הנה פרק (לא ערוך עדיין) מהספר שלי שיצא בצה"ל ועתיד לצאת לאור ב'מערכות', בעניין מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. הפרק עוסק במשבר בני הערובה הפחות-ידוע יחסית בפרוומאייסקויה, דאגסטן, ב-1996. אני חושב שבהקשר של מטרות החילוץ וצורת הלחימה יש בו עניין מסויים כאן. צר לי על הבלגן בהערות השוליים, ובכ"ז.

רקע כללי: הפסקת האש הראשונה בצ'צ'ניה הושגה לאחר פיגוע הטרור בבודיונובסק ביולי 1995, וקרסה כמה חודשים מאוחר יותר. בדצמבר 1995 עברו הצ'צ'נים להתקפה, ובצד לחימת הגנה ומארבים יצאו גם להתקפות בסדר גודל גדול יחסית. בצ'צ'ניה עתיד היה להשתרר מצב מבולבל היטב למשך כמה חודשים.
בכל אופן, בתחילת 1996 התחיל סאלמן ראדוייב, מפקד צ'צ'ני מוכשר שנודע לימים כפסיכופט גמור, והיה נשוי לאחיניתו של נשיא צ'צ'ניה דאז דודאייב, לתכנן מהלומה בשטח רוסיה. יש הרבה פרטים שעדיין חסרים לגבי ה'למה', אבל יש תמונה לא רעה לגבי ה'איך'.


סלמאן ראדוייב, הנשוי לאחייניתו של דודאייב, היה לשעבר בוגר מצטיין של הצבא האדום[1] ואיש מתון-הליכות בטרם המלחמה. בהמשך דרכו קנה לעצמו ראדוייב מוניטין של פסיכופט בלתי יציב. הוא נהג להסתובב בזקן פרוע, משקפי שמש ענקיות וכובע מצחיה, כמין פידל קסטרו לעניים, ואימץ מניירות תמוהות. המוזרה שבהם הייתה ב-1997, כאשר אימץ את צורת ההליכה והדיבור של דודאייב לתקופה מסויימת), ובראיון לעיתון רוסי ציין ש"אודוגוב [שר התעמולה הצ'צ'ני בימי המלחמה הראשונה] אמר שאני מקרה רפואי, מסחאדוב הצהיר שאני סכיזופרן... ואני רואה את עצמי כתלמיד של דודאייב הגדול"[2]. אך כל זה היה עניין לעתיד.

פרק כ"ג: גם פיגוע טרור צריך לדעת לתכנן.

1. סלמן ראדוייב מקנא בבסאייב?

לאחר סיום המתקפה בגודרמס, התחיל סאלמן ראדוייב לתכנן (בערך), פשיטה לתוך רוסיה. קרבתו לנשיא דודאייב הבטיחה לו קדימות באספקה ותחמושת לכוחותיו, וגרמה לו כנראה לחשוב, ובצדק, שהוא יכול לעשות כרצונו ללא חשש.

לדברי סוּלֵימַאן בּוּסְטָאיֵב, ממשתתפי הפשיטה, המטרה הייתה "לעשות רעש כך שהעולם יידע שפעולות הלחימה לא חדלו"[3]. קצת לא ברור, אם כך, מדוע ולמה טרח ראדוייב לתכנן דווקא פעולה גדולה, מיד לאחר שכל העולם שם לב כבר בגודרמס שהצ'צ'נים יכולים עדיין להילחם. כפי הנראה הדבר לא היה ברור גם למסחאדוב, שלא ידע על הפשיטה מראש והיה עתיד לזעום עליה זעם גדול.

הפשיטה תוכננה להתבצע נגד בסיס המסוקים הרוסי בעