תגובת ישראל לרצח הספורטאים במינכן והסרט של ספילברג

נקמה עכשיו
33 שנים אחרי רצח הספורטאים במינכן, מביא איתן הבר פרטים חדשים על מסע החיסולים שעליו החליטה ממשלת ישראל ב-1972 • מטען הצימוקים שלא התפוצץ, טילי ה'סטרלה' ששקעו בנהר והפילגש שהצילה את רב המחבלים • אבל במסגרת פעולות הנקם גם פלשתינים שלא היו קשורים לטרור שילמו בחייהם • בעקבות גל הטרור העולמי הנוכחי חוזר העולם המערבי אל הפעם הראשונה שבה החליטה ממשלה דמוקרטית להגיב בכל הכוח על פיגוע טראומטי • בעוד חודשיים בסרט של ספילברג
איתן הבר 03.10.05 מוסף ראש השנה

עוד לא נולד המושך בעט, לא הסופר, לא המשורר, לא העיתונאי, שיצליח לתאר במילים את הדממה, את השקט מקפיא הדם, שאפף את נמל התעופה לוד ב-7 בספטמבר 1972. באותו רגע, שרבים לא ישכחו לעולם, דממו מנועיו של מטוס אל-על שהגיע בטיסה ישירה ממינכן. הדלתות טרם נפתחו. הכבש נע באיטיות לעבר דלתות המטוס – ואיש לא הוציא הגה מפיו. רק העיניים, דומעות, עקבו אחרי המראה הנורא: 11 ספורטאים ישראלים, שיצאו ימים אחדים קודם לכן למשחקים האולימפיים בגרמניה, חזרו בארונות. מתים. איש לא ישכח את הדממה, עד שפרצו הזעקות וקולות הבכי של בני המשפחות. באותם רגעים, דרך כבש המטוס, ירדו הניצולים, אלה ששרדו את התופת יומיים קודם לכן. המומים ובוכים התייצבו ליד חבריהם, ששבו בארונות מתים.
ישראל היתה בהלם. רבים לא יצאו לעבודתם, הסתגרו בבתים ועקבו בטלוויזיה אחר המתרחש. תחושה של אין-אונים השתלטה על שרי הממשלה, כמו גם פשוטי עם: שוב נטבחים יהודים, שוב בגרמניה, שוב העולם שותק. המשחקים האולימפיים נמשכים כרגיל.

אחד החוטפים הפלסטינים על מרפסת המעונות האולימפיים במינכן
ב-5 בספטמבר, בשעת בוקר, השתלטו מחבלי ארגון "ספטמבר השחור", שם אחר לארגון הפתח', על בניין המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31, בכפר האולימפי. הם תפסו 11 ספורטאים. שניים נרצחו במשך היום, ותשעת האחרים הובלו בשעות הערב, אחרי יום של מו"מ מייגע, לשדה תעופה צבאי ליד מינכן. עמדו להעלות אותם על מטוס למדינה ערבית, כנראה מצרים, ולהחליפם באסירים פלשתינים הכלואים בישראל.
אלא שהגרמנים, בעידוד ממשלת ישראל, לא התכוונו לשחרר את המחבלים. שוטרים חיכו להם בשדה התעופה, ופתחו עליהם באש. מחבלים וספורטאים נהרגו. רק כעבור שנים יתברר, כי כמעט כולם נהרגו מאש הצלפים הגרמנים. באותו לילה מר היו הכל סבורים שהספורטאים נהרגו מאש הפלשתינים.
מזועזע כמו כולם, ואולי יותר מכולם, היה צביקה זמיר, ראש המוסד. הוא היה, במו עיניו, עד לטבח. ביום החטיפה עוד הספיק להגיע בטיסה לגרמניה, שעה קלה לפני שהחלו היריות, והוא זה שהודיע בטלפון לראש הממשלה, גולדה מאיר: "כולם מתים".

לנקום!
טבח מינכן הרעיד את אמות הסיפים במערכת הביטחון בישראל, והרחוב תבע נקם. כעבור שבועות אחדים החלו מנהיגים ומחבלים פלשתינים למות ברחבי אירופה.
כ-20 ההרוגים "בנסיבות מסתוריות" הסעירו מאז את דמיונם של כותבי ספרים. עכשיו הגיע תורו של הקולנוע: סרט של סטיבן ספילברג, העוסק במרדף עד מוות אחרי מתכנניו ומבצעיו של טבח מינכן, עומד לעלות על האקרנים בחודש דצמבר. ספילברג עושה כל מאמץ לשמור בסוד את תוכן הסרט, ודווקא בשל כך גואה הסקרנות.

ראש-הממשלה שהורתה "לנקום!" גולדה מאיר
דווקא בעקבות ה-11 בספטמבר ואירועי הטרור הבינלאומיים שבאו בעקבותיו, חוזר ספילברג למינכן 72'. אל הפעם הראשונה שבה ממשלה דמוקרטית במערב החליטה להגיב בכל הכוח על פיגוע טראומטי של ארגון טרור נגד אזרחיה.
בארץ מסתובבים צוותי טלוויזיה מבריטניה, גרמניה וארה"ב, ומכינים סרטים דוקומנטריים על אותם ימים. ספרים ישנים וחדשים יראו אור בשבועות הקרובים. טבח מינכן יחזור אל הכותרות.
בישראל חוששים, שהסרט יפריך את הטענה כאילו כל מי שמצא את מותו המסתורי בחודשים שלאחר הטבח היה אכן מעורב בטבח הנורא, ויוכיח את ההאשמה שבמרדף סיימו את חייהם גם פלשתינים שקראו את הסיפור בעיתון. שכמה מנהיגים פלשתינים נהרגו למען" יראו וייראו".
חשש אחר מסתמך על הפירסום שלפיו הסרט מתבסס על ספר כוזב שכתב סופר אמריקני, אשר התבסס על עדותו של ישראלי בשם יובל אביב שהתחזה כאיש מוסד, והתגלה כמאבטח מטוסים זוטר (למען הגילוי הנאות: הח"מ כתב עם ד"ר מיכאל בר-זהר ספר בנושא – "המרדף אחרי הנסיך האדום").
בספטמבר 1972, הסערה במדינה, בממשלה ובמערכת הביטחון דחפה למעשים. גולדה מאיר, ראש ממשלה, הורתה מיד: לנקום. הורכבה ועדת שרים, שבסמכותה להטיל מה שאפשר להגדיר כ"גזר דין מוות": גולדה, שר הביטחון משה דיין, שר החוץ יגאל אלון וישראל גלילי, שר בלי תיק שהיה בעצם המושך בחוטים. היו שם גם אהרון יריב ואחר כך רחבעם זאבי, כיועצי ראש הממשלה למודיעין. בפני בית" הדין" הופיע תמיד ראש המוסד, צביקה זמיר, שהציג את ההוכחות. למותר לציין, שלא נמצא במקום סניגור.
אבל ההחלטה מצאה את שלוחת המוסד באירופה עם תשתית בלתי מספקת. בעיקר היתה חלשה הזרוע החודרת לתוך הקהילות הערביות ברחבי היבשת. בארץ הוכרז גיוס כללי: מהשב"כ ומיחידה 504 בצה"ל הוזעקו הטובים שבקציני האיסוף, ובהם שמוליק גורן, ברוך כהן, צדוק אופיר, רפי סיטון, גייזי צפריר ורבים אחרים. חבורת הפיקוד מנתה את מייק הררי, ראש "קיסריה", היחידה המבצעית, שמוליק גורן, ראש "קשת", יחידת איסוף המודיעין, ונחום אדמוני, ראש "תבל", הממונה על קשרים עם גורמי המודיעין הזרים.
ניתנה "רשות הדיבור לחבר פראבלום", והיום, ממרחק השנים, ניתן כבר לסכם את מבצעי חיסול החשבונות.

שמונה מחבלים השתתפו בטבח. בירי השוטרים הגרמנים נהרגו חמישה. שלושה נתפסו. הם שוחררו באוקטובר 1972, בעקבות חטיפת מטוס "לופטהנזה", הועברו ללוב ומשם לדמשק. מאז, אבדו עקבותיהם. לפי מיטב הידיעות, הם עדיין בחיים.
אנשי טרור אחרים, שאין ספק בצדקת הוצאתם להורג – כאלה שהיה להם "דם על הידיים" או שהכינו מבצעים – מצאו את מותם בדרכים מסתוריות. טבח מינכן היה נקודת מפנה היסטורית. ממשלת ישראל הכריזה מלחמת חורמה בארגוני הטרור, ושלחה את מיטב אנשיה למסעות חיסול ונקם.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.bambili.com/data/news_pic/upload_photo_uploadbgg230935.jpg]

ראש המוסד, צבי זמיר

איש הצימוקים נורה למוות
אחד מראשוני המחוסלים, ש"הרוויחו ביושר" את מותם, היה איש "ספטמבר השחור" שהגיע לאתונה. שמו ונסיבות מותו לא פורסמו עד היום, ולמרות השנים הרבות שחלפו מאז, אפילו כינויו אסור לפירסום עד היום.
משימתו של האיש היתה לשלוח מכולה ובה שני טון חומר נפץ ולפוצץ אותה בנמל חיפה. חומר הנפץ היה עטוף במטען של צימוקים, שהיה אמור להתפוצץ בהפעלה מרחוק, כנראה על-ידי שליח שיימצא בחיפה.
המידע שהגיע למוסד הקפיץ את אנשיו לאתונה. הם חיפשו את האיש בכל חור אפשרי, וחיפשו מסמכים בסוכנויות לעמילות מכס, בנמל, בבתי מלון, אפילו בבתי קפה. לבסוף, עלו על סוכנות המכס שעסקה, בלא ידיעתה, בהעברת המטען. בעקבות המסמכים שנמצאו שם הגיעו אל המחסן, כדי לגלות את "פצצת הצימוקים", אך לא גילו דבר.
לעומת זאת, גילו את האיש שמאחורי המטען. אנשי המוסד עקבו אחריו, חשפו את מהלכיו ושיגרת יומו, ובאחד הלילות חיכו לו ליד דירת מגוריו. הוא נורה ונהרג.
אנשי "ספטמבר השחור" חקרו את המקרה, והגיעו למסקנה – שגויה – שעמילת המכס היא שמסרה למוסד את הפרטים. הם הרגו אותה, אך לא היה לה, כאמור, שום קשר לחשיפת התוכנית.

בזכות התעלסות על השולחן
במסגרת המאמץ ליירט את איש הצימוקים חשפו אנשי המוסד גם את זהותו של ראש סניף הפתח' ביוון. בביתו באתונה, מתחת לשולחן בסלון, הוצמדו מטען נפץ ומיקרופון, כדי לפוצץ את המטען כאשר האיש יעמוד קרוב לשולחן.
אבל בערב המיועד קלט המיקרופון הרגיש נוכחות של אדם נוסף ליד השולחן. זו היתה פילגשו של קצין החבלה, שבחר דווקא בשולחן הסלון כזירה למעשי האהבים.
בזכות האהבה הוא נשאר בחיים, וכעבור ימים, במבצע קצר, פורקו מהשולחן חומר הנפץ והמיקרופון, ועד היום האיש אינו יודע עד כמה היו חייו תלויים לו מנגד.

מנהל התיאטרון מתפוצץ
מוחמד בודייה היה איש טרור של ממש. איש הפל"ן, החזית לשחרור אלג'יריה, שנכלא בצרפת לשלוש שנים, וניהל לאחר שיחרורו תיאטרון קטן בפריז והיה איש של נשים. "כחול הזקן", כינו אותו.
ב-1972 התנדב בודייה לסייע לפלשתינים, ושלח לישראל חבורת מחבלים: אוולין בארג', שהיתה הקופאית של התיאטרון שלו ופילגשו מחוץ לשעות העבודה, האחיות נדיה ומרלין בראדלי, וזוג תמהונים זקנים.
כשהגיעו לשדה התעופה בלוד, לא נמצא במזוודותיהם שום ממצא מחשיד: בגדים, נעליים, כלי רחצה ותחבושות היגייניות. ואולם, החוקרים גילו כי הבגדים, התחבושות, הכל הוספג בחומר נפץ נוזלי שיובש. זוג הזקנים הביא איתו נפצים במקלט רדיו, וחיבורם אל הבגדים המוספגים היה מייצר כמה פצצות. הם התכוונו להניח אותן בבתי מלון בתל-אביב.
בחקירתם הובילו העצורים את החוקרים אל בודייה, והוא הבין כנראה שמחפשים אחריו. כמנהל תיאטרון הוא החליף בזריזות זהויות, בגדים, כתובות. המעקב אחריו היה קשה ביותר.
כשהיו כבר על סף ייאוש, החליטו אנשי המוסד לארוב לבודייה במעברים התת-קרקעיים להולכי רגל, שמתחת לכיכר "אטואל", שער הניצחון. הם ידעו כי הוא נוהג לעבור שם כל בוקר, אך לא ידעו באיזו מ-12 המנהרות יבחר. באותו בוקר הוצבו אנשי מוסד וסטודנטים ישראלים, שגויסו במיוחד, וכולם חיפשו בעיניהם בתוך קהל האלפים את מוחמד בודייה. והלא ייאמן קרה: הוא נמצא. מאותו הרגע, לא הירפו ממנו.
כעבור ימים אחדים התעורר בודייה אצל אחת מפילגשיו, אכל ארוחת בוקר, שתה קפה, התלבש, ירד למכוניתו, התניע אותה – והתפוצץ.

הכל בגלל מטען קטן
בניקוסיה, בירת קפריסין, אותר איש "ספטמבר השחור" בעיצומה של הכנת פיגוע, והוחלט לפעול נגדו בטרם יפעל. אבל התעוררה בעיה: אנשי המוסד מצאו, כי אם יטמינו בחדרו מטען נפץ גדול, שיבטיח את מותו, עלולים להיפגע חפים מפשע – בחדרים הסמוכים, בקומה מעל, בקומה מתחת.
ההחלטה היתה להסתפק במטען קטן, במקום חשוף יחסית. וגם זה עבד: האיש נכנס למיטה בלי להבחין במטען, שהיה אומנם קטן, אך מספיק גדול להביא עליו את הקץ.

שני טילים בעיר הבירה
באותו זמן לערך הגיע מידע בהול: עומדים להפיל מטוס אל-על באמצעות טילי קרקע-אוויר "סטרלה". לפי המידע, הטילים כבר נמצאים בדירה באחת מבירות אירופה, ולמחבלים נותר רק ללחוץ על ההדק.
הזמן דחק. אנשי המוסד יצאו אל הדירה המסומנת, כדי לעקוב אחרי היוצאים והבאים אליה. כעבור שעות אחדות הגיעו למסקנה, שאין שם איש. כיוון שלא ידעו מתי יגיעו האנשים, מתי ייקחו את הטילים, מתי יירו, החליטו להיכנס לדירה בפריצה שקטה.
בחיפוש הראשוני נראה שהחדרים ריקים, ואז, בחדר השירותים התגלה שטיח מגולגל, ובתוכו שני טילי "סטרלה".
התעוררה בעיה קשה: הפורצים אינם מיומנים בטיפול בטילים. אולי הם ממולכדים. אולי יקרה משהו אם יטלטלו אותם. מה עושים? אפשר להזעיק מומחים, אבל זה ייקח זמן. אפשר לקרוא למשטרה המקומית, אבל איך מסבירים מי הם ואיך נכנסו לדירה?
נפלה ההחלטה: לוקחים את הטילים. אבל איך? אנשים יירדו במדרגות ויילכו ברחוב עם טילי כתף? בסופו של דבר, באחת המכוניות נמצא קיטבג גדול, והטילים נארזו בתוכו. ועכשיו? הקיטבג נראה כאילו ארוזה בתוכו גופה... בלית ברירה החליטו הסוכנים להסתכן, והעבירו את הקיטבג למכונית. לאן? מה עושים עם שני טילים בלב בירה אירופית? עכשיו הם כבר לא התלבטו: נסעו אל הנהר החוצה את העיר, ובאחת הפינות הנידחות השליכו את המטען למים. במשך דקות ארוכות הקיטבג סירב לשקוע. האם הם ייאלצו לקפוץ לנהר כדי להטביע אותו? לאט לאט החל הקיטבג לשקוע, וייתכן שעד היום שוכבים להם שני טילי סטרלה על קרקעית הנהר הנודע.

תחתונים אדומים בניירובי
המרדף אחרי אנשי הטרור התנהל בשנות השבעים בעיקר באירופה, אך ב-16 בינואר 1976 הגיע מידע דחוף דווקא מאפריקה, על כוונה להפיל מטוס אל" על".
עוד באותו יום יצאו אנשי המוסד לשטח: ליד גדר שדה התעופה הם מצאו עץ, ועליו תלויים תחתוני אישה אדומים. זה היה האות. האנשים ידעו שהגיעו למקום הנכון. ליד העץ הבחינו במשגר טילי "סטרלה". הכל היה מוכן, רק לשגר את הטיל. למחרת בבוקר עמד מטוס נוסעים אל על להמריא מדרום אפריקה, לנחות בקניה, ולהמשיך לישראל.
מיד ניתנה הוראה למטוס שלא להמריא, למורת רוחם של אנשי הצוות, הנוסעים והנהלת "אל על", שלא ידעו כמובן את הסיבה. לאנשי המוסד, רובם לא לוחמים, היה זמן עד הבוקר. הם ביקשו לישון בבית מלון, הרחק מההמון הסואן של ניירובי, מלון שאינו מארח בדרך כלל זרים. בלילה התחבטו בינם לבין עצמם אם לפעול לבדם, ולבסוף החליטו להכניס בסוד הפעולה את המשטרה המקומית. בבוקר ירדו האנשים לחדר האוכל. בין החביתה לסלט הרימו את ראשיהם, ולא האמינו למראה עיניהם: בכניסה עמדו המחבלים שהתכוונו לירות את ה"סטרלה". הם המשיכו לאכול בשקט, ואז יצאו לכיוון העץ עם התחתונים האדומים. המחבלים, כשהם במכונית ואן בדרכם למקום הירי, נתפסו על-ידי שוטרים.
ממשלת קניה הבינה כמעט מיד כי היא מחזיקה תפוח אדום לוהט, וכעבור זמן קצר הועברו המחבלים בחשאי לישראל. ביניהם היו שני גרמנים: תומס רויטר ובריגיטה שולץ, בני 25, שנשאו דרכונים קפריסאיים מזוייפים. קודם לבואם לקניה, הם שהו במחנה אימונים של "החזית העממית", ואף זכו לכינויי מחתרת: סלווה וחסן.
השניים הועמדו לדין צבאי בישראל, ונידונו לעשר שנות מאסר. הרמטכ"ל המתיק את עונשם לחמש שנים, והם שוחררו ב-1980.

דבר הפעולה והמאסר נשמרו בסוד כמוס, עד שנחטף מטוס "אייר פראנס" לאנטבה, והחוטפים דרשו את שחרור מחבלי קניה. בסופו של דבר, כזכור, לא היה צורך להתמקח. חטופי אנטבה שוחררו על-ידי צה"ל, ומחבלי התחתונים האדומים ריצו את המאסר עד תומו. גם לסיפור הזה יש סוף מטורף: המחבלים חשדו באזרחית גרמנייה, כאילו היא זו שמסרה את המידע לישראל. היא נחטפה, עונתה ונאנסה עשרות פעמים – על לא עוול בכפה. הם פשוט טעו.

גם סלאמה האמיתי מחוסל
עלי חסן סלאמה, בנו של מנהיג כנופיות מימי מלחמת העצמאות, חסן סלאמה, נחשב במוסד כקצין מבצעים בכיר של הפתח' וממקורבי ערפאת. המרדף אחרי סלאמה נחשף ב-1973, כשנתפסה בעיירה לילהאמר שבנורבגיה חוליית מוסד, בעקבות מותו בטעות של מלצר מרוקני, אחמד בושיקי. נטען אז, כי רודפי המוסד טעו בזיהוי, וסברו כי מדובר בעלי חסן סלאמה.
לא ברור אם סלאמה התאבל על מותו של בושיקי, אבל הוא הבין היטב שהוא מהווה יעד, ולא הסתובב מאז באירופה. אבל גם זה לא עזר לו. הוא קנה לעצמו רק כמה שנים נוספות, ונהרג בינואר 1979, בעת שחלף במכוניתו ליד מכונית ממולכדת, באחד מרחובות ביירות. גם אחרי מותו טענו אנשי אש"ף ובני משפחתו שלא עסק בטרור.

הסופר שהיה לדובר
אבל היו גם "המפוקפקים" – אלה שנידונו למוות על-ידי "בית הדין" של גולדה אף שלא היה להם קשר ישיר לטרור בכלל ולמינכן בפרט. היום מודים גם במוסד, עדיין בחצי פה, כי היו כאלה שנפלו קורבן על לא עוול בכפם בעקבות ההחלטה ליצור אווירה של הרתעה ופחד בקהילות הפלשתיניות באירופה.
הבכיר והבולט שבהם היה ע'סאן כנפאני, מהידועים שבין הסופרים הפלשתינים בתקופה שלאחר 1948. במרכז יצירתו עמדה הטרגדיה של הפליטים והאיבה לישראל.

ע'סאן כנפאני
כנפאני, יליד עכו, שהתגורר בביירות, נעשה בסוף שנות השישים הדובר הראשי של "החזית העממית", ארגונו של ג'ורג' חבש. הוא נספה ב-1973 במכוניתו, לאחר שאלמונים התקינו בה פצצה.

טלפון קטלני מבית הקפה
גם ד"ר מחמוד אל-המשארי, נציג אש"ף בצרפת, שילם בחייו את מחיר נקמת מינכן.
המשארי, אינטלקטואל שהתגורר ברחוב אליזה 175 בפריז עם אשתו הצרפתייה ובתו הקטנה, נחשד כמי שהיה מעורב בתיכנון התנקשות בדוד בן-גוריון, בעת שביקר בדנמרק ב-1969, ואחד האחראים לפיצוץ מטוס "סוויסאייר" ב-1970, בו נהרגו 47 הנוסעים ואנשי הצוות.
האנשים שעקבו אחרי המשארי בכוונה להורגו נצטוו חד-משמעית שלא לפגוע באשתו ובבתו, אך במעקב אחריו התברר כי המשארי נשאר לבדו בבית רק בשעות הבוקר, כאשר האשה מוליכה את הילדה לגן. בהיעדרם של בני המשפחה חדרו אנשי המוסד לדירה, והצמידו מטען קל של חומר נפץ מתחת לשולחן הטלפון.
באחד הבקרים, כשהאשה והבת יצאו מהבית, קיבל המשארי טלפון. כשהשיב לצלצול, שקירב אותו אל השולחן ואל מותו, הופעל מבית הקפה הסמוך מטען המוות.
אגב, בניגוד לפירסומים בעיתונות הצרפתית, לא הופעל המטען באמצעות הטלפון, אלא באלחוט. השיחה נועדה רק להבטיח שייצמד למטען.
אחרי מותו ניסתה רעייתו של המשארי לשחזר את מעשיו בימים האחרונים. היא נזכרה שבעלה נפגש לראיון עם עיתונאי איטלקי בבית קפה קטן, לא הרחק מדירתו. הראיון לא פורסם מעולם, ולדעת האלמנה, בעת השיחה בין "הכתב" להמשארי חדרו אנשי המוסד לדירה, והניחו את המטען הקטלני.

הפרוצה העניקה עוד שעה
דמות נוספת במערך הפלשתיני שייתכן כי מותו היה מיותר הוא באזיל אל-קובייסי. במארס 73' נחת בפריז הפרופסור למשפטים אל-קובייסי, והתאכסן במלון קטן ברחוב ד'סרקאד, בסמוך לכיכר מדליין.
הוא צולם כאשר נפגש עם אנשי טרור, וכך עלה על כוונת המוסד. הטענה העיקרית נגדו היתה שהיה הרוח החיה בהכנת מכונית תופת, שנועדה לחסל את גולדה מאיר בניו-יורק. המכונית הוחנתה ליד מסוף אל" על" בנמל התעופה קנדי, אך התגלתה ופורקה בעוד מועד. נאמר גם שקובייסי היה סגנו של ג'ורג' חבש.
בליל ה-6 באפריל 1973 המתינו אנשי מוסד לקובייסי, שהגיע מפגישה כלשהי ופנה למלון. בעודם עוקבים אחריו, עצרה לידו מכונית, והנהגת, פרוצה פריזאית, הזמינה אותו ל"סיבוב". קובייסי נענה, נכנס למכונית ונעלם.
האם לבטל את המבצע? נראה שכך היה צריך לנהוג, אבל המפקד גרס אחרת: הוא הניח שהפרוצה תחזיר את קובייסי למקום שממנו אספה אותו, והורה לאנשיו להמתין בסבלנות. ואומנם, קובייסי חזר אחרי זמן מה. כשראה מולו שני נושאי אקדחים הספיק לצעוק, אך נורה למוות. השניים זינקו למכונית שהמתינה להם.

המחיר
אי אפשר שלא להזכיר במסגרת זו גם את מחיר המלחמה. במדריד נרצח איש המוסד ברוך כהן. כהן נפגש עם פלשתיני בבית קפה, ובצאתו נורה על-ידי פלשתיני אחר, שארב לו. מחליפו, אגב, היה גדעון עזרא, היום השר לביטחון פנים.
בבריסל נפצע קשה, גם הוא בבית קפה, צדוק אופיר (טרבלסי) בעת שפגש "מקור" שהוגדר כבעייתי.
ובאוסלו נעצרו אנשי החוליה שהרגו בטעות בלילהאמר את המלצר אחמד בושיקי. השישייה – דן ארבל, מריאנה גלדניקוף, סילביה רפאל, אברהם גמר, צבי שטיינברג ומיכאל דורף – הועמדו לדין ונדונו למאסר, אך שוחררו לאחר כשליש מהתקופות שנגזרו עליהם. סילביה רפאל נפטרה לפני חודשים אחדים.
סוף דבר: היתה זו מלחמת מוחות ואקדחים, כאשר לוחמי המוסד מדלגים אחרי המחבלים מארץ לארץ. עכשיו, המלחמה ההיא היא נחלת ההיסטוריה, ותורה של תעשיית הספרים והסרטים. •

הערך "מבצע זעם האל בוויקיפדיה

ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, בראיון ראשון לעיתון ישראלי
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
:
גולדה לא נתנה הוראה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

מאת יוסי מלמן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.fresh.co.il/icons/haaretz.gif]

ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, מפריך את גרסת שפילברג לתגובת המוסד על טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. זמיר עצמו היה במינכן וצפה מקרוב בכישלונו של מבצע החילוץ הגרמני. לטענתו, ראש הממשלה גולדה מאיר כלל לא דרשה מהמוסד לנקום במתכנני הרצח ובמבצעיו. ההתנקשויות שביצע המוסד בהנחייתו נועדו רק לחסל את הטרור הפלשתיני באירופה.

ומי אמר שהיתה ועדת אקס?
בקול שקט, מונוטוני במקצת, בטון של הרצאת דברים סדורה, מבקש ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, להפריך לא מעט אמונות ומיתוסים שהשתרשו בתודעה הציבורית כעובדות זה שלושה עשורים, במיוחד בסרטי פעולה וטלוויזיה. כמעט כל העיתונאים והמחברים, וגם אני בכלל זה, שכתבו על פעולות החיסול באירופה לאחר מינכן, ייחסו לממשלת ישראל ולמוסד גם מניעים של נקמה. איתן הבר, שכתב יחד עם מיכאל בר-זהר את הספר "המרדף אחר הנסיך האדום", דיבר על כך בראיונות רבים. סטיוארט סטיוון, בספרו "רבי המרגלים של ישראל", כתב: "זו לא היתה נקמה שחיפש צביקה זמיר, אך היא היתה בלי ספק אחד המניעים במאבק".

לא, טוען זמיר, הפעולות נגד הטרוריסטים הפלשתינאים לאחר אולימפיאדת מינכן לא היו מעשה נקמה. "לא היתה שום הוראה של גולדה לנקמה", הוא מדגיש. המטרה, לדבריו, היתה "לפגוע בתשתיות של ארגוני הטרור באירופה - משרדים שלהם, אנשי קשר, דרכי הולכה, הנציגים שלהם". המלה חיסול אינה מצויה במילון שלו; לכל אורך הראיון הוא שב והשתמש בביטוי "סיכול של איומים צפויים".

במלים אחרות, זמיר טוען שכל מי ששליחי ישראל פעלו נגדו והרגו באותה תקופה "כלל לא היה קשור לתכנון או לביצוע של רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972. הגענו להכרה שאין ברירה, וצריך להתחיל בסיכול". ההחלטה התקבלה, לדבריו, משום ש"לא היתה הגנה על אזרחים ועל מתקנים ישראליים בחו"ל, וגם כאשר תפסו הרשויות באירופה טרוריסטים, הן נכנעו לאיומים ולדרישות של חבריהם ושחררו אותם. מבחינת ארגוני הטרור, לא היה להם שום סיכון בתקיפת יעדים ישראליים".

זה הראיון השני של צבי זמיר, מאז מונה לראש המוסד בספטמבר 1968 במקומו של מאיר עמית, והראשון שבו הוא מדבר על פעולות המוסד לאחר מינכן. זמיר כיהן בתפקיד שש שנים והוחלף על ידי יצחק חופי. שש שנות כהונתו במוסד עמדו בסימן המאבק בטרור הפלשתיני, המאמצים להשיג מידע על ההכנות של מדינות ערב למלחמה נוספת (אחרי תבוסתן במלחמת ששת הימים), מבצעי עלייה של יהודים מסוריה דרך לבנון, ומעיראק ביבשה דרך איראן, וסיוע למאבקם של הכורדים בעיראק ושל הנוצרים בדרום סודאן. זמיר ביקר בחשאי הן בעיראק והן בסודאן, והמשיך כך את המסורת שלפיה ראש המוסד יוצא לשטח, גם למדינות אויב, ועוקב מקרוב אחר מבצעים שאליהם שלח את אנשיו.

את הראיון הראשון שבו דיבר על מינכן העניק לפני כשש שנים, לארתור כהן, המפיק היהודי-שוויצרי של הסרט "יום אחד בספטמבר", שזכה בפרס אוסקר בקטגוריית הסרטים התיעודיים. אז הוא התראיין בעיקר על מה שהתרחש בזמן האולימפיאדה במינכן, אירועים שבהם נאלץ לצפות בלי יכולת להשפיע ולהתערב והסתיימו במבצע החילוץ הכושל של משטרת בוואריה: בני הערובה הישראלים נרצחו, אבל לא כל הטרוריסטים נהרגו. עתה הוא מתייחס לראשונה גם למבצעי החיסולים, ה"סיכולים" בלשונו, לאחר האולימפיאדה, שאותם ביצע המוסד בראשותו. המאיץ להסכמתו להתראיין הוא הסרט "מינכן" של סטיוון שפילברג.

אנשים שלא נשפטו
המוסד התיר באחרונה לכמה מבכיריו לשעבר להתראיין לסרטי תעודה על אירועי מינכן, כחלק ממסע יחסי ציבור בעקבות סרט של שפילברג. האם גם זמיר התבקש לתרום את חלקו? "הסיבה שאני מתראיין היא הרצון שלי להסביר ולהבהיר את כל הרקע של מה שבאמת קרה. הסרט 'מינכן' וסרטי תעודה שבאו בעקבותיו מעוותים את התמונה. אלמלא הסרט לא הייתי מתראיין".

זמיר אינו מסגיר את רגשותיו כלפי שפילברג, אך בלי ספק הוא כועס. זה אינו כעס שנובע מעלבון אישי. מקורו באמונה אמיתית שהסרט עושה עוול לאנשי המוסד, למדינת ישראל ולמאבק בטרור. "קראתי ששפילברג מקווה לקבל את האוסקר על הסרט. לדעתי, הוא ראוי לאות קלון".

הסרט ריגש אותך?
"בעיני זהו סרט קאובוי. הוא לא ריגש אותי. שפילברג הוא כמובן שם מעורר סקרנות, אבל אני מבין שבישראל הסרט לא זוכה להצלחה, ובצדק. הישראלים, שמבינים בנושא, יודעים שהסרט אינו משקף את מה שקרה באמת".

באיזה מובן הוא אינו משקף?
"זו בושה וכלימה. זו חרפה ששפילברג משווה את גולדה מאיר למנהיגי טרור בלבנון. גולדה דחתה במשך תקופה די ארוכה הצעות של המוסד לנקוט אמצעי סיכול נגד הטרור באירופה. היא קיוותה שהאירופים יהיו ערים ויפעלו בעצמם נגד הטרור הפלשתיני שכוון נגד ישראל".

מה עוד מפריע לך בסרט?
"החכמים מהסרט לא מסבירים את המהלומה, את הזעזוע שמינכן הנחיתה על כל התפישות שלנו. הדברים האלה נדחקו מהסרט כדי לפנות מקום לתיאורים מבצעיים של דמיון פורה של הבמאי".

וזה לא קרה כפי שהוא מתאר?
"בוודאי שלא. הוא מתאר את לוחמי המוסד ככנופיה של אנגלים וצרפתים, של מעין שכירי חרב שמקבלים את המשימה תמורת מאתיים או שלוש-מאות אלף דולרים. וישנו הסיפור של מפקד החוליה, אחד בשם אבנר, שלא היה ולא נברא".

כדי להראות עד כמה ראש הממשלה מאיר היתה רגישה לחיי אדם ולא שוחרת נקמה מספר זמיר את האנקדוטה הבאה, שלדבריו לא סופרה מעולם. "בכמה משיחותי עם גולדה היא הביעה חרדה ודאגה שמא אנשינו עושים מעשים בלתי חוקיים בכמה מארצות אירופה. זה אמנם היה כורח, אבל בלתי חוקי. לכן הצעתי לגולדה שתכיר כמה מהאנשים ותתרשם מהם. היא אמרה לי פעם: בעצם אנחנו פוגעים באנשים שלא נידונו במשפט. הרגשתי שאולי יש לה היסוסים וספקות לגבי שיקול הדעת של האנשים שעושים את המלאכה, שמשתתפים במבצעים, ולכן החלטתי שגולדה צריכה להכיר אותם.

"בהזדמנות אחת הבאתי לפגישה אתה את אחד האנשים שזה עתה חזר מפעולה, שאותה עשה כמעט באופן עצמאי, לבדו. הוא היה אחראי לביצוע פעולה מסוימת ורגישה. הוא היה חבר בתנועת נוער חלוצית, שעלה לארץ, חבר קיבוץ, רופא, ממוצא אנגלו-סקסי. גולדה הכירה אותי ואולי עוד אחד או שניים שעבדו במוסד, אבל היא לא הכירה את הרוב. ולכן רציתי שתתרשם מהאנשים, שתתן בנו אמון ותראה מיהם האנשים שבידיהם הופקדה המשימה.

"הוא דיבר בעברית עם מבטא, בדיוק כמוה. גולדה שמעה אותו. לא אמרה הרבה, אבל ראיתי בעיניים שלה שהוא עשה עליה רושם עז. לימים גולדה ביקרה בקיבוץ שלו ופגשה אותו. היא כל כך התרגשה, שאחר כך צלצלה אלי וסיפרה לי. והוא רק דוגמה לאיכות האנושית שלנו. לא שכירי חרב ולא מוקיונים נוסח שפילברג".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P170206/m.0.1702.2.2.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

עוברי אורח מפריעים לשני סוכני המוסד, אבנר (אריק באנה, משמאל) וסטיב (דניאל קרייג). סיפורו של אבנר לא היה ולא נברא, אומר זמיר / צילום: מתוך הסרט "מינכן"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

השיחה מתקיימת על הדשא המוריק בביתו של זמיר בצהלה. הגינה מטופחת להפליא. זהו בית צנוע, מרוהט בפשטות, שיש בו ניחוחות של פעם, של ישראל אחרת, שבה להיות עשיר לא נחשב כבוד גדול. צהלה, מצפון לתל אביב, היתה שכונתם של אנשי הממסד הביטחוני. שכניו של זמיר היו, בין השאר, האלופים עזר ויצמן ומרדכי הוד ושר הביטחון משה דיין. על הדשא מסתובב חתול שמן, מדושן עונג, שמשפחת זמיר אימצה. "ליתר דיוק הוא אימץ אותנו", אומר צבי זמיר. "נדמה לי שהוא נכד, או אולי נין של חתול שהסתובב בחצר של משה דיין".

הוא בן 81. הוא נולד בפולין ועלה לארץ עם הוריו בהיותו תינוק בן שבעה חודשים, ב-1925. בגיל 18 הצטרף לפלמ"ח, לחם בקרבות מלחמת העצמאות ועשה את הקריירה המקצועית שלו בצה"ל, שבו הגיע לדרגת אלוף. בתפקידו האחרון, ב-1966, היה אלוף פיקוד הדרום, ולאחריו נשלח לבריטניה כנספח צה"ל. את מלחמת ששת הימים, המלחמה שהעצימה את המיתוס של האלופים, הוא החמיץ, כמו גם את האופוריה שבאה בעקבותיה. אבל למרות זאת החליט ראש הממשלה לוי אשכול למנותו בספטמבר 1968 לראש המוסד, במקום מאיר עמית הכריזמטי.

טיל סטרלה במתנה
כשנכנס זמיר, "צביקה" בפי מכריו, לתפקיד, הוא נוכח לדעת שישראל נתונה במלחמה נגד הטרור. מחבלים פלשתינאים חטפו בינואר 1969 מטוס אל על, הנחיתוהו באלג'יריה ואילצו את ממשלת ישראל להיכנע בפעם הראשונה לתביעותיהם. אחר כך, בסוף השנה, תקפו מחבלים את דוכני אל על בנמל התעופה באתונה. "עד מינכן, הקו שישראל הלכה בו היה מודרך מההנחה שהמדינות האירופיות לא יאפשרו לטרור הזה להתרחש בארצותיהם ולא יאפשרו את גל חטיפות המטוסים".

כלומר, הנחת העבודה של ישראל היתה שאין צורך בפעולה שלכם, של המודיעין הישראלי?
"כן. שלא צריך פעולה לא חוקית של ישראל בארצות אירופה. אנחנו במוסד סברנו - על יסוד מה שידענו - שהארגונים הפלשתיניים, ארגונים כמו זה של ודיע חדאד וספטמבר השחור, שהיה בעצם של אש"ף, רואים בטרור באירופה כלי קל יחסית לביצוע; קל יותר מאשר חדירות לישראל דרך הגבול עם המדינות השכנות, וגם יעיל יותר. הם רצו בעזרתו להטיל מצור על ישראל: לפגוע בחברות התעופה באמצעות חטיפות מטוסים. הם ביקשו להעלות על סדר היום העולמי ולהביא לידיעת העולם את שואת הפלשתינאים.

"אנחנו, שהבנו את זה, ניסינו לשכנע את גולדה שצריך להגיב ולפעול גם בחוץ לארץ. אבל גולדה בלמה את כל ההצעות שלנו. היא לא רצתה להיגרר על ידינו, אף שהיו שרים כמו משה דיין ויגאל אלון שתמכו בנו. עמדת הממשלה עד למינכן היתה שצריך לגרום לכך שהממשלות האירופיות יקחו אחריות. גולדה היתה סבורה שמדינות אירופה יתעוררו לנוכח מתקפת הטרור על אדמתן ויפעלו בכוחות עצמן".

והן פעלו?
"לא. עד למינכן הן לא לקחו אחריות על המצב. וכשמדברים על פעולה, הכוונה שלנו היתה שהם יטפלו בטרור טיפול מודיעיני ולא משטרתי. אבל הם לא עשו זאת. היו מדינות שסירבו אפילו שהמאבטחים באל על יהיו חמושים. לגורמי המודיעין באירופה לא היה מושג מה קורה במדינות ערב. הם לא ידעו ולא הבינו. לא היו להם מקורות והם לא דיברו את השפה. לשירותים האירופיים גם עבר כושר ההרתעה. גם כשהם חשפו ועצרו טרוריסטים, הם מיהרו לשחרר אותם ברגע שמטוס שלהם נחטף או שקיבלו איומים. אני זוכר שיחה עם איש ביטחון אירופי אחד שאמר לי: גנרל זמיר, אתם מנסים לגרור אותנו. אנחנו לא רוצים להיות צד במאבק שלכם".

ואתם הייתם ערוכים טוב מהם?
"בוודאי. אנחנו סברנו שצריך להתכונן לגרוע ביותר ושיפרנו את מקורות המידע. זה היה מאמץ גדול וקריטי".

אתה יכול לתת דוגמה ליכולת הישראלית מול חוסר המעש של האירופים?
"כן, זו דוגמה שממחישה את המציאות שישראל נאלצה להתמודד איתה, לפני מינכן וגם לאחריה, כפי שמעיד המקרה שהתרחש לאחר מינכן. הגיעה אלינו ידיעה על כוונת טרוריסטים להפיל מטוס אל על בטילי סטרלה, בהמראה מנמל התעופה פיומצ'ינו ברומא. איתרנו את הגעתם של הטרוריסטים לאיטליה ותוך קשיים רבים עקבנו אחריהם. הם נכנסו לבית דירות שצפה על נתיב ההמראה. כשראיתי את המיקום נתתי מיד הוראה לעכב את המראת המטוס, שהיה בדרכו לניו יורק".

אתה היית במקום, ברומא?
"כן. הייתי יחד עם הצוות, שמנה שישה או שמונה שניהלו את המבצע. הבעיה היתה שזה היה בניין של חמישים או מאה דירות ולא ידענו באיזו דירה נמצאים המחבלים. החלטתי שצריך להודיע מיד לשירות הביטחון האיטלקי. צלצלתי אל ראש המודיעין, גנרל סיציליאני שהכרתי והייתי מיודד אתו, ואמרתי לו שאני בדרכי אליו בעניין דחוף. הוא הופתע לראות אותי לבוש בג'ינס, כי בפגישות בינינו תמיד לבשתי חליפה ועניבה. סיפרתי לו את מה שידענו. הוא היה המום.

"ביקשתי ממנו רק טובה אחת: שאם ימצאו בדירה טילי סטרלה, שיתן לי אחד. אצלנו רצו מאוד להכיר וללמוד את הטיל הזה. הגנרל אמר: אבל נצטרך את הטיל כראיה. הבטחתי לו שאם הוא יצטרך את זה לבית המשפט, אני מתחייב להחזיר לו. הוא הסכים והודיע לשירות הביטחון, שאנשיו יצאו מיד אל הדירה. הם מצאו שם ערבי אחד וטילי סטרלה שהיו ארוזים בחבילות. השאר, עוד ארבעה או חמישה, ישבו בבית קפה בקרבת מקום והאנשים שלנו, שעקבו אחריהם, מסרו את המידע לאיטלקים, שעצרו אותם.

"הגנרל האיטלקי הודה לי, אף שלא כל כך אהב שעשינו פעולת עיקוב באיטליה, והבטיח שאם תוכח אשמתם בבית משפט הם יימקו בכלא לשנים רבות. אבל מה שקרה הוא שהפלשתינאים חטפו לאחר כמה חודשים מטוס, והאיטלקים נכנעו ושחררו אותם. הבעיה שלנו היתה שהישראלים היו חשופים לפגיעה ואילו המפגעים ידעו שהחברים שלהם ישחררו אותם. מדינות אירופה לא רצו להתמודד עם הבעיה וגם לא היו יכולות".

זמן מה לאחר המבצע, ב-1974, התרסק מטוס תובלה מדגם דקוטה של חיל האוויר האיטלקי. כעבור 15 שנים, ב-1989, מונה שופט חוקר לחקור את נסיבות ההתרסקות וקבע כי המוסד הוא שפוצץ את המטוס, כנקמה על כך שאיטליה שחררה את המחבלים. זמיר אומר שההאשמה היתה משוללת יסוד. אבל החשדות התמקדו בו ובאסא לפין, שהיה בשנות השבעים נציג אגף תבל של המוסד באיטליה ועמד בקשרי עבודה עם השירותים האיטלקיים. נגד שניהם הוצאו צווי מעצר, והוגשה בקשה להסגירם לחקירה. רק כעבור שלוש שנים דחה בית משפט באיטליה את ההאשמות של השופט החוקר נגד המוסד, זמיר ולפין.

חיזיון נורא
מיד כשהגיעה הידיעה כי טרוריסטים פלשתינאים שבו את הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, מיהר צבי זמיר לדיון חירום בכנסת, אצל גולדה מאיר. בדיון השתתפו גם הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא וראש השב"כ יוסף הרמלין וכמה שרים. "התברר מהר מאוד שלא ניתן לארגן יחידה צבאית שתספיק לעלות על מטוס ולהגיע לכפר האולימפי באור יום לפני רדת החשיכה, כדי ללמוד את השטח", אומר זמיר.

אחר כך התברר, בעקבות שיחה של גולדה מאיר עם הקנצלר וילי ברנדט, שהחוקה הגרמנית אוסרת לאפשר לזרים לבצע פעולה צבאית על אדמת גרמניה. "ברנדט התחייב לגולדה לשחרר את בני הערובה על אדמת גרמניה", אומר זמיר. כך שהגרמנים לא יכלו להסכים שכוח ישראלי יבצע את מבצע החילוץ.

זמיר מספר עוד, כי נדונה הצעה ששר הביטחון יצא למינכן. בסופו של דבר שכנע שר הביטחון דיין את גולדה מאיר כי המידע על נוכחותו, שלא יוכל להישמר בסוד בגלל העיתונאים הרבים שסיקרו את האולימפיאדה ואת החטיפה, עלול לגרום למחבלים להרוג את בני הערובה. וכך יצאה למינכן טיסה מיוחדת של אל על ובה צבי זמיר וויקטור כהן, שהיה ראש אגף החקירות בשב"כ וניהל יחד עם דיין את המגעים עם המחבלים שחטפו את מטוס סבנה. "לא אהבתי את הרעיון שאצא למינכן", אומר זמיר, "אך נעניתי להוראה".

הסיפור על המחדל הגרמני, כפי שראו אותו זמיר וכהן במינכן, סופר כבר פעמים רבות ותועד בכישרון רב בסרטו של ארתור כהן. זמיר אומר כי לא ישכח את אוזלת היד של הגרמנים, שאפשרה לטרוריסטים הפלשתינאים לרצוח את הספורטאים. תמונה אחת במיוחד נחרתה מאז בזיכרונו, והיא של הספורטאים הכפותים שמובלים תחת איומי הנשק של הטרוריסטים אל המסוקים הממתינים בכפר האולימפי, כשאלפי בני אדם - משתתפי האולימפיאדה ונציגים של כלי התקשורת - צופים בהם בדומייה. "לראות על אדמת גרמניה את המראה - היה חיזיון נורא. אמרתי לויקטור, שאם המסע הנורא הזה שאנו רואים יביא לשחרור הספורטאים, אז זו תהא נחמתנו".

צבי זמיר מציין, כי "מינכן היתה עבורנו הלם. נקודת מפנה. מה שחזינו וצפינו, קרה. עכשיו כבר היה ברור לכולם, גם למתנגדים וגם לגולדה מאיר, שהאירופים לא יעשו את מה שנדרש מהם. התקיים דיון בממשלה בשאלה מה עושים. אמרתי בדיון שאנו במוסד ניקח על עצמנו כמיטב יכולתנו להשתלב במדיניות ההגנה על מתקנים ישראליים ועל אזרחים ישראלים בחוץ לארץ".

אבל מבצעי החיסולים לא עסקו בהגנה, אלא בהתקפה.
"אין הגנה בלי יסוד התקפי. ידענו את המודוס אופרנדי של ארגוני הטרור והחלטנו לטפל באנשי הקשר שלהם, במשרדים, בנציגים, בדרכי ההולכה שלהם באירופה, אבל ראינו בכך חלק ממערך ההגנה וכן מההרתעה שתשים קץ לטרור הפלשתיני הגלוי באירופה. ואכן, אני חושב שבמלחמה שהתפתחה בעקבות מינכן הצלחנו לשים קץ לסוג הטרור שהופעל".

בזכות הפעולות שלכם?
"לא רק. כמובן שלא רק עשרה או שנים-עשר אנשי מוסד, או כמה שהיינו, והיינו מעטים, עשו סדר באירופה. לאט לאט התברר לשירותים המקומיים שזאת חובתם להיאבק בטרור ולשים לו קץ. זו היתה מטרה משותפת לנו ולהם".

ולא היה בהחלטה לפעול נגד הטרוריסטים גם יסוד של נקמה?
"לא. לא עשינו נקמה. מאשימים אותנו שמה שהדריך אותנו זו נקמה. אלה הם דברי הבל. מה שעשינו היה מניעה קונקרטית של פעולות טרור צפויות. פעלנו נגד אלה שחשבנו שימשיכו לבצע פעולות טרור. אני לא אומר שאלה שהיו מעורבים במינכן לא היו בני מוות. הם בהחלט היו ראויים למות. אבל לא עסקנו בעבר, אלא התרכזנו בצפוי".

לא קיבלת הוראה מגולדה מאיר בנוסח "תנקמו באחראים על מינכן"?
"גולדה סלדה מהכורח שהוטל עלינו לבצע את הפעולות. גולדה מעולם לא אמרה לי 'תנקום במי שאחראי על מינכן'. אף אחד לא אמר לי את זה".

איך נקבע מיהו בן מוות שיש לחסלו?
"בלי להיכנס לשיקולים מבצעיים אומר שהיתה בחינה מדוקדקת בתוך המערכת".

ומה בדבר ועדת אקס, אותה ועדת שרים מפורסמת שכל חיסול הובא לידיעתה ופעלה כמעין בית דין מיוחד להוצאה להורג?
"מי אמר שהיתה ועדת אקס?"

לא היתה ועדה כזאת?
"אני לא אתייחס לעניין. אומר רק שהיה דיון רציני של כל הגורמים שהיו צריכים להחליט. הממשלה לא הסתלקה מאחריותה. כל הסוגיה של במי לפגוע נשקלה בצורה קפדנית תוך הערכת התוצאה הצפויה. מה שהנחה אותנו היה לפגוע בתשתיות טרור ובמי שיכול לפגוע בעתיד בישראלים".

היו תקלות
האם מלבד הכישלון בלילהאמר (שבו נורה בטעות מלצר מרוקאי) היו עוד תקלות שאנו לא יודעים עליהן?
"כן. היו תקלות. תמיד נזהרנו שלא לפגוע בחפים מפשע, אלא רק במטרה שנבחרה. בנאשם המוגדר ולא בזולתו, אבל קרה פעם שהכלל הזה לא נשמר ונפגע מישהו שלא רצינו שייפגע. הוא פשוט לא היה אמור להימצא שם".

מה היה תפקידו במבצע של מייק הררי, ראש אגף המבצעים, אגף קיסריה?
"אני לא אתייחס לשמות".

מדוע קרה הכישלון בלילהאמר?
"זה היה צירוף מקרים של מידע מוטעה שהסתדר עם דמיון בלתי רגיל בחזות, במראה, בין המבוקש לבין מי שנפגע בטעות".

נכתב בזמנו כי היה למוסד מודיע שהטעה אתכם בכוונה תחילה והוביל אתכם אל אחמד בושיקי בלילהאמר, במקום אל חסן סלאמה.
"לא אדבר כאמור על פרטים מבצעיים. אבל לא היתה הטעיה מכוונת".

האם בדקתם את העניין היטב?
"לאחר כל מבצע היו תחקירים להפקת לקחים".

האם חסן סלאמה היה יעד מרכזי לא רק במבצע בלילאהמר?
"הוא היה מטרה חשובה, כיוון שהיה איש משפיע במערך המבצעי של אש"ף. אבל היו עוד פעולות חשובות, שלא זכו לתשומת הלב הראויה. היה ירי רקטות על ביתו של ודיע חדאד בביירות, לדוגמה. האנשים האלה החלו לדאוג לביטחונם, חלקם ירדו למחתרת ותכנון מבצעים נגדנו העסיק אותם פחות".

גם יאסר ערפאת היה מטרה לחיסול באותה התקופה?
"מתעוררת תמיד השאלה עד להיכן אתה מגיע. אנחנו עסקנו בתשתית מבצעית ולא בדרג הפוליטי. מי שעסקו בדיונים פוליטיים לא הרגו ישראלים".

מדוע לא התפטרתם, אתה והאחראים על הכישלון בלילהאמר?
"למה היה צריך להגיש התפטרות?"

כי היה כישלון גדול: נהרג אדם חף מפשע ונתפסו אנשי מוסד ונידונו למאסר.
"לגבי הטעות התנצלנו ושילמנו פיצויים למשפחה. לי היה ברור אז שאני עושה תפקיד. אם אתה משגר אדם למשימה מסוכנת ומסובכת, צריך לקחת בחשבון שאפשר לטעות. אם הממונים עלי היו חושבים שצריך לפטר אותי, היו מפטרים אותי".

הסרט של שפילברג מדבר על הרהורי חרטה ונקיפות מצפון אצל כמה מהמשתתפים במבצעים. היו דברים כאלה?
"אין מלחמות יפות. זה לא היה פשוט לאנשים שעשו זאת. אנשים היו שותפים לחרדות. אבל דיברתי איתם לפני המשימה, בעת המבצע ולאחריו, והכרתי את כולם. בזכות איכותם הם עשו את מה שעשו מתוך הבנה והכרה ואמון במפקדים שלהם. אני מעריץ אותם והם ראויים שייכנסו לרקורד הישראלי - ולא דרך סרטים מחורבנים - וצריך להודות להם ולהגיד להם שהם השיגו את המשימה שנקבעה להם".

ההישג הגדול
יש טענה שהמאבק של המוסד בטרור הסיט את תשומת הלב מהיעד החשוב ביותר של המודיעין: איסוף מידע על היכולת הצבאית של מדינות ערב ומתן התרעה למלחמה, וכתוצאה מכך בא המחדל של מלחמת יום כיפור.
"לא. המוסד היה מסוגל לטפל בכמה משימות ולהתמודד בכמה מישורים: עליית יהודים ממדינות שונות, ההכנות למלחמה וגם מאבק בטרור. נכון שלא ניתן לעשות הכל, ולכן בתקופתי צומצם מאוד המאמץ שעשו קודמי לרדוף פושעי מלחמה נאצים. אבל מי שקרא את דו"ח ועדת אגרנט, שחקרה את המודיעין לפני המלחמה, יודע שהמוסד זכה לשבחים. בעיני ההישג הכי גדול של המוסד בתקופתי היה המידע על ההכנות של מצרים וסוריה לצאת למלחמה ומתן ההתרעה למלחמה. זה כמובן ההישג של כל אנשי המוסד, לא שלי".

לסיום הראיון התבקש זמיר להתייחס למחלוקת שיש לו עם ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא, שגלשה למאבק משפטי. "הראיון הזה לא נועד לדון בכך", פסק.*

רשימות החיסול
ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, מציב סימן שאלה על הפרסומים שלפיהם התכנסה ועדת שרים מצומצמת, סודית, בראשות ראש הממשלה גולדה מאיר, ששקלה את הצעות המוסד לחיסול והכריעה כמעין בית דין מי יומת ומי יחיה.

זמיר אינו מוכן לפרט כיצד, אם כן, הוחלט במוסד ובממשלה על המועמדים לחיסול אחרי מינכן, אבל על סמך מקורות אחרים אפשר לשחזר כיצד עבדה השיטה. אנשי המחקר במטה המוסד ואנשי המבצעים בשטח אספו מידע על נציגי אש"ף ופעיליו הבולטים באירופה. על סמך מידע זה הורכבה רשימה, שהועברה לעיונו של פורום בכיר ומצומצם במוסד, שבו השתתפו ראש המוסד וכמה מראשי האגפים. פורום זה החליט מי ראוי לחיסול.

כשהרשימה בידו הלך צבי זמיר אל הממונה עליו, ראש הממשלה גולדה מאיר, ששיתפה בהתייעצויות כמה שרים שעסקו בענייני ביטחון: משה דיין, יגאל אלון, אבא אבן וישראל גלילי. כמו כן שותף בדיונים ראש אמ"ן לשעבר אהרון יריב, שהיה אז יועץ לראש הממשלה לענייני לוחמה בטרור. על סמך התייעצויות אלה, אישרה מאיר לזמיר ולמוסד להוציא את ההחלטה אל הפועל.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.12 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה