 |
14-10-2005, 04:52
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 08.03.04
הודעות: 2,513
|
|
|
אני אתחיל :)
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Gwenhwyfar שמתחילה ב "תחרות כתיבת הסיפור הקצר של פורום "כתיבה וספרות" !"
אני בוחר להעלות סיפור שכבר העלתי לא מזמן - "חורף".
לא רק בגלל שהסיפור עצמו מלא רגש, אלא גם עקב העובדה שהוא נכתב בהמון רגש מתוכי.
והסיפור:
ראיתי אותה לראשונה בחורף של 1988. החורף באותה שנה הגיע מוקדם מן הצפוי ושהותו נמשכה הרבה מעבר למשוער. זה היה יום נעים למדי בחודש דצמבר כשהחלטתי ששהותי בתוך הדירה כבר עברה כל גבול, ובמצבי אז, הגבול שלי היה כביר.
תמיד אהבתי את החורף. תמיד שמחתי על בואו ומיררתי כשהראה סימני נסיגה. תמיד נהניתי לראות את העצים נפטרים מעליהם. את הציפורים נודדות לאקלים חמים יותר וממלאות את השמיים במהומה של קריאות ותעופה נמרצת. התענגתי על ריח הקרה המתקרבת ובאה, על הרוח שנעשתה יותר ויותר ערמומית בקולה מדי לילה, ועל מצב רוחה העגום של השמש, שידעה כי השפעתה נחלשת ועל כן החליטה יותר להתחבא מאחורי עננים ופחות לפזר את חומה.
אך הסימפטיה שלי לעונת הגשמים והקור דעכה שנתיים קודם לכן, כשתסמיניה היו, בין השאר, אחראיים להיספות אשתי והוריי.
ביום רביעי, שלהי נובמבר 1986, חלה מסיבת יום ההולדת של אחייני, מרטי. אני ובלה בדיוק עברנו לבית שקנינו בפרויקט בתים חדש בברונקס. זה היה חתיכת פרויקט עם חתיכת עלות, אבל יכולנו להרשות את זה לעצמנו, ונראה היה שבלה לא מוכנה להתפשר על שום דבר פחות מזה.
את המעבר ביצענו ביום שבת בבוקר. בעזרת חופש ששנינו לקחנו מהעבודה, הצלחנו לפרוק ולסדר הכול תוך שלושה ימים, כך שייעדנו את חנוכת הבית לערב יום שלישי.
זה לא היה משהו גדול - כמה שכנים אדיבים ששהו במקום כחודש, היו מנומסים דיו כדי להביא בקבוק יין, להתרועע במשך כשעה ואז לשוב לחיים שלהם. אורחי הכבוד היו כמובן הורי ואביה של בלה, שהתנגדו לרעיון במשך כל הזמן והזהירו אותנו שניו יורק היא לא המקום בשבילנו.
אני מניח שבלה ביקשה לרצות אותם יותר מכול, אחרי הכול, היא זו שהתעקשה דווקא על הברונקס ודווקא על הבית זה. בכל מקרה, לאחר כמה עיקומי אף ומבטים חודרניים, כולנו הסכמנו שהמיקום מצוין והבית היה שווה כל סנט.
יום ההולדת של מרטי, הבן של אחותי שילה, חל למחרת בשעה ארבע. השעה היתה כבר כמעט עשר, אבל לאמי עדיין היה כוח לארגן את הסידורים הנדרשים למחר.
סיכמנו שבלה תסיע את הוריי דבר ראשון על הבוקר מחר למוטל "ברו", שהיה רק כחצי שעה נסיעה מהבית של שילה ובעלה דרו, ואני אסיע את אביה של בלה לשדה התעופה, כיוון שהיה בדרך לעבודה החדשה שלי - "בית הספר התיכון ע"ש אנג'ל מילדורס", אליו הייתי צריך להעביר בדחיפות את ציוני מבחני סוף הסמסטר בהיסטוריה.
זו היתה מעין חלוקת תפקידים משונה, אני עם אביה של בלה והיא עם הוריי, אבל אמי נראתה מרוצה מהסידור הקטן שהעלתה ואם היא מרוצה, לא עמדתי לקחת זאת ממנה.
לאחר שני בקבוקי יין ופטפוטים חסרי משמעות על מזג האוויר הנורא, הפרישה של אביה של בלה ומעברו המתוכנן לקליפורניה, העייפות החלה להשפיע וכולנו פרשנו לישון. הורי לקחו את חדר האורחים הגדול, שהכיל שתי מיטות יחיד נפרדות ושידת לילה.
אביה של בלה התעקש לישון על הספה בקומה למטה, אבל אחרי שטרחה להבהיר לו בעצבנות מתונה, כי הוא לא טרחה ושהיא מעדיפה שישן בחדר העבודה שלה, שהכיל גם מיטה קטנה.
אחרי שכולם הסתדרו בחדרים שלהם, אני ובלה עלינו ישירות למעלה וכשלנו אל המיטה כשפנינו אחד מול השנייה.
"ובכן, בלה, אני חושב שבסופו של יום, חנוכת הבית הקטנה שלנו היתה הצלחה מסחררת, לא?"
"כן, כן. בהחלט ניתן להגיד כך." בלה הרהרה לרגע, בחנה את החדר ואז את פניי. העברתי את גב כף ידי על לחייה ואז נשקתי לשפתיה.
"אני אוהב אותך", מלמלתי בקול חרישי ואולי מלודרמטי במקצת.
"תודה, דיוויד". בלה תמיד נהגה לעקוץ אותי כשביטאתי רגשות כלפיה, לא משום שהיא לא חשה את אותו הדבר, אלא פשוט מתוך לגלוג על הצורה הגמלונית בה אמרתי את הדברים.
שלחתי אליה חיוך מוכנע והיא כתגובה נישקה אותי ביתר להט, כאילו מבקשת להתנצל על הארס שנעצה בי בתשובתה.
"גם אני אוהבת אותך".
התעוררתי למחרת כחצי שעה מוקדם לפני השעון המעורר, בעקבות מהלומות גושי ברד שנחתו במלוא זעמם על חממת הפח הקטנה שבחוץ, ששמשה לגידול עשבי תיבול וירקות.
החלטתי לא להעיר את בלה, שעדיין ישנה, וירדתי למטה כדי להתקלח ולהכין ארוחת בוקר.
ריח האוכל התפשט בבית ובמהרה הצטרפו אלי הורי, בלה ואביה.
אילו ידעתי מה היו התוצאות של המשך אותו בוקר, סביר להניח שהייתי מעריך יותר את כל מה שהתרחש סביבי.
אולי מקשיב קצת יותר לברבוריהם של הוריי לגבי מכירת הדודג' הישנה וקנית בית נופש באספן. אולי מתבונן יותר בפניה של בלה, אשתי, ומעריך כל דקה בה אני זוכה לשקוע בעיניה החומות הגדולות, להריח את שיערה האדמוני הארוך, להעביר בליטוף שתי אצבעות לאורך כתפייה העגולות, אל בטנה הקטנה ואל רגליה הארוכות.
אבל לא ידעתי.
לאחר שאיחלתי לבוב, אביה של בלה, טיסה בטוחה בכניסה לשדה התעופה, המשכתי לתיכון כדי להשאיר את הציונים אצל איריס, המזכירה החביבה שעבדה שם מעל שלושים שנה.
כשהגעתי אל שולחן הקבלה, ראיתי אותה מסיימת שיחת טלפון ומפנה את מבטה אלי. היה משהו בעיניה, משהו מטריד, משהו שהצליח להדאיג כל מי שמבטו נקלע אל מבטה.
"שלום דיוויד" היא אמרה לי בקול רוטט וקלוש.
מלמלתי שלום בחיוך והושטתי את ידי אל עבר תיק הצד החום שלי כדי להוציא את דפי הציונים, כשאיריס עצרה אותי בידה.
"בוא נכנס לחדר של מר בלום, יש משהו שאתה צריך לדעת".
ידעתי שהיא עומדת לבשר לי משהו לא טוב, ידעתי שאני הולך לגלות משהו שאני לא רוצה לדעת, אך לא העליתי בדעתי שום דבר דומה למה שעמדה להביא בפניי.
כשעמדנו להיכנס למשרדו של ר. בלום, מנהל בית הספר, הוא פתח את הדלת ויצא על מנת לאפשר לי ולאיריס לשוחח. הוא ברך אותי בניד ראש זעיר, ולפני שהספקתי לברך אותו לשלום מצאתי את עצמי עומד מול איריס בתוך המשרד.
"שב דיוויד, יש משהו שאני צריכה לספר לך."
שנינו התיישבנו בכיסאות האורחים, שניצבו מול שולחן העבודה של מר בלום.
"אתם משחררים אותי, נכון? אני מפוטר? תשמעי, איריס, אני יודע שהחסרתי לאחרונה הרבה עבודה, אבל זה הכול בגלל המעבר לבית החדש, אני דיברתי עם ר'גי ו..."
"זה לא זה" היא קטעה אותי בפתאומיות. כשאני חושב על זה עכשיו, אני מתחרט שהיא לא קטעה אותי קודם לכן, ישבתי שם כמו אידיוט וברברתי על המשרה שלי, כשמשהו נורא קרה רק כמה עשרות מיילים ממני.
"קיבלנו טלפון לפני עשרים דקות מביה"ח 'נורת' סנטרל', אלה בלה וההורים שלך, היתה תאונה, אני נורא מצטערת, דיוויד. הם אינם."
באותו רגע התודעה שלי צנחה לתהום עמוקה וחשוכה. חדלתי להיות מי שאני והפכתי לאדם אחר ואולי ללא כלום. ישבתי במשרד כשראשי בין ידיי, ידה של איריס על צווארי והיא מסבירה לי איך בלה החליקה ואיבדה שליטה בקטע חלקלק בכביש המהיר ונכנסה לתוך עמוד חשמל במהירות אדירה. היא ניחמה אותי, והוסיפה שעלי לגשת ולזהות את הגופות "למרות הכול".
היא המשיכה לדבר אלי, חשבה שאולי זה יעזור לכאבי, אך האמת היתה שכלל לא הייתי שם. שמעתי את קולה של איריס, אך לא הקשבתי. אולי לא רציתי להקשיב ואולי לא יכולתי.
נשארתי להתייפח במשרד עוד אולי עשר דקות לאחרי ששמעתי את הבשורה, מסרב לשרבב את ראשי מחוץ לידיי מלאות הדמעות, פוחד לחזור לעולם החדש הזה, עולם בלי בלה, עולם בלי אמא ואבא.
ההלוויות נערכו יומיים אחר כך. שילה דאגה להכול, גם להלוויה של בלה.
אחותי עמדה לצידי כשספגתי את המהלומה הכפולה, ולא חשבה לרגע לעזוב אותי.
אולי הייתי צריך להיות יותר מתחשב, אולי לסייע לה קצת יותר בהתחשב בעובדה ששמעה על מות הוריה ביום ההולדת של בנה הבכור. אבל לא יכולתי, הייתי חלש מדי, מרוחק מדי.
לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ ממוות, הרבה מוות. מוות היה מסביבי כל הזמן; תחילה עם הבשורה על התאונה, אח"כ במחשבה על התאונה, בהלוויה, ואז במחשבות על ההלוויה ואז במחשבות על המוות שלי עצמי.
הייתי קרוב לכך, קרוב מאוד. סביר להניח שאם הייתי נשאר בבית החדש גם הייתי עושה זאת, אבל מזלי היה שעדיין היתה לי הדירה שדודי בובי הוריש לי לפני כמה חודשים.
שעות ספורות לאחר ההלוויות ארזתי מזוודה קטנה והסתלקתי לי לקונדו שלי בדרום ברוקלין.
לא יכולתי להישאר בבית החדש, פשוט לא יכולתי. הבית היה כל מה שבלה אי פעם היתה, ובכל פעם שהפניתי מבט לפינה אחרת בבית - שם ראיתי אותה; צוחקת, מתכרבלת, קוראת ספר, נושקת לי.
הקונדו התגלתה כפתרון די מוצלח. אמנם המשכתי לחשוב על בלה, ועל הוריי, אך כשלא הייתי מוקף בזיכרונות, ריחות וצבעים מהעבר, יגוני היה נסבל יותר.
המעבר גם חסך לי ביקורי אבל כאלה ואחרים. אף אחד לא ידע איפה אני, לעזאזל, אני לא ידעתי איפה אני. הייתי אבוד, אבוד בעולם ויותר מזאת; אבוד בתוך עצמי.
התחלתי להתרגל לדירה שלי ומכרתי את הבית החדש על כל תכולתו, מה שהעמיד לרשותי נכס נכבד של כסף.
הקונדו לא היתה משהו מפואר - חדר שינה, אמבטיה קטנה וחדר עבודה ששימש אותי כמחסן, אבל זה היה שלי וזה הספיק לי.
את הימים ביליתי בשינה ואת הלילות ביליתי בשתייה לשוכרה, שתייה עד כדי עילפון. אני מודה, נעשיתי בטלן, אבל נקודת המבט שלי באותה תקופה לא אפשרה לי משהו אחר. איבדתי את כל עולמי ברגע אחד, ומכך ראוי שעולמי ישתנה ברגע אחד.
לאחר שבוע של ניתוק, החלטתי לעשות כמה טלפונים. תחילה, התקשרתי לאביה של בלה ושוחחתי איתו ארוכות על הכול ושום דבר. דיברנו על בלה, על התאונה ועל העצב, העצב.
לאחר מכן התקשרתי לשילה כדי ליידע אותה היכן אני מתגורר ( היא ידעה אודות הקונדו, אבל שיערה שאני לן במוטל עלוב איפשהו בברונקס).
לבסוף צלצלתי לתיכון כדי להודיע שאני יוצא לחופשה ללא תשלום, למרות שגם אני וגם מר בלום ידענו שאני כבר לא אחזור.
חשבתי רבות אודות התאונה. חשבתי כיצד בדיוק בלה איבדה את השליטה ברכב. האם זה היה הגשם הבלתי פוסק שהסיח את דעתה וגרם לה להחליק אל מותה? או שמא היא היתה בעיצומה של שיחה מעניינת עם אבי על איזה ספר ששניהם קראו?
כך ייסרתי את עצמי במחשבות מרגע שפתחתי את עיניי ועד שנעצמו מאובדן הכרה. כך ביליתי שנתיים תמימות, בעודי מבזבז את כל החסכונות שאני ובלה צברנו.
כמה חודשים לאחר התאונה, התחלתי להתעניין בתאונות דרכים. לקחתי קורסים של נהיגה משלימה, קראתי ספרים אודות תאונות שונות, מאמרים רפואיים על חבלות וטראומות כתוצאה מתאונת דרכים ונעשיתי מומחה לא קטן בנושא.
העברתי את תכולת חדר העבודה לחדר השינה, קניתי לי שולחן עבודה קטן, מנורת לילה, מחברות ועטים כדוריים, כדי שאוכל לעסוק בתחביב הקטן שאימצתי לי בהיקף רחב יותר.
הדבר היחיד שהצלחתי לקרוא, מלבד טקסטים הקשורים באופן כזה או אחר לתאונות דרכים, היה העיתון. ובמיוחד בעיתון - ידיעות לגבי תאונות דרכים קטלניות שהתרחשו סמוך למקום מגורי.
אני מניח שזו היתה הדרך שלי להזכיר לעצמי שמה שקרה לבלה והוריי לא היה יוצא דופן, לא היתה שום התערבות אלוהית שגזלה את נשמותיהם, זה לא היה העונש שלי וזה לא היה העונש שלהם, זו היתה סטטיסטיקה מחורבנת.
חדר העבודה החדש החדיר בי מוטיבציה חדשה, הרגשה של שליחות. אותה הרגשה שהיתה לי כשהראיתי להוריי את הדיפלומה הממוסגרת שלי, אותה הרגשה כשהצעתי לבלה להינשא לי - אותה הרגשה כשהתעוררתי בבוקר ומצאתי את זרועה כורכת בחום את גופי.
עדיין התאבלתי, כמובן, לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיק להתאבל ולו לרגע, אבל בעקבות העיסוק הביזארי שאמצתי לי מצאתי את עצמי מבלה פחות זמן בשתייה ויותר זמן בכתיבה.
התחלתי לחקור לעומק תאונות דרכים; כתבתי על כל תאונת דרכים עליה שמעתי, הוספתי אותה לסטטיסטיקות, בחנתי בקפידה את סיבות התאונה ואת הסבירות בהתחשב בתנאי מזג האוויר, סוג המכונית ואופי הכביש, השוויתי אותה לתאונות דומות וכללתי תיאורים מקיפים שהסבירו תוצאות שונות או דומות בשני המקרים.
מצאתי את עצמי מוצף עבודה, כותב כמעט שתים עשרה שעות ביום ולעתים יותר. מחברות על גבי מחברות של רשימות התאספו להן בכוננית מתכת קטנה שרכשתי לצורך אכסון, ואט אט אגרתי גנזך של ממש של תאונות דרכים - תיעוד מלא, חוקר ומקיף.
הרגשתי שככל שאתמקצע יותר בהבנת התאונות הקטלניות, כך אהיה קרוב יותר להבנת המוות של בלה ושל הוריי. כך אהיה קרוב ביותר למוות שלהם, מבלי שאצטרך למות ממש.
כוננית ועוד כוננית ועוד אחת בחדר השינה, כך במשך שנתיים תמימות התאספו המוני מחברות שסקרו המוני תאונות מכל הארץ.
האוסף היה מרשים בהחלט, ואולי היה ניתן להעניק לו תואר של עבודת מחקר מדעית. ואכן כך כיניתי אותו כששילה באה לבקר, לאחר שסוף סוף קיבלה ממני אישור, כמעט שנה וחצי לאחר התאונה. שנה וחצי של התבודדות.
שילה המשיכה לשלוח לי מעט כסף כל חודש, כיוון שידעה שאני לא בדיוק שוחה בו.
ספק אם היתה עושה זאת, לולא אמרתי לה שאני בעיצומה של עבודת מחקר, מה שבאמת הייתי, אך זו היתה עבודת מחקר שלא עתידה לשאת שום פרי או פרסום, מחמת העובדה הפשוטה שהיא לא עניינה אף אחד בעולם חוץ ממני.
למרות האמביציה שאפפה אותי, היו לי עליות ונפילות; שבוע שלם הייתי כותב ללא הפסקה, כמעט אחוז דיבוק, ויום אחר מצטייד בשלושה בקבוקי טקילה ושותה עד רפיון הכרה מוחלט.
הנכונות שלי לעבוד היתה תלויה במידה רבה במזג האוויר; למדתי לשנוא את החורף, לשנוא כל מה שקשור בו, ובימים בהם השמש יצאה, עבודתי היתה הרבה יותר פורייה.
בחורף מתה אשתי, בחורף מתו הוריי, בחורף יורד גשם, בחורף הכבישים קופאים. החורף הרג אותם.
ניחוח הגשם העלה במוחי אזכור לצחנה המתוקה והמחלחלת של דם, והקרה ייבשה את עורי ופוררה את עצמותיי עד שכשלתי לעמוד. החורף החליש אותי, נפשית ופיזית.
זה היה דצמבר 1988, שנתיים לאחר שאיבדתי את בלה ואת הוריי. החורף היה בעיצומו ומזג האוויר הקשה השפיע עלי לרעה.
חדלתי לכתוב כמעט שבועיים. מלבד הקור, השלגים השרו עלי מצב רוח עגום. הם כיסו את הכול, כל מה שהיה שם. כלום לא יכול היה לחמוק מידו האכזרית של מר חורף.
למרות שבאותה תקופה אחוז תאונות הדרכים עלה פי כמעט שלושה, לא היה לי חשק לכתוב. אולי חששתי שאתקל בתאונה דומה לזו של בלה והוריי, ואז אהיה חייב לבצע את ההשוואה לשם הסובייקטיביות שהיתה מן הכורח בעבודתי, ולא רציתי להיכנס שוב לפרטי פרטים, זה היה כואב מדי.
ויום אחד זה קרה - בעיצומו של החורף האימתני, התעוררתי לבוקר שטוף שמש ואפילו חמים, יחסית לעונה.
שמחתי לראות כי החלונות לא מכוסים בפתיתי השלג המאוסים, וכי ברחובות השלג החל להימוג.
תופעת מזג אוויר הם קראו לזה, אבל מה שזה לא היה, שמחתי שזה קרה.
במזג מרומם יותר, החלתי לסדר את הדירה שנראתה כדיר חזירים; השלכתי לפח בקבוקי אלכוהול ריקים, שיירי טייק אווי, ממחטות מלאות דמעות, שקיות חטיפים ועטיפות שוקולד ריקות.
נפטרתי מעיתונים ישנים וגזרי עיתונים שכבר לא היתה לי בהם תועלת, שכן ידעתי את תוכנם בעל פה, וסידרתי ספרים שונים לפי סדר אלפביתי במגירות בשולחן העבודה.
מיינתי מחברות מלאות בתוך מגירה בכוננית, והנחתי עוד מחברות ריקות על השולחן לשימוש מידי.
תוך מהרה סיימתי לסדר את הדירה, ומראה החדש והנקי נתן לי חיזוק נוסף. הייתי במצב רוח טוב מן הרגיל והתחשק לי לעבוד.
זה היה שינוי מרענן עבורי. לאחר שבועיים של חורף קשה, בהם לא עשיתי כלום מלבד להתבטל, שבועיים שדמו במידת מה למצבי ממש לאחר התאונה, הגיע היום המבורך הזה שזרע בי כוחות חדשים שאפשרו לי לצאת מהדירה המחניקה ולהתחיל לעבוד שנית.
החנות לכלי כתיבה היתה רק כמה רחובות רחוקה מהבניין שלי, כך שהחלטתי לצאת ללא מעיל. כמובן שזו היתה טעות, שכן למרות חזרתה הפתאומית של השמש, זה עדיין היה חודש דצמבר והקור עדיין לא נכנע.
לא הצלחתי להביא את עצמי לחזור לדירה כדי להתכסות בעוד שכבה, כיוון שחששתי שאם אחזור לאחר שכבר יצאתי, לא יהיה לי הכוח לצאת שנית. החלטתי להיכנס ל"בית הקפה של ג'ו", שהיה ממש מטרים ספורים מהבניין שלי. שיערתי שלאחר כמה דקות בהסקה ועם קפה חם, אני אהיה כמו חדש.
ישבתי בתא משלי והזמנתי קפה עם אפשרות למילוי חוזר. המקום היה מזמין וחביב, לא הרבה אנשים אבל הרבה חיוכים. לולא הייתי מתאבל בחריפות כל משך זמן שהותי בברוקלין, כנראה שהייתי מבלה שם יותר.
הייתי באמצע ספל הקפה השני שלי, בוחן את הסביבה מעבר לקיר הזגוגית השקוף של קדמת בית הקפה כשראיתי אותה.
זאת היתה אישה, לבטח היתה בשנות העשרים שלה, עשרים ושתיים - עשרים וחמש.
היא לבשה מעיל צמר אפור עם פסים שחורים דהויים, משהו שנראה דומה לפרווה, אבל דקות הבד העידה על סינטטיות.
לא היה זה מראה המסחרר שהסב את תשומת לבי, למרות ששערה החום - מהגוני, שנפל באדישות מעל לפנים חיוורות בהחלט עורר את סקרנותי, אם בגלל שהייתי בודד במשך יותר מדי זמן ואם בגלל שהיא נשאה קווי דמיון לבלה שלי.
בכל אופן, היתה זו הסיטואציה המשונה שהעלתה בי תהיות. הנה היא, יושבת לה לבדה על ספסל לבן באמצע פארק ריק מאדם, מתבוננת בתמימות במתרחש סביבה, כשידיה שלובות ורגליה מונחות ברשלנות - ברך אל ברך.
האם היא אבודה? האם היא ממתינה למישהו? אלו שאלות שעליהן לא היתה לי תשובה. בדיוק כמו השאלות שעלו אצלי לאחר שבלה והוריי התרסקו אל תוך עמוד חשמל ונהרגו.
שלמתי את החשבון, יצאתי מבית הקפה והתחלתי להתקדם לעברה. בתחילה חשבתי לעצמי, אולי רק אתקרב כדי לראות יותר טוב, אבל מבלי משים כבר התקדמתי את כל כברת הדרך אל הפארק ועמדתי כחמישה מטרים ממנה, אבוד במבטי.
"היי, את מחפשת משהו?", החלטתי לפנות אליה והתקרבתי עוד כשלושה מטרים בזהירות.
היא לא ענתה. היא רק הסתכלה עלי באותו מבט פשטני שנשאה במשך כל הזמן.
"אני מצטער, אני אלך עכשיו", אמרתי לה בזהירות, כיוון שכבר התחלתי להרגיש נבוך מעצם העמידה שלי שם כמו אידיוט. זו היתה טעות.
בדיוק כששמתי עצמי ללכת, היא נעה במושבה וזזה לקצה הספסל.
"שב."
לא ידעתי למה לצפות, אבל אני חושב שידעתי למה לקוות. קיוויתי שהיא אבודה. קיוויתי שאני אוכל להציל אותה. לא יכולתי להציל את בלה, לא יכולתי להציל את הוריי, ומה שהייתי צריך כעת יותר מכל היה מישהו להציל, כיוון שאת עצמי, כבר לא יכולתי להושיע.
"שמי דיוויד. ראיתי אותך מבית הקפה וחשבתי... חשבתי שאולי את זקוקה לעזרה כלשהי".
שוב שתיקה. בחנתי את פניה במשך שתי דקות לפני שפציתי פי שנית.
"אני יכול ללכת... אולי עדיף שאלך."
"למה אתה שונא אותי, דיוויד?"
היא תפסה אותי לחלוטין בלתי מוכן. הדבר האחרון שאתה מצפה לשמוע מאדם שכרגע פגשת, היא חקירה בדבר השנאה שאתה רוכש כלפיו, וזה מספיק כדי לגרום לכל אחד להאמין שניצב בפניו מטורלל מדרגה ראשונה. זה גם מה שכנראה הייתי חושב, כנראה הייתי אומר לה ללכת לעזאזל, מגחך ועף משם לפני שהיא היתה מתחילה למלמל על סוף העולם.
אבל לא עשיתי זאת. עברה תקופה ארוכה מאז ניהלתי שיחה פנים אל פנים עם אדם שהוא לא שילה, בעל דוכן העיתונים או שליח הפיצה.
"למה את מתכוונת? אנחנו מכירים?"
"הו, דיוויד. אנחנו מכירים מצויין. היינו ידידים במשך זמן רב, אבל לאחרונה אתה פשוט שונא אותי. למה, דיוויד? למה?"
"אני לא מבין למה את מתכוונת, אני חושב שאת מבלבלת אותי עם אדם אחר."
"דיוויד סאמר, זה אתה."
לא הייתי בטוח למה אני עד. זה היה השם שלי, זה הייתי אני, אבל לא הבנתי על מה היא מדברת. מעולם לא ראיתי אותה, ואני לא זוכר ששנאתי מעולם אף אחד חוץ מאת עצמי. הקטע החל להלחיץ אותי.
"כן, זה אני. אני מבולבל, מי את?"
"אני החורף".
"זאת אמורה להיות בדיחה? אם כן, היא ממש לא מצחיקה. שיהיה לך יום נעים, 'חורף'."
ברגע זה כבר לא היתה לי סבלנות למשחקי מילים ובולשיט של מטורפים. כשאני חושב על זה עכשיו, רציתי להסתלק אולי בגלל שמה שהיא אמרה היה נכון. באמת שנאתי את החורף, אבל לא היה לה שום דרך לדעת זאת. התרוממתי מהספסל, הרמתי את תיק הצד החום שלי ובדיוק כשעמדתי ללכת היא אמרה את זה.
"זה לא באשמתך, דיוויד. זו לא אשמת אף אחד, זה פשוט קרה."
קפאתי במקום. לא ידעתי מה לעשות. יכול להיות שהיא יודעת? יכול להיות שהיא? מה היא?
כיוון שידעתי שלא אוכל לסלוח לעצמי אם אפנה למשפט הזה עורף, הסתובבתי, ישבתי בקצה הספסל ושאלתי אותה בקול רוטט, אך שקול, על מה היא מדברת.
"אני חושבת שאתה כבר יודע, דיוויד. אני מדברת על האובדן שלך, האובדן הכי גדול שאי פעם נאלצת להתמודד איתו. אני מדברת על בלה, אני מדברת על הוריך."
בשלב הזה רעדתי כעלה נידף ברוח. זה כבר לא היה הקור של דצמבר, זה היה כפור שבא עמוק מתוכי. הרגשתי מבולבל, כמובן. מה הסיכויים שאדם זר שאליו נגשתי במקרה ידע על הטרגדיה שלי?
התשובה המתבקשת היתה, מן הסתם, שהיא לא אדם זר. היא הכירה אותי, ולפי הביטחון בנימתה היא הכירה אותי טוב, אולי יותר טוב מעצמי.
עדיין לא יכולתי לתפוס את משמעות הדבר, ולמרות שרציתי לענות לה מיד - לא יכולתי. לא מצאתי את המילים, ובכלל איך מקבלים דבר כזה? איך לעזאזל אוכל להשיב לה במטבע רציונאלי שלא יכניס אותי לבלבול עמוק יותר ממה שכבר הייתי שרוי בו?
הרגשתי מפוחד וכועס, עצוב ומאמין. מאמין שאולי יש שם תשובה למה שקרה, תשובה למה שקורה.
תפסתי את ראשי, בדיוק כפי שעשיתי במשרד של מר בלום לפני שנתיים, רק שעכשיו לא הצלחתי להוציא דמעות, לא הצלחתי לבכות כיוון שידעתי שאני מוכרח להיות בעל שליטה כלשהי באירוע המטורף הזה.
לאחר שתי דקות של אובדן, שנראו כנצח, הרמתי את ראשי. ציפיתי למצוא ספסל ריק, ציפיתי לא למצוא שם כלום מלבד משבר פנימי שעברתי, יציר דמיון שהמצאתי כחלק מגעגוע שעלה מתוכי. אבל היא עדיין היתה שם, בוחנת אותי בעיניה בריחוק.
"אתה זוכר דיוויד, כשהיית קטן - איך נהגת לבקש מאביך להרים אותך על כתפיו, כשהגשם הגיע? אתה זוכר כיצד רצית להיות קרוב אלי? כל כך שמחת, כל כך היית מאושר."
"כן, כן אני זוכר."
"אבל כעת, האהבה הזו - היא איננה. ואני נחלשת, דיוויד, אני נחלשת."
"אהבה... מה את יודעת על אהבה? את גזלת ממני את אהבתי הגדולה ביותר, ואת מצפה שאמשיך לרכוש אהדה כלפייך?"
"אני לא עשיתי שום דבר דיוויד. אני רק המשכתי להיות מי שאני - החורף. לא הקפאתי את הכביש באותו בוקר ולא המטרתי גשם חזק במיוחד רק על מנת שמכונית תתהפך מהכביש."
"את החורף, לדברייך. הגשם והכפור באים ממך, מה אם לא את המטיר את הגשם ויצר את הכפור?"
"כן, אתה צודק. אני הורדתי את הגשם ואני יצרתי את הקרה, אבל לא במכוון כדי לגרום להרס וחורבן, שכן במקום אחד מכונית ירדה מהכביש ונכנסה לעמוד חשמל, ובמקום אחר ילד קטן ביקש מאביו שישאו על כתפיו כדי שיחווה את הגשם במלוא עוצמתו. זה החורף דיוויד, זה העולם. הדברים קורים בכל מקום ולכל אחד, וראית הדברים צורכת הבנה, הבנה ששייכת לך."
הבנתי את מה שאמרה. ואם לא היה די בידע שלה על חיי כדי לשכנע אותי שלא מדובר במתחזה, הרי הדברים שאמרה עשו זאת. תמיד ידעתי שהחורף קר, חוויתי על בשרי את קורו האיתן, אך גם תמיד ידעתי שהוא הגיוני, זקן וחכם. אם סירבתי להודות בכך אחרי התאונה, הרי זה היה משום שחשתי שנאה איומה, תיעוב מחליא של החוכמה הזאת. אבל עתה לא היתה לי אפשרות אחרת אלא לאמץ אותה עמוק אל תוכי.
לראשונה מזה זמן רב, בכיתי. מיררתי בבכי אמיתי, לא עוד דמעות של רחמים עצמיים, אלא קרבן אמיתי של עצב. עצב על בלה, עצב על הוריי. עצב על טעותי.
בעודי מחזיק את ראשי בין שתי ידיי, הרגשתי יד על עורפי. המגע היה שונה, ההרגשה היתה מיוחדת - היא לא דמתה בשום אופן למגעה של איריס, או של בלה או של אבי. זה היה מגע מיוחד, ולמרות שהוא בא ממי שהציגה עצמה כחורף, הוא היה מלא בחום, מלא ברוך, מלא אהבה.
כשהדמעות חדלו לבסוף, הרמתי את ראשי וקמתי ממושבי. הסתכלתי פעם אחרונה על האישה ושקעתי אל תוך עיניה הירוקות. מצאתי שם ריחוק, אבל גם הבנה. היה נראה כאילו כל התשובות נמצאות בברק עיניה, אבל קיוויתי שאת תשובתי שלי, מצאתי.
חזרתי לקונדו שלי מבלי לקנות מחברות נוספות, כיוון שהשמים התחילו להאפיר והשמש שוב הסתלקה לה.
אני לא יודע אם מה שעברתי היה אמיתי, אם באמת דיברתי עם החורף. אולי שילה דאגה לשכור אחת מהמטפלות המיוחדת האלה, שנוקטות שיטות טיפול דומות למה שאני עברתי. אולי זה התרחש אך ורק במוחי, ואולי זה באמת קרה במציאות. אני כותב מה שאני יודע, ואני יודע שזה עזר, איכשהו.
נכנסתי לדירה, ובמקום לצלול אל בקבוקי האלכוהול כפי שנהגתי, ישבתי אל שולחן הכתיבה וכתבתי את הסיפור הזה.
לינק לאשכול המקורי.
_____________________________________
"They'll talk to ya and talk to ya and talk to ya about individual freedom. But they see a free individual, it's gonna scare 'em. "
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
