה שלא תכעס שנטלתי לעצמי את החירות לערוך את הטקסט שכתבת כך שיהיה מעט יותר נוח לקריאה. צרפתי גם כמה תמונות רלוונטיות
ניתן לצפות בו כמסמך WORD או לקרוא להלן:

קרבות החווה הסינית דרכי עיני מט"ק מגדוד 100

יום שלישי התשיעי לאוקטובר

בסיומה של הועדה הרפואית, מצויד בפרופיל הקרבי שלי התקשרתי לאלה ובישרתי לה על חזרתי לסד"כ הקרבי של צה"ל. אלה חברתי הותיקה שרתה באותה עת בשלישות ברמת-גן במחלקת נפגעים. תחת ידיה עברו באותה עת רשימות החללים שנפלו מתחילת המלחמה.

אלה הייתה זאת שעדכנה אותי במספר החללים הרב מאז תחילת הקרבות...עדכון שהמריץ אותי למהר ולהשיג את המלחמה המתחילה לחמוק ממני... בשיחתי הטלפונית עימה הדגשתי בפניה כי פני מועדות עתה עם סיום הוועדה לג'וליס על מנת להצטרף לכוחות השריון המתעתדים לרדת דרומה לסיני.

ביקשתי מאלה למסור להורי שהתקשרתי אליה מבסיס בארץ וכי אנסה להתקשר אליהם לכשיתאפשר לי וכשאצליח להשיג קו טלפוני...הבטחתי לאלה ליצור עימה קשר טלפוני נוסף לכשיתאפשר ולחילופין אנסה לשלוח לה מכתבים ממקום הצבתי.

לאחר שיחה טלפונית זאת עם אלה הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי ושמתי פעמי לג'וליס, אשר תפקד באותה תקופה כבית ספר לשריון ועתה הבנתי שימש כמוקד גיוס לכוחות השריון במלחמה. עצרתי טרמפ לג'וליס, כבר, בצריפין ועליתי למכונית סטודיבייקר ענקית שהצליחה להורידני בשערי ג'וליס לפנות ערב.

טנקיסטים, מילואימניקים, מתגייסים בימ"ח (צילום איליסטורציה מתוך ארכיון התצלומים הלאומי. בתמונה ימ"ח בצפון)

נכנסתי לבסיס ותרתי בעיני אחר טורי השריון העומדים להישלח דרומה וצפונה. לתדהמתי לא ראית לא טנקי מגח, הטנקים שלי, ולא טנקי שוט, צנטוריונים. לא נגמ"שים ולא זחל"מים.

לעומת זאת נתקלתי במאות רבות מאד של טנקיסטים שהתהלכו אנה ואנה בחוסר מעש בולט לעין. פגשתי במקום עשרות רבות מחברי בתקופת שירותי במדורי השריון השונים ומתקופות שירות משותפות בסיני או בקורסים שונים שעברנו יחד.

חברי אלה אשר סיימו את שירותם הסדיר באוגוסט והיו בטוחים כי נכונה להם שנה תמימה של ניקוי ראש מהצבא ,הובהלו מבתיהם בצווי 8 על מנת לעלות חזרה אל הטנקים ולהצטרף למאבק באויבינו שקמו עלינו...

כל הגיוס המיידי התקיים כשורה, אף אחד לא חשב להתחמק מהגיוס הבלתי צפוי ומהמלחמה המשתוללת בסיני וברמת הגולן. חבל רק שמשהו קטן מאד התפספס בכל הגיוס המוצלח הזה: לא היו כלל טנקים בימ"חים ואם כבר היו מספר כלים הם לא היו כשירים ללחימה כלל וכלל. וכך מצאתי את עצמי מעורב עם חבריי מהשירות הצבאי בציפייה מורטת עצבים למשהו שיקרה.

לקראת עשר בלילה ניסיתי לתפוס קו טלפון צבאי במרפאה, קו אותו סידר לי ידידי החובש דודי. לשמחתי הצלחתי לאחר ניסיונות חיוג ספורים ליצור קשר עם השלישות הראשית והצלחתי לתפוס את אלה במהלך משמרתה. בישרתי לאלה שהתמקמתי כבר בג'וליס וכי לאור התרחישים העשויים לקרות בימים הקרובים הסיכוי שלה לדווח על נפגעים ופצועים מאיתנו, אם בכלל, זה רק במקרה ומישהו יפצע במידה וימעד בשבילי המחנה או במידה ויפצע מחמישייה שתיפול לו על הרגל.

לשמחתי אלה בישרה לי כי ייתכן מאד שלמחרת היא תצטרף לבוסית שלה, ראש ענף הנפגעים, בגייס וכי ייתכן מאד שהנהג יוכל להקפיצה אלי לביקור קצר...קבענו שבכל מקרה אני אחכה לה לקראת השעה 12 בשערי ג'וליס.

יום רביעי העשירי לאוקטובר

בוקרו של יום זה תפס אותי במצב רוח פילוסופי משהו...הבנתי כבר כי קפיצה קלה וקטנה לסיני לא נראית כרגע באופק.עם מקומות חנייה ריקם בימ"חים יהיה קשה מאד לבצע פעולות מלחמתיות. לאור מצב הטנקים בעת זו נוכל לבצע פעולות כאלה רק על גבי ארגזי החול.

בסיורים שערכתי ברחבי ג'וליס על-מנת למצוא הפתעות קרביות גיליתי רק עוד ועוד חיילים, אשר חלקם נכים כמוני וחלקם האחר שייך היה למתנדבי חוץ-לארץ שהגיעו בהמוניהם כדי לא להפסיד חלילה וחס את המלחמה המתחוללת בגבולותינו.

בין סיור רגלי אחד למשנהו שערכתי ברחבי המחנה, נתקלתי לא פעם בסוס הלבן, רס"ר מחנה ג'וליס הידוע שכולנו כל בוגרי קורסי השריון לדורותיהם וללא יוצא מן הכלל רעדנו מפניו ודמינו לעלה נידף.

שעת הצהריים הגיעה בינתיים וניגשתי לשער המחנה כפי שקבעתי אמש עם אלה. לשמחתי התקרבה מכונית כרמל צבאית לשער לקראת השעה 12:30, על יד הנהג זיהיתי מייד את אלה הרב"טית לבושת מדי הזית .

ניגשתי אליה ולאחר חיבוק אמיץ ונשיקה רטובה ומחליפת נוזלים בפה שאלתיה לכמה זמן הגיעה? משהתחוור לי כי ישנה בידינו כשעה עד לאיסופה הצפוי בחזרה למפקדתה, החלטתי לעשות מעשה: פניתי עם אלה למרפאה וביקשתי מדודי את מפתח חדרו לסיאסטה קלה, טוב אם אין מלחמה יש אהבה.

השמועה כי חיילת הגיעה לבסיס עשתה לה כנפיים מהר יותר ממהירות הקול. אין לכם מושג מה עושה בחורה צעירה לטונת ביצים כואבות של בחורים צעירים... החלה נהירה של עשרות לוחמים המסורסים מכלי זינם ועם זאת חרמנים ומרגישים במלוא אונם. החברים המכובדים הגיעו תחילה למרפאה ומשם גילו חיש מהר תושייה והגיעו עד לחדר האהבה. חיש מהר גילינו אני ואלה כי מעשה אהבים בקושי ייצא מכאן...

לאחר התמזמזות לוהטת אך מהירה, בסגנון חזק יפה ואלגנטי, החלטנו לוותר הדדית על כיבוש הדדי ולהשאיר זאת לימי הקרבות שבדרך, ויצאנו החוצה אל הקהל ההומה והלוהט על מנת שיוכל אף הוא ליהנות מזיו פניה של אלה ומברכת הדרך שלה. שהייה קצרה נוספת עימנו העלתה לכולנו את מצב הרוח ופרידתה לשלום של אלה מקהל החיילים וממני תרמו רבות להמשך האנרגיה שלנו בהמשך הדרך...

אין ספק שביקורה של אלה בג'וליס הרים את המורל פלאים, אולם אני עדיין תרתי אחר האפשרות היחידה מבחינתי להעלאת המורל והקפצת האדרנלין: חבירה לכוחות הלוחמים בסיני.

בשעות הצהריים המאחרות התגנבה שמועה לאוזני כי ישנם בימ"ח של סדנת החימוש הסמוכה מספר טנקים שהוכשרו ללחימה או שעשויים להיות מוכשרים מהר מאד ללחימה.

הגעתי לסדנה ופגשתי בדרך בחור דתי הצועד ביחד עם חייל נוסף שחום עור לכיוון סדנת החימוש. הצגתי את עצמי בשמי ותיארתי בפניהם את תפקידי הצבאי, מפקד טנק, שאלתי אותם אם גם הם שמעו כי עומדים להכשיר ללוחמה טנקים בסדנה. הבחור הדתי הציג עצמו בשם אלי והצהיר כי גם הוא מפקד טנק במקצועו. ובמהרה הסתבר לנו כי נסים,הבחור השחרחר אף הוא מפקד טנק.

תוך מספר רגעים במהלך תנועתנו לכיוון הסדנה הבהרנו לעצמנו שאף אחד מאיתנו אינו מוכן להחמיץ את המלחמה וכי נעשה הכל, אבל הכל, על-מנת להשתלב במהירת אל אחת היחידות הלוחמות שתצא מג'וליס לסיני.

הגענו לימ"ח ואכן ראינו ברחבה כשניים-עשר טנקים שחיילי חימוש עמלו וטרחו סביבם בעמלנות ראויה לשמה. שאלנו את החיילים באם הטנקים כשירם ללוחמה ומי אמור לפקד עליהם. אחד מקציני החימוש במקום העיר כי המגחים אמורים להיות מוכשרים ללחימה לכל המאוחר עד למחרת אחרי הצהריים ומייד עם הכשרתם הם יורדים לסיני.

בהתייעצות קצרה שערכנו בינינו החלטנו שאין אנו נותנים להזדמנות פז זאת לחמוק מידינו, אלי התנדב לשמור על אחד המגחים עבורנו, בעוד ניסים ואני פונים במהירות לבסיס על מנת להביא את הציוד האישי שלנו לטנק. כשחזרנו התפנה אלי להביא את ציודו האישי מהבסיס וכשהוא חזר עשינו ביחד את הלילה הראשון ביחד על המגח שאימצנו. לילה ראשון זה ביחד היה אף הלילה הרגוע ביותר מהלילות הבאים שבילינו וחווינו יחד.

יום חמישי ה-11 לאוקטובר

את ליל אמש בילינו ביחד בשמירה על הטנק שלנו. מסתבר שלא היינו העופות המוזרים היחידים בסדנה ששמרו כבבת עינם על כלי זינם העתידי. השמועה על הימצאות מגחים מוכשרים לקרב בימ"ח החימוש עשתה לה כנפיים ברחבי ג'וליס ועשרות טנקיסטים מובטלים וחסרי מעש שמו פניהם לסדנת החימוש. כולם תחת הסיסמא: "אמץ לך טנק".

חיים היה אחד החיילים שחיפש לעצמו טנק וצוות והסתובב בפנים נפולות בין כל הטנקים שנתפסו כבר בידי טנקיסטים זריזים, כמונו, שאימצו לחיקם כל מגח פנוי הנמצא בשטח. חיים זה התקרב אלינו ושאל באם חסר לנו איש צוות ואכן שמחנו לאמצו אלינו.

הצטרפות חיים אלינו פתחה את סגור ליבנו ופרצה את שסתום המבוכה בינינו ואפשרה לכל אחד מאיתנו לספר יותר על עצמו ולחשוף יותר מעצמו למרות ההיכרות מועטת השעות בינינו. כך ישבנו במהלך כל שעות הלילה על חמישיית מנות קרב בהרימנו ג'ריקן לחיי הקרבות שבדרך, תוך לעיסת מאזטים צה"ליים: קרקרים, המכונים דיקטים, מצופים בסלמון הצה"לי, קרי סרדינים לא מזוהים שנראו מאד מתים.

אלי סיפר לנו כי הוא תלמיד ישיבה שלומד בישיבה יוניברסיטי בניו-יורק וכי רק אתמול נחת בארץ לאחר שעלה על המטוס הראשון שהצליח לתפוס לארץ. הוא סיפר לנו שלא הצליח לעבור דרך הוריו בבני ברק וכי רק יצר עימם קשר טלפוני קצר, משום שמשדה התעופה הוקפץ ישירות לג'וליס.

את חיים הכרתי הכרות שטחית לחלוטין גם מהשרות בצבא אך יותר מבילויים משותפים במסיבות בגבעתיים ובתל אביב וכן ממפגשים משותפים במועדונים מנדיס ומיני קלאב. חיים סיפר לנו כי השתחרר לפני מספר חודשים וכי היה אמור לטוס מייד לאחר יום כיפור למשפחתו בארצות הברית על מנת לעבוד באחד מעסקי המשפחה שם. המלחמה שיבשה לו כמובן את כל התכניות ותקוותו הייתה כי תוך שבועיים שלושה לכל היותר, לאחר שישוחרר מהמילואים, יוכל לממש את תכניותיו המקוריות. כדרך אגב ציין חיים שאף הוא במקורו מפקד טנק.

נסים שנראה המופנם בינינו סיפר לנו כי הוא משוחרר כבר כשנה וכי אלה המילואים הראשונים שלו מאז. בינתיים הוא הצטרף לעבודה בבית המלאכה של אביו ועוזר לו בעבודתו.

להפתעתי הרבה אף אחד מחברי החדשים לא עישן ולשאלתי האם הם נמצאים בהפסקת עישון נעניתי כי כולם ניסו בעברם הרחוק לחטוף סיגריה פה ושם אולם לעולם לא הגיעו לכדי עיסוק רציני בעניין וכי סיגריה בכלל מגעילה אותם. כמעשן צנוע של שלוש חפיסות ברודווי 100 ליום, לפחות, חוסר עניינם בסיגריות שעשע למדי. יחד עם זאת ייאמר לזכות חבריי החדשים כי אף לא אחד מהם ניסה להעיר לי או להטיף מוסר על הרגלי העישון האינטנסיביים שלי.

אף אני הצגתי את עצמי מחדש בפני כל הפורום הלוחם שישב מולי כשאני מדגיש בפניהם חזור והדגש כי איני מתכוון להחמיץ בשום פנים ואופן את המלחמה וכי אני מבקש להיות המט"ק לפחות בשלבי הלחימה הראשונים.

עמוד השחר מצא אותנו, כל חבורת הטנקיסטים בסדנה, ערים וערניים לחלוטין. לפתע נכנס למתחם הסדנה סגן אלוף נמוך קומה לבוש סרבל טנקיסטים נוצץ וחגור באקדח צה"לי תקני על ירכו הימנית.הקצין שנראה כבו שלושים ביקש מאיתנו להתכנס לפני אחד הטנקים.

שמי אהוד הציג עצמו הסגן אלוף בפנותו אלינו. הטילו עלי לארגן עוד היום יחידת שריון על-מנת שנוכל לרדת לסיני לעזור לכוחות הלוחמים מול המצרים. נצא עכשיו עם הטנקים לסיבוב שמשטחי האימונים של ג'וליס לבדוק את כשירותם הטכנית ומייד אחר-כך נחזור לימ"ח להתחמש ולתדלק את הטנקים. בסוף היום או מחר עם שחר יגיעו גוררים ויורידו אותנו לסיני.

התרגשות רבה אחזה בנו והעבירה רעד בגופינו, הרגשנו כולנו כי עומד לקרות הדבר האמיתי וכי הנה או-טו-טו אנו מצטרפים לחזית לעזור בהדיפת הפולש המצרי מסיני ובהגנה על המולדת. חילקנו בינינו את התפקידים בטנק: חיים שימש כנהג, אלי התמקם בתא התותחן כשנסים לידו בצריח כטען קשר ואילו אנוכי התמקמתי במעלה הצריח מעל אלי בתפקיד המט"ק.

שכרון חושים אחז בי בהיותי שוב במרומי הטנק. הרגשתי ברעד אדיר החולף בכל גיד ומשסע גידים. הרגשתי שאני חוזר למקומי הטבעי, מפקד טנק, שאף אחד לא יכול עליו. ביצעתי את בדיקת הקשר המקומית בטנק וכן וידאתי כי כל אנשי הצוות מחוברים הן לרשת הטנק הפנימית והן לחיצונית.

אהוד נתן פקודה ברשת להניע מנועים. "נהג תניע", פקדתי על חיים. הטנק הונע בו זמנית עם שאר הטנקים. רעם המנועים האדירים פילח ושבר בבת אחת את שלוות הבוקר והפר את הדממה היחסית ששררה במחנה. חימום מנועי הטנקים שנמשך דקות ארוכות נסך שלווה מוזרה באיברי ודמה למנגינה ערבה באוזני.

לאחר חימום מנועים נאות קיבלנו פקודה לנוע בטור לעבר מרחבי האימונים הסובבים את ג'וליס. חצינו בשדרה את הבסיס כשמאות זוגות עיניים מקנאות מלוות אותנו. עמדתי זקוף במדף, במרומי הצריח, כשגאווה אדירה ממלאה אותי ומאיימת עוד מעט לפוצץ את חזי המורחב עד אין גבול. בכלל תנועה זו של הטנקים שנועדה בסך הכל לבדוק את מצב כשירותם הטכנית נטעה בכולנו הרגשה שהנה מתחילים לזוז דברים.

תוך דקות ספורות הגענו למתחמי האימונים של ג'וליס ושם הוריתי לחיים להגביר מהירות ולעבור מכשולים פיסיים קשים ומסובכים כמה שיותר בשטח על מנת לבחון כשירותו האמיתית של הטנק. חיים ביצע את פקודתי כלשונה ועלה על כל מכשול אפשרי שמצא בדרך עובדה שהכניסה את הטנק למצב קפיצי תזזיתי והקפיצה אותי ממקומי כמפקד טנק, הקפיצות גרמו לי להיחבט בצריחון המפקד עובדה שגרמה לכאב עז בפגיעה בבטני הפצועה והקרועה עדיין.

הכאבים גרמו לי להפסיק מיידית את התרגול, לעצור את הטנק בצד ולהחליף במהירות בתפקידים עם חיים כשאני עובר לתא הנהג ואילו חיים מחליפני בצריח המפקד. עתה כשהתיישבתי בתא הנהג והתחלתי לנהוג הרגשתי אחרת לגמרי, בטני לא סבלה מתנודות הטנק גם אם היו חריפות ביותר, והצלחתי לתפקד היטב בלא שפציעתי משפיעה עלי כלל וכלל.

לאחר כשעתיים של תרגולים בשטח,טכניים במהותם,קיבלנו מאהוד פקודה לחזור לבסיס להתארגנות. חזרנו לבסיס במהירות. ללא שהיות מיותרות חולקו הטנקים, לפלוגת מצומצמות כאשר בפני כל פלוגה ניצבים נשקים, אפסנאים, אנשי חימוש ותחזוקה.

הטנקים צוידו בכל הציוד האפסנאי התקני, החל מרשתות הסוואה, עבור בכלי עבודה ואף חמישיות מנות קרב דחסו בתוך ארגזי הזיווד העוטפים את הצריח. הנשקים העבירו לנו ארגזי תחמושת לחימוש מלא ותקני של הטנק בפגזים ובתחמושת קלה למקלעי ה0.3 וה0.5 וכן לעוזים שניתנו לנו.

בנוסף דרשתי מהנשקים מספר ארגזי רימונים לטנק. רק לאחר ויכוח נוקב עימם ולאחר שאיימתי לערב קצינים בכירים שוכנעו הנשקים להעביר לידי חמישה ארגזי רימונים ושני מקלעי 0.3 נוספים.

אלי וחיים שאלו אותי למה התעקשתי על חמישה ארגזי רימונים? עניתי להם שזה בשביל המצרים, במידת הצורך... אלי קלט מייד את כוונתי ואימץ לחיקו ארגז רימונים אחד ואני אפסנתי שני ארגזים בצריח ולקחתי עימי לתא הנהג את שני הארגזים הנותרים כאשר אחד מהם אני פורק וממלא בהם את כיסי הסרבל ואת הארגז השני אני ממקם מתחת לכיסאי, כס הנהג.

לאחר שעות מספר גמרנו לחמש ולזווד את הטנקים וחיכינו בקוצר רוח להוראה האומרת לנו להתכונן לעלות על מובילים שיורידו אותנו דרומה לסיני. את הזמן העברנו במשחקי שש-בש באכילת דיקטים ובניסיונות כושלים ליצירת קשר טלפוני עם הקרובים לנו.

יום שישי ה12 לאוקטובר

חמישי בבוקר תפס אותנו מכורבלים עמוק בתוך שקי השינה כאילו בת קול נעלמה עברה בינינו ואמרה לנו: "יאללה חבריה תפסו שינה עמוקה וארוכה ככל האפשר, כי הזדמנות נוספת כזאת לא תיקלע לידיכם בימים הקרובים".

נהמות במבטא בולגרי עמוק העירו אותנו מהשינה העמוקה, היה זה הסוס הלבן רס"ר ג'וליס האגדי שטרח ובא בכבודו ובעצמו להעירנו. יאללה חברה נבח עלינו בקולו הסוס הלבן, קומו, התרחצו ולכו לחדר האוכל לאכול ארוחה חמה ולשתות תה או קפה חם, בשבע ורבע אתם מתייצבים על יד הכלים מוכנים לתנועה. לא היינו זקוקים ליותר מזה,הבנו מייד כי אנו אמורים לרדת מיידית לסיני ותוך דקות התייצבנו בחדר האוכל כאשר עובדי המטבח מכרכרים סביבנו לשרתנו.

הרבצנו ארוחת בוקר דשנה שלוותה לשם שינוי בביציות מטוגנות, בחביתות וביצים מקושקשות, שינוי אדיר לביצים הקשות והקרות שהורגלנו אליהן. אף התה והקפה שהוגשו לשולחנות היוו שינוי מרענן בטעם ה'קתה' שנהגנו לשתות עד כה. אגב ה'קתה' היה משקה נפוץ במחוזותינו הצבאיים בשריון שאפשר לכל אחד מהשותים אותו להגדיר טעמו לעצמו: אותו משקה בדיוק היה בשביל מישהו מעדן תה ואילו חברו שמזג לכוסו את אותו משקה מאותו קנקן אלומיניום משופשף דימה לשתות קפה מרענן.

סיימנו את ארוחת הבוקר וחזרנו והתייצבנו לפני הטנקים מחכים להראות. ב0715 בדיוק התייצב בפנינו סגן אלוף אהוד (ברק) ונשא בפנינו נאום קצר ותכליתי ביותר. אהוד הדגיש בפנינו כי אנו עומדים לרדת עתה לסיני להצטרף כעזרה לאחד הכוחות הלוחמים בסיני. לשאלתנו באיזו גזרה אנו אמורים להילחם ולאיזה כוח אמורים לספח אותנו נענינו כי אין לו כל מושג וכי ההוראות שקיבל הן להגיע לרפידים ולחכות ברפידים להנחיות נוספות.

להפתעתנו נאמר לנו כי הירידה לסיני תתבצע על שרשראות מכיוון שלא נמצאו מובילים להוריד אותנו לסיני. בימים הקרובים הסתבר לנו כי הפתעה זאת הייתה זניחה לעומת ההפתעות שעמדו להנחיל לנו בהמשך.

עם סיום דבריו הורה לנו אהוד לעלות על הטנקים ולהתכונן לתנועה. התמקמנו בכלים ושאלתי את החברה מנבכי תא הנהג אם מישהו מעוניין בכל זאת בסיגריה, נעניתי בו זמנית בקשר הפנים כי אף אחד אינו מעוניין בזאת. חייכתי לעצמי כרואה את הנולד ומלמלתי לעצמי אם אקבל תשובה דומה לשאלתי במהלך הקרבות או לאחריהם.

ב0740 בדיוק קיבלנו פקודה להניע מנועים ולנוע לעבר שער היציאה של ג'וליס לכיוון צומת סילבר ומשם בצומת שמאלה, דרומה, לכיוון רצועת עזה וסיני. נסענו בשיירה במדפים פתוחים. כוח טנקים של כעשרים כלים בתוספת מספר נגמ"שי מפקדה ומספר נון נונים וג'יפים הנוסע על שרשראותיו וגלגליו הינו כוח המשדר עוצמה אדירה כשהוא נע על כבישים רגילים ובין ישובים אזרחיים. ואכן אנו הרגשנו ככאלה העומדים לעצב את פני ההיסטוריה של מדינתנו, שום שמץ של נימה צינית לא התגנב לאמירה זאת.

על כביש אשקלון עזה נעצרו בצד ונעמדו מאות מכוניות שנהגיהן יצאו ממושבם ומחאו לנו כפיים תוך הפרחת ברכות אלינו בצירוף תפילה לחזרה הביתה בשלום. נשים שהיו בשולי הכביש זרקו עלינו פרחים וסוכריות בליווי צעקות: "תחזרו בשלום". נסיעה זאת בין מאות האזרחים שהתקבצו אל שולי הכביש ריגשה אותנו מאד ומצאה אותנו מנפנפים חזרה לשלום במהלך כל הדרך עד קיבוץ יד מרדכי. מכאן נתקלנו בתופעה שונה לחלוטין ובמקום הברכות החמות שליוונו עד כה עברנו את כביש הרצועה מלווים מבטים מלאי שטנה, כאשר לא פעם מלווים אותנו התושבים המקומיים במטחי קללות בערבית ובמטחי אבנים וסלעים, עובדה שאילצה אותנו להמשיך בנסיעה במדפים סגורים. על כל פנים במהלך הנסיעה עד אל-עריש הועברה לנו פקודה חד משמעית בקשר שאסור לנו לפתוח באש על המקומיים כל עוד ההתנכלויות בנו אינן מלוות בירי וגם אז הפתיחה באש תהיה עלפי פקודה בלבד. לקראת שעות הצהריים הגענו לאל עריש ושם חנינו להתרעננות והתארגנות.

באל עריש כבר יכולנו לחוש את תוצאות המלחמה על קצה המזלג. נתקלנו בשקם במספר לוחמים שהיו מעורבים בקרבות עם המצרים.למרות שהם לא סיפרו הרבה הבנו בין השורות כי המצב בחזית הינו בכי רע וכי המצרים הצליחו להפתיע אותנו כהוגן עם פרוץ הקרבות. קמצוץ הסיפורים שדלינו מהלוחמים רק הפיח בנו אנרגיה נוספת ורצון עז להגיע כבר לחזית על מנת לעזור לכוחות הלוחמים.

שהייה של כשעתיים במקום הספיקה לנו להצטיידות שקמית תקנית, בתוספת סיגריות כמובן, וגם לבדיקת תקינות הכלים. מכאן החל המסע הארוך יותר לכיוון רפידים, מסע שהתנהל רובו ככולו על משטחי החול האין סופיים לצידי הצירים הסלולים. מסע ביזארי לצידי כוחות שונים ומשונים שנעו על הצירים, כוחות שצוידו בחלקם באביזרי הגנה שכמותם נראו במלחמת העולם השנייה: קסדות בריטיות עגולות, אשר לא ראיתי כמותן מעודי בצבא, רובים צ'כיים אשר התאמנו בירי בהם בשיעורי הגדנ"ע בבית הספר, מעילי שינל בריטיים, מעילי צמר ארוכים אשר זכיתי ללבשם רק בטירונות וחגורי קרב משונים ומיושנים.

גדוד טנקים (מגח 6) נע בשדרה לתיגבור הכוחות הלוחמים בסיני. צילום איליסטורציה: ארכיון התצלומים הלאומי.
הכוחות נעו על הכביש בצורה שנראתה לפחות למביט מהצד, כמוני, ללא סדר מסוים כי אם באיזו תנועה עדרית האומרת: לאן שאתה הולך אני אלך. זה היה משונה אבל חשבנו אז כי כך הדברים צריכים להיעשות.

לפנות ערב הגענו לרפידים והתמקמנו לחנייה גדודית באחד המרחבים השוממים שממול לקנטינת השקם הגדולה במקום.

יום שבת ה-13 באוקטובר

עם גמר משמרת הלילה שלי ב0600 הערתי את אנשי הצוות שלי, צוות שכולו מט"קים. אלי התותחן ונסים הטען פנו לירכתי הטנק לשיחת הבוקר שלהם עם אלוהים, בעוד חיים ששימש כמט"ק ואנוכי, מיכאל הנהג, התמקמנו לפני הטנק ללגימת קפה מהביל שהכנתי מראש לקראת תום המשמרת. ליוויתי את לגימות הקפה ביניקה שוקקת של סיגרית אסקוט מצחינה. במהרה הצטרפו אלינו גם אלי וניסים, ואני שאלתי אותם באם קיבלו מידע חדש על העומד להתרחש השבת מהקדוש ברוך הוא, לאכזבתנו הם לא יכלו לחדש כלום בנושא...

טנקיסט מתפלל ליד הטנק בין הקרבות בסיני (צילום איליסטורציה: ארכיון התצלומים הלאומי)

עד מהרה קיבלנו הוראה להיכנס לכלים, נאמר לנו כי עקב התראות מודיעינית להימצאותן של חוליות קומנדו מצריות באזור, ניאלץ להחליף מדי כמה שעות את מיקום החניון הגדודי. נענו צפונה מספר קילומטרים מטסה כאשר הדי התפוצצויות מלווים אותנו מכל עבר. תוך כדי תנועה טסו מעלינו מיגים מצרים, ירינו לעברם בשקיקה במקלעי האפס שלוש שלנו. עוצמת הירי של כל טנקי הגדוד היוותה חגיגת פירוטכניקה מרשימה, אך תוצאותיה היו אפס הפלות מיגים, יחד עם זאת, ייתכן שהירי גרם לטייסים המצרים לחורר רק את הקרקע בפצצות שהטילו הרחק הרחק מהשיירה הגדודית שלנו... בו בזמן שמחנו לראות מטוסים שלנו באוויר המנהלים מרדף אחרי המיגים המצרים שנמלטו לכיוון התעלה.

מטוס פאנטום ישראלי במשימת סיוע לכוחות שיריון בסיני (צילום איליסטורציה: ארכיון התצלומים הלאומי).

קריאות השמחה שהושמעו ברשת הקשר עם הפלת שני מיגים על ידי טייסינו התחלפו עד מהרה בשתיקה מעיקה עם הפלת אחד ממטוסינו על ידי אחד מעשרות הטילים שנורו לעברם מכיוון מצריים. הייתה זאת הפעם הראשונה שראינו בעינינו מטוס ישראלי המושמד בטיל אויב. תוך שניות התהפכה אווירת האלם וההלם שאחזה בנו לאווירת שמחה כשראינו שהטייס הצליח לחלץ עצמו מהמטוס הבוער ולצנוח בשטחינו.כעת התחיל מרוץ עם הזמן להגיע במהירות לטייס על מנת להעלותו לאחד הטנקים בכדי לחלצו במהירות מהשטח.במרוץ המטורף אחרי הטייס הפגוע זכו דווקא אנשי החוליה הטכנית שלנו שהגיעו עם הזלדה שלהם במהירות למקום צניחתו באחת הדיונות הסמוכות והביאו אותו למקום הריכוז שלנו תוך דקות ספורות.

המפגש עם הטייס היה מרגש במיוחד. הלה היה בחור צעיר מאד, ניראה כנער שזה עתה עומד לסיים לימודיו בתיכון, צנום מאד וחליפת הטייס שלבש נראית גדולה עליו בכמה מספרים. הלם נטישת המטוס ניכר היה היטב בפניו, למרות שניסה לשדר עסקים כרגיל ניכר היה שנטישתו את המטוס קשתה לו מאד, בהמשך גם הסתברה לנו עובדת קושי זה... לשאלותינו הוא השיב ואמר שזו הפעם הראשונה שלו לפעילות מבצעית בחזית המצרית וכי עד עתה ביצע תקיפות בחזית הסורית ברמת הגולן. עוד סיפר לנו כי בימים הראשונים היה המצב ברמת הגולן בכי רע וכי הושקע מאמץ אווירי רב ביותר לטובת הלוחמים על הקרקע,רק עכשיו משהתייצב שם המצב- על פי הבנתו והתדריכים שקיבל ממפקדיו - הופנו כוחות אויר נוספים גם לטובת החזית המצרית .

מטוס שנפגע מעל סיני מפגיעת נ"מ (צילום איליסטורציה: ארכיון התצלומים הלאומי).

זאת הייתה משימתו הראשונה בחזית הדרום ולפני צאתו למשימה הוזהר ביחד עם חבריו ללהק המטוסים שיצא לתקיפת כוחות קרקע משוריינים מצרים מפני הטילים המצרים שגרמו עד עתה אבידות קשות לחיל האוויר. אולם, על-אף החששות שליוו אותו מהטילים המצרים לא האמין בחלומותיו הגרועים ביותר שיופל כבר במשימתו הראשונה בחזית המצרית. ניחמנו אותו ככל שיכולנו ,כיבדתי את הנער בסיגרית גורמה: לא אסקוט ישראלית כי אם זיטאן צרפתית שהתמזגה יפה עם המיראז'ים שלנו שהסתובבו באוויר. וכיוון שהסיגריה פתחה לו את התיאבון, פתחנו עבורו קופסת סרדינים אותה חיסל ביעף בליווי הדיקטים הצהליים הפריכים.

תוך זמן קצר התמקמנו בחניון גדודי לצד כוחות אחרים ששהו בשטח. עד מהרה הגיע ג'יפ לאסוף את אורחנו האווירי. אנשי הג'יפ ציינו בפנינו שהם שייכים למפקדת האוגדה, כששאלנו על איזה אוגדה מדובר? השיבו שהם מאוגדת ברן. מובן ששימח אותנו מאד שאנשיו של ברן, עד לא מכבר מפקד גייסות השריון כיבדו אותנו בנוכחותם, אולם מלבד ציון עובדה זו תוך רמז קל אולי להשתייכות שלנו לכוח ברן, היינו עדיין חסרי כל מידע ממשי ואמיתי למעשינו בשטח. בסתר ליבי האמנתי שלא רק אנו נעים בעיוורון משימתי מוחלט בשטח, כי אם גם למג"דנו היקר אין מושג על הקורה עימו ועל העתיד לקרות עימנו בימים הקרובים. התגנבה לליבי תחושה קשה שיכול להיות שהקרב האוויר ההרואי שהשתתפנו בו תוך ניסוי כלים מרבי עלול להיות מסוג הקרבות שעוד נשתתף בהם בימים הקרובים...

חייל מילואים מנצל הפוגה בין הקרבות כדי לכתוב גלויה למשפחתו, חשוב לזכור שעוד לא היו פלאפונים וגם טלפון מהחזית היה נדיר (צילום איליסטורציה: ארכיון התצלומים הלאומי).

בינתיים התמקמנו על גב הטנק מתמכרים למגע קרני השמש המלטפות. אלי, כהרגלו, קרא באיזשהו ספר קודש. אף פעם לא הצלחתי להבין את פשר ההתמכרות לספרים כאלה; נסים אחז בידיו חבילת גלויות צה"ליות תקניות ועטורות גבורה וכתב לכל מי שהוא מכיר או חושב שהוא מכיר ומוקיר; חיים היה שקוע בעצמו ובפלח עיתון ישן שהצליח לסחוב מג'יפ האוגדונרים שעזב אותנו לא מכבר; ואילו אני ינקתי בשקיקה את הסיגריה האין סופית שלי-ואל תשאלוני באם הייתה זאת אסקוט כחול לבן או זיטאן צרפתייה ומסריחה- ושרבטתי מילות הרגעה למשפחתי בגלויה אחת ואלו את הגלויה השנייה ניצלתי להעברת קמצוץ של מידע לחברתי אלה.

פתאום, כאילו הגיע משום מקום שמעתי קול מוכר במבטא רוסי ניכר: "חברה,מי המפקד פה? אני לוקח לכם את ה0.3". מייד זיהיתי את ידידנו יאשינקה איתו עברתי את כל מסלול השרות: טירונות, מקצועות, קורס מפקדי טנקים וגם בה"ד 1 יחד. למי שלא מכיר ויודע מדובר בידדנו יאשה קזקוב, לימים אדם חשוב מאד בנתיב, שאף טרח לעברת את שמו, לצרכי התקשורת, לפחות (יעקב קדמי)...

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/daily/D200106/kedmi.jpg]

יעקב קדמי היום. צילום ארכיון: הארץ
"יאשינקה", אמרתי לו, "אתה לא לוקח שום דבר מהטנק". "אבל, מיכאל", השיב "הלך לי ה0.3 בירי על המטוסים ואני צריך, עכשיו, מייד מקלע אחר". הסתכלתי עליו ולא האמנתי איך יאשה אחד כזה מעז... "יאשה". אמרתי לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, "אתה לא מוריד שום דבר מהצריח ומהטנק". פניתי אל ניסים וביקשתיו להביא את ה0.3 השלישי מתוך פנים הצריח.
נסים הביא את ה03 השלישי,זה ללא הנוקר, מפנים הטנק ומסרתיו לאחר כבוד ליאשה על מנת שיעשה עימו ככל העולה על רוחו. לשאלות חברי הבהרתי להם שיאשה - כאישיות מפורסמת בזמנו - ניהל מאבקים עיקשים נגד ברית המועצות דאז למען יאפשרו את עליית בני משפחתו ארצה. מאבקיו שסוקרו בהרחבה בתקשורת גרמו לו להאמין ששום דבר לא עומד בפניו וכי הוא יכול לבקש כל מה שהוא רוצה וכן להתנהג איך שהוא רוצה .עובדה זאת קוממה רבים מאיתנו הישראלים הפשוטים שנולדו במקרה בארץ ואשר העבירו איתו יחד את השירות הצבאי... זאת גם הסיבה שנפנפתיו מעל פני עם 0.3 פגום.

תקרית יאשה הייתה התקרית האחרונה שקרתה לנו במהלך השבת ובהחלט אפשר היה לומר כי יום שקט עבר על כוחותינו המצפים עדיין למעורבות כלשהי בלחימה הכל-כך קרובה אלינו ,ויחד עם זאת כל כך רחוקה מאיתנו...

יום ראשון ה14 באוקטובר

בליל השבת התכנסנו לחניון לילה גדודי. התבקשנו להתכנס כולנו לפני הטנקים לשיחה עם אהוד המגד,נאמר לנו שבשיח זאת יובהר לנו סוף-סוף מה מהות מעשינו באזור זה ולאיזה כוח מלחמתי אנו משתייכים. אהוד החל את שיחתו בסקירה קצרה על מיקומנו ועל מיקום המצרים בשטחים שמולנו.לא עברו דקות ספורות וירד עלינו מטח פגזים שבנס לא השבית את שמחת מעורבותנו העתידית במלחמה. הסתבר לנו שקריאות זאב-זאב כנגד חוליות קומנדו מצריות המסתובבות באזור היו מדויקות להפליא ונפלנו, כנראה, לטיווח אש של אחת החוליות האלה.

מייד התפזרנו לטנקים, הנענו מנועים ונערכנו במערך קרבי כנגד האויב העלום שעמד מולנו, תוך שאנו נעים צפונה על מנת להתמקם באזור אחר לגמרי...

הלילה עבר עלינו ללא אירועים מיוחדים נוספים, ולאחר שיגרת הבוקר שביצענו בדייקנות: תפילה, קפה, סיגריה ודיקטים משולבים בסרדינים, חיכינו לפקודה ולהוראות להמשך הדרך, כשאנו בתוך הכלים מחשש למטווח ירי נוסף שעלול לבוא עלינו.

ואכן לקראת השעה0800 הגיעה פקודת הדרך המיוחלת: "עומדים להיכנס למגע עם המצרים! מתפרסים בשטח במבנה קרבי תוך מוכנות מקסימאלית לקרב שין בשין עם המצרים". עם קבלת הפקודה לא ידענו ולא שיערנו בליבותינו עד כמה נייחל לפקודה זהה בעוד יומיים שלושה מהיום...

התפרסנו במהירות על הגבעות המשקיפות אל המרחב המישורי העצום הפונה לכיוון התעלה. ניסיתי להתמקם בצורה אופטימאלית על קפל הקרקע העילי, תוך מאמץ להשאיר לי מרחב ראייה מקסימאלי דרך הפריסקופים על מנת שלא להחמיץ כל רגע מהקרב הממשמש ובא.

עם סיום התמקמותי במקום דוממתי את המנוע וכשאנו שומרים על דממת אלחוט חיכינו לבאות. את השיחות בינינו ביצענו תוך שימוש ברשת הטנק הפנימית בלבד. הצתתי לעצמי סיגריה - אני יודע שכל טנקיסט הקורא זאת עכשיו מזדעזע בוודאי ומתפלץ למקרא המעשה, אולם, מה לעשות חבריה, זאת הייתה דרכי שלי להתמודד עם מה שעברתי, וזה היה נוסח תפילותיי לאלוהי... אגב, בשלב זה בעודנו בהמתנה לבאות ביקש ממני חיים סיגריה ואני העברתי לו חפיסת אסקוט ממצבור הקרטונים שלי. בשלב זה אלי היה עדיין עסוק בקריאה מעמיקה באחד מספרי הקודש שנשא בכליו ואילו ניסים עסוק היה בדיווחיו האין סופיים למקורביו-באמצעות גלויות השקם הצה"ליות התקניות, כמובן.

כבר בסיגריה השלישית שלי הבחנתי במחזה סוריאליסטי לגמרי, שניראה כלקוח מסרט מלחמה הוליוודי: תמרות אבק ענקיות שהתנשאו במרחק קילומטרים מאיתנו במישור החלו להתקדם לעברנו כשהן מלוות בשאון עמום ועצום של זחלי כלים משוריינים הנעים ביחד. לא חיכינו לקבל אישור ברשת על כך שמתקפה מצרית החלה זה עתה, מייד הנעתי את הטנק בעוד חברי לוקחים פסק זמן מעיסוקם ומצודדים את הצריח לכוון המישור שלפנינו, כשניסים מטעין פגז בקנה ואילו אלי מנסה לצוד מטרה בין הררי ענני האבק שלפנינו.

אח! הרגשתי טוב! הרגשתי ממש טוב! הרגשתי רטט בלתי מוסבר שעובר בכל גופי, זאת הייתה הרגשת התעלות, כאילו אני עומד עתה בפני ביצוע אחת המשימות היותר מקודשות על פני האדמה. הסאון והשאון שלפני כאילו זרק אותי אלפיים שנה אחורה בזמן והציב אותי אל מול צבאות פרעה ביציאת מצרים: "סוס ורוכבו טבע בים", נאמר שם, בסיפור יציאת מצרים, ומיד דימיתי עצמי, עצמנו,למצביאי העיברים שיצאו ממצרים העומדים לחזות בכל רגע בטביעת האויב המצרי-פרעוני בים...

פגז שנחת על יד הטנק העיר אותי באחת מהזיותיי והחזירני למציאות לא פחות הזויה: מאות טנקים מצרים בליווי כוחות משוריינים מסתערים עלינו בחמת זעם תוך כדי ירי אלים לכל עבר, ניתן היה להבחין כי המסתערים עלינו יורים סתם כך כמעט בלא לכוון. עובדה זאת הפתיעה אותנו, אולם חיש מהר התאוששנו ממהלומת האש העזה שניחתה עלינו והשתתפנו בחגיגת הצליפה, הכתישה וההרג של הכוחות המסתערים.

שיטת העבודה שלנו הייתה פשוטה מאד, כיוון שכל אחד מאיתנו ידע את תפקידו על בוריו וכן, עקב עברו כמפקד טנק, את תפקיד רעהו. הפעולות התבצעו, כמעט, אוטומטית: חיים כיוון את הצריח לכיוון הכללי של אחת המטרות המסתערות; אלי כיוון, ירה ופגע כמעט תמיד בפעם הראשונה; נסים היה מוכן מיידית עם פגז בין זרועותיו לטעינה בתותח; ואילו אני תוך יניקה , שאיפה ומציצת הסיגריה דאגתי להתריע מדי פעם על שיפור או החלפת עמדה בהתאם למצב ולצורך שהתעורר בשטח. דאגתי להתחמק מטילי נ"ט שנורו עלינו מדי פעם לפעם ובעיקר דאגתי לדווח ולאשרר כל פגיעה ופגיעה במהלך מטווח הברווזים המשונה שנערך על ידינו כנגד המצרים.

הקרב התמשך לו בעצלתיים עד הצהריים, וכשהחליטו המצרים שדי להם במשחק 'אני ברווז, אתה צייד' ועשו אחורה פנה לעבר מאחזיהם בתעלה התקבלה ברשת הוראה להפסיק אש וכן הוראה להישאר על מקומותינו, תוך איסור מוחלט לניהול מרדפים ולזינוב במצרים...

עייפים משעות הלחימה ומפויחים נשארנו על עמדותינו מחכים להוראות.לקראת אחר הצהריים קיבלנו הוראה לרדת מהעמדות ולהתכנס בתנועה גדודית לחניון לילה בסמוך לבלוזה.

ההתארגנות לחניון גדודי לקחה לנו שעה, לערך. עד מהרה עברו בינינו החוליות הטכניות שהכשירו את הטנקים ותידלקו אותם. בה בעת השלמנו את חימוש הטנק והסתבר לנו שבמהלך מטווח הבוקר שערכנו הצלחנו לירות כמעט את כל פגזי הטנק.

אנשי החימוש של החט"פ (חולייה טכנית פלוגתית) מתקנים טנק (בתמונה הוצאת מנוע) מגח 3 בין הקרבות בסיני. צילום איליסטורציה: ארכיון התצלומים הלאומי.
עד מהרה פקדו אותנו גם אנשי השקם שהעניקו לנו הפעם גם מלאי נכבד של לבנים וגרביים ואף חבילות שי של אזרחים מהעורף. היה מרגש מאד לקרוא מכתבי ילדים מכיתות בית-הספר היסודי הקוראים לנו לשמור על עצמנו ולדאוג לחזור הביתה בשלום. סיקרן אותי מאד לדעת האם מכתבים כאלה מגיעים גם לידי הגנרלים שלנו, ומה התייחסותם כלפיהם...

הלילה תפס אותנו בתירגולת הרגילה: שיחות נפש עם אלוהים של אלי וניסים; חיים ואני הרגשנו שבשיחות נפש אלה הם מצליחים לשתף גם אותנו כך שקיווינו שאולי, למרות שהרגשנו שאין הוא -אלוהים- מתייחס אלינו, אזי הם בכל זאת יצליחו לעורר אצלו סימפטיה כלשהי אלינו... אני וחיים תוך עישון סיגרית זיטאן -חיים במיאוס בולט ואילו אני בשקיקה רבה- טיפלנו בקפה, בלוף ובסרדינים. עד מהרה הצטרפו אלינו נסים ואלי לארוחת ההכרח הצה"לית.

במהלך הארוחה העלינו את השמועה החדשה שרצה בשטח: המצרים נלחמים נגדינו לאחר שסוממו על ידי מפקדיהם -שחששו שמקרה מלחמת ששת הימים בו נסו החיילים על נפשם יחזור על עצמו. שמועה זאת שהופצה אצלנו, כנראה על ידי לוחמינו האמיצים שבילו במפקדות טסה ובלוזה, נראתה, לאור צורת הלחימה המצרית במהלך היום, כהגיונית אם כי התקשיתי להאמין לה. לא יכולנו לחזות עד כמה מהר תופרך השמועה הזאת ועד כמה מהר ניווכח כי אירוע מטווח הברווזים היה אירוע חד פעמי מבחינתנו ומבחינת המצרים...

יום שני ה15 לאוקטובר

בוקרו של יום שני מצא אותנו שוב עסוקים בניסיון לחבירה סופית עם אחד הכוחות בשטח. אפיזודת הקרב מאתמול הלכה וחלפה לה ואילו אנו התמקמנו בסמוך לבלוזה מחכים להוראות. האזור הזה שהיה כה מוכר לי משרותי בסדיר במפקדת החטיבה כמש"ק מבצעים חטיבתי, נראה כאזור שמהומת אלוהים עברה עליו. נדמה היה שסופת הוריקן עצומה טלטלה את האזור טלטלה קשה: צירי התנועה המובילים לבלוזה היו חסומים ופקוקים כמעט לחלוטין, פקקי תנועה שהזכירו את ימיה היפים של תל אביב בשעות הבוקר ביום גשם סוער המלווה ברמזורים מהבהבים בצהוב...לו רק היו מנחשים המצרים או משערים כי כך המצב בחלק זה של החזית די היה בשניים שלושה מטוסים שלהם לניקוי הצירים מכלי רכב וחיילים... בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, כמה עשרות מטרים מהציר הבחנו במצבור ענק של גלילים אשר חלקם מחוברים זה לזה, אולם חלקם הגדול יותר מפורקים לחלוטין ופזורים בצורה אבסטרקטית בשטח. לא ידענו מה הדבר המשונה והעצום הזה, עד שמאוחר יותר - בהמשכו של היום - לחשו באוזנינו כי מדובר בגשר עליו אמורים לחצות כוחות משוריינים את התעלה, שיערתי שהגשר יפעל כפי שפעלה תכנית 'אור יקרות' עתיקת היומין להבערת התעלה עם ניסיון מצרי לחצותה...

לפתע שמעתי במרחק מה מאיתנו זעקות רמות וקללות בעברית ובערבית. פניתי לכיוון המהומה וראיתי שתי משאיות ריאו,שמהן מורדים שבויים מצריים, וחיילים שלנו מכים אותם מכות נמרצות. חיים ואני קפצנו מייד מהטנק ורצנו לכיוון משאיות הריאו. הגענו למקום והבחנו בכמה עשרות חיילים מצרים: החיילים היו מאובקים ומטונפים, יחפים וללא חגורות למכנסיהם. הבעת פני המצרים הייתה מבועתת מאד והזכירה חיה שניצודה זה עתה והינה מפרפרת עדיין בידי הצייד. שפתותיהם הבקועות היוו הוכחה חותכת לכך שמים לא הגיעו לפיהם זה שעות ארוכות. את השבויים סבבו חמישה שין גימלים שאיימו עליהם בעוזי שלופים והכו אותם מדי פעם באלות בליווי חבטות, בעיטות וקללות עסיסיות. ניגשנו מייד לשין גימלים והרחקנו אותם בתקיפות מהשבויים תוך איום עליהם שאם לא יפסיקו להתעלל בשבויים אנחנו נדאג לבוא איתם חשבון, חשבון כואב מאד. הורדנו מיכלי מים מהמשאיות ומג'יפי מפקדה שחנו באזור והעברנו בין השבויים. לאחר גמר טכס השתייה הרגענו את השבויים ובשפת סימנים -ערבית לא ידענו- ביקשנו מהם שלא לדאוג. לאחר שהתרענו פעם נוספת בפני שומריהם מהתנהגות אלימה כלפי השבויים, כשאנו מגובים על ידי מרבית חיילי המפקדה במקום, חזרנו לטנק.

ריכוז שבויים מצריים בסיני. צילום איליסטורציה: ארכיון התצלומים הלאומי.

מאורע זה היה המאורע המסעיר ביותר שעבר עלינו ביום זה. המאבק בשין גימלים היה הקרב המשמעותי ביותר שעברנו במהלך יום זה, תוך ציפייה לבאות.לא תיארנו לעצמנו עד כמה נחסר יום שקט וחסר מעש כמו זה שעברנו היום...

יום שלישי ה16 לאוקטובר

ביום זה קיבלנו הוראה לנוע דרומה לכיוון טסה. הבנו מהמדובר ברשת שכוחות שלנו נמצאים כבר מעבר לתעלה, במצריים, וכי גם אנחנו אמורים לחצות את התעלה במהלך היום. כל הסימנים בשטח הראו שאנחנו הולכים סוף-סוף להתחבר בצורה אמיתית לכוחות הלוחמים ולא רק בצורה מינורית כפי שהיה עד כה. במהלך היום ניהלנו שיחות בינינו והגענו להסכמה פה אחד עם עצמנו שטוב הדבר שאנו נכנסים בהדרגה למהלך העניינים – הקרבות - ולא בבת אחת, עובדה המאפשרת לנו לרענן את כישורינו המקצועיים.

התמקמנו לקראת שעות הצהריים ליד טסה תוך ציפייה דרוכה לפקודה לצלוח את התעלה. אז עוד לא ידענו כי המדהים ביותר וההזוי ביותר עוד לפנינו...

עם רדת החשכה נתקבלה פקודה ברשת מאחד הגנרלים להתכנס לכינוס גדודי ולהתכונן למופע של זמרת כל המלחמות שהיו ועוד יהיו, יפה ירקוני. אני לתומי חשבתי שאיני שומע נכון ואולי שמא יפה ירקוני זה שם קוד לפריצת התעלה וחצייתה מערבה, אולם חיש מהר הסתבר לי שמשמעות הפקודה היא אכן להגיע ולעלוז ולצהול עם זמרת המלחמות האולטימטיבית- תמהתי: האם כשיפה ירקוני לא תהייה יותר, אזי לא יהיו יותר מלחמות? או לחילופין: הכיצד נוכל לערוך מלחמה ללא יפה ירקוני?

הרחתי מייד שהבאתה של הנ"ל אינו מריח טוב ובעצה אחת עם חברי החלטנו שלא להשתתף במופע הזמר הביזארי והציני הזה.בינתיים תוך התכנסותנו למאהל לילה, או שמא למאהל שיר וזמר, כמעט ועלינו ודרסנו חיילי חי"ר שהתפרסו בשטח ולא דווחנו דבר עליהם... עצרתי בזמן את הטנק ,למזלי לפני החיילים המחופרים ולא אחריהם... פתחתי את מדף תא הנהג ושאלתי לפשר מעשיהם כאן. החבר'ה הצעירים ענו לי שהם שייכים לגדוד צנחנים שהגיע לכאן על מנת לפנות את צירי התנועה בחווה הסינית -לפניה התמקמנו- בכדי לאפשר מעבר כוחות לצידה המערבי של התעלה, בלא לאפשר למצרים הממוקמים באזור לזנב בכוחות אלה. הוספתי ושאלתי אותם איך זה ייתכן שלא יידעו אותם לגבי כינוס כוחות הטנקים במקום, והם הגיבו ואמרו שהם לא מודאגים לגבינו ומהעובדה שלא יידעו אותם על מיקומנו המדויק וכי הם מסתפקים במידע המודיעיני המדויק שקיבלו לגבי הכוח המצרי הממוקם מולנו, אותו הם מתעתדים לחסל במהלך הלילה.

חיילי חי"ר במחפורות בסיני (צילום איליסטורציה: ארכיון התצלומים הלאומי).

לאחר איחולי הצלחה הדדיים לגבי הקרבות העומדים לפנינו נפרדנו לשלום,כאשר אני מתנייע הפעם בזהירות ייתר לכיוון מקומנו בכוח...

לאחר כמחצית השעה שוכנענו לחלוטין כי אנו אכן מעורבים במלחמה, ואולי אף מלחמת הישרדות קשה. יפה ירקוני החלה בהופעתה לאחר מילות ברכה נרגשות שנשא ברן בפניה ובפני מאות החיילים שהגיעו לצפות במופע... רבותי הקוראים, באם לא נתקלתם במופע שירה כזה אז לא ראיתם מחזה ביזארי מעולם: מופע האימים של 'זמרת עוד מלחמות לפנינו' היה מופע שנועד, כנראה ,ללוות בנעימים -כתחליף לסעודה האחרונה של הנידונים למוות- את העומדים ללכת אל מותם בשעות הקרובות .לא פעם שאלתי את עצמי האם הגנרלים שלנו ארגנו לנו מופע אימים זה מפני שחזו את העומד לקרות הלילה ומחר?!

חיילים צופים בהופעה בין הקרבות בסיני (צילום איליסטורציה: ארכיון התצלומים הלאומי).

יום רביעי ה17 באוקטובר

את הלילה לקראת בוקרו של יום רביעי העברנו ב"גיבוש" חברתי, כאשר אנו מוצאים צורך פנימי עז לסקור כל אחד את תכניותיו לעתיד. אלי סיפר לנו שבכוונתו להמשיך את לימודיו ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו-יורק מתוך כוונה להפוך ליועץ פסיכולוגי לילדים ולמשפחה. נסים ציין שהוא חייב לעזור לאביו, לפחות בשנים הקרובות, בעסק המשפחתי וכי הוא מתעתד מייד עם סיום המלחמה להתחתן עם חברתו, ארוסתו, המחכה לו בבית.כשהגיע תור חיים ותורי לספר על תוכניותנו בעתיד העברנו מבט אחד על השני, כאשר כל אחד מצפה שחברו יפתח ראשון את הפה... ינקתי בשקיקה מהסיגריה האין סופית שלי ומשהבנתי כי מחכים למוצא פי פתחתי בסקירה קצרה המתארת את עתידי: "חבר'ה", אמרתי, "אני מייחל לתחילת לימודי בבר-אילן. לא על-מנת ללמוד, ממש, כי-אם על-מנת להעביר את הזמן. אני מתכוון לעסוק באיזשהו עיסוק עצמאי מעניין כשאני אדון לעצמי, אבל יותר מכל אני מצפה ומייחל לסיום המלחמה המשונה הזאת אשר מאז מעורבותנו בה אנו מתנהלים לצידה ולא ממש מעורבים בה". חיים הסתכל עלי בחיוך ואמר "אתה יודע מה? כל מה שאמרת מתאים לי בדיוק". הבטנו אחד על השני, כבר עשרה ימים כמעט אנו ביחד והרגשת הקרבה בינינו הייתה חזקה מאד למרות שהיינו רחוקים מאד בבסיסנו זה מזה. הימים שעברנו יחד בלא תגלחת ומקלחת אף גרמו לדמיון משונה בינינו: מזוקנים, מאובקים, שזופים מאד ורציניים עד כאב - לנוכח גילנו הצעיר שהסתובב סביב תחילת שנות העשרים.

פתאום, ללא כל התראה מראש פתחו אלי וניסים במחרוזת שירי תפילה - אשר עם כל חרישיותה ניכר היה עוצמתה במילים שנקרעו מריאותיהם בכוונה רבה. פעולה זאת שלהם הייתה כה בלתי צפויה עד שלא הצליחה לחלץ מפי ולו תגובה צינית אחת.

אווירת הקודש שנשתררה בטנק נקטעה באיבה עם התגברות קולות הירי וההתפוצצויות שהגיעו מכיוון החווה הסינית שהשתרעה מתחתינו. לא קשה היה להבין שהצנחנים נתקלו בכוחות מצרים וכי מתנהלים קרבות קשים מולנו. שאון הקרבות המתחוללים ממש לידינו השאירנו ערים עד אור הבוקר.

ממש עם שחר, לכשהפציעו קרני השמש הראשונות ואדמומית הזריחה התפשטה לה במישור שלפנינו, קיבלנו את הפקודה שייחלנו לה מאז הגיענו לסיני: הפלוגה שלנו מסתערת קדימה כעזרה לצנחנים שבחוה תוך חילוץ הכוחות הלוחמים במקום.

"רבותי", פניתי אל עמיתי בקשר הפנים, "סוף-סוף אנו הולכים לעשות את מה שייחלנו לו, אז שיהיה לנו בהצלחה. ומי שרוצה סיגריה", הוספתי, "מוזמן לקחת עכשיו". להפתעתי, או שמא לא, הדרישה לסיגריות מכל אנשי הצוות הייתה מוחלטת. וכך בעודנו מונשמים במנות חמצן נוספות, מהן כחול-לבן ומהן צרפתיות, חיכינו לפקודת ההסתערות של סוקניק, מפקד הפלוגה שלנו (משה עברי –סוקניק, לימים אלוף).

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files///1//32291.jpg]

^ האלוף משה עברי-סוקניק. צילום: דובר צה"ל

חיש מהר ניתנה פקודת הקרב המטורפת ביותר שקיבלתי במהלך שירותי קצר השנים בצבא: קיבלנו פקודה לרדת מהגבעות ולהסתער במישור החשוף של החווה הסינית. שאלתי את חיים האם הכוונה שארד מהעמדה לכיוון החווה והלה בתדהמה קלה ענה לי שזאת כנראה הכוונה. ההיסוס והתמיהה לפשר הפקודה נמוגו מייד כשנוכחנו ששאר טנקי הפלוגה מסתערים לכיוון המישור שלפנינו.

השמעתי ייללת קרב ובחדווה בלתי מוסתרת ירדתי מעמדת הירי שהייתי בה ופניתי בדהרה ובשעטה לכיוון המישור הרחב שהשתרע לפניו. באותם רגעים ראשונים דימיתי עצמי לאחד מאבירי הצלב המסתערים אל מול אויביהם המוסלמים שועטים על סוסים עטויי שריון כשחניתם מונפת הישר לפני הסוס ומגנם מגן על חזותם...

קריאת חיים אלי בקשר הפנים תוך הפניית שאלה ,קצת מוזרה, העירה אותי בחטף מהזיותיי: "מיכאל, יוצא עשן מכיוון תא הנהג, בדוק מה קורה אצלך". מסתבר שהסיגריה הנצחית בפי העלתה גלי עשן לכיוון הצריח והעלתה את חששם של חיים וניסים שמא פרצה שריפה בתא הנהג. הרגעתים והתפניתי לקרב המתחולל מסביבנו...

בדקות הראשונות לוותה הדהירה במישור העצום של החווה בחיסול טנקים, תוך כדי תנועה, שנראו מולנו וירו לעברנו. חיש מהר הבחנו בשמלים-טילי נ.ט.-שנעו לעברנו באיטיות, כאשר הכבלים אליהם היו מחוברים נראים היטב. אלי כיוון את התותח לכיוון מקור ירי השמלים בעוד אני מתחמק מהם בקלות רבה.

לפתע נפגעו שני טנקים בסמוך לנו והחלו לבעור. ניסינו לוודא באם ציוותי הטנקים הצליחו לחלץ עצמם, אולם כל מה שראינו זה נחלי מצרים רגליים המסתערים לכיוון הטנקים הפגועים, תוך ירי טילי נ.ט. נוספים לכיוונם וירי רצוף ועז מכל כלי הנשק הקלים שאחזו בידיהם, כך שמנעו כל אפשרות חילוץ של הטנקים על ידינו.

הבטנו בתדהמה במחזה: למרות שירינו על המצרים גם במקלע ה0.3 וגם פגזים, למרות שהרגנו ופגענו בעשרות מהם, הם לא ויתרו ולא הניחו לנו לנסות ולחלץ את הטנקיסטים הפגועים. באותו רגע נזכרתי בסיפור המצרים המסוממים וחשבתי לעצמי, "מה היה קורה אם הם לא היו מסוממים? אם כך הם נלחמים כשהם מסוממים..."

כישלון חילוץ הטנקיסטים הפגועים פגע בנו מוראלית, אולם לא יכולנו להמשיך ולהתעמק בנושא כי המצרים שמו לפתע פניהם אלינו. כאן התחולל אחד המחזות היותר משונים שנקלעתי אליהם: עשרות חיילים מצרים הסתערו עלינו, על טנק בודד, כשהם יורים בקלאצ'ניקובים שבידיהם... צעקתי לחיים וניסים בקשר שיזרקו עליהם רימונים בעוד אני אסתער עליהם ואדרוס אותם בשרשראות הטנק. ואכן כך עשינו: חיים וניסים הטילו על המצרים כמה וכמה רימונים בעוד אני מסתער עליהם ודורס אותם בשרשראות תוך שאני מקפיד להתחמק מדי פעם בפעם משמלים שנורו לעברינו.

תןך מספר דקות נגמר הבלגן, המצרים נסו אחורנית לכיוון התעלות שהתחפרו בהם ואילו אנו התפנינו למשימתנו המקורית-חילוץ הצנחנים מהשטח...

כאמור ,משסיימנו את אפיזודת הקרב הזאת התפננו לחפש ולאתר צנחנים בשטח. עד מהרה הבחנו בשתי קבוצות צנחנים המחופרים עשרות מטרים זו מזו מאחורי תלוליות עפר עלובות.הפניתי את הטנק לעבר קבוצת הצנחנים הראשונה שהבחנתי מימיני. חיים צעק לכיוונם שיתמקמו לצידי הטנק וינועו בחסותנו תוך שהטנק הופך לחומת מגן שלהם אחורנית לכיוון תעלה הרחוקה עשרות מטרים מאיתנו.

ואכן כך היה: ארבעת החיילים הבריאים בחבורה נשאו על כתפיהם את חבריהם הפצועים כאשר אנו משמשים עבורם מגן משוריין איתן מול המצרים שפעולת חילוץ זאת עוררה אותם לחיים חדשים והביאה להסתערות מחודשת של עשרות חיילים מהם על הטנק. רק ירי פגזים לכיוונם ולכיוון התעלה שהתחפרו בה ציננו את התלהבותם ושלחו אותם בחזרה למחפורותיהם, לא לפני שהשאירו נפגעים רבים נוספים בשטח. לאחר זמן שנמשך כנצח הצלחנו להעביר את הצנחנים לתעלת ההשקיה שמאחורינו, שהסתבר ששהו בה עוד צנחנים רבים והתפנינו לחילוץ קבוצת הצנחנים השנייה.

כל אותה עת המשיכו המצרים לירות עלינו טילים ואש מנשק קל בחמת זעם ואף פגזי מרגמה לקינוח. בינתיים הבחנו במרחק כמאתיים שלוש מאות מטרים בשני טנקים נוספים שלנו שנפגעו, אם כי הפעם הצליחו אנשי הצוות להיחלץ באמצעות טנק שנלחם בסמוך אליהם.

הפניתי את הטנק לעבר הצנחנים שהתחפרו כמאתיים מטר מאיתנו, כאשר אני וחברי נמצאים במאבק מתמיד להתחמקות מהשמלים הנורים בכמויות היסטריות לכיוונינו וכן מתמידים בירי על המצרים המחופרים למניעת הסתערויות רגליות נוספות עלינו.

תוך כדי תנועה לכיוון הצנחנים שהתכוונו לחלץ הזדעזע לפתע הטנק ונעצר. לא הבנו מה קרה וחיים ביקש ממני להעביר להילוך אחורי על מנת לנסוע רברס. בעודי מעביר הילוך ספג הטנק חבטה עזה נוספת והזדעזע שנית...שילבתי את ההילוך האחורי ולחצתי בעוצמה על דוושת הגז. קול חריקה איום מלווה בשפשוף עז שנשמע כחיכוך מתכת במתכת מילא את חלל הטנק. מבעד הפריסקופים של תא הנהג יכולתי להבחין בשני הזחלים שנפרשו מעדנות לפני הטנק, אולם מה שהטריד אותי יותר מכל הייתה העובדה שהבחנתי בהתעוררות חשודה עשרות מטרים מאיתנו במחפורת המצרית, החיילים שם הרימו ראשיהם מהמחפורת תוך סקירת הטנק לאורכו ולרוחבו.

מייד הבנתי שנפגענו וביקשתי מחיים שיצודד את הקנה על מנת שאוכל להימלט ביחד עימם מהצריח. אולם פעולת הצידוד כשלה בידיו –הסתבר לנו כי הצריח נתקע. ניסיתי לשחרר את מדף החילוץ בטנק אולם הסתבר כי אף הוא תקוע...

אספתי בחופזה כמה קרטוני סיגריות שתחבתי בסרבלי וכן כעשרה רימוני יד שהוצאתי מתוך ארגז הרימונים שהחזקתי מתחת לכיסאי, את הרימונים פיזרתי בכיסי הסרבל. וכך חמוש ברימונים,תת מקלע עוזי וסיגריות כמובן. השתחלתי בפתח הצר שהיה קיים בין תא הנהג לצריח ומשם הצטרפתי לחברי שחיכו לי מחוץ לטנק.

הסתתרנו מאחורי הטנק, תוך כדי בחינת איש את רעהו – שמחנו לגלות כי כולנו שלמים ובריאים וכי אף אחד מאיתנו לא נפגע לעת עתה, לפחןת... הסתכלתי על חברי: אלי קסדתו שמוטה על פניו; ניסים אוחז בעוזי ולופת אותו בעוז תוך הבלחת מבטים מבוהלים אל מול המצרים שלפנינו; ואילו חיים כרע לצידנו כשמבע עיניו אטום וגוון עור פניו אפרפר, למרות האבק המכסה אותם. הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי שאני חייב לקחת את העניינים לידיים לפני שהמצרים יתעוררו ויחלו שוב לבצע תרגילי הסתערות עלינו...

צעקתי לצנחנים הסמוכים אלינו להצטרף אלינו ואמרתי לחברי: "חבר'ה, איך שהצנחנים מגיעים אלינו אנו נסוגים אחורנית לתעלה תוך כדי ירי לכוון המצרים שמולנו".

תוך דקות הצטרפו אלינו הצנחנים. גם ידידינו מהתעלה שממול התעוררו לפעילות נגדינו. עד מהרה החל ירי נשק קל מטורף לכיוונינו מלווה בירי טילי נ.ט ופגזי מרגמה. המצרים העזו ויצאו מחפירתם תוך כוונה להסתער עלינו. קל היה להבחין בנחישות שנשקפה מפניהם לסיים את מלאכת החיסול שהחלו בה... הוריתי לכולם לרוץ אחורנית לכיוון תעלת ההשקיה ובעודם עושים כך זרקתי שלושה רימוני יד לכיוון המצרים שהתעתדו לדלוק אחרינו, פעולה זאת הרגיעה אותם והחזירה אותם למחפורת ששהו בה,עובדה שאפשרה לכולנו להגיע בשלום לתעלת ההשקיה האחורית.

הגענו לתעלה לאחר ספרינט מהיר שביצענו מהטנק הפגוע - ספרינט שלא היה מבייש כל אצן מקצועי... הצטרפנו לצנחנים שקיבלו אותנו באחוות חיילים למופת. הצטרפנו לחבורת חיילים שניכר עליה שעברה טראומה לא קלה במהלך השעות האחרונות. החיילים סיפרו לנו שבפקודת המבצע שקיבלו היו אמורים לטהר את אזור החווה הסינית מחוליות קומנדו שחשבו שהתמקמו בה, אולם תוך כדי היתקלות במצרים נוכחו לדעת כי מדובר על הרבה יותר מחוליות קומנדו וכי נתקלו למעשה במתחם מצרי משוריין ומצויד היטב שעשה בהם שמות. הדבר היחיד שעניין את החיילים הייתה השאלה האם נשארו גופות בשטח והאם כל הפצועים חולצו? שאלות שהתקשינו, כמובן, לענות עליהן.

מה שהדהים אותי אצל הצנחנים היו שתי עובדות המנוגדות פלאים זאת מזאת: אחוות הלוחמים שהתגלתה אצלם הן בדאגתם לחבריהם והן ביחסם אלינו - המושיעים, כך הם קראו לנו, למרות שאנו הטנקיסטים לא כל כך הצלחנו להושיע להם, ממה שנראה בשטח. העובדה השנייה שהדהימה אותי וחרטה צלקת עמוקה בליבי ,הייתה מראה צנחנים יחפים ששהו עמנו באותה עת. לא יכולתי לעכל אז מה הייתה הסיבה ומה היה המניע לחליצת הנעליים שבוצעה בשטחי הקרבות ולמניעי נסיגתם-בריחתם-יחפים משטח הקרב, עובדה זאת העלתה לנגד עיני בבהירות רבה את תמונת המצרים היחפים הנסים על נפשותיהם במלחמת ששת הימים...

שהינו עם הצנחנים בתעלה, ארבעה טנקיסטים שנחלצו זה עתה בעור שיניהם מטנק מפורק שממפלצת קרב הפך כמעט למלכודת אש. טנקיסטים שקוד הלחימה שלהם שונה תכלית שינוי מקודי הלחימה החי"רניקים, ככלל, והצנחנים בפרט. אבל למרות השוני המהותי בינינו,עובדת החלצותינו לחילוצם וכנראה גם העובדה שבסופו של דבר, למרות אובדן הטנקים, הועלנו לא במעט לחילוצם משדה הקרב הישיר. הביאה לאחווה משונה בינינו שוודאי לא הייתה מושגת בימים כתיקונם.

שלושת חברי חברו לכלל הצנחנים בתעלה, בעוד אני חברתי לאחד החובשים במקום ככוח עזר לטיפול בפצועים. אודה ואתוודה, זו הייתה הפעם הראשונה, וכנראה גם האחרונה, שהתנדבתי לטפל בפצועים (אני אולי "גיבור" גדול, אבל מראה דם הינו מהמראות הפחות מלבבים ומושכים אותי).ביחד עם החובש היחידתי טיפלתי בפצועים שהחלו לזרום אלינו. זכור לי פצוע קשה שהגיע עם פגיעת כדור בחזה וזרזיפי דם קולחים ללא הרף מבעד לפצע החדירה. חסמתי לו את מקום הפגיעה, כשהחובש מזריק לו מורפיום להשכחת הכאבים, את ידידנו עניין רק דבר אחד: מה קרה לנשק שנשמט ממנו במהלך חילוצו אלינו - הרגעתי אותו ואמרתי לו שהנשק נמצא בידי אחד ממחלציו. רק לאחר אמירה זאת התפנה ידידנו הפצוע לברר עם החובש את מהות פציעתו...

השעה הייתה שמונה בבוקר, לערך, שהינו בתעלה כבר כרבע שעה מייחלים לחילוץ האמור להגיע. בינתיים לא קפאו המצרים על שמריהם והמשיכו לירות ללא הפסק לכיוונינו. הירי לווה בירי פגזי מרגמה רצוף כאשר התרחיש הקבוע היה כדלהלן: פגז מחוץ לתעלה מימין, פגז מחוץ לתעלה משמאל ופגז בתוך התעלה... וכך תוך כדי ירי והפגזה בלתי פוסקת עלינו התקדמנו שפופים בתוך התעלה כשמידי פעם לפעם אנו משיבים באש לכיוון המצרים, על מנת להתריע בפניהם כי אנחנו עדיין חיים ובועטים...

הסצינריו הזה של פגז מימין ,פגז משמאל ופגז בתעלה נמשך כחמש שש שעות, לפחות, והסתיים רק עם חילוץ האחרון מאיתנו משם.. זרזיפי חול המדבר הצהוב כיסה כל פעם את פנינו בעת שהפגזים שנורו עלינו ביצעו את "תרגילי הסדר" המזוויעים שלהם: הפגז הימני זירזף חול על הלוחמים הצמודים לימין התעלה, השמאלי ליטף בחול את הלוחמים שהתמקמו משמאל לתעלה, כאשר מידי פעם לפעם מלווים זרזיפי החול בשברי אבנים בגדלים מגדלים שונים אשר קיפצו ורקדו בחדווה על קסדותינו כאומרים ומזכירים לנו: "חבר'ה בפעם הבאה יזרזף את פניכם וינחת על ראשיכם הדבר האמיתי - פגז המרגמה או טיל השמל"...

שהותנו בתעלה לוותה בניסיונות בלתי פוסקים לחילוצנו באמצעות זלדות. ניסיונות שנכשלו פעם אחר פעם עקב מטר הפגזים הבלתי נלאה שהמטירו המצרים עלינו ועל המחלצים, מטר שלווה בירי טילי נ.ט. אין סופי כמעט לכיוון הכלים המחלצים. כך תוך תנועה בלתי פוסקת בתעלות התקדמנו לכיוון החילוץ המשוער.

שהייה זאת ביחד הפגישה אותי גם עם שני לוחמים מבוגרים, שניכר היה שהם מפקדי הכוח המוכה שהצטרפנו אליו. שני חבר'ה אלה נראו עייפים מאד וניכר היה שעברו עליהם לילות ללא שינה. עיניהם נצצו מבעד לפניהם המפויחות העטורות זיפי זקן בן מספר ימים. הם התעניינו לאיזה כוח אנו שייכים ומשאמרתי שהמג"ד שלנו שמו אהוד והוא קיבל את הפיקוד עלינו מייד כשנחת מארצות הברית, נצצו עיניו של אחד ממפקדי הצנחנים, כשהוא מהמהם לעצמו שהוא חושב שהוא יודע באיזה אהוד מדובר...

תוך כדי התקדמותנו הבלתי נלאית בתעלות- התקדמות המלווה בצליל ובמוסיקה בלתי נלאים של התפוצצויות פגזים... נכון: מימין לתעלה, משמאלה ובתוכה. נתקלנו בטנק חילוץ מדגם שרמן.טנק דחפור שכף הדחפור נתקעה לה בתעלה ושהיה שמוט ותקוע בתוכה.

^ צנחנים בחווה הסינית ליד טנק הדחפור התקוע. התמונה הועלתה ע"י Pshahar

שני מפקדי הכוח הזהירו את חייליהם שלא להתקרב לטנק, שמא הוא ממולכד. זהירותם המופלגת הצחיקה אותי ואני הודעתי להם נחרצות שאני נכנס לתוך הטנק ומנסה להרים קשר לגדוד על מנת שיגיעו לחלץ אותנו. ואכן כך עשיתי, למרות שניסו למנוע זאת ממני: נכנסתי לצריח הטנק ופניתי לכיוון מכשיר הקשר שהיה בצריח, הדלקתי את מכשיר הקשר ושמחתי להיווכח כי הוא תקין ופועל כהלכה, כיוונתי את המכשיר לתדר הגדודי ומייד עלו קולות מוכרים עם מונחי שריון מוכרים באוויר. התקשרתי בתדר הגדודי וביקשתי את אהוד. הלה ענה בקשר ואני ידעתיו כי הטנק שלנו נפגע, אולם כולנו שלמים ונמצאים עם הצנחנים כשאנו מחכים לחילוץ.

אהוד ענה לי כי עניין החילוץ בטיפול וכי הוא מקווה שהדבר יתבצע במהירות האפשרית. כשסיימתי עימו ההין אחד ממפקדי כוח הצנחנים להיכנס לצריח ואף הוא הרים קשר - וזה נעשה כנראה לדרג בכיר ביותר- בבקשה לזרז את החילוץ הצפוי. את אותה הבטחה שקיבלתי מאהוד קיבל אף הוא, וכך המשכנו להתקדם במעלה התעלה נתונים לטפטוף או מטר פגזים, תלוי במצב רוחם של המצרים, לעברינו.

החילוץ המיוחל החל בשעות הצהריים. הזלדות שעטו לעברינו תוך חיפוי ירי תותחים ומרגמות שהתבצע לכיוון העמדות המצריות. זלדה אחר זלדה הגיעה אלינו, כאשר בתחילה אנו מעמיסים עליהן את הפצועים מבין הצנחנים- והיו עשרות רבות של נפגעים בין הצנחנים. רק עם גמר פינוי הפצועים והנפגעים פונינו אנו עם הצנחנים לכיוון התאג"ד שמוקם בסמוך למקום הפינוי. עתה התחלנו מסע נוסף- מסע חבירה אל הגדוד שלנו...

הדבר הראשון שביצענו עם חילוצנו ממסדר הפגזים הבלתי פוסק בתעלות היה לבחון איש את עצמו ואיש את רעהו. ואז מבלי להוציא הגה מהפה שלפתי קרטון זיטאן מסליק הסיגריות שבתוך סרבלי וחילקתי לכל אחד מחברי חפיסה. מייד לאחר מכן הצתנו סיגריה אין סופית -תוך הצתה בלתי פוסקת של סיגריה בסיגריה- אח! איזו צחנה נעימה הניבה סיגריה משותפת ארוכה זו... צחנה שהיוותה ניגוד מוחלט לצחנת הפגזים והטילים שהתפוצצו לידינו ולא יכלו לנו...

לפתע נשמעה התפוצצות אדירה, ממש בסמוך לנו:משאית עמוסה תחמושת התפוצצה כמאתיים מטר מאיתנו ב"לוקחה" עימה תותח 175 מ"מ שעמד בסמוך לה. משהבחנו כי חיילים רבים רצו למקום להגיש עזרה, הרמנו רגליים ונמלטנו לכיוון שיירת משאיות –שנראתה כשיירת אספקה וחנתה כחמש מאות מטר מאיתנו. שוב גילינו כישורי ריצה מפתיעים וחיש מהר הגענו לאחת המשאיות בטור. מכיוון שבטננו קירקרה עליתי למשאית תוך חיפוש אחר "חמישייה" מבורכת (מנת קרב לחמישה חיילים) שניתן לדלות מתוכה לוף, סרדינים ודיקטים...

^ משאית התחמושת שהתפוצצה וליד התותח 175. צילם אבא של זיו (סירפד). התמונה הופיע באשכול אחר. תמונות נוספות של אותו המקום בסוף הטקסט.

רק הפשלתי את ברזנט המשאית ומייד הבנתי כי משאית תחמושת מתייצבת לפנינו במלוא הדרה... זינקתי מייד מהמשאית וקראתי לחבריי: "משאית תחמושת לפנינו! מסתלקים מכאן". שוב חשפנו לעין כל את כישורי הריצה המדהימים שלנו- ואני אף פעם לא חישבתי עצמי לרץ מוכשר- ובמהירות שיא נמלטנו מהמקום והגענו בפנים מסולקות –אדומות כסלק-למאהל מפקדה שהוקם בסמוך.

לכשנודע לחיילים במקום כי אנו שייכים לפליטי החווה הסינית המחולצים הם מייד דאגו לכל מחסורינו: החל מקופסאות לוף וסרדינים, עבור בכיכרות לחם שחור ועד סיגריות טיים וגלויות השקם המפורסמות...סוף-סוף יכולנו להתפנק על ארוחת לוף דשנה שהולעטנו בה, על קפה שחור ולוהט שנרקח לכבודנו מגרגרי קפה אמיתיים וכמובן על סיגריות כחול לבן אמיתיות.

התמכרנו לסיגריה-חברי- ולסיגריות- עבדכם הנאמן והחלטנו למלא את חובתנו המשפחתית והחברית ולמלא גלויות תקניות למשלוח הביתה. להורי ואחי כתבתי שהכל בסדר ולא יכול להיות יותר טוב מאשר היה עד עתה. ואילו לחברתי אלה כתבתי ברמיזה כי החיים כאן מסריחים תרתי משמע...

לקראת שעות הערב הגיע למקום רכב מנהלתי שאסף אותנו לגדוד שלנו. הגענו לגדוד ושם התברר לנו כי מספר טנקים שהשתתפו עימנו בניסיון חילוץ הצנחנים מהחווה הסינית נפגעו וטנקיסטים שהיו בכלים הפגועים נהרגו ונפצעו.

אולי זה ציניות לומר, אולם העובדה שלא ממש הכרנו אף אחד מהטנקיסטים שנפגעו הותירה אותנו די שווי נפש לנוכח הידיעה... היחיד שהכרנו, ואף אותו רק דרך הפקודות שהנחית עלינו ברשת הקשר, היה המ"פ סוקניק שנפצע בלחימת הבוקר...

כך עוד לא הספקנו להתמקם וחיים וניסים קיבלו פקודה לעלות על אחד הטנקים, על מנת להחליף אנשי צוות שנפגעו בו.

מאז לא נתקלתי יותר בחיים וניסים: הם המשיכו את המלחמה, כנראה, באפריקה, ואילו אני הוצבתי במקום אחר. אחר לגמרי...

אלי ואני לזלדה מנהלתית שכללה את קצין הקשר הפיסח ואת אנשי החוליה הטכנית. כך התכוננו כולנו לצליחת התעלה הגדולה אותה היינו אמורים לבצע למחרת עם שחר.

יום חמישי ה18 לאוקטובר

בוקרו של יום חמישי מצא את אלי ואותי במציאות שהייתה מאד זרה לנו: החיבור עם אנשי המנהלה בתוך זלדה אוורירית ושקופה- לעומת הטנק הבטוח והמאיים שהורגלנו אליו- ניראה חיבור לא טבעי, מלאכותי ובלתי מתקבל על הדעת. רטנו בינינו לבין עצמנו שלא ייתכן שנמשיך להילחם מתוך זלדה מסכנה המתנייעת ומזדחלת לאיטה מאחורי הכוח הלוחם. ניסינו לבדוק באם יש טנק פנוי בשטח, דהיינו טנק שחסרים לו אנשי צוות (אשר נפגעו בלחימה) אולם לא מצאנו כלי יקר ערך כזה...החלטנו בינינו לבין עצמנו כי נמשיך בינתיים לאפריקה מתוך תקווה לאמץ טנק בהמשך.

חיכינו לפקודה לנוע ומשניתנה הפקודה נענו במאסף, לאחר הטנקים, לכיוון מוקד מעבר התעלה, כשאנו מביטים בתסכול גובר והולך על הטנקים שנעים לפנינו- עוצמת הפלדה שנעה לפנינו לעומת עוצמת הקרטון הזדחלת בעקבותיה.

מהומה רבתי שררה במוקד חציית התעלה ופקק תנועה עצום חסם דרכינו אליה.כתוספת לחגיגה הגדולה במקום קיבלנו הפגזה מצרית מסיבית על מוקד החצייה, הפגזה שגרמה לי ולאלי פיק בירכיים נוראי תוך תחושת אין אונים משווע בקופסת הפח ששהינו בה.

מה שהוסיף לתסכולי ואף הצחיק אותי מאד הייתה העובדה שקצין הקשר לא איבד עשתונותיו והורה לנו לירות בעוז עם כל הכלים, העוזים החגורים עלינו, לעבר מקורות הירי המצרים. ברגע זה לא ידעתי אם לבכות או לצחוק ולא ידעתי מי שייך למסוממים: המצרים או ידידנו העלום, קצין הקשר היורה לכל עבר וכיוון בלא שום מטרה הנראית לעין בשטח...

פניתי אל אלי ואמרתי לו: "בוא נברח מקן הקוקייה הזה לפני שנידבק ממנו. בוא נרים קשר לאהוד ונבקש ממנו לעזוב את קופסת הפח,על מנת שנוכל לרדת לג'וליס ולחזור בחזרה עם כלי לחימה נורמאלי, טנק, שאנו רגילים אליו ויכולים להוציא ממנו את המיטב:.

אלי הסכים עימי ומייד הרמתי קשר לאהוד וביקשתי ממנו אישור לרדת לג'וליס, על מנת לעלות על טנק שנביא מיידית למערכה. אהוד אישר מייד את בקשתי ואני ואלי ירדנו מהזלדה תוך איחולי הצלחה לצוות החביב שבה ולדון קישוט שמפקד עליה.

התרחקנו רגלית מאזור הצליחה תוך שאנו מנסים לתפוס טרמפ צפונה. היינו בטוחים שתוך יום ימיים נחזור בחזרה ונחבור לגדוד שלנו שנית. לא שיערנו בנפשנו כמה נאיביים היינו, וכשלעצמי לא שיערתי שזאת הפעם האחרונה שאשהה בסיני וכי הפרידה ממנה היא לנצח... לפחות עד עכשיו.

עד מהרה תפסנו טרמפ עם רכב מנהלתי שעלה צפונה. שלושה ארבעה טרמפים נוספים הביאונו לשערי ג'וליס לאחר מסע דרכים מתגלגל שערך כעשר שעות. שעות אחר הצהריים המאוחרות מצאונו בתוככי מחנה ג'וליס בניסיון לאתר ולו טנק מסכן אחד, אשר ישמש לנו ספינת מדבר משוריינת בחבירה חוזרת לגדוד שלנו.

אולם במקום טנקים מצאנו במקום מאות טנקיסטים מתוסכלים המייחלים לרדת לשדות הקרב, כולם מחכים לכלי המשחית שיניעו אותם לשם. מה ששמענו בשטח היה דבר מדהים: הובהר לנו כי הטנקים שירדנו עימם לסיני לפני כעשרה ימים, היו למעשה הטנקים האחרונים שהיו בבסיס זה - ואולי בעורף כולו - וכי מאות הטנקיסטים המיובשים מחוסר מעש מחכים לטנקים שאמורים להגיע "כל רגע", כבר מאז גיוסם למלחמה...

כשהתוודעתי למציאות המרה בג'וליס פניתי לאלי ואמרתי לו שאם כך המצב, כדאי לנצל זאת ולנסוע הביתה,על מנת להיפגש עם משפחתי אותה לא ראיתי מאז הגיעי לג'וליס וכן את משפחתו אותה לא ראה מאז נחיתתו בארץ. אולם כאן נכונה לי הפתעה גדולה:הסתבר לי שהיום הזה היה ערב חג או חג ומסיבה זאת אלי לא הסכים בשום פנים ואופן לחלל את היום המקודש בנסיעה לביתו בבני ברק. הבנתי שלא אוכל לשכנעו בנסיעה היום למשפחתו, נפרדנו בחיבוק חם ואמיץ, ביקשתי ממנו להתפלל גם עבורי ופניתי בחזרה לשער הבסיס בציפייה לטרמפ לביתי.

ציפיתי לטרמפ חמוש כדבעי: רימונים בכיסי סרבלי ,מחסניות בכיסים ועוזי על כתפי (ונכון: גם קרטוני סיגריות זיטאן על גופי...). חיש מהר עצרו לי טרמפ ותוך פחות משעתיים הורדתי ברחוב ז'בוטינסקי בשכונת פרדס-כץ בבני ברק. רק עכשיו הבחנתי כי כל פנסי המכוניות מואפלים וצבועים בכחול. אף פנסי הרחוב היו מוחשכים ושררה אפלה מוחלטת באזור. כל תריסי המרפסות היו מוגפים וכנראה גם החלונות היו מואפלים כי רק אור מעט ומזערי בקע מהם...

חיש מהר הגעתי לביתי ודילגתי במדרגות עם ארסנל הנשק שעל גופי לדירת הורי ואחי. ההלם שהשתרר במקום עם פתיחת הדלת לקול צלצולי בפעמון היה מוחלט: בהתחלה לא זיהו אותי כלל וכלל, אחי עמוס התעשת ראשון וחיבק אותי חיבוק אמיץ. עד מהרה החל מסע השכנים הגדול לדירת הורי לראות את הפלא הנורא הזה החוזר משדות הקרב...

לאחר מספר טלפוני בירור שעשיתי להורי איציק, זאב, דודו ואחרים, טלפונים שלא תרמו כל מידע לגבי מקום המצאם ומצבם, התפניתי לשיחה נוספת וארוכה יותר לאלה. מכיוון שאלה עבדה על רשימות הנפגעים והנעדרים, ביקשתי לברר דרכה באם נתקלה בשם מחברי חברינו, ברשימות שעברו תחת ידיה, למשמע תשובתה השלילית רווח לי, נפרדתי ממנה לשלום וביקשתיה לקפוץ אלי כשתתפנה ממשמרתה.

לאחר מקלחת יסודית שנועדה להוריד מעלי את כל החול, האפר וזרזיפי החווה הסינית הבלתי נשכחים, זרזיפים שנדמה שדבקו בי לתמיד התפניתי לחדרי המשותף עם אחי ותוך כדי הפטר,י כלפיו שאני הולך לתפוס תנומה קלה נשכבתי על מיטתי.אכן נמנמתי קלות במהלך עשרים וארבע השעות הבאות...

כשהתעוררתי דווח לי כי מצעד חברים,בני משפחה ושכנים עלה אלינו לרגל במהלך היממה האחרונה,אולם למרות כל הרעש שהתחולל אצלנו לא התעוררתי ולו פעם אחת.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כמה שאלות:

באשכול אחר כתבת שהיית נכה צה"ל שהתנדב לשרות. תוכל לפרט?
באשכול ההוא גם דיברת על תפקוד המג"ד שנראה שלא היית מרוצה ממנו. קשה ללמוד על כך מתוך הטקסט (חוץ מהפקודה להסתער לתוך שטח נחות). תוכל לפרט (אם תרצה אני אוכל לשתול את הפרוט אל תוך הטקסט)?
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תמונות של תותחי ה175 שנפגעו בפיצוצי מצבור התחמושת ליד החווה הסינית (צילם אבא של עידו403 התמונות שופצו ע"י סירפד)

[

ראיון של בן כספית עם האלוף עברי-סוקניק שמספר, גם, על חוויותיו בחוה הסינית. (הקטעים על יו"כ הוגדלו) ראוי לציין שהראיון נערך באוקטובר 2004:

האדם שבטנק
האלוף משה עברי (סוקניק) פושט את המדים. הטנקיסט הנצחי, שמסיים את תפקידו כנספח הצבאי בוושינגטון, מדבר על זכרונותיו מהקרבות בחווה הסינית ("נעשו שם המון שגיאות") ומפיגועי ה-11 בספטמבר ("אמריקה השתנתה לנגד עיני"), ומספר על מערכת היחסים המורכבת עם ארצות-הברית ("הצלקות של פולארד ושל רמי דותן הן קיטבג שנסחוב עוד הרבה שנים"). חודש לאחר חזרתו מארצות-הברית, הוא מתגונן מפני אלו שהרימו גבה עם מינויו ("אף אחד לא ייקח ממני את מה שהשגתי"), מזהיר מפני הקיצוצים בתקציב הביטחון ומאיים: "ברגע שמישהו יחוש שהמצב משתנה, יזרקו אותנו לים"
בן כספית

האלוף משה עברי (סוקניק) הוא איש אפור. מחוספס. לא רהוט, לא מתוחכם, לא מבריק. לעומת זאת, הוא עקשן. אומר בדיוק מה שהוא חושב, על מי שהוא חושב, מתי שהוא חושב. עושה מה שהוא רואה לנכון. מקבל פקודה, מבצע אותה. לא שואל שאלות מיותרות. לא מתחכם. טנקיסט טיפוסי.

מה שלא הולך בכוח, אומרים בשריון, יילך בעוד יותר כוח. כזה הוא סוקניק. כך, למשל, במלחמת יום-הכיפורים, בחווה הסינית, והוא מ"פ טנקים בגדוד המילואים של אהוד ברק, שנקרא בבהילות לחלץ את הצנחנים המרוסקים בין הדיונות. הגדוד הורכב מכל מיני שאריות וחוזרי חו"ל תחת אילוצי המלחמה, שהפכה למלחמת קיום כבדה, איומה, מול השריון המצרי וחומת טילי הסאגר שסוככה עליו בסיני. "באור ראשון", משחזר סוקניק, "עלינו לעמדות תצפית על החווה הסינית ונערכנו לבצע את המשימה". התמונה שנגלתה לעיניהם היתה, בשפתו, "פסטורלית. גבעות חול ריקות, דוממות, ומתוכן מגיחים צנחנים, חוזרים ברגל, גוררים נשק, נראים רע מאוד, מרושלים, מוכים. חוזרים מהתופת. וסביבם, מכת טילי סאגר. על כל טנק שלנו נורו שניים-שלושה טילים בבת אחת. למזלנו, לא נפגענו במכה הזו, אבל הבנו את המצב. אהוד (ברק, ב.כ.) יצר קשר עם הצנחנים, הורה להם לסמן את עצמם ברימון עשן אדום. הוא השאיר פלוגת טנקים בחיפוי והפלוגה השנייה, שלי, אמורה היתה לצאת להתקפה כדי לחבור ללוחמים המנותקים. אחרי היתה צריכה להגיע פלוגת החרמ"ש. חיפוי ארטילרי פשוט לא היה".
סוקניק קידם מחלקה אחת לאגף שמאל, לחיפוי קרוב. הטנק של מפקד המחלקה נפגע והמ"מ, בארי מוט, נהרג במקום. בינתיים יצא סוקניק עצמו להתקפה. תוך כדי תנועה השמיד כמה כלישריון מצרים. "הגענו לצנחנים. גיליתי שאני במרכזו של מתחם עמוס חיילי חי"ר מצרים, שחפרו לעצמם שוחות אישיות בחול. אתה לא רואה אותם, אתה עובר מעליהם, ואז הם מגיחים, נעמדים מאחוריך ותוקעים בך סאגר או אר-פי-ג'י. כל טנק החל במלחמת הישרדות עצמאית מול החי"רניקים האלה, מטווח אפס. במקביל נפתח מטח סאגרים מצפון. שלושה טנקים נפגעו מיד. אהוד נתן לי בינתיים הוראה להסתער צפונה כדי לאבטח את האגף ההוא ולאפשר את פינוי הצנחנים. התחלתי להסתער צפונה. הובלתי את ההתקפה, תוך שאני תופר את השוחות של החי"רניקים המצרים לאורך ולרוחב, מפעיל את כל הנשק, את המקלע שלי, את המקלע המקביל, אחר-כך את העוזי, זורק רימונים ומניח שהפלוגה בעקבותי. בינתיים הלך הגדוד ונכתש. שמעתי בקשר שמ"פ החרמ"ש נפצע קשה, נגמ"שי החרמ"ש החלו להיפגע, בטנק של אהוד נהרג אחד החברים הטובים ביותר שלו, שתפקד שם כאיש צוות חמישי. ואז נתן אהוד פקודת נסיגה. הגדוד התחיל להתקפל. אני מסתכל אחורנית ורואה שאני, בעצם, לבד לגמרי. אף אחד מהפלוגה לא הסתער איתי".

