במדינת ישראל אין רגע דל. אלו לא רק מילים של שיר, זו מציאות יומיומית. הזמן הולך וחולף לו מאז מהאסון הנורא שבו נקטלו 45 אנשים באסון הר מירון ונקלענו לסבב לחימה בעזה. במקביל התרחשו אירועי אלימות קשים בערים המעורבות, ואז ממשלה נפלה - וחדשה קמה.

בינתיים, משפחות ההרוגים מחכות לבירור האמת ואנו עדיין לא יודעים כיצד נמנע את האסון הבא, מבלי לדעת מה קרה בקודם. עתה חלה התפתחות חשובה, וכאן המקום להזכיר לוועדה שאנו מקווים שתקום: "עריפת ראשים" אינה התפקיד שלכם. אז מה כן?

מבחן הממשלה החדשה

ראשית, קצת רקע. הוועדה המסדרת של הכנסת החליטה ב-24.5.2021, לאחר דיון סוער, לפטור מחובת הנחה הצעת חוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר האסון בהר מירון. כלל לא היה ברור שהחוק יעבור והוועדה אכן תוקם. כרגיל, הכל כפוף למציאות הפוליטית.

בתחילה יו"ר הכנסת סרב להעלות את ההצעה לדיון. התופעה הקשה לא פחות היא שהח"כים החרדים שהנספים משתייכים לשורותיהם הצביעו נגד ההחלטה והם ביקשו הקמת ועדה ציבורית שתמונה, ככל הנראה, על ידי אנשי שלומם. משפחות הנספים, מצדן, תובעות הקמת ועדת חקירה ממלכתית - בניגוד גמור לדעתם של מי שמתיימרים להיות נציגיהם בכנסת.

עצם העלאת ההצעה במסגרת הכנסת מעידה על כך שהממשלה הקודמת סירבה להעלות הצעה מעין זו לדיון למרות, שעל פי חוק ועדות חקירה, הממשלה היא המוסמכת להקים ועדת חקירה ממלכתית אם ראתה שמדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית, באותה שעה, הטעון בירור. בקווי היסוד של הממשלה החדשה שהוקמה מופיע עניין הקמת ועדת החקירה.

ואכן, על פי הסכם זה, עתה שר הביטחון בני גנץ הניח מחדש במזכירות הממשלה הצעת החלטה להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

כותבים למגירה?

ד"ר דורי קלגסבלד, שעבודת הדוקטורט שלו עסקה בוועדות חקירה ממלכתיות, גורס שלהקמת ועדת חקירה ממלכתית יש מטרה אקזקוטיבית, כלומר - תפקיד הוועדה לרדת לחקר האמת, להסיק מסקנות ולהמליץ המלצות שיסייעו בקביעת מדיניות הממשלה לעתיד.

כאן המקום לחזור לרגע אחורה להתנגשויות האלימות שאירעו בעיקר בערים המעורבות במהלך מבצע "שומר החומות". מדוע? מה הקשר בין אסון הר מירון למהומות האלימות?

הקשר המתבקש מצוי במסקנותיה של ועדת אור, ועדת החקירה הממלכתית לחקר האירועים במגזר הערבי בחודש אוקטובר 2000, בראשות שופט בית המשפט העליון תיאודור אור. מסקנותיה של ועדת אור נחלקו בין מסקנות אישיות לגבי נבחרי ציבור וקציני משטרה לבין מסקנות מהותיות הנוגעות לצורך בטיפול במגזר הערבי, התנהלות המשטרה וגם ביקורת על המנהיגות הערבית. דומה שאם נוטלים את המסקנות, משנים את התאריכים ואת מיקום האירועים, לא ישתנה דבר בניסוחים של ועדת אור וכאילו התקיים כאן מאמר קהלת "מה שהיה הוא שיהיה אין חדש תחת השמש".

מי שקורא את מסקנות ועדת אור לא יכול שלא להתקומם לנוכח חוסר המעש של החברה הישראלית בהתייחסות למגזר הערבי. כמי שחוקר בתוצאות עבודתן של ועדות חקירה, אני יכול לומר שלא היה מקום להפתעה, שלא לומר תדהמה, שאחזו בציבור הישראלי לנוכח אירועי האלימות האחרונים. אחרי שהמעורבים "הלכו הביתה" הוטמן דו"ח הוועדה במגירה נסתרת וגם דו"חות של מבקר המדינה שעקבו, מעת לעת, אחרי יישום ההמלצות, הבליטו את המעט שנעשה, אם בכלל.

זמן לחשבון נפש

לכאורה בדברים הנכתבים כאן יש כדי לתמוך בטיעון שאין טעם להקים ועדת חקירה לחקר האסון בהר מירון. שהרי, הכתובת הייתה על הקיר והייתה זו רק שאלה של זמן שיתרחש אסון מעין זה. יתרה מזאת, האחריות האישית והציבורית - ברורה. ידוע בדיוק מי אחראי לכל אחד משלבי האירוע הנורא.

לכן לא את "עריפת הראשים" הייתי מחפש אלא את המהות, ועימה תשובה לשאלה איך עוקרים מהשורש את תרבות "הסמוך" ו"יהיה בסדר". לשם כך דרושה ועדת חקירה בראשות שופט ושלא יהיו חברים בה לא נציגי ציבור בעלי זהות פוליטית, לא אנשי משטרה ואף לא מי שמשתייכים לרשויות המקומיות הקשורות.

אלא שמעבר לדברים הללו נראה ששנת הקורונה והאירועים האחרונים יחייבו את מדינת ישראל ואזרחיה להתפנות, עתה, אחרי שהוקמה ממשלה, ולעשות חשבון נפש מעמיק הן בכל הקשור לטיב היחסים מול החברה החרדית והן בכל הקשור לטיב היחסים מול החברה הערבית. הדברים מחייבים ברור רציני הרבה מעבר לדו"ח כזה או אחר של ועדת חקירה שבדרך כלל נמנעת מלהידרש לסוגיות הליבה ומסתפקת בחקר האירוע הנחקר והאחראים לו.

—

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

בעיית הליבה *אינה* "חרדים" או "ערבים",
וגם לא "תרבות של סמוך".

אלא שמדינת ישראל, ביסודה, אינה גוף רציונלי שמנתח את המצב ופועל בהתאם (ורק הביצוע, איכשהוא, מתמסמס),
אלא צבר של אינטרסים כלכליים/בטחוניים/טכנולוגיים/חברתיים, שנפתרים בדרך פוליטית.
כשהאינטרסים מנוגדים בכיוונם ושווי עוצמה בקירוב- אין תנועה. יש הרבה תנועות קטנות שמבטלות זו את זו- גוף ממשלתי אחד קשוח כלפי החרדים, וגוף אחר נכנע להם; גוף אחד מפקח עליהם, וגוף אחר מממן אותם בלי חשבון. שר נואם על "יחס שווה לכל האזרחים, ללא הבדל דת", ואז ממשיך להעביר לערבים 1/3 מהתקציב הרגיל. מנכ"ל מדבר על "יד קשה בטיפול בעבריינים" ואז עוצר קידום של קצין ש-"לא מספיק רגיש לאוכלוסיה המיוחדת".
זה לא באג- זה פיצ׳ר של מערכת פוליטית.


האבחנה הזו אינה מיוחדת לצה"ל ולישראל. הביטו על ארה"ב- מערכת הביטחון שם לכאורה סופר-רציונלית, עם המון בעלי תפקידים פורמליים ואי-פורמליים מרשימים מאוד שמוציאים ניתוחים ופרסומים מרשימים מאוד,
ובסוף- החלטות נקבעות לפי התקציב.
הצי יחזיק 11 נושאות מטוסים והארמי יחזיק מסוק סיור, לא לפי איזו תוכנית להביס את x באסטרטגיה y, אלא משיקולי תקציב. איזה שינוי רציני נעשה שם באופן רציונלי, מתוך בחירה בין חלופות?

ב-"תרבות של סמוך", אי אפשר היה להקים ארגונים נהדרים שקיימים בישראל- במערכת הביטחון ומחוץ לה.
אי אפשר היה להצליח בכיפת ברזל, במעיל רוח, בביצוע ההתנתקות וכו׳. לא זו הבעיה.