25-08-2005, 23:55
|
|
|
חבר מתאריך: 26.11.04
הודעות: 2,109
|
|
תגובה
>>החולשה של המוסטאנג לו נבעה מהיות המנוע שלו מנוע אינליין אלא מכך שמערכת הקרור שלו היתה תחת הכנף ופגיעה מאד.חור קטן ברדיאטור (נושא כאוב לאחר שנאלצתי להחליף את זה של המכונית שלי) גרם לנזילת כל מנוזל הקרור ו"גמירת" המנוע.
עם כשל מובנה וידוע כזה בתכנון, איך בדיוק הגענו למסקנה שהמוסטנג היה מטוס רב משימתי מוצלח?
צורת המנוע, רדיאלי או לא - אין כל קשר - להיפך - מנועים רדיאליים היו בעלי שטח פנים גדול והיו פחות אווירודינאמיים.
לצערי זה פשוט לא נכון.
למנועים הרדיאלים יש מספר יתרונות חשובים על פני מנועי ה INLINE כולל במטוסי קרב ויירוט ובכלל זה איוורור וקירור טובים ופשוטים יותר (האריך את חיי המנוע, שיפר את אמינותו, הגביר ביצועים), שרידות גבוהה בהרבה לנזקים ופשטות בתכנון המטוס (ללא צורך במערכי קירור ואיוורור מסובכים ופגיעים). גם תחזוקת והחלפת המנועים פשוטה יותר. זה הסיבה שכמעט כל מטוסי הקרב הימיים למשל עשו בהם שימוש, מלבד מטוסי יבשה ספורים כמו ההוריקיין והספיטפייר שהוסבו בחופזה למטוסים ימיים והיו בד"כ כשלונות.
במהלך רוב שנות ה-30 הידע בעיצוב מבנה המטוס היה עדיין בסיסי ביותר ועל כן שטח הפנים הגדול יותר של המנוע הרדיאלי נתפס לכאורה כחסרון (הגדיל מקדם הגרר=צריכת דלק, הצריך מנוע חזק יותר להשיג אותה מהירות, הגביל את החימוש שניתן להתקין בגוף המטוס עצמו, הגביל את שדה הראיה של הטייס וכו') אולם פריצות הדרך שנעשו בתחום התיכנון האוירונאוטי בסוף אותו עשור הסירו את המגבלות הללו והראו שפוטנציאל ההתפתחות של המנועים הרדיאלים לא נופל מזה של מנועי ה INLINE. מטוסי קרב מוקדמים כמו סדרת ה LA הסובייטית, ההלקט האמריקני ובעיקר ה FW190 הגרמני הראו שניתן לייצר מטוסים קרב יוצאים מהכלל בעזרת מנועים רדיאלים. המגמה הנ"ל ניכרה במהלך חציה השני של מלחמת העולם השניה והיא הגיע לשיאה במנועים רדיאלים מתקדמים כמו הפראט אנד וויטני R-2800 Double Wasp, שהניע קלאסיקות דוגמת הקורסייר, ה P-47 והברקט, הרייט R-3550, שהניע את ה A-1, ובעיקר הפראט אנד וויטני R-4360 Wasp Major המפלצתי שהניע ענקים כמו ה B-36 וה C-124 (ועוד מגוון אבות טיפוס אנכרוניסטיים שהתפתחו בשלהי עידן מנוע הבוכנה כמו ה XF-11 של הווארד יוז). בגרסאות האחרונות שלו סחטו מהמנוע הזה כמעט 4500 כ"ס, שזה בערך כפליים יותר כ"ס ממנוע ה INLINE המתקדם ביותר - הגריפון - שדרך אגב פותח באותה שנה כמו המרלין - 1934 - אבל לקח לו כעשור להבשיל למנוע מבצעי
ועוד נקודה - מטוסי מוסטאנג רשמו הפלות גם של מטוסי ME-262...
כאמור לא רלוונטי מאחר ורוב ההפלות של סילוני ME262 לא הושגו כלל בקרבות אוויר, בהם ל ME262 הייתה עליונות מוחלטת בכמעט כל תחום טיסה על כל מטוס קרב של בעלות הברית.
לצורך העניין, גם הסי פיורי והקורסייר השיגו הפלות כנגד סילוני MIG-15 במלחמת קוריאה - אז זה אומר שהם מטוסי קרב טובים יותר?
חשוב גם לציין שמטוסי הקרב הראשונים בעלי כנפיים משוכות לאחור נכנסו לשימוש מבצעי בארה"ב רק 4 שנים לאחר המלחמה (הסייבר ומקורבו הפיורי של הצי או ה MIG-15 הסובייטי)... כל שאר הסילונים המוקדמים של בעלות הברית היו נחותים משמעותית מה ME262
אז עכשיו צריך לזכור שמטוסי המוסטאנג שהתחילו כמטוסי יירוט, המשיכו כמטוסים רב משימתיים,
שלילי - הדגם הראשון של המוסטנג שנכנס לשימוש בארה"ב היה בכלל ה APACHE/INVADER A-36 כמטוס תקיפה וסיוע קרוב, הרבה בגלל האכזבה ממנו כמטוס קרב... למיטב זכרוני מאותן סיבות גם הבריטים זנחו בהדרגה את המוסטנגים המוקדמים שקבלו והסבו את רוב הטייסות שהפעילו אותם בחזרה לספיטפיירים...
כשלזכותם תכנון מדהים של חופת בועה וכושר טיסה בגובה רב. דברים שהיום נראים מובנים מאליהם - אבל צריך לזכור שזה חזר לתודעה רק בימי ה-F-15...
חופת הבועה הופיעה במטוסי קרב כמו ה P-38 והזירו היפני שנים רבות לפני שהופיעה ב P-51.
הספיטפייר, הטמפסט ואפילו ה P-47 קיבלו חופת לפני המוסטנג.
נכון - הם לא היו היחידים, אבל הם היו מוצלחים מאד, ולראייה - הם "משכו" המון זמן אחרי המלחמה, אל תוך עידן הסילון, ועדיין הם טסים כמטוסי מרוץ....
זה נכון שהמוסטנג נשאר בשימוש של ח"א האמריקני עד אמצע שנות ה-50 אבל גם מטוסי P-47 וקורסייר נותרו בשימוש של מדינות מתפתחות רבות אל תוך שנות ה-60, לצד המוסטנג.
למעשה, הקורסייר נשאר בייצור עד 1952, 6 שנים יותר מהמוסטנג.
צמחו ממנו גם נגזרות משונות - כפולות גוף כמו ה-P-82...
ה P-82 נבנה כפתרון STOP-GAP על מנת ללוות את מפציצי ענק כמו ה B-36 וה B-50 ליעדים ביפאן ואסיה מבסיסים בפסיפיק ובמערב אירופה בגלל ששני התכנונים המתחרים - ה P-61 וה XF-11 התגלו כגדולים, מורכבים ויקרים מדי. דווקא הטייגרקט הדו-מנועי של הצי היה מטוס קרב יוצא מהכלל ואכן שירת בקוריאה כמקביל של ה P-82. גם ההורנט הדו-מנועי הבריטי וה HE-219 הדו-מנועי הגרמני נכללים באותה קטגוריה.
זה לא נכון להגיד שעד דגם D היה המטוס כישלון - רחוק מזה, הוא פשוט עוד לא היה מוצלח כמו שהפך להיות מאוחר יותר. קחו למשל את P-51B שכונה שאנגרי-לה - המטוס הנ"ל הפיל 30 מטוסים גרמניים!!!
אז מה? היו גם מקרים שמטוסי הוריקיין פרימיטיביים הפילו FW190 ו FIAT G55 מתקדמים בהרבה ויש עשרות רבות של אסים גרמנים שהפילו עשרות ומאות מטוסים סובייטים בעודם מטיסים את ה ME109E הפרמיטיבי, וזאת למרות שהאויב הטיס מטוסי קרב מתקדמים יותר כמו ה YAK-7, LAGG-3 וה LA-3 - אז מה כל זה אומר? שהוריקיין והME109E היו מטוסי קרב מעולים? הכל תלוי בטייס ובעיקר מול מי הוא טס.
זה לא היה הישג נדיר. ג'והן סי. מייר (יהודי?) הוא הטייס שהפיל הכי הרבה מטוסים במוסטאנג מבין טייסי חיל האוויר השמיני (להק 352, טייסת 487 ) - הוא רשם לזכותו 37 הפלות - מתוכן 24 באוויר ו-13 על הקרקע (כנראה בארה"ב הפלה היא כל מטוס מושמד).
ומה זה אומר? שאכן היו טייסי מוסטנג שהפילו הרבה מטוסים. אבל מה לעשות וחלק נכבד מהאסים האמריקנים בכלל לא הטיסו את המוסטנג אלא דווקא את ה P-38 וה P-47.
תכנון המטוס, אווירודינמית היה מתקדם ביותר, מה שהביא בשלב כלשהו את האמריקאים להציע את המטוס מחדש, כשהוא מונע במנוע טורבו פרופ, בשנות ה-70 המאוחרות כמטוס הPA-48 -ENFORCER
ההצעה, שנועדה להוות מטוס לדיכוי מהומות (מכאן שמו) כשלה לבסוף, ולא נכנסה לייצור המוני. המטוס טס לאחרונה ב-1984, והועבר לאחסנה בבסיס דיוויד מונת'ן (בית הקברות למטוסים). אחד המטוסים הועבר לתצוגה במוזיאון רייט פטרסון בארה"ב.
אכן מטוס מדהים אבל מפה ועד לקבוע חד משמעית שהוא מטוס הקרב הטוב ביותר של מלחמת העולם השניה יש מרחק גדול... אם תשאל גרמנים זה יהיה ה FW190... אם תשאל יפנים זה יהיה הזירו... אם תשאל רוסים זה יהיה ה YAK-9 או ה LA-9... אם תשאל בריטים זה יהיה הספיטפייר וכו'...
|