" לטנקים לא היה סיכוי"
"אני בערך שני קילומטר בעומק המערך המצרי", ממשיך סוקניק, "מסביבי עשרות חי"רניקים מצריים אדישים, לא מתרשמים מהעובדה שטנק מסתער עליהם. אני דורס חלק מהם, משמיד אחרים עם העוזי, עם הרימונים. הם לא מתרגשים. נשאר לי פגז מעיך אחד זמין לפעולה. מולי, על הגבעה, עמד תול"ר (תותח ללא-רתע) מצרי מוקף חיילים. תיכננתי לפגוע בו בפגז ובחסות המהלך הזה לשבור ולחזור לכוחותינו. בינתיים נגמרו לי הכדורים במקלע, אני מכוון לחבורה הזו מקלע ריק ומתפלל שהפגז יפגע. הפגז פגע, התול"ר הושמד, אבל החי"רניקים שסביבו המשיכו להתרוצץ. אני הסתובבתי והתחלתי לחזור. בדרך אני רואה פתאום שני צנחנים מרוחים ודבוקים על הקרקע. עצרנו לידם, קראנו להם לעלות על הטנק. לקח להם זמן להבין אותנו. בינתיים חטפנו אר-פי-ג'י שפגע, למרבה המזל, בין גלגל התמך למיכל הדלק, בלי לחדור אותו. העמסנו את הצנחנים על הטנק והמשכנו בתנועה. בינתיים התברר לי שהסגן שלי תקוע על היעד, ליד שלושה טנקים שרופים שלנו, עם עוד טנקיסטים וצנחנים, חלקם פצועים. חברתי לכוחותינו, החלפתי טנק ויריתי, במשך כל אותו היום, פגזים מכל הסוגים סביב הכוח הלכוד שלנו כדי למנוע מהמצרים להתקרב אליו. הגדוד ארגן בינתיים נגמ"שים שייכנסו פנימה לפנות אותם. זה לקח שעות".
אז אולי אתה יכול לשפוך קצת אור על מה שבאמת קרה שם?
"תראה, יש הרבה השמצות על זה שהגדוד שלנו בא ולא ביצע את הפינוי, וניתק מגע. במוצאי יום-הכיפורים ראיתי את הסרט על החווה הסינית, וגם את הדיון בעקבותיו. נסגר לי מעגל. היה שם בחור בשם גורי, שהיה בין הפצועים. אני משוכנע שהוא היה עם הסמ"פ שלי, על היעד, ליד הטנקים השרופים. אני מעיד כאן שכל היום עבדנו כדי לחלץ אותם. זה לא היה פשוט. אני אישית לא הייתי מודע לכך שהמצב שלהם שם כל-כך קשה. אחר-כך התברר שאנשים מתו מאובדן דם. בדיעבד, נעשו שם המון שגיאות. היה צריך להכניס כוח עם הרבה חי"ר, כדי לכבוש חלק מהמרחב הזה. והיה צריך סיוע ארטילרי. לטנקים לבד, מול חי"ר מחופר עם טילים, בשטח פתוח, אין הרבה סיכוי".
חוץ מזה שהחי"רניקים המצרים הפתיעו אותנו באומץ ובנחישות שלהם.
"העובדה היא שהם לא ברחו. הדור שלי גדל על סיפורי ששתהימים. המצרים רואים טנקים מסתערים, מורידים נעליים ובורחים. וזה לא קרה. בחווה הסינית גילינו מציאות אחרת. הם בכלל לא התרגשו מהטנקים. הם ממש הסתובבו אפאתיים. לא בריחה, לא בהלה. אין לי שום הסבר אחר חוץ מהאפשרות שהם היו מסוממים. בכל מקרה, לטנקים לבד לא היה סיכוי במצב הזה. חלק גדול מהטנקיסטים השבויים ביום-כיפור נפלו כשהטנקים הסתערו בלי חי"ר ובסוף, כשנגמרה להם התחמושת בעומק המערך המצרי, פשוט קטפו אותם".
אז איך זורקים ככה גדוד צנחנים לתוך מערך דיביזיוני מבוצר, ואחר-כך מוסיפים גם אותכם לתוך המדורה הזו?
"בדיעבד ברור שהצנחנים לא ידעו למה הם הולכים. הם לא יצאו להתקפה מסודרת על מקום שהיה ברור מה יש בו. כשאתה בא ככה, מול מערך דיביזיוני, אין לזה סיכוי. אני לא חושב שהשליכו אותם למצב הזה ביודעין. אני לא מעלה על הדעת שמישהו יעשה דבר כזה. אני מקווה שיום אחד תהיה תשובה לשאלה הזו". איך אהוד ברק תפקד במצב הזה? הגדוד שלכם לא מקבל כאן ציונים גבוהים. "הגדוד עשה את המקסימום. אני לא ראיתי הרבה אנשים אמיצים כמו ברק, ואנשים עם רמת התמצאות בשטח, והבנת מצב, דומה לשלו. אחרי החווה הסינית צלחנו את התעלה. בקרב על פאיד, באמצע הלילה, נעלם לנו נגמ"ש. נכנסנו לחניון לילי וברק בא אלי ואמר לי לחפות עליו בקשר אם המח"ט יחפש אותו, כי הוא הולך לחפש את הנגמ"ש. והוא הלך ככה, לבד, עם עצמו, באמצע הלילה. הוא אמר לי שהוא בא מיחידה שבה יודעים לעשות דברים כאלה. כל המלחמה הוא היה בקידמת הכוח, טנק רביעי או חמישי, ולמרות שלא היו לנו מפות של מצרים, הוא ידע לנווט במדויק ולהביא אותנו תמיד כמו שצריך".

" אני לא עוצם עיניים"
משה עברי (סוקניק), בן 55, נולד בתל-אביב וגדל כילד-חוץ בקיבוץ שער-העמקים. הוא התגייס מיד לאחר מלחמת ששת-הימים, הפך למ"מ טנקים, השתתף במלחמת ההתשה והשתחרר בנובמבר 1970. ביום-כיפור היה בלונדון, ראה בטלוויזיה את המצב ( " הבנתי שאנחנו בצרות" ) וחזר ארצה (על חשבונו) כדי להצטרף למאמץ המלחמתי. בנמל-התעופה בלוד (בן-גוריון חי עדיין) החרימו לו ולחברו הטוב את הדרכונים (שלא יברחו), אסרו עליהם אפילו לעבור בבית (לשם שלחו את המזוודות עם מונית) ושלחו אותם למחנה ג'וליס, שם המתינו מאות טנקיסטים מילואימניקים בדרך לחזית, בתוך ברדק נוראי. סוקניק הצטרף לגדוד המאולתר של ברק, אלתר לעצמו פלוגה, ומשם הדרך לחווה הסינית היתה קצרה.
הוא שירת חצי שנה, השתחרר, התקדם במילואים עד לדרגת מפקד גדוד ובשנת 1981 חזר לצבא. "היו חסרים מג"דים", הוא מספר, "וביקשו שאחזור לשנה אחת". הוא חזר. השנה הזו הסתיימה, באיחור של 23 שנים, רק עכשיו. סוקניק היה מג"ד טנקים בגזרה המזרחית במלחמת לבנון, היה מפקד קורס קציני שריון, מח"ט מילואים, מפקד חטיבה 500, מפקד אוגדה, מפקד גיס, אחרכך ראש מיפקדת זרועות היבשה ואחר-כך נשלח לוושינגטון והיה נספח צה"ל בארצות-הברית, משם שב בחודש שעבר. עכשיו הוא פושט, סוף-סוף, את המדים הירוקים. הפעם, לתמיד. הוא נשוי ואב לשלושה, חובב רכיבה על סוסים ומכור לטנקים.
בתקופה האזרחית שלו, בין נובמבר 1970 ל-1981, שלח סוקניק את ידו בעסקים פרטיים. בקיבוץ עבד כנהג משאית סמיטריילר. אחר-כך היה שותף בחברת הובלה, מנהל סניף תל-אביב של חברת הגרירה "מגור" ומנהל שירות ארצי. בזכות עברו זה זכה, לאחר שנים, בכינוי "נהג המשאית". הכינוי הזה הודבק לאלוף סוקניק שלא בטובתו, על-ידי לא מעט קולגות שלגלגו על הצבתו כנספח צה"ל בוושינגטון, תפקיד רגיש בעל השקות ברורות לתחום המדיני והאסטרטגי, שאדם מחוספס כסוקניק נראה, על פניו, כמי שלא יכול להתאים לו.
ואכן, במבט מבחוץ נראית ההחלטה לשלוח דווקא את הטנקיסט הלא רהוט, הלא מתוחכם הזה אל המסדרונות המשויפים של הבירה האמריקנית כעוד אחת מההחלטות התמוהות שמוציאים רמטכ"לים מלשכתם מדי פעם.
סוקניק רחוק מלהסכים. "אף אחד לא ייקח ממני את מה שעשיתי ואת מה שהשגתי", הוא אומר. לדבריו, תפקיד הנספח בארצות-הברית אינו מוגדר כראוי, וכל המבקרים אותו אינם מבינים על מה הם סחים. הוא מודה שיחסי האנוש שלו בעייתיים. אחת הטענות נגדו היא שגרם לשני קצינים ששירתו תחתיו לעזוב את תפקידיהם. "כן", הוא אומר, "אם קצין חורג, ולא משנה לי הדרגה שלו, אז אני לא עוצם עיניים ומעמיד אותו על מקומו. אני לא דורש מאחרים מה שאיני דורש מעצמי. ואם הוא חורג חריגה חמורה, אז אני מעמיד אותו במקום, גם אם זה לא נעים.
"אני מוכן לספוג על זה ביקורת. אנשים הובילו אותי לקצה, אבל אני שלם עם עצמי ועם היושר האישי שלי. בתקופתי היו קיצוצים נרחבים, ואני הצלחתי לעמוד במסגרת התקציב.

משה עברי (סוקניק). צילום: רובי קסטרו

"הבאתי לוושינגטון את הניסיון המקצועי שלי, את האינטגריטי שלי, את האמינות. יש לי קבלות. כשהופל המטוס הישראלי מעל אוקראינה התקשרו אלי בכירים במערכת הביטחון לפני ישיבת הממשלה בייאוש. הם לא ידעו על מה מדובר. אם זה מטען או פצצה או טיל או מה. לא היה להם מה לדווח לממשלה. נתב"ג היה סגור, ולא המוסד ולא השב"כ ולא אמ"ן ולא אף אחד ידעו מה קרה שם.
"תוך שעה באתי אליהם עם התשובה, ואחר-כך גם שלחתי את החומר עצמו, שמוכיח שמדובר בטיל קרקע-אוויר. אני הבאתי לחידוש ביקורי בכירי הצבא ומערכת הביטחון האמריקניים בארץ. וכשנפתח מבצע'חומת מגן', והנשיא בוש נופף באצבע וקרא לנו לצאת מהערים הפלשתיניות, אני והשגריר היינו צריכים להסביר בדיוק מה קורה לקונדוליסה רייס. והיום יש לנו קשרים עם יחידות ומערכים אמריקניים שלא היו לנו איתם קשרים מעולם. ואני אומר לך שסיפקתי את הסחורה באמצעות הקשרים האישיים שבניתי כאן, ובמקצועיות, ובמהירות.
"הקשרים שלנו היום בוושינגטון טובים ברמה שלמה ממה שהיו קודם. האמריקנים אמרו לי לא פעם שהם יודעים שישראל יכולה לסייע להם, אבל מצד שני הם כל הזמן חושדים בנו, הם יודעים שאנחנו לא מסוגלים לשמור סוד, והם גם חושדים כל הזמן שאנחנו מנסים לגנוב טכנולוגיות, כך שמדובר ביחסים מורכבים ולא פשוטים".

"מתווכח עד זוב דם"
סוקניק ידוע כמי שלא עושה חשבון ולא מפחד להיכנס לעימותים. בעבר, בשבתו כמפקד מז"י (מפקדת זרועות יבשה), נקלע לתגרה מתוקשרת עם ראש אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה) דאז, האלוף אהרן זאבי (פרקש), שכללה חילופי מכתבים נזעמים שהודלפו לעיתונות. בוושינגטון נכנס סוקניק לעימות עם ראש המשלחת הבטחונית קותי מור, מי שהיה סמנכ"ל משרד הביטחון ונחת בניו-יורק, היישר על בהונותיו של סוקניק. בסיכום כתוב של שנת 2003 שחיבר כתב סוקניק את הדברים הללו: "למרות סיכום המנכ"ל בכתב כי אין שינוי במעמד נספחות ההגנה בוושינגטון, ובאם יהיה שינוי הדבר ייעשה לאחר קיום דיון מעמיק בשיתוף צה"ל, בשטח המציאות אחרת: החל מחציון ב' עם הגעת קותי מור לתפקידו כרמש"ן (ראש המשלחת הבטחונית), נוצר מצב לא בריא ולעתים מביך. אנשי משרד האגף המדיני-בטחוני, שהיו בעבר כפופים לקותי, ממשיכים לעבוד מולו תוך מידור נספח ההגנה. המצב הנוכחי בלתי נסבל, אני מבקש כי יתקיים בהקדם דיון נוקב, יסוכמו גבולות גזרה ודברים ברורים, לא יעלה על הדעת שכל אחד יעשה ככל העולה על רוחו".
עד כאן נאום סוקניק (בכתב). בינתיים מינה שר הביטחון את עמוס גלעד, האיש למשימות מיוחדות, להמליץ על סדרי עבודה וחלוקת סמכויות בין ניו-יורק לוושינגטון.
סוקניק עצמו לא מתרגש: "מאז ומעולם, כקצין, אמרתי מה שאני חושב. על רקע מקצועי. ואני מוכן להתווכח על דעתי עד זוב דם. בסופו של דבר, בשורה התחתונה, השנים שלי בוושינגטון התאפיינו בתיאום חסר תקדים עם האמריקנים. התיאומים לקראת המערכה בעיראק היו ברמה גבוהה מאוד. ההבנה שלהם את האיום האיראני. המאבק העולמי בטרור. כל הדברים האלה קודמו ושודרגו".
סוקניק מותח ביקורת על ההתנהלות, על התנהגותם של ישראלים בכירים רבים ש"מדלגים" על השגרירות בוושינגטון כשהם מגיעים לשם, על הנהלים ועל התדרוכים המקובלים. על שימוש בשליחים פרטיים במקום בכלים הקיימים (שגריר בוושינגטון, נספח צבאי). לדבריו , עדיף תמיד להשתמש בשירותי השגרירות הישראלית בוושינגטון, שנהנית מקשרים הדוקים היישר אל נימיו וורידיו של הממשל האמריקני, מאשר לעשות את הדברים בארץ, שם אנו תלויים בשיפוטו של השגריר דן קרצר וחבר עוזריו.

האלוף סוקניק (מימין) עם הרמטכ"ל ברק וראש הממשלה רבין

"גדול יותר מפרל-הרבור"
האלוף עברי (סוקניק) הגיע לוושינגטון באוגוסט 2001. זה היה בעיצומה של השנה הראשונה לעימות הצבאי מול הפלשתינים, אבל אף אחד לא חלם על מה שעומד לקרות בתוך שבועיים. "ישבתי במשרד שלי בשגרירות", הוא משחזר, "פתאום אני רואה בטלוויזיה, בשידור חי, את המטוס השני נכנס לתוך מגדלי התאומים בניו-יורק. לא האמנתי שזה קורה. החלו לעוף שמועות בוושינגטון שהבית הלבן נפגע, שהפנטגון נפגע. קיבלנו הוראה לפנות את השגרירות. אמרו שיש עוד מטוסים באוויר, בדרך להתרסקות".
בעצם ליווית את הטראומה האמריקנית מהרגע הראשון.
"כן. לדעתי, ההלם של האמריקנים היה גדול יותר מפרל-הרבור. זה היה שוק מוחלט. וושינגטון שותקה לגמרי, לימים ארוכים. באתי למקום שנחשב לבטוח ביותר בעולם, ופתאום אתה חסר אונים וצריך לפנות את השגרירות. אני זוכר שיחה עם הגנרל אביזייד, שהיה אז משהו שדומה לראש אגף תכנון שלהם, והוא שואל אותי מה לדעתי היעד הבא של הטרוריסטים באמריקה. הם היו בתחושה שה-11 בספטמבר הוא רק ההתחלה ושגל טרור נוראי עומד לשטוף אותם. שתבין, חודשים אחרי, בכל צומת בוושינגטון עוד עמד'האמר' עם מקלע דרוך. במשך חודשים הוחזקו מטוסי אף-16 מעל וושינגטון וניו-יורק 24 שעות ביממה. הם פשוט נכנסו לטראומה".
מה זה עשה להם?
"הם הבינו, בבת אחת, שהאוקיאנוסים לא מהווים יותר הגנה. הם שינו את החשיבה, את התפיסה, את הקונספציה. זה לא קרה בבת-אחת, אבל זה היה שיטתי. אני מבין שכאן, אצלנו, היתה הרבה ביקורת. היו לא מעט בכירים שלנו שנאלצו לעבור השפלות לא פשוטות בכניסה לאמריקה. אבל מי שהיה כאן וראה את זה מבין: מדובר במערכת ענקית, שלא מאפשרת ולא סובלת אלתורים. בסוף התפקיד שלי ראיתי איך המערכת הזו גמרה את התהליך, הפיקה את הלקחים והתייצבה למציאות נורמלית, אפקטיבית ויעילה. אמריקה השתנתה לנגד עיני, וזה היה תהליך מרתק. המנהיגות שלהם, בעיקר סגן הנשיא צ'ייני ושר ההגנה רמספלד, ידעה מהרגע הראשון שלא יהיה כאן זבנג וגמרנו. הם הכינו את העם שלהם למאבק ארוך".
כן , אבל בעיראק הם טעו. לא נשק השמדה המונית ולא נעליים. חיפשו את המטבע מתחת לפנס, במקום לטפל באיום האמיתי באיראן.
"הם לא תיכננו נכון את השלב שאחרי המלחמה. ואני נזהר שלא להגיד שהוא לא תוכנן בכלל. הם ביצעו קרב הבקעה והתקדמות מדהים, אולי המדהים והעמוק ביותר מאז ומעולם, הכריעו את הצבא העיראקי במהירות תוך שמירה על בארות הנפט, אבל מה שקרה זה שהצבא הזה התפזר, עם המון נשק, התחבר לגורמים עוינים, ומהר מאוד הם מצאו עצמם מול מציאות קשה".
איך אתה מסביר את זה?
"יש באמריקנים נאיביות מסוימת. הם לא מכירים מספיק את המציאות במזרח-התיכון. חלק ממקבלי ההחלטות שלהם לא חוו חוויות כאלה, של מלחמה, ולא ידעו לחזות את זה. בדיונים שהיו להם מולנו היה להם קשה להבין את המשמעות של נפילת סקאד כימי בתל-אביב. הם דרשו חד-משמעית שישראל תתחייב לא להגיב בשום מקרה. הם התחייבו להגיב במקומנו".
כן , אבל בסופו של דבר לא היה סקאד, ולא היה כימי, ולא היה כלום, והיה כישלון מודיעיני מהדהד.
"אני מסכים איתך. מצד שני, על חלק מהדברים רק הזמן יענה. בדיעבד, אין ספק שההערכות היו מוגזמות. אני יכול להעיד בפניך שאנחנו תמיד ראינו באיראן איום הרבה יותר משמעותי על מדינת ישראל. מצד שני, היתה תמימות דעים שמה שיימצא בעיראק יגרום לזעזוע עולמי".

"האמריקנים מבינים היום"
אלה דברים שאמרו כאן, אצלנו.
"נכון. ואני שאלתי את עמוס גלעד באחד הדיונים, והוא אמר לי שהעולם ירעד. זה מזכיר לי את מבצע שלום-הגליל, כשנכנסנו לעשות סדר בלבנון, עשינו סדר, הוצאנו את הפלשתינים והיום יש לנו את החיזבאללה. אני מקווה שבעיראק הניתוח יהיה מוצלח יותר. יש נחישות אמריקנית להשלים את המשימה הזו. התקשורת לא משרטטת תמונה מדויקת של מה שקורה שם. יש להם גם הרבה הצלחות. הם משקמים את מערכת החשמל, את הביוב, הם מתחילים לא מאפס אלא ממינוס. הם עשו המון טעויות בהתחלה, היום הם מודים בהן. הם הכשירו את כוחות הביטחון העיראקיים אבל לא ציידו אותם בנשק. הם באו עם אלות להתמודד מול טרור. היום זה נראה אחרת. אני חושב שהאמריקנים נחרצים. יש חזון ברור של הנשיא, עיראק צריכה לעבור לדמוקרטיזציה, וכולם מתכנסים סביב החזון הזה".
כולם חוץ מהעיראקים עצמם.
"נכון. זה ייקח עוד זמן. מצד שני, הם פחות רגישים למספר הנפגעים מאיתנו. הצבא שלהם לא קשור לעם כמו אצלנו. זה צבא מקצועי, לא צבא עם, ואני חושב שכל נשיא אמריקני, בטווח הקרוב, ימשיך את המדיניות הזו".
למה הם לא מסתייעים בניסיון העצום שלנו בלחימה בטרור, בתחקור עצירים?
"יש כאן עניין של דיסקרטיות. אני אומר את זה בכאב, אבל ישראל, הישראלים, לא מקבלים ניקוד גבוה בנושא הזה. אנחנו לא נתפסים ככאלה שאפשר לחלוק איתם מידע. טובים ורבים נפלו בוושינגטון, בתקופה שלי, כשהאמריקנים קראו על תוכן הפגישות איתם בעיתונות למחרת, ולפעמים עוד לפני הפגישה עצמה. הצלקות של פולארד ושל רמי דותן הן קיטבג שאנחנו סוחבים עד היום ונסחוב עוד הרבה שנים קדימה".
עכשיו יש צלקת חדשה עם החפרפרת בפנטגון.
"זה לא מוסיף, אבל אני מאמין שזה יתברר בסוף כבלון".
איפה אתה ממקם היום את ההבנה האמריקנית באשר לאיום האיראני?
"האמריקנים מבינים אותו היום מצוין. החיבור של נשק בלתי קונבנציונלי עם טילים ומשטר קיצוני שתומך בטרור ברור להם היום על כל משמעויותיו. זה לא היה המצב לפני שנתיים-שלוש. ברור שמה שקרה ב-11 בספטמבר שינה את ההסתכלות, וגם אנחנו בעלי חלק מרכזי ביצירת ההבנה הזו. כשלאיראנים טביעת אצבע עמוקה כל-כך בטרור, הדברים מקבלים משמעות אחרת. האמריקנים מבינים היום שצריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע מאיראן את הגרעין".
עד כמה קרובה איראן, לדעתך, לנקודת האל-חזור?
"יחסית, היא קרובה".

"קל מאוד לנפק שקרים"
איך אתה מסביר את השינוי האמריקני ביחס לערפאת?
"השינוי הזה יכול היה לבוא קודם. אני מאשים, בראש ובראשונה, את המדיניות שלנו. בצד הישראלי ראו, יותר מדי פעמים, את ערפאת גם כבעיה וגם כפתרון. עד שלבים מאוחרים יחסית, כשראש הממשלה קבע בנחרצות שערפאת הוא מכשול לשלום, חלק מהאמריקנים, כולל הנשיא עצמו, דיברו על ערפאת במונחים יותר חמורים מאשר מנהיגים אצלנו. היו ישראלים שהמשיכו להסתובב בוושינגטון ולהציג את ערפאת כפתרון היחיד. השינוי בא בזכות חומר עובדתי שקשר את ערפאת לטרור. והיו עוד כמה דברים. כמו, למשל, כשהגנרל אנתוני זיני היה באזור, וסגן הנשיא צ'ייני בא לביקור, וניסו אז להגיע להפסקת אש וצ'ייני אמר, בניגוד לעמדה הישראלית, שהוא יהיה מוכן לפגוש את ערפאת בכל עת אם רק יסכים ערפאת להגיד שהוא מוכן להפסקת-אש. אנחנו כעסנו מאוד, אבל ערפאת אפילו את זה לא היה מוכן לעשות. בשורה התחתונה, ערפאת קנה לעצמו את שפל מעמדו אצל האמריקנים בכוחות עצמו וביושר. לא פעם הם כעסו עלינו והאשימו אותנו שבהתנהגותנו אנחנו מחזירים אותו למרכז הזירה".
כמו בפרשת הריסת המוקטעה?
"בראבו. היינו יכולים להגיע לתוצאה עם ערפאת מוקדם יותר, הרבה יותר, אבל לקח לנו להשתכנע בעצמנו זמן רב מדי ".
אתה חושב שצריך היה לחסל אותו?
"אני לא יודע אם יש איזושהי מחויבות של ראש הממשלה או אחרים לגבי ערפאת. בדיעבד, כמו שכולם חששו לפני שישראל פגעה ביאסין וברנטיסי, ובסוף התוצאה היתה סבירה, אני לא יודע, יכול להיות שזו היתה גם התוצאה במקרה של ערפאת. יש כאלה שסבורים שגם בתור גופה בתוך הקבר הוא ימשיך להוות בעיה. לדעתי, לא בטוח שנבואות הזעם באשר לחיסולו היו מתגשמות".
אני מבין, מנוסח הדברים, שלא היתה לנו בעיה לחסל את יאסין ורנטיסי מבחינת וושינגטון.
"יש היום בממשל הבנה מצוינת למציאות שבה ישראל נמצאת, לצרכים הבטחוניים שלה. זה לא היה בעבר. אני מזכיר לך שקצת אחרי היציאה ל'חומת מגן' הנשיא בוש דרש משרון לסגת מיד. היום אנחנו יכולים לעשות פעולה בכל מקום שנרצה, לאיזו תקופת זמן, ואין שום לחץ אמריקני כזה או אחר שמגדיר לנו מה לעשות. מה שיש זו דרישה קבועה, שלמדנו לחיות איתה ולטפל בה נכון, בנושא הסיוע ההומניטרי. בהתחלה זה לא היה ברור והיו תלונות, דיברתי אישית עם הרמטכ"ל, ואחרי שהעברנו את התמונות והנתונים על הסיוע נפתרה הבעיה".
מול אילו דרגים בוושינגטון אתה עובד כדי לשכנע?
"מול גורמים בפנטגון, יחד עם השגריר מול גורמים במשרד החוץ, במועצה לביטחון לאומי, בקונגרס. בהתחלה זה היה קשה מאוד. מערכת השקרים הפלשתינית שעבדנו מולה היתה יעילה והפיצה דיסאינפורמציה. קל מאוד לנפק שקרים. קשה מאוד להביא נתונים אמיתיים תוך כדי מלחמה. לפעמים חצי אמת נתפסת כעיוות נתונים. למשל, הריסת הבתים ברפיח. אנחנו דיברנו על 54 בתים, הפלשתינים על 800. אני , כדי להביא נתונים, ירדתי ודיברתי עם מפקד האוגדה והמח"ט בשטח. אצל הפלשתינים מבנה שמחוברות אליו שתי חושות זה שלושה בתים. אצלנו זה בית אחד. עכשיו לך תסביר את ההבדלים. או כשאתה מדווח שהחיזבאללה ירה אש נ"מ והריקושטים נפלו בקריית-שמונה. אומרים לך ששום מטוס ישראלי לא היה באוויר באזור, ואתה בודק ומתברר לך שהיו לנו מטוסים באותה עת מעל ביירות. אני השתדלתי להיות מאוד מדויק. הייתי מדבר עם סמלי-מבצעים בשטח. אחרי'חומת מגן' הייתי צריך להסביר לאנשי הנשיא את קצב היציאה שלנו מהערים הפלשתיניות. ידעתי להסביר במדויק למה אנו לא יוצאים מג'נין ומשכם, ומאיפה אנחנו כן יוצאים. חלק מהנתונים הבאתי ממש דרך סמלי-מבצעים בשטח. הבאתי לארץ משלחות מהפנטגון, טסנו במסוק מעל השטח. כשאתה טס איתם ממלון'פארק' בנתניה לטול-כרם, וחוצה את המרחב הזה תוך חצי דקה, כשאתה עומד בצור-יגאל ומראה להם את קלקיליה מול כפר-סבא, כשאתה עומד מעל רנטיס ומראה את הפיינל של המטוסים לבן-גוריון, אז לא צריך להסביר יותר מדי. הם מבינים".

"מקצצים תחת אש"
כשאתה מסתכל אחורה, יש לך משהו למסור לאלופי צה"ל מהם אתה נפרד?
"כן. אני מדבר עכשיו כמפקד מז"י לשעבר. לדעתי, היבשה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה בצה"ל. משקיעים הרבה במודיעין ובחיל-האוויר, ובצדק, אבל בסוף, כשהמודיעין כושל, וחיל-האוויר מתקשה, נשארים עם היבשה. מי שהשמיד את סוללות הטילים במצרים במלחמת יום-הכיפורים, כדי שהמטוסים יוכלו לטוס, היה צבא היבשה. בקדנציה שלי במז"י עברתי את התקופה האחרונה שלנו בלבנון ואת ההכנות לעימות עם הפלשתינים ותחילתו. לקחי לבנון לימדו אותנו לחזק את הרמות הנמוכות של הלוחמים. איבדנו חיילים כתוצאה מתפקוד לקוי של מ"מים. איתרנו ותחקרנו את זה, שיפרנו את קורס הקצינים, למדנו שלאנשי הקבע חשיבות גדולה למקצועיות הצבא. עולה כסף להחזיק מערך כזה, של סמ"בים, שזה סמלים בכירים ומקצועיים, אבל הצבא הוא מקצוע מורכב ביותר, אין שום מקצוע בעולם עם אחריות כזו לחיי אדם. בלי מערך כזה קשה להיות צבא מקצועי. אנחנו הורדנו בכמות הטנקים, וזה נכון, ועשינו את זה במדורג, אבל במקביל חייבים להגדיל את סדר הכוחות של הח"יר ואת עוצמתו. אנחנו עדיין נוסעים על נגמ"שי M-113, עם שקי חול. אין לנו כסף לקנות נגמ"שים כמו שצריך, וככה זה נראה".
אבל ככה זה, השמיכה קצרה, גם מפקד חיל-הים היוצא מתלונן על ביטול הפרויקטים האסטרטגיים שלו.
"אני חוזר עכשיו מאמריקה. כשהנשיא שלח את הצבא למלחמה, בנאומו, הוא הבטיח לצייד את החיילים בכל התקציב והציוד הנדרש והטוב ביותר כדי לנצח. אצלנו כל הזמן מקצצים את התקציב תחת אש. המערכת נאלצת לקבל את ההחלטות הפחות גרועות, ולא הטובות, כי הדברים לא מסתדרים בין הראייה ארוכת-הטווח לבין הצורך לנצח את המלחמה הזו".
אתה מדבר כאילו מאיימים עלינו עדיין שבעת צבאות ערב עם אלפי הטנקים שלהם.
"תראה, הסיוע האמריקני ניתן לישראל, אבל על-פי הסכמי השלום מצרים זוכה לסיוע דומה. למצרים יש היום טנקי M-1, מסוקי אפאצ'י, טילי טאו, מטוסי אף-16, שלא לדבר על עוצמתם בים. זה לא הצבא של67'. מהמציאות בעולם למדנו שהיא משתנה בקצב מהיר, במיוחד במזרח התיכון. לבנות צבא לוקח שנים. ולכן גם הרבה שנים קדימה, בראייתי, נזדקק לצבא חזק, מאומן ומודרני, כי ברגע שמישהו יחוש שהמצב משתנה, יזרקו אותנו לים. הדבר היחיד הבטוח בתקציב הביטחון הוא הסיוע מארצותהברית, ואני חושב שבעתיד אנחנו צריכים להשתחרר מהסיוע הזה, למרות הנתח המרכזי והחשוב שיש בו לתקציב הביטחון. התלות שלנו בארצות-הברית חייבת לרדת, ואז גם האחרים באזור, שמקבלים סיוע, יצטרכו לוותר".
מהדברים שלך אני למד שהמערכת המדינית לא מודעת למצב הזה.
"תראה, צה"ל הוא שמורת טבע. גם אצלנו יש פינות אפלות ויש מה לקצץ. אני משווה את צה"ל לרכבת שנוסעת במהירות מטורפת ופתאום צריכה, תוך כדי נסיעה, להחליף את הפסים. כשאתה שקוע כל הזמן בעשייה, מתפתחים לפעמים דברים שלא התכוונת אליהם. אם אני מסתכל שלוש שנים אחורה, איך נוהל כאן נושא התקציב ואיך זה השפיע על צה"ל, אני יכול להגיד בכאב שזה לא מתקבל על הדעת. מערכת כל-כך גדולה, שבנויה על תוכניות רב-שנתיות, לא יכולה לבצע כל-כך הרבה שינויים בזמן כה קצר. כשחותכים עפים שבבים, זה ידוע, אבל הולכים כאן לאיבוד דברים יקרי ערך, מקצועות שלמים, ואת הנזק הזה נרגיש בעוד כמה שנים, ואפשר יהיה לתקן, או שאי-אפשר יהיה. אני לא מכיר עוד מערכת שהחלה ביוזמתה לייעל, תחת הרמטכ"ל מופז, וכאות הערכה על זה קיצצו אותה באכזריות. אז נכון, מעמידים את זה מול שכבות המצוקה, והמערכת צינית וזה לא קל, אבל הכספים שמקוצצים ממערכת הביטחון לא מגיעים תמיד, בדיוק, לשכבות המצוקה ".

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.27 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה