 |
24-10-2005, 14:27
|
|
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
|
|
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
|
|
סקירה: מסוקי קרב בעיראק - כשלון והצלחה
מאת סא"ל עידו - מדריך בפו"ם, מתוך גליון 395 'מערכות' אוגוסט 2004
הפעלת מסוקי קרב על-ידי הכוחות האמריקניים במהלך כיבוש עיראק באביב 2003 עוררה. ביקורת ציבורית בארצות-הברית בעקבות כמה, תקיפות כושלות, שבמהלך אחת מהן נפגעו מסוקי קרב רבים. בישראל עורר העניין הדים על רקע הוויכוח במערכת הביטחון האם לרכוש מסוקי קרב נוספים. כדי להבין את הלקחים הנכונים שיש להפיק מהאירוע הזה צריך קודם כול להכיר אותו ואת האופן שבו מפעילים האמריקנים את מסוקי הקרב שלהם.
קיצור תולדות מסוקי הקרב
השימוש המבצעי הראשון במסוקים היה במלחמת העולם השנייה. אולם השימוש בהם היה, מועט מבחינה, כמותית ומוגבל מבחינת סוגי המשימות שהטילו עליהם. בפרוץ המלחמה היה זה צבא ברית-המועצות שהחזיק בצי המסוקים הגדול ביותר: עם פלישת הגרמנים לרוסיה ב-22 ביוני 1941 היו לצבא הסובייטי כמאה מסוקים. אולם כמעט כולם הושמדו במהלך המתקפה הפותחת של חיל האוויר הגרמני על חיל האוויר הסובייטי בימים הראשונים של המלחמה.
אבדותיהם העצומות של הרוסים בכל התחומים אילצו אותם להתמקד בייצור אמצעי לחימה בלבד, ולכן הם ביטלו את התוכנית לייצור המסוקים. בעקבות זאת הפכה ארצות הברית למדינה המובילה בשימוש במסוקים. בשנתיים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, 1944-1945, כבר היו ברשות צבא היבשה האמריקני יותר מ-400 מסוקים קלים. אלה שימשו למשימות קישור ולהובלת פצועים בזירת הלחימה במזרח אסיה (בעיקר בבורמה). יכולתם לנחותולהמריא אנכית אפשרה לחלץ פצועים ולהוביל מפקדים מתוך קרחות בג'ונגלים ולתוכן. מאז מלחמת העולם השנייה שמרה ארצות-הברית על הבכורה, בתחום המסוקים, אין עוד מדינה שהצטיידה במסוקים כה רבים והרבתה כל כך להפעילם במלחמותיה.
חמש שנים לאחו תום מלחמת העולם השנייה נלחם הצבא האמריקני בקוריאה(1953-1950).במלחמה הזאת הורחב השימוש במסוקים, מסוקים קטנים שימשו לתצפית ולפינוי פצועים על המגלשים (כפי שמוצג בסרט ובסדרת הטלוויזיה הסאטיריים "מאש".), ומסוקים גדולים יותר, שנכנסו לשירות רק אחרי מלחמת העולם השנייה, שימשו להובלת מטענים. לקראת סוף המלחמה אף נעשו ניסיונות להנחית כוחות לוחמים באמצעות המסוקים האלה. תוך כדי מלחמת קוריאה הרכיבו כמה טייסים אמריקנים, על דעת עצמם, מקלעים על המסוקים הקלים וערכו איתם ניסויים.
אחד הלקחים שהפיקו האמריקנים ממלחמת קוריאה הוא כי יש להגביר את השימוש במסוקים, לכן לאחר המלחמה הם החלו לבנות מסוקים גדולים יותר והקימו יחידות מוטסות על בסיס מסוקים.
בשלהי שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת הם ערכו ניסויים רבים, שכללו הקמת דיוויזיה רב-חילית הכוללת חטיבות שריון, חטיבות רגלים מוסעים בנגמ"שים וחטיבת רגלים מוסקים. מאוחר יותר הם הגיעו למסקנה שהכוחות המוסקים אינם יכולים להשתלב כיאות במסגרת הזאת והקימו תחתיה עוצבה ייעודית על טהרת הרגלים המוסקים. למרבה הפלא, אף כי עסקו גם בהתקנת חימוש על מסוקים, הרי שהמאמץ בתחום הזה היה משני בעיניהם.
הפעלה ראשונה של הכוחות החדשים הייתה בווייטנאם (1965-1973). הכוחות המוסקים הופעלו בתמרונים מהירים, לכיתור ריכוזי כוחות נרילה (הווייטקונג) וכוחות סדירים צפון-וייטנאמיים ולתקיפתם. הם הונחתו בקרחות ג'ונגל - לעיתים תחת אש (מנחתים "חמים") ולעיתים ללא נוכחות אויב (מנחתים "קרים"). פעילותם הוכתרה בהצלחה טקטית רבה, ובעקבותיה תגברו האמריקנים את מערך המסוקים שלהם בווייטנאם שלהם בווייטנאם כדי לאפשר גם לעוצבות רגלים רגילות לאמץ את שיטת ההפעלה של העוצבות המוסקות. לקחי הלחימה הובילו במהרה לשילוב מסוקים חמושים כדי לסייע לכוחות הרגלים המונחתים. תחילה היו אלה מסוקי תובלה רגילים שהותקנו עליהם כוורות רקטות ומקלעים, אך בהמשך פותח מסוק ייעודי - ה"קוברה" - שיכול היה לשאת נם טילים מונחים נגד טנקים.
במהלך מעורבותם במלחמת וייטנאם איבדו האמריקנים כ-ס5,00 מסוקים מכל הסוגים (כולל 122 מסוקי קרב ייעודיים מדגם "קוברה"). בערך חצי מהמסוקים האלה הופלו באש אויב, והיתר – "מסיבות אחרות" (הכוונה, כנראה, לתאונות מכל הסוגים ולפגיעות אויב במסוקים בעת שחנו בשדות תעופה). על אף האבדות הכבדות הגיעו האמריקנים למסקנה כי הפעלת המסוקים במלחמת וייטנאם הייתה סיפור הצלחה.
