|
14-10-2005, 20:41
|
|
|
חבר מתאריך: 22.01.04
הודעות: 44
|
|
פורק הכל, פשוט הכל...
גיליתי את הפורום הזה רק לאחרונה והחלטתי שזה פשוט המקום המתאים לפרוק את מה שבי, את כל היאוש שבי, מבלי שמישהו שמכיר אותי אישית יקרא את זה... לא יודע למה אבל לא הייתי רוצה שמישהו שמכיר אותי אישית יראה את זה ויקבל רושם אחר עליי. בדרך כלל אני לא מראה את התיסכול שלי כלפי חוץ, לא אוהב להראות חולשה.
קוראים לי דוד (או דודי, כפי שכמה ממכיריי מעדיפים לקרוא לי), בן 19 וכמה ימים. התגייסתי לפני חודשיים וחצי לצנחנים, כרגע אני ברגילה. אני בדרך כלל בנאדם שמסתכל על חצי הכוס המלאה, מנסה למצוא משהו חיובי בכל דבר שנראה רע אבל בזמן האחרון החיים שלי פשוט הולכים ומדרדרים, הכל הולך ונהייה גרוע יותר. פשוט הכל בחיי םשלי תחיל לתסכל אותי, הצבא, המצב החברתי, האהבה שבחיי... התגייסתי לצבא מלא מוטיבציה, לפני הגיוס שלי הייתי מהאלה שאנשים פשוט היו נגעלים מהרעל שנשפך אליהם, התאמנתי שנתיים בכושר קרבי ורציתי להגיע לאיזה יחידה מבחרת בצבא, כשנה לפני הגיוס נכשלתי בגיבוש לשייטת 13, התאכזבתי נורא. אל לא אמרתי נואש, לא הייתי מאותם הטיפוסים שאמרו "או סיירת או ניירת" החלטתי להתגייס לחטיבת הצנחנים, עברתי את המיונים והתקבלתי לחטיבה הנחשקת. עד לפני הגיוס הייתה לי חברה, נקרא לה מיכל. היינו ביחד 7 חודשים, באמת שהייתי מאושר איתה, הייתי בטוח שהיא אחת. עד שהיא נכנסה לחיי אף מערכת יחסים שלי לא נמשכה יותר מחודש. היא ממש תמכה בי כשהתגייסתי לקרבי, לעומת הרבה חברות אחרות שבטח היו מתנגדות לעובדה שחבר שלהן הולך לחזור פעם בשבע-שבועיים הבייתה, אבל זה מפי שהיא התגייסה 3-4 חודשים לפניי ככה שכבר היינו רגילים לכל עניין הצבא הזה וזה לא היה חדש לנו. לאחר הגיוס ניסיתי להתקבל לסיירת אך נכשלתי בגיבוש, זה כבר ממש גרם עירער לי את הביטחון, לאחר שנתיים של אימונים אני נכשל פעמיים להתקבל לאן שאני רוצה. הגעתי לגדודים, לא הייתי מבואס מזה שאני בגדודים אבל מאוכזב מעצמי. עברו כמה שבועות בטירונות ופיתאום.. מיכל נפרדת ממני, בטענה שהיא לא מרגישה כמוני. זה לא היה המשבר הראשון שלנו, גם לפני כן היו שתי פרידות אבל חזרנו להיות ביחד מאז, אבל זאת כבר הייתה פרידה סופית. כי אי אפשר לחזור להיות ביחד אחרי 3 פרידות, זה באמת מערער את המערכת יחסים, הקשר כבר מת. אולם היא עדיין מדברת איתי ואומרת לי שאני חשוב לה והיא לא רוצה לאבד אותי אבל בעצם היא כבר איבדה אותי. אין לכם מושג כמה זה כואב לאבד אהבה במיוחד בזמן השירות, אתה נמצא שבוע-שבועיים בצבא והראש שלך במקום אחר, מוארד מהבעיות שהשארת בבית, קשה מאוד להתרכז ככה. זה לא ממש שיפר לי את ההרגשה בטירונות. אין ספור פעמים שמעתי את המשפט "עזוב, היא לא שווה אותך" אבל זה ממש לטא גורם לי להרגיש יותר טוב, וכולנו יודעים כמה זה קשה למצוא לבחור בקרבי חברה, לא הרבה מוכנות לשבת ולחכות לחבר שלהן, ומי שמוכנות כבר מזמן תפוסות. וכבר נתקלתי בתשובות כאלה מבחורות.
גם הצבא כבר מתחיל לתסכל אותי, נכון שהייתי מורעל עד לפני הגיוס אבל שום דבר לא מכין אותך לקשיים שתעבור בצבא, זה פשוט מתיש. זה קשה לקום מוקדם בבוקר, זה קשה להיות בשטח שבועות, המשמעת הנוקשה גם לא מקלה על כל העניין ומכניסה אותך ללחצים נפשיים. זה פשוט קשה לחזור לצבא אחרי שהיית בבית. זה מסתכל, במיוחד שאין לך מישהי שתוכל לחזור אליה אחר כך. החברים במחלקה ובכיתה אחלה, באמת. אבל אני פשוט מרגיש שאני לא מתחבר אליהם מספיק. לפעמים אני מרגיש שאני כל כך שונה מהם, אפילו שאני מבלה איתם 24/7 ועובר איתם דברים לא קלים ובהמשך החיים שלנו יהיו תלויים אחד בשני אני מצפה שהחיבור בינינו יהיה הרבה יותר מזה.
אני יודע שאני בחרתי ללכת לקרבי, אני בן יחיד והייתי אמור בכלל להיות ג'ובניק אבל שכנעתי את אמא שלי לחתום לי להתגייס לקרבי, אחרי הרהב ויכוחים וריבים גרמתי לה להבין כמה זה חשוב בשבילי להתגייס לקרבי ובסופו של דבר היא חתמה לי. ואני לא מתחרט על שבחרתי קרבי, ממש לא. אני לא רוצה לפרוש. אבל זה לא קל, זה מתסכל, זה קשה, אפילו שידעתי שלא מצפה לי קייטנה.
אני פשוט מתוסכל מהחיים, כל קרן אור שיש לי בחיים מתחילה להיעלם לאט לאט, האהבה שלי הלכה, החברים שלי שאני כבר רואה אותם פחות ופחות בגלל הצבא, החיים בצבא. אני פשוט מרגיש שהחיים שלי שוקעים בבוץ.
אנירוצה לדעת שיש בשביל מה, שזה שווה את כל זה, שיש אור בקצה המנהרה.
|
|