|
25-07-2005, 20:31
|
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
|
|
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,565
|
|
37 הייתה עתודה מטכ"לית.
היא הוכנסה לקרב רק אחרי כשלון התקפות חטיבה 10.
הנקודה מאחורי המהלך המדיני התבססה על החשדנות העצומה של בן-גוריון כלפי בריטניה, והחשש ש"אלביון הבוגדת" תבגוד בישראל שוב ולא תפעיל את כוחותיה בהתאם להסכמות.
לכן, במהלך היממה עד שהכוחות הבריטים-צרפתיים היו אמורים להיכנס לקרב, ישראל הייתה חשופה להפצצות מצריות - דבר שהפחיד מאוד את בן גוריון, ששהה בלונדון בתקופת ה'בליץ' - והיה חשש גם למעורבות טייסים מארצות הגוש הקומוניסטי. יותר מזה, אם השותפות ייסגו, ישראל תמצא את עצמה לבדה בתוך מלחמה כוללת, מול גינוי בינלאומי ותיתכן מעורבות מעצמות.
אז הוחלט לנסות לשוות לכל 'קדש' מהלך של פעולת גמול גדולה (גם ההודעה הרשמית המעורפלת מאוד של ישראל, שדיווחה על פגיעה בבסיסי פדאיון [שלא היו קיימים] באזור תעלת סואץ ניסתה ליצור את אותו רושם). ההנחה הייתה שפשיטה מוגבלת ופעולה סמוך לגבול ישאירו את נאצר בערפל, והוא לא ישוש להפציץ את ישראל מחמת חשש להסלמת המצב למלחמה (שתיתן צ'אנס לאנגלים ולצרפתים להתערב נגדו, תירוץ נפלא בעקבות הלאמת התעלה). זה, אגב, עבד יופי; מהדיווחים המצריים אנחנו יודעים שרק כשהבריטים והצרפתים החלו לתקוף הם הבינו מה קורה, למרות שהם הוזהרו מראש ע"י קצין צרפתי אוהד. עד אז הם לא הבינו למה הישראלים התקיפו מדבר.
בכל אופן, הכנסת חטיבה משוריינת 7 לעומק השטח המצרי בטרם הזמן נתפסה כפעולה גלויה של מלחמה, שתיתן צ'אנס לנאצר להבין את המצב. לכן דיין הזהיר את שמחוני - בלי לגמרי לשתף אותו בסיבות המדיניות - שאסור להפעיל את חטיבה 7 לזמן מסויים. ושמחוני, איש עצמאי עם אמביציות, הבין נכון שאין לפקודה הגיון צבאי אבל לא הכיר לגמרי את ההגיון המדיני שלה, ולכן חיפש הזדמנות לברוח ממנה, ומצא - בעצם, עוד לפני שקוציימה נכבשה ובלי צורך מיוחד. ככה הוא הקדים את לוח הזמנים של הפעולה כולה, ודיין על כרחו ענה אמן. חטיבה 7 נלהבה למלחמה בדיוק בגלל החשד של צה"ל בשריון; כשלונות השריון בטרם המלחמה גרמו לחשדנות כמעט בקרב כל המטכ"ל כנגדה. ולא רק שם. הדו"ח המסכם של חטיבה 202 אחרי קדש די זלזל ביכולות הטנקים שהוצמדו אליה - הם פשוט לא פעלו טוב.
למלחה"ע II אני שוב אומר: הבליצקריג לא היה טקטיקת פלא (ולמעשה, עיתונאי אמריקאי המציא את השם, ולא הגרמנים). בספר 'טקטיקות השריון הגרמני במלחה"ע II" וגם ב"נצחונות אבודים" של מאנשטיין, אפשר לראות שלא תמיד הכל עבד. והשאלה, אחרי קוריאה, אחרי רצף הכשלונות של שריון צה"ל בתרגילים, ואחרי שהייתה עדיין מחלוקת בעולם בדבר תפקיד הטנקים (ועוד יותר, שגם הגישה שבאה אחרי 'קדש' רחוקה הייתה מלהיות מושלמת), אני חושב שזה אנאכרוניזם לטעון את הטענות שלך כלפי דיין.
באשר לויאטנאם, אני מסכים איתך: אבל הניתוח של דיין היה לא רע אילולא ש,כמו רוב המומחים מבחוץ אז, הוא לא ידע שאסטרטגיית 'חפש והשמד' של ווסטמורלנד בעצם מותירה בידי האוייב את השאלה מתי ייפגשו בו האמריקאים. זה לא שהיה ברור מראש מה יקרה שם, בטח לא ב-1966, בטח כאשר עוד בתחילת 1968 האמינו רוב האמריקאים כי ארה"ב מנצחת בויאטנאם, ולמעשה אם הייתה להם אסטרטגיה קוהרנטית לא מן הנמנע שזה היה קורה (ספקולציה, ובכ"ז).
אתה מסתכל על זה ששברנו את הראש על אבו עגיילה שלוש מלחמות. אבל המצרים מסתכלים על זה ש*כל* פעם שאבו עגיילה הותקפה הצליחו לעבור אותה, ובמיוחד על הגדוד של נתק'ה ניר בששת הימים שהראה שכל הרעיון של מערך ההגנה שם מיושן, בגלל שהשטח עביר לטנקים, ולא כפי שחשבו. יש להם סיבה לחשוב שטנקים של היום לא יוכלו לעשות מה שנתק'ה עשה?
(ואכן, מבקרים שעברו באבו-עגילה מאז החזרתה לסיני טוענים שלא השקיעו דקה עבודה במערך ההגנה, ולו כדי לאפשר השמשתו במקרה הצורך, עבודות בינוי שהסכם השלום לא מונע מהם, למיטב ידיעתי. אם המצרים ירצו להקים מערך באבו-עגיילה, הם יצטרכו לבנות אותו מחדש לגמרי).
|
|