 |
15-09-2005, 13:44
|
|
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
|
|
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
|
|
|
לא הוזכרו שמות טייסים
אבל בהחלט הוזכר הנושא ונאמר שחלק מן הטייסים הודח מן הטייסת, וחלקם גם מחיל האוויר.
בהחלט קרה. הבעייה היתה מדובר במפקד הטייסת....
8 באוקטובר 1973 - המפקד י' נעלם
יומיים לאחר תחילת המלחמה, שב י', מפקד הטייסת לארץ מארצות-הברית. אך במקום להגיע ישר לטייסת, נסע לביתו ולא יצא משם יומיים.
סיפר אחד הטייסים: "כולנו חיבבנו את י', אבל הוא לא היה טיפוס חזק. כשהוא היה בדרך לארץ ושמע את כל הסיפור עם 'דוגמן 5' וכל ההרוגים ושאר הטייסים שנפגעו ואף אחד לא ידע מה המצב שלהם, זה שבר אותו. י' לא היה סתם מפקד טייסת, הוא סחב על הגב שלו מועקה לא קטנה מפרשה ביטחונית אחרת.
"בנוסף הוא גם סבל מג'ט-לג ולא חש בטוב. בשלב מסוים הבינו כמה אנשים בטייסת, בעיקר הבכירים, שהוא לא רוצה לחזור לטוס. לא היו לו הרבה חברים קרובי נפש בטייסת, אבל כל מי שיכל שוחח איתו בביתו וניסה לשכנע אותו לחזור לטייסת. אנחנו ניסינו לשכנע אותו לחזור מייד לטוס ולרכוש מחדש את הביטחון העצמי, ולהרגיש שזה לא סוף העולם. רק יומיים לאחר ששב מחו"ל הוא הגיע לראשונה לטייסת. אם מישהו שאל איפה הוא, התשובה היתה שהוא בבית, חולה. לאף אחד לא היה זמן או יכולת להתעסק עם זה. כולם היו עסוקים בטיסות".
בנקודה זו קיימת הסכמה גורפת בטייסת שגם כאן, כמו ב"דוגמן 5", אירע כשל פיקודי של מפקד כנף 4, אז אל"מ עמוס לפידות. מספר אחד הטייסים: "תפקידו של מפקד הכנף לבוא אל מפקד הטייסת הביתה ולומר לו חד-משמעית, 'אתה מפקד טייסת. אם אתה לא מגיע מייד לטייסת, אז אתה כבר לא המפקד'. אבל הוא לא פנה אל י' מאותה סיבה שהוא לא הסכים לשנות את הנתיבים 'בדוגמן 5'. זה בפירוש כשל פיקודי, כשל מערכתי".
"שלא ילמדו אותי איך לטפל במפקדים שאני אחראים עליהם", מגיב בכעס לפידות. "זה לא לגיטימי בעיני שטייס כלשהו, לא משנה אם זה סגן, או סגן-אלוף, צעיר או ותיק, לא משנה מי, יעיר לי הערות על האופן בו טיפלתי במקרה הזה".
ב-8 באוקטובר שב י' לפקד על הטייסת. ב-13 באוקטובר הוביל יחד עם הנווט ז'טלני מבצע לתקיפת שדה-התעופה הבינלאומי של דמשק. בדרך, מעל בית-לחם נטשו השניים את מטוסם בשל בעיה טכנית. במהלך הנטישה שבר י' את גבו ולא שב לפקד על הטייסת. במקומו הוזעק איתן בן-אליהו. דמות חזקה וכריזמטית שהצליחה להשיב לטייסת את רוח הקרב.
באותו יום, אגב, יצאה מהדורה מיוחדת של בטאון חיל-האוויר. כותרתה זעקה בגאווה: "מטוסי החיל הולמים לניתוק 400 טנקים מצריים: הגשרים המצריים כורעים תחתם". בידיעה ידע הכתב לספר: "המצרים הקימו כ-11 גשרים למעבר התעלה. בתקיפות האוויר שנמשכו עד לשעת מסירת הידיעה הושמדו או נפגעו לפחות תשעה מגשרים אלה. לשריון המצרי התוקף הוסבו אבדות ניכרות בקרבות השריון מן האוויר". הדיווח הזה היה רחוק מאוד מהאמת...
שמו של י', בלי שהציבור ידע על כך, נמצא שוב בכותרות. הוא אחד החתומים על מכתב הטייסים הסרבנים בשבוע שעבר.
http://www.bambili.com/bambili_news...sp?news_id=4410
והנה מפי המקור עצמו (י' אחר) :
היום הראשון של המלחמה תאם, מבחינת הטייסת, את מיתוס החיל הבלתי מנוצח שנוצר בעקבות מלחמת ששת הימים - כל המטוסים שבו בשלום, חלקם לאחר הפלות מוצלחות של מסוקי אויב תחת איום טילי כתף. "התחושה היתה טובה", מספר י'. "כל כך הרבה זמן התאמנו, חיכינו לפעילות מבצעית רצינית, והנה היא באה. רון חולדאי, ממלא מקום מפקד הטייסת ששהה בחו"ל, אמר לנו אז משפט מפתח, שאצלי הכניס הרבה סדר בראש. ישבנו כולנו בחדר התדריכים והוא אמר 'תסתכלו טוב-טוב על האנשים שיושבים עכשיו מימינכם ומשמאלכם, חלק מהאנשים האלו לא יהיו כאן כשהמלחמה הזו תיגמר'. המשפט הזה היה מבחינתי פסגת המנהיגות - לעמוד מול הלוחמים ולהגיד להם 'אלו פני הדברים. תתמודדו עם זה ותנצחו'. הוא לא אמר לנו שאנחנו בלתי-מנוצחים, הוא לא אמר לנו שהכל יהיה בסדר. טייסים בטייסות אחרות טענו אחרי המלחמה שבימים הראשונים הם לא הבינו שמדובר במלחמה של ממש, שלא עשו להם סדר בראש. רון לא נתן לנו את הפריבילגיה הזו".
המשפט שאמר רון חולדאי לאנשי הטייסת בערב הראשון של המלחמה התממש בממדים מבהילים כבר ביום המחרת, כאשר ארבעה ממטוסי הטייסת הופלו במהלך מבצע תקיפת מערך הטילים הסורי. שישה אנשי צוות-אוויר נפלו בשבי. זה היה היום השני למלחמה ואנשי טייסת 'האחת' התחילו להבין מול מה הם עומדים.
"פתאום אתה חוזר לטייסת ומגלה שלא כל מי שיצא איתך למשימה גם חזר", אומר י'. "והעניין הוא שיום לפני זה עוד הרגשנו גדולים מהחיים. אין מה לעשות, כשמבלים כל-כך הרבה זמן באוויר מתחילים לפעמים להסתכל על הדברים מלמעלה. התמרונים המטורפים בתרגולי קרבות-אוויר, המיומנות הגדולה בטיסה, קשה לחשוב שהמטוס הזה יכול גם ליפול. ופתאום נופלים ארבעה".
בתשעה באוקטובר, יומיים לאחר מבצע "דוגמן-5" להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים באיזור רמת הגולן, יצאו הפאנטומים למבצע נוסף. המטרה - הפצצת המטכ"ל ומיפקדת חיל-האוויר הסורי בדמשק. מזג-האוויר ביום המבצע היה קשה במיוחד. הראות הקשה הקטינה עוד יותר את סיכויי ההצלחה של תקיפת שתי מטרות רגישות ביותר, המוגנות על-ידי סוללות נ"מ וטק"א. בהתחשב בעובדה שאותן סוללות הן שגרמו לאבידות הקשות יומיים קודם-לכן, המשימה נראתה כמעט כמשימת התאבדות. "לטוס היישר לתוך דמשק נראה אמנם כמו רעיון מטורף, אבל בסופו של דבר, מדובר באחת התקיפות המדויקות והמוצלחות ביותר בתולדות חיל-האוויר", אומר י'. "גם אם התוצאה היתה אחרת, אני לא מאמין שיש משימה שהמחיר שלה בחיי אדם אינו מצדיק את הביצוע. התפקיד שלי הוא לבצע, לא לקבוע את תג המחיר. מבחינתי, טייס שחוזר באמצע בגלל תנאי מזג-אוויר קשים, או כל קושי אחר, לא מילא את תפקידו".
להוציא את החוליות החלשות שבעה אנשי צוות-אוויר מטייסת 'האחת' נהרגו במהלך המלחמה ו-14 נפלו בשבי. האינטנסיביות של הקרבות לא השאירה הרבה זמן ומקום להתמודדות עם האבידות. "אנשים נפלו. אי אפשר היה שלא לחשוב על זה לפני שעולים לאוויר, אבל גם אי אפשר היה לחשוב על זה יותר מדי. אנשים יכלו להתפוצץ לנגד עיניך, להפוך לכדור אש רגע אחרי שדיברת איתם, ואתה חוזר לטייסת בברכיים רועדות ושומע את המפקד אומר לך לצאת שוב, אולי אפילו לאותו מקום.
"שלושה ימים לפני סיום המלחמה ישבנו בטייסת אני וחבר קרוב שלי, הטייס איתמר ברנע. בדיוק דיברנו על זה שהמלחמה עומדת להסתיים, שעברנו אותה בשלום, שרדנו. כמה שניות אחר-כך הוזנקנו לפיטרול באיזור החרמון. נכנסנו לקרב-אוויר עם שמיניית מיגים. איתן פלד ואני הפלנו מיג אחד וכמה שניות אחר-כך המטוס של איתמר הופל. שמענו אותו בקשר, ממש שמענו את הקול שלו אומר 'קפצתי קרוב לדמשק. יורים עלי באוויר'. הסורים ירו על המצנח. הוא נפל בשבי ושוחרר אחרי שמונה חודשים, אבל באותו רגע לא היה לי מושג מה איתו. כשנחתנו ופתחנו את החופה בדת"ק פשוט פרצתי בבכי. היינו זוג מול שמיניית מיגים, קרב קשה מאוד. אנחנו חזרנו. הוא לא. זה דבר כמעט בלתי נתפס. אתה חוזר לאותו מקום שבו ישבת וצחקת עם חבר, שבו ישבתם ואמרתם שזהו, שסוף-סוף נגמרה המלחמה הזו ומבין שהיא לא נגמרה. שהיא לקחה גם אותו".
יומיים לאחר הפלת מטוסו של איתמר ברנע כבר היה י' שוב באוויר, הפעם לצידו של מפקד חיל-האוויר כיום, האלוף דני חלוץ. "המבנה שלנו היה מעורב בקרב-אוויר צפונית לדמשק, בו הופלו ארבעה מיגים. דני ואני הפלנו שניים מתוך הארבעה. זו היתה עבודת צוות מפוארת. ברור שהיא לא פיצתה על מה שקרה יומיים קודם-לכן, אבל חייבים לדעת להמשיך למרות הכאב, אין דרך אחרת".
להערכת י', כמות הגיחות המבצעיות אליהן יצא במהלך שלושת השבועות של המלחמה עומדת בסביבות ה-60, במהלכן רשם לזכותו ארבע הפלות מיגים: שתיים עם האלוף חלוץ, אחת עם איתן פלד בקרב שבו הופל איתמר ברנע ואחת נוספת עם פלד בקרב אוויר מעל מצרים. כשהוא מספר עד כמה היה להוט לצאת לעוד ועוד גיחות, קשה שלא לתהות האם הפנים בכלל באותו שלב את הסיכון האדיר שהוא מעמיד את עצמו בו.
"ברור שחייתי בתחושה מסוימת של 'לי זה לא יקרה'. קשה מאוד לעלות לאוויר בלי התחושה הזו. עצוב לי לומר את זה, אבל חלק מהחברים שנפלו - נפלו גם מתוך עודף ביטחון ביכולתם לתפעל את המטוס, מתוך מתיחת גבולות מסוימת. היו גם גיחות שנראו לי כמו התגרות במוות. אני זוכר גיחה אחת ספציפית שהסתכלתי על הטייס שיצא אליה ואמרתי לחבר שלידי שאת הבחור הזה כנראה לא נראה שוב. אני שמח לספר שטעיתי".
ב-25 באוקטובר נכנסה לתוקף הפסקת האש ומלחמת יום כיפור הגיעה לסיומה. אבל מבחינת י', סוף מלחמת יום כיפור היווה את ההתחלה למלחמה אחרת, אולי אפילו קשה יותר. "אחרי שהמלחמה בחוץ נגמרה, יצאתי למלחמה אחרת, בתוך תוכה של הטייסת", הוא מספר. "מלחמה על כך שאותם אנשי צוות-אוויר שלא תיפקדו כראוי מול זוועות המלחמה, ילכו הביתה".
טייסת 'האחת' היתה, כאמור, טייסת של חברים. ייתכן ודווקא הלכידות החברתית היא שסייעה לטייסים להתמודד עם הלחץ העצום שהפעילה עליהם המלחמה. ההתעקשות של י' להמשיך ולחפור בפצעים לא תמיד התקבלה בברכה. אפשר להבין למה. קשה מאוד לשקם טייסת שסבלה מכל-כך הרבה אבידות, כשאחד הנווטים דורש שחלק מהאנשים ששרדו את המלחמה ילכו הביתה. "אבל קשה גם לשקם אותה כשבוחרים להשאיר אנשים שלא הצליחו להתמודד עם הקשיים הנפשיים בזמן אמת", משיב י'. "ביום שאחרי המלחמה, הטייסת כבר לא היתה אותה טייסת. חווינו שכול, חברים שלנו עוד היו בשבי. אי אפשר למחוק את זה ולהמשיך כאילו עכשיו, עם שביתת הנשק, הכל חזר להיות כמו קודם. כולנו היינו לאנשים אחרים. היה צריך לעבוד הרבה כדי להחזיר את רוח החיים לטייסת ואת הביטחון בטיסה לטייסים. חלק מזה היה גם ההכרח להוציא החוצה את החוליות החלשות, כדי שלא יחלישו את האחרים".
"הם היו חברים שלי, אבל הם לא היו לוחמים טובים מספיק. ולכן הם היו חייבים ללכת".
י' מאמין שהאהבה לטיסה היא שמנעה מרוב הלוחמים שכשלו להתנדב להפסיק לשרת בטייסת. "היו גם לוחמים שלקחו על עצמם את האחריות והודיעו שלאור תפקודם הם מוותרים על הטיסה. אבל היו גם כאלו שבאו ואמרו 'טוב, היה לי קשה, לא הצלחתי - אבל מעכשיו יהיה בסדר'. לי היתה בעיה לקבל את זה. לטוס זו התמכרות שקשה לוותר עליה, מי כמוני יודע, אבל אסור להסתכן בכך שמישהו שקרס פעם אחת, יקרוס גם בפעם הבאה".
חלק מהאנשים נגדם יצא י' המשיכו בסופו של דבר לטוס בטייסת. אחרים פרשו מרצונם. הוא עצמו זוכר את התקופה הזו כקשה במיוחד, אך כהכרחית לשיקום הטייסת. "לאף אחד לא היה קל. מלחמה, מטבעה, היא דבר לא קל. עבורי, לדוגמה, לשמוע את איתמר נוטש היה חוויה כמעט מרסקת. אין מה לעשות. ממשיכים".
http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...637&docID=20015
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק
|
|
ראשי
צ'אט
.
מצב כלאיים