מבחינתם גם מסוקי הקרב וגם מסוקי התובלה הוכיחו את עצמם. לכן לאחר שהסתיימה מלחמת וייטנאם, החלו האמריקנים להשקיע משאבים רבים בהסבתם של המסוקים ושל תורות ההפעלה שלהם כך שיתאימו למלחמה נגד ברית-המועצות בזירה האירופית.
שדה הקרב האירופי צפוי היה להיות צפוף בהרבה מזה של וייטנאם הן בכמות הכוחות והן בעוצמת האש, כולל בעוצמת האש כגד מטוסים, יתד על כן, בפעם
הראשונה בתולדותיהם צפויים היו הכוחות המזוינים של ארצות-הברית להידרש להילחם בתנאים של נחיתות כמותית. כד' ללמוד את מאפייניו הצפויים של שדה הקרב הזה חקרו האמריקנים לעומק את מלחמת העולם השנייה - ובמיוחד את החזית הרוסית - ואת מלחמת יום הכיפורים. על אף ההבדל בין וייטנאם לבין אירופה העריכו האמריקנים שמסוק הקרב יהיה אחד האמצעים היעילים ביותר לאיזון הפער הכמותי. על סמך ניסויים שערכו בהדמיות במעבדה ובתרגילים רו-צדדיים בשטח, הם העריכו שיחס האבדות הצפוי בלחימה בין השריון הסובייטי למסוקי הקרב יעמוד על 30-18 ל-1. במילים אחרות: האמריקנים העריכו שתמורת כל 18-30 טנקים סובייטיים מושמדים הם ישלמו במסוק מושמד אחד. יש להדגיש שמתאר ההפעלה של מסוקי הקרב בניסויים האלה היה הגנתי, דהיינו בלימת התקפה של כוח משוריין סובייטי, שחדר דרך מערך ההגנה הקרקעי של כוחות נאט"ו. מסוקי הקרב היו צפויים אפוא לפעול בשטח ידידותי בלבד.
לא רק האמריקנים פיתחו מסוקי קרב ותורות לחימה להפעלתם. במהלך שנות ה-70 החלו גם הסובייטים ונם המערב-אירופים לפתח מסוקי קרב ולהצטייד בהם, אולם היה הבדל משמעותי בגישות של הצבאות השונים בנוגע לאופן שבו יש להפעיל את המסוקים האלה.
המערב אירופים ראו את מסוק הקרב כמשגר טילים נגד טנקים מהיר תנועה, אך פגיע מאוד לאש אויב. מסוקי הקרב שלהם היו מסוקי תובלה או מסוקי שירות מוסבים (למעשה עד היום טרם הצטיידו האירופים במסוק קרב ייעודי, ורק בעשור האחרון החלו לפתח מסוק כזה).
למסוקים האלה לא היה שום שריון, והם היו פגיעים לכל כלי נשק שהם - אפילו לאקדחים. משום כך קבעה תורת הלחימה של המערב אירופים כי את המסוקים יש להפעיל בעיקר במארבים מתוך שטח המוחזק על-ידי כוחות עמיתים. לפי תורת הלחימה הזאת יש להחזיק את המסוקים בריכוז גזרת' הרחק, מאחור ולהזעיק אותם לחזית לפי הצורך. עליהם להתגנב בטיסת זחילה (טיסה בגובה
של 20-5 מטרים מעפ"ש), להתרומם מאחורי מחסה, לזהות טנקי אויב ולשגר לעברם את טיליהם מטווח מרבי. בקיצור: המערב-אירופים שמו דגש על שרידות המסוק באמצעות ניצול פני הקרקע, שמירת מרחק מרבי מהאויב ואי-חציית הקו הקדמי של הכוחות העמיתים.
יחידות מסוקי הקרב נתפסו אפוא כמעין יחידת מכבי אש: נקבע שהן יוחזקו בעתודה ויוטלו לקרב כדי לאזן את יחסי הכוחות בגזרות שבהן מסתמנת הבקעה סובייטית.
הסובייטים והאמריקנים דגלו בגישות תוקפניות יותר. הסובייטים חזרו לייצר מסוקים ב-1951, אולם הם החלו לחמש את מסוקיהם רק לאחר שראו כיצד מפעילים האמריקנים מסוקים חמושים בווייטנאם. בתחילה, כמו האמריקנים, הרכיבו גם הסובייטים חימוש על מסוקי תובלה. רק מאוחר יותר הם החלו לפתח מסוקים חמושים ייעודיים. הם ראו במסוקי הקרב תחליף למטוסי התקיפה הצמודים לכוחות הקרקע. תפקידם - על-פי תורת הלחימה שפיתחו הסובייטים - לתת סיוע אש לכוחות הקרקע על-פי צורכיהם ודרישותיהם, כמו כן ייעדו הסובייטים למסוקי הקרב משימות של ליווי כוחות רגלים מוסקים המונחתים בעומק שטחו של האויב, מחוץ לטווח הארטילריה הסובייטית, כלומר, על-פי התפיסה הסובייטית אמור היה מסוק הקרב להיות ארטילריה מעופפת - בדומה לשימוש הראשון שעשו האמריקנים במסוקים החמושים בווייטנאם. משום כך עיקר חימושם של מסוקי הקרב הסובייטיים לא היה טיל נגד טנקים, אלא כוורות רקטות. הם אף בחנו את האפשרות להשתמש במסוקי קרב להטלת פצצות ש"כ רגילות. המסוקים שהם פיתחו לא הותאמו לטיסת זחילה. שיטות ההפעלה של המסוקים האלה התבססו על שיטות ההפעלה של מטוסי הסיוע הקרוב הסובייטיים במלחמת העולם השנייה (בעיקר המטוס מדגם "שטורמוביק") : תקיפת יעד מוגדר מגובה נמוך (100-50 מטר) באמצעות קבוצת מטוסים, לעיתים עד כדי טייסת שלמה.
במלחמת אפגניסטן (1988-1979) איבדו הסובייטים מאות רבות של מסוקים מכל הסוגים, אולם המספר המדויק אינו ידוע, וגם לא הנסיבות המדויקות של השמדת כל מסוק (כמה הופלו באש אויב, כמה הושמדו על הקרקע
במהלך פשיטות ארטילריות של המוג'הידין על בסיסי אוויר סובייטיים וכמה בתאונות). שיטות ההפעלה של המסוקים השתנו במהלך המלחמה, אולם קשה לקבוע בדיוק את הסיבות לכך. מכל מקום ברור שהסובייטים
יצאו מאפגניסטן בתחושה שמסוק הקרב הוכיח את עצמו, גם אם יש לשנות חלק משיטות ההפעלה שלו. תוך כדי המלחמה הם פיתחו מסוק קרב חדש, הדומה יותר במאפייניו למסוקי הקרב האמריקניים מאשר לדגמים הסובייטיים המקוריים.
בראשיתה הייתה תורת הלחימה האמריקנית דומה לזו האירופית. אולם בשנות ה-ס8 פיתחו האמריקנים גישה הרבה יותר תוקפנית. באירופה ציפו האמריקנים
לנהל קרב הגנה, אבל את מסוקי הקרב שלהם התכוונו להפעיל ככוחות תוקפים. הם לא ויתרו על משימות הסיוע לכוחות הקרקע והתאמנו גם בשיטת ההפעלה המקובלת בצבאות מערב אירופה (האמריקנים הרי היו יוזמי השיטה הזאת בשלהי שנות ה-ס6). אולם בעיני רוחם ראו האמריקנים את משימתו העיקרית של מסוק הקרב בביצוע פשיטות בעומק המערך הסובייטי. כלומר, כוח מסוקים בהיקף של פלוגה עד גדוד (מערך מסוקי הקרב של צבא ארצות-הברית שייך לזרוע היבשה ומשתמש במינוחים הארגוניים של הזרוע הזאת) יחדור בטיסת זחילה דרך פרצות שיאותרו בפריסת האויב הסובייטי התוקף ויתקוף את שיירות הרק"ם והתובלה שלו בעומק.
בהתאם לתפיסתם כינו האמריקנים את מסוקי הקרב "מסוקי תקיפה", בשונה מהמינוח המערב אירופי המקובל "מסוקים נגד טנקים", ה"מסוקים שפיתחו האמריקנים הותאמו למשימה הזאת: אלה היו מסוקים כבדים (משוריינים, המצוידים באמצעים הדומים לאלה של מטוסי הקרב, ומחירו של כל אחד מהם גבוה כמעט כמו מחירו של מטוס קרב. למשל, מסוק קרב מדגם "אפאצ'י עולה כ-20 מיליון דולר.
על-פ' תורת הלחימה האמריקנית, אמורות פשיטות העומק להיות מוטלות על
יחידות מסוק' הקרב הכפופות ישירות לארמיות, ואילו יחידות מסוקי הקרב הכפופות לדיוויזיות אמורות לפעול במשימות של סיוע קרוב.
במלחמתם הראשונה נגד עיראק (1991) הפעילו האמריקנים כ-450 מסוקי קרב. אלה השיגו הצלחות רבות וזכו בתהילה המתלווה להן. בלילה הראשון של המלחמה התגנבו מסוקי הקרב האמריקנים לעומק עיראק, מתחת לגובה הגילוי של מכ"מי ההתרעה האווירית העיראקיים, והשמידו מכ"מים אלה באמצעות טילים נגד טנקים מסוג "הלפייר" כדי לפתוח נתיבי טייסה בטוחים למטוסי התקיפה האמריקניים. במהלך ששת השבועות של המערכה האווירית נגד עיראק הופעלו מסוקי הקרב בפשיטות רבות על הכוחות העיראקיים.
כאשר נפתחה המערכה היבשתית, ליוו גדודים של מסוקי קרב את כוחות הרגלים המוסקים אל העורף העיראקי במסגרת התמרון ללפיתת הכוחות העיראקיים בכוויית ממערב, מאזורי הנחיתה האלה הם ערכו פשיטות על הכוחות העיראקיים והשמידו עשרות כלי רק"ם וכלי רכב אחרים, (במקרה אחד אף נכנע גדוד רגלים עיראקים לכוח של מסוקי קרב שתקף את מוצביו). מסוקי הקרב ליוו גם את הכוחות המוסקים, כאשר אלה הונחתו בעורף העיראקי, וגם את הכוחות המשוריינים, כאשר אלה הבקיעו את מערך ההגנה העיראקי ממערב לכוויית ונעו צפונה כדי לחבור לכוחות המוסקים ולהשלים את לפיתת הכוחות העיראקיים בזירת כוויית. במקרים אחדים אף נעו מסוקי הקרב לפני הכוחות הקרקעיים ופתחו להם את הדרך. למשל, טייסי מסוקי הקרב שהוקצו לדיוויזיה הממוכנת 24 טענו כי השמידו 102 כלי רק"ם עיראקיים תוך ליווי התנועה של דיוויזיה זו. מפקד הדיוויזיה זקף לזכות הטייסים חלק ניכר מהמהירות ומהקלות שבהן הבקיעו כוחותיו אל העורף העיראקי. בשלב המערכה היבשתית הופל רק מסוק "אפאצ'י" אחד. נראה היה שתורת הלחימה של מסוקי הקרב הוכחה כמוצלחת.
המכה הראשונה לתדמית מסוקי הקרב הונחתה במלחמת קוסובו (1999). 24 מסוקי קרב הועברו לזירת הלחימה. תהליך העברתם לזירה היה רצוף תקלות ונמשך זמן רב. שני מסוקי קרב התרסקו בתאונה. כדי לאפשר הפעלת כמות צנועה זו של מסוקים נדרשה העברתן לזירה של מערך תחזוקה ואבטחה גדול מאוד. בסופו של דבר, לאחר שסוף-סוף הגיעו והיו מוכנים לפעולה, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר שהתנאים בשטח מסוכנים מדי ולא התיר את הפעלתם. המאמץ האדיר והיקר, שהושקע ללא תכלית, עורר טענות קשות בדבר כדאיות ההשקעה: האם התועלת הצנועה שאפשר היה להשיג הייתה מצדיקה את המאמץ שנדרש כדי להפיק אותה?
מכה קשה עוד יותר הונחתה על מסוקי הקרב האמריקניים באפגניסטן, שם נפגעו מסוקי קרב רבים, אם כי נראה ששום מסוק קרב לא הופל. כך, למשל, ביום השני של מבצע 'אנקונדה' (14-2 במארס 2002) הופעלו בעמק שח-אי-קוט שבעה מסוקי קרב מדגם אפאצ'י במשימת סיוע קרוב לצוות קרב חטיבתי אמריקני. בגלל הקושי לזהות מטרות הם נאלצו להתקרב מאוד ליעדים (במקרה אחד עד כדי 200 מטרים) וספגו אש מתותחים אוטומטיים קלים, ממקלעים כבדים, ממקלעים בינוניים ומנשק אישי. כמו כן נורו לעברם רקטות RPG. כל המסוקים הצליחו לחזור לבסיסיהם, אך חמישה מהם הוגדרו 'בלתי שמישים להמשך טיסה', ואילו השניים הנותרים היו ברמת שמישות נמוכה, אבל ניתנים לתיקון.
בימים שלאחר מכן תוגבר כוח מסוקי הקרב ל-24 מסוקים, אך שני מסוקי קרב אמריקניים נוספים הוצאו מכלל שימוש בגלל אש אויב. גם המסוקים האלה הצליחו לחזור לבסיסם קודם שהושבתו. עם זאת יש לזכור כי בשל תנאי השטח הקשים באפגניסטן עמדה לרוב רק דרך פעולה אחת בפני האמריקנים: הפעלת כוחות שהונחתו במסוקים, לרוב הונחתו הכוחות במרחק של עשרות קילומטרים מבסיסיהם (במבצע 'אנקונדה' היו מנחתי המסוקים הקרובים ביותר במרחק של 80 קילומטרים מזירת הקרב), יתר על כן, בתנאים האלה 'כלו רק כלי טיס לספק לאמריקנים את עוצמת האש שהייתה דרושה להם כדי להימנע מקרבות פנים אל פנים עם לוחמי הגרילה של אל-קאעידה ושל הטליבן. תקיפות נקודתיות, צמודות לכוחות לוחמים עמיתים בלי לסכן אותם, ניתן היה לבצע רק באמצעות מסוקי קרב. מטוס' קרב הופעלו רק נגד מטרות מרוחקות מהכוחות העמיתים כדי לצמצם את סכנת הפגיעה בהם.
מסוקי הקרב בעיראק - תדמית שנויה במחלוקת
הביקורת על מסוקי הקרב הוחרפה בעקבות מלחמתה השנייה של ארצות-הברית נגד עיראק באביב 2003. במהלך המלחמה הזאת הופעלו 250-200 מסוקי קרב במגוון רחב של משימות. כמה משימות שהוטלו על מסוקי קרב במלחמה בוטלו עקב ענני אבק, שמנעו תצפית למטרות. עשרות מסוקי קרב נפגעו. באחת ממשימותיו נחל אגד האווירייה הקרבית ה-11האמריקני תבוסה קשה. בעקבותיה התעורר דיון ציבורי בארצות-הברית בשאלה אם מסוק הקרב אכך שווה את המשאבים הגדולים המושקעים בו.
בלילה השלישי של המלחמה הוטל על אגד האווירייה הקרבית ה-11 לתקוף את הדיוויזיה המשוריינת העיראקית 'מדינה אל-מנורה', שהייתה ערוכה מצפון-מזרח לעיירה הילה, המצויה כמה עשרות קילומטרים מדרום לבגדאד. משימה זו הייתה על-פי התורה הגורסת כי יש להפעיל את מסוקי הקרב ככוח פשיטה עמוק מעבר לקווי האויב - במקרה הזה כ-85 קילומטרים מעבר לקווי האויב בטיסה ישירה. תוכנית התקיפה המקורית הייתה להפעיל שני גדודים של מסוקי קרב (על-פי התקן היו בכל גדוד של האגד 24 מסוקים. לא ברור מה היו המצבות בפועל בשני הגדודים, אך נראה שמנו יחדיו לפחות 45 מסוקים). נקבע שמסוקי הקרב יטוסו באיגוף רחב ממערב לאגם ע'זאזה כדי לעקוף את הכוחות העיראקיים שבינם לבין מטרותיהם, ושתונחת מכת אש אווירית וארטילרית מכינה כדי לשתק מקורות אפשריים של אש נגד מטוסים.
הצרות החלו כמעט מייד עם תחילת הפעולה. מפקדת גיס 5 האמריקני לא אישרו את נתיב הטיסה האוגף, ובמקומו נקבע נתיב טיסה ישר - דרך הכוחות העיראקיים הקדמיים ומעל אזורים מאוכלסים בצפיפות, שבתוכם נערכו כוחות עיראקיים רבים. כדי לאפשר למסוקי הקרב להמריא עם מטען מרבי של חימוש הוקצה אתר תדלוק קדמי באזור שנכבש רק זמן קצר לפני כך בידי כוחות היבשה, כדי להגיע לאתר הזה נאלצה שיירת התחזוקה של האגד לנוע דרך שטח שטרם טוהר מאויב ולא סומן כראוי. מסעה של שיירת התחזוקה שובש בגלל אש אויב, טעויות ניווט והתפצלות הכוח. לא כל השיירה הגיעה לאתר התדלוק.
מכליות הדלק הראשונות הגיעו רק 30 דקות לפני שעת ההמראה המתוכננת. כמות הדלק במכליות והזמן שנותר אפשרו לתדלק פחות מחצי מהמסוקים. בתקיפה השתתפו בסופו של דבר רק 32-30 מסוקי קרב.
שעת ההמראה נדחתה, אולם מידע זה לא הועבר לגורמים שעליהם הוטל להנחית את מכת האש המכינה, וזו הונחתה על-פי לוח הזמנים המקורי. פער הזמנים שבין סיום מכת האש המכינה לבין הגעת מסוקי הקרב אפשר לעיראקים להתאושש. מסוק קרב אחד התרסק מייד בהמראה עקב תקלה או טעות טייס. יתר מסוקי הקרב שחדרו לתוך שטח האויב נתקלו ב'חומת אש'.
מרובים, ממקלעים מכל הסוגים ומתותחים קלים נגד מטוסים בקוטר של עד 23 מילימטרים. מסוק קרב אחד הופל, ושני אנשי צוותו נשבו. 28 מסוקי קרב נפגעו, ונגרם להם נזק ברמות שונות. כמה אנשי צוות נפצעו, אולם נראה שאיש לא נהרג, רק שני מסוקי קרב הצליחו להגיע ליעד ולגרום נזק שהוגדר 'מזערי'. למרות הנזקים שנגדמו להם הצליחו כל 28 מסוקי הקרב הפגועים לחזור לשטח שבשליטת האמריקנים, אולם רבים מהם ביצעו נחיתות אונס סביב המנחת המתוכנן, במרחקים של עד ארבעה קילומטרים ממנו. חיפוש מסוקי הקרב האלה, מציאתם, ההגעה אליהם והערכת הנזקים שנגרמו להם נמשכו עד השעה 15:00 ביום שלאחר התקיפה, בסופו של דבר, מבין 28 המסוקים שחזרו הוגדרו 27 בלתי כשירים להמשך טיסה ונשלחו לשיקום או להשבתה.
כאמור, מאז התבוסה הזאת הוחרפה הביקורת שמשמיעים גורמים מסוימים בארצות-הברית נגד כדאיות ההשקעה במסוקי הקרב. לדברי העיתונאי אמנון ברזילי מהעיתון 'הארץ', עוררה הפרשה הזאת ויכוח גם במערכת הביטחון הישראלית בדבר הכדאיות שבקניית מסוקי קרב נוספים לצה"ל. האם הביקורת הזאת אכן מוצדקת?
במהלך שלושת השבועות הראשונים של המלחמה בעיראק התקדמו כוחות היבשה האמריקניים תחת מטריית סיוע נרחבת של זרוע האוויר שלהם מכוויית ועד בגדאד. בדרכם הביסו האמריקנים את כוחות היבשה העיראקיים, תוך שהם משמידים אלפי אמצעי לחימה מסוגים שונים (טנקים, נגמ"שים, תותחים ועוד), התמונה המוצגת בדרך בלל היא של כוחות אמריקניים איכותים, המפעילים עוצמת אש אווירית וקרקעית ומערכות מודיעין, פיקוד, שליטה ובקרה מתוחכמות ביותר, ובזכותן הם מביסים בקלות רבה ובמחיר של אבדות קלות כל כוח עיראקי הניצב בדרכם.
מסוקי הקרב השתתפו בלחימה הזאת, וטייסיהם דיווחו על השמדת 287 טנקים ונגמ"שים מסוג BMP, 110 תותחים ומטלר"ם מדגמים שונים, 256 תותחים נגד מטוסים. 47 מכ"מים ו-11 משגרים של רק"ק ושל טק"ק קצרי טווח. נוסף על כך תקפו מסוקי קרב עשרות, ואולי מאות, מטרות אחרות: עמדות ירי של לוחמים עיראקיים, כלי רכב רכים, מתקנים צבאיים מסוגים שונים, מבנים שמתוכם נורתה אש לעבר הכוחות האמריקניים ועוד.
גם אם הנתונים שהתפרסמו על הישגיהם של מסוקי הקרב מוגזמים - וניסיון העבר מצביע על כך שבלהט הקרב נוטים בדרך כלל להגזים בהערכת הנזק שנגרם לאויב - הרי שאלה הישגים נאים למד', בוודאי בהשוואה לאבדות המעטות, יחסית, שגרמו העיראקים לכלל הכוחות האמריקניים.
יחד עם האמריקנים נלחם בעיראק גם כוח משלוח בריטי, על האופן שבו הפעילו הכוחות הבריטים את מסוקי הקרב שלהם התפרסמו מעט מאד נתונים. בכנס, שהתקיים בלונדון בנובמבר 2003, הוצגו ביצועיהם של
כלל הכוחות שסייעו לחטיבת הקומנדו 3 של צבא בריטניה בקרבות מדרום לבצרה. לדברי מפקד נדוד התותחים של החטיבה, אשר עליו הוטל להפעיל את כלל הכוחות המסייעים של החטיבה, כולל הסיוע האווירי, קיבלה החטיבה סיוע הן ממסוקי קרב בריטיים מדגם 'לינקס' ו'גאזל' והן ממסוקי 'קוברה' של חיל הנחתים האמריקני. בהיותם למעשה מסוקי תובלה מוסבים ונעדרי כל מיגון, נמנעו מסוקי הקרב הבריטיים מלחצות את הקו הקדמי של הכוחות הקרקעיים הבריטים והעדיפו לשגר את טיליהם מרחוק, לעומת זאת מסוקי הקרב האמריקניים, שהם בעלי חימוש עדיף ושריון, הסכימו להתקרב יותר לעמדות האויב.
המגבלה העיקרית של מסוקי הקרב (וגם של מטוסי הקרב), לדברי הדוברים בכנס. הייתה זמינותם הלא מובטחת עקב מזג אוויר גרוע, ענני האבק שנגרמו בשל טיסה נמוכה או תנועה של כלי רק"ם ושינויי משימה של
הרגע האחרון. לא מצאתי נתונים על אבדותיהם של מסוקי הקרב הבריטיים. אולי נובע הדבר מכ7ךשלא נגרמו להם אבדות במהלך המלחמה.
על-פי הדיווחים האמריקניים, הופלו בסך הכול במהלך שלושת השבועות של המלחמה שישה מסוקים מכל הסוגים, וכמה מסוקים נוספים התרסקו בתאונות. לא מצאתי נתונים שמסכמים את כלל הפגיעות במסוקי קרב ומציינים כמה מהמסוקים המופלים היו מסוקי קרב, מנתונים חלקיים שהתפרסמו על הפגיעות במסוקי קרב עולה:- בפשיטת הנפל שתוארה לעיל של אגד האווירייה הקרבית ה-11 הופל מסוק קרב אחד, אחד התרסק בתאונה, 27 הושבתו עקב פגיעות של אש אויב, ואחד ניזוק אך הוחזר לכשירות.
- מסוקי הקרב של דיוויזיה 101 ביצעו יותר מאלף גיחות תקיפה, שבמהלכן נפגעו 22 מהם, אך כולם הצליחו לשוב ולנחות במנחתים שלהם. לא נמסר כמה מהם הושבתו עקב הנזקים שנגרמו להם.
- דיוויזיית הרגלים 3 הפעילה 30 מסוקי קרב בפשיטה דומה לזו שביצע אגד האווירייה הקרבית ה-11 ובמרחב דומה - צפונית לעיר העיראקית כרבלה. שום מסוק לא הופל בפשיטה הזאת, יחד עם זאת לא נמסר כמה מסוקים נפגעו, אף שישנם רמזים שלפחות אחדים מהם נפגעו.
- חיל הנחתים הפעיל גם הוא מסוקים רבים, ובהם מסוקי קרב. בניגוד לצבא היבשה. שהפעיל מסוק' קרב מדגם 'אפאצ'י', הפעיל חיל הנחתים האמריקני מסוקי קרב מדגם "קוברה'. בעלי מנועים וחימוש משודרגים, לפחות 21 מסוקים של הנחתים נפגעו מאש אויב או התרסקו בתאונות. המספר הזה כולל לפחות מסוק קרב אחד שהופל באש אויב, מסוק קרב אחד שנפגע עקב התפוצצות של מחסן תחמושת ומסוק קרב אחר שהתרסק בתאונה. ייתכן שמסוקי קרב נוספים נפגעו, אך לא פורסמו על כך נתונים. ככלל, הפעלת מסוקי הקרב בידי הנחתים מוצגת בתקשורת הגלויה כמוצלחת יותר מהפעלת מסוקי הקרב של צבא היבשה, ונטען שאבדותיהם היו נמוכות בהרבה. זאת אף שמבחינת יכולתו לספוג נזק מסוק הקוברה נחות מאוד ביחס לאפאצ'י.
- אחרי המלחמה פרסם צבא היבשה האמריקני מכרז לתיקון 53 מסוקי קרב. לא ברור כמה מהמסוקים האלה נפגעו מאש אויב וכמה בתאונות.
כלומר, לכל הפחות שני מסוקי קרב הופלו באש אויב, וישנם רמזים לכך שרוב המסוקים המופלים אכן היו מסוקי קרב. לפחות 50 מסוקי קרב נוספים נפגעו ברמות שונות, ונראה שלפחות 27 מתוך ה-50 האלה הפכו לבלתי כשירים להמשך המלחמה. לא פורסם כמה מסוקי קרב ניזוקו ברמה שאינה מצדיקה תיקון או אף אינה מאפשרת תיקון. בהשוואה למספר מסוקי הקרב האמריקניים שהופעלו במלחמה מדובר באבדות בשיעור של 20%-25% לפחות!
התוצאות האלה מוצגות על-ידי חסידיהם של מסוקי הקרב כהוכחה ליכולתם הגבוהה: מחד גיסא, מסוקי הקרב פגעו קשות באויב, ומאידך גיסא, אף כי מסוקי קרב רבים נפגעו, הם הצליחו להביא כמעט את כל טייסיהם הביתה בשלום. החסידים אף מצביעים על הישגיהן של יחידות מסוקי הקרב של הנחתים - שאבדותיהן היו נמוכות בהרבה מאלה של יחידות מסוקי הקרב של צבא היבשה האמריקני, אף שהפעילו מסוקי קרב ישנים (אם כי משודרגים) מסוג קוברה, שמיגונם חלש בהרבה מזה של האפאצ'י. מבחינת החסידים זוהי הוכחה לכך שהאבדות הכבדות נבעו מטעויות הפעלה ולא מכישלון של האמצעי עצמו.
עם זאת יש לזכור כמה פרטים חשובים על תנאי הלחימה שבהם פעלו מסוקי הקרב האמריקניים, נכון לאביב 2003 היה הצבא העיראקי אחד הצבאות הערביים המפגרים ביותר במזרח התיכון. התפתחותו נעצרה בתחילת שנות ה-90 כתוצאה מהחרם הבין-לאומי שהוטל על עיראק לאחר פלישתה לכוויית. בתחומים מסוימים, כגון הלחימה נגד טנקים והלחימה נגד מטוסים, פיגרה עיראק עוד יותר, שכן מלחמתה הקורמת, נגד איראן, הייתה מול אויב חלש מאוד בשריון ובכלי טיס. למעשה, המערך נגד טנקים העיראקי הפסיק להתפתח בתחילת שנות ה-80, והמערך נגד מטוסים לא היה מפותח ממנו בהרבה. מכל מקום, שתי הנקודות החשובות ביותר בנוגע להפעלת מסוקי הקרב על-ידי האמריקנים הן:- ראשית, לעיראקים לא היה מערך יעיל נגד מטוסים מנמיכי' טוס. הם הסתמכו כמעט בלעדית על תותחים קלים, על נשק קל ועל כמות מצומצמת ביותר, אם בכלל, של טילים מסוגSA-7. אילו היו בידיהם טילים מתקדמים נגד מטוסים המשוגרים מהכתף, כגון ה'סטינגר' האמריקני, ה-SA-18 הרוסי או מקביליהם האירופיים, הר' שאפשר להעריך שהיו נפגעים מסוקים רבים יותר, וגם שיעור המסוקים המופלים היה מזנק אל על.
- שנית, רוב הפשיטות העמוקות, אם לא כולן, בוצעו בלילה. ולעיראקים לא היו אמצעים לראיית לילה. אילו היו לעיראקים אמצעים חדישים לראיית לילה (מגבירי אור כוכבים או מכשירי דימות תרמי). הרי שיעילות האש שידו הייתה מוגברת פי כמה. גם במקרה כזה היו האבדות האמריקניות כבדות יותר, שכן יותר מסוקים היו נפגעים, והמסוקים שנפגעו היו נפגעים יותר פעמים - דבר שהיה מגביר את הסבירות שיופלו.
כלומר, ההישגים האמריקניים הושגו בתנאים משופרים - 'חסית לאלה שהיו צפויים לצבאם מול צבא ברית-המועצות, אילו הייתה פורצת מלחמה באירופה, או מאלה הצפויים לצה"ל אם יידרש להילחם בצבא ערבי כלשהו (שאינו צבא עיראק).
המבקרים של מסוק' הקרב רואים בהיקף האבדות שנגרמו בתנאים כל כך נוחים הוכחה למגבלותיהם של מסוקי הקרב וטוענים שהמשך ההשקעה במערכת הנשק הזאת אינה כדאית, במיוחד לאור הישגיהם של מטוסי הקרב האמריקניים. ועלותם הגבוהה של מסוקי הקרב. מטוסי הקרב מוצגים כבעלי יכולות מגוונות בהרבה מיכולותיהם של מסוקי הקרב מבחינת סוגי המטרות שהם יכולים לתקוף. יתר על כן, שרידותם של המטוסים גבוהה בהרבה משרידות המסוקים (הופלו רק שני מטוסים, אף שהם ביצעו הרבה יותר גיחות מאשר מסוקי הקרב), ופגיעותיהם של המטוסים מדויקות וקטלניות הרבה יותר מפגיעות המסוקים. זאת ועוד, אף כי לא ראיתי התייחסות מפורשת לכך אצל איש מהמבקרים האמריקנים, הרי על-פי ניסיון העבר של כל הצבאות במאה ה-20, ובכללם גם הצבא האמריקני עצמו, לא ברור אם אפשר לסמוך על דיווחי הטייסים באשר להיקף הנזק שגרמו לאויב.
האמריקנים לא פרסמו אם הם בדקו את כל המטרות שהושמדו בעיראק ואם הם זיהו את הגורמים שהשמידו אותן. אפשר שסקר אובייקטיבי כזה היה מגלה שהיחס בין התועלת לבין העלות של מסוקי הקרב נמוך בהרבה מכפי שחשבו עד כה.
סיכום
אז מה בכל זאת אפשר ללמוד מניסיון ההפעלה של מסוקי הקרב האמריקניים בעיראק? מייג'ור-ג'נראל ג'יימס איימוס, שפיקד על הכנף האווירית 3 של הנחתים במהלך המלחמה האחרונה בעיראק, התבטא ש"החדשות הרעות הן שפיתתנו תורת לחימה - וזו אשמתנו - שלוקחת את מסוקי התקיפה שלנו לחוד החנית של כוחות התמרון הרגילים שלנו, ואז דוחפת אותם רחוק עוד יותר לפנים ומשאירה אותם שם לבדם מול האויב". כלומר, הוא אינו מבטל את חשיבות מסוק הקרב, אלא תולה את הכישלונות בתורת לחימה שגויה, שדרשה ממסוקי הקרב יותר מאשר הם מסוגלים לתת וחשפה אותם יותר מדי לאש אויב.
מייג'ור-ג'נראל אחר, בארי מקאפרי, מתבטא בסגנון אופטימי יותר, אבל בסופו של דבר, בלי לומר זאת מפורשות, מקבל את טיעונו של איימוס. בניגוד לאיימוס טוען מקאפרי' שהתבוסה של אגד האווירייה הקרבית 11 לא נבעה מתורה כושלת, כי אם מיישום כושל של התורה במקרה הפרטי הזה: מסוקי התקיפה פעלו ללא מודיעין מעודכן, ללא סיוע של מערך ההתרעה של חיל האוויר, ללא סיוע של מטוסי תקיפה מסוג A-10 וללא סיוע של אמצעי לוחמה אלקטרונית. הס סבלו מתקלות בהכנה התחזוקתית של המבצע, נשלחו מחוץ לטווח הסיוע הארטילרי, ומפקדי האגד גילו עודף רצון לפעול מעבר למגבלות היכולת, משום שרצו לפצות על כישלון מבצעי שהתרחש ביום הראשון של המלחמה, שבמהלכו בוטלה תקיפה בשל ענני אבק שהסתירו את הכוחות העיראקיים. (לפי מקאפרי, ענני האבק נגרמו מתנועת כוחות קרקעיים של הדיוויזיה האמריקנית שביקשה את התקיפה, דהיינו הוא תולה את הכישלון בתיאום לקוי בין הכוחות המסתייעים לבין הכוחות המסייעים). לסיכום, כותב מקאפרי, "הם המריאו עייפים, בעומס מטען מרבי, בטור אחד, טסו בגובה נמוך מעל ריכוזים נרחבים של שטח בנוי, דרך אש מהקרקע כדי לתקוף יעדים עמוק בשטח האויב ללא סיוע מספיק מצוות קרב משולב. זו הייתה גרסה בת ימינו של הסתערות החטיבה הקלה".
מקאפרי מתעקש לקבוע שמסוק הקרב הוא כלי לחימה חשוב וצופה שחשיבותו אפילו תגבר במלחמות העתיד. אולם הוא מסייג את דבריו בקביעה שכדי להפיק את התועלת הצפויה מיחידות מסוק' הקרב חיוני שהן יקבלו מודיעין איכותי, יילחמו בשילוב צמוד עם ארטילריה קנית ורקטית ויפעלו על-פי תורה של שיתוף פעולה הדוק עם חיל האוויר". לא כך פעלו מסוקי הקרב האמריקניים בקרב ליד הילה, ונראה שגם לא בכמה קרבות נוספים שבהם השתתפו בעיראק. למעשה, הסתייגויותיו של מקאפרי מצדיקות את טענותיו של איימוס, דרשו מהמסוקים יותר מדי ונתנו להם מעט מדי סיוע כדי לעמוד בדרישות- אבל יותר מכך, הסתייגויותיו של מקאפרי מגדירות בדיוק את גבול הדרישות שאפשר להפנות ליחידות של מסוקי קרב: עיקר פעילותן צריכה להיעשות בלי לחצות את קו הכוחות הקדמיים, ובמקרים שבהם מחליטים לחצ1ת את הקו הזה, אסור להתרחק מעבר לטווח הירי בכינון עקיף של הארטילריה המסייעת. מעבר לכך יש להכין את המרחב לפעילות המסוקים באמצעות מסכת שלמה של פעולות: שיתוק יכולת הירי נגד מטוסים של האויב, תקיפות עזר של מטוסי תקיפה ועוד.
שאלה שלא מצאתי לה התייחסות בפרסומים האמריקניים היא מדוע נוצר פער כה גדול בין תוצאות הפעלתם של מסוקי הקרב במלחמת 1991 לבין התוצאות במלחמת 2003, ברור שהדבר לא נבע מהשתכללות האמצעים שבידי צבא עיראק, שכן אלה הידרדרו משמעותית ב-12 השנים שחלפו בין המלחמות - הן בכמות והן באיכות.
גם קשה להניח שהדבר נבע משכלול טכניקות הלחימה נגד מסוקים של העיראקים, אם כי האמירה הזאת טעונה הוכחה. גם תורת הלחימה האמריקנית לא השתנתה משמעותית, אם בכלל, בין שתי המלחמות.
השוני הגדול ביותר בין שתי המלחמות הוא בזירת הלחימה, ב-1991 הופעלו מסוקי הקרב האמריקניים כמעט אן ורק במדבר הפתוח. לעומת זאת ב-2003 התרחשה רוב הלחימה בשטחים מאוכלסים או במרחבים שבהם ישנה צמחייה רבה. השטחים האלה העניקו לעיראקים מסתורים רבים ואילצו את מסוקי הקרב להתקרב למטרותיהם (בדומה לאירוע שתואר לעיל באפגניסטן).
כאשר לפשיטת העומק של אגד האווירייה הקרבית 11 בלילה השלישי של המלחמה - אילו אישר מפקד גיס 5 האמריקני לאגד לתקוף כפי שרצה מפקד האגד, בנתיב אשר עקף את רוב השטחים המאוכלסים, עתירי הצמחייה, ולהגיע ליעד מכיוון בלתי צפוי, סביר להניח שהיו נחסכות לאמריקנים אבדות רבות. אומנם המסוקים היו יכולים לשאת הרבה פחות חימוש, אבל המעט שהם היו יורים היה משיג פגיעות טובות יותר משפעת התחמושת שהם נשאו איתם בפועל. אופי השטח, ריבוי האוכלוסייה האזרחית במרחב הלחימה וצפיפות פעולת הכוחות יצרו קושי נוסף שאיתו נאלצו האמריקנים להתמודד במלחמת 2003, ואשר לא היה קיים ב-1991.
הוראות הפתיחה באש שקבע מפקד המערכה האמריקני דרשו זיהוי ודא' של המטרות כדי לנסות להבחין בין לוחמים לבין אזרחים ובמיוחד כדי להימנע מירי על כוחות אמריקניים. הוראות אלה עיכבו או ביטלו תקיפות רבות.
ריבוי מקרי ירי של כוחות אמריקניים על כוחות אמריקניים היה אחת התופעות שנצרבו בזיכרון הצבאי האמריקני במהלך מלחמת 1991. לפחות במקרה אחד במלחמת 2003 ניצלה שיירת רק"ם עיראקית מתקיפה, משום שהטייסים לא הצליחו לוודא שאין מדובר בשיירה אמריקנית לפני שאזל להם הדלק והם נאלצו לנטוש את המשימה.
חשוב לציין שכל הביקורת נובעת מהכישלון היחסי של מסוקי הקרב במשימות של פשיטות עמוקות. ככלל, הפעלת מסוקי קרב בסיוע קרוב לכוחות הלוחמים זכתה אך ורק לשבחים - הן בלחימה בשטחים הפתוחים והן בלחימה בתוך השטחים הבנויים. אף כי הרוב המוחלט של פעולות מסוקי הקרב היו במשימות של סיוע קרוב, הרי שאבדותיהם במשימות האלה היו מיעוט מכלל האבדות.
לסיכום, הטענות בדבר כישלונו של מסוק הקרב ויציאתו ממחסן האמצעים הצבאי - בטרם נחקרו כל ההיבטים להפעלתו, הסיבות לכישלונותיו וייחודיותם של הישגיו - פזיזות בדיוק כמו הנבואות שהושמעו אחרי מלחמת יום הכיפורים בדבר היעלמותו המהירה של הטנק או הנבואות שהושמעו אחרי המלחמה בעיראק ב-2003 בדבר ה'קאמבק' המוצלח של הטנק בעקבות המהירות שבה הכריע השריון האמריקני אח קרבותיו במחיר אבדות זניחות מול אויב נעדר טילים נגד טנקים.
לפני שנסיק מסקנות חפוזות ונפיק לקחים מהפעלת מסוקי הקרב האמריקניים בעיראק באביב 2003, רצוי לאסוף את כל הנתונים ולהשוות אותם לנתונים הצפויים בזירות הלחימה האפשריות של צה"ל. ציטוט סתמי של מספרי אבדות מול שיעורי פגיעה באויב אינו מאפשר הבנה אמיתית של מה שהתרחש. עלינו להבין מה קרה ומדוע קרה, עלינו להשוות את נתוני הלחימה בעיראק לנתוני הלחימה הצפויה לצה"ל, עלינו להשוות את תורת הלחימה האמריקנית לזו של צה"ל, ורק אז נוכל להפיק מהמלחמה בעיראק מסקנות שתהיינה רלוונטיות למלחמות העתיד שלנו.
פגיעותו של מסוק הקרב איננו חידוש. היא ידועה ומוכרת מאז ראשית הופעתו בשדה הקרב, הרבו לדון בה ובמשמעויותיה לכל אורך חייו המבצעיים. השאלה האמיתית היא האם 'ש משימות שמסוק הקרב עושה טוב יותר מכל גורם אחר, או שיש לו יתרון יחסי כלשהו בביצועים בתנאים של מלחמה להבדיל מתנאים של מעבדה. כל עוד מסוקי הקרב מעניקים יכולות בלעדיות שאנו זקוקים להן, או שיחס העלות\תועלת של הפעלתם טוב יותר מיחס העלות\תועלת של כל גורם אחר, כנראה ימשיכו להשתתף במלחמות על אף פגיעותם.
תולדות המלחמות משחר האנושות מעידות שכלי הנשק הפגיע כיותר בשדה הקרב הוא הלוחם הרגלי, והוא עדיין עימנו - למרות פגיעותו - בשל אי היכולת להחליפו בשום אמצעי אחר. רק פיתוח אמצעי אחר, שיהיה מסוגל לבצע את המשימות שמבצעים מסוקי הקרב בעלות נמוכה מהם, יצדיק את הוצאתם לגמלאות. על מתכנני המבצעים יוטל לחפות על חולשותיהם של מסוקי הקרב, כשם שהם מתכננים כיצד לחפות על חולשותיהם של הלוחמים הרגליים או של הטנקים ולא "להשאיר אותם שם לבדם מול האויב", כדברי איימוס.
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק
|
|
ראשי
צ'אט
).
מצב כלאיים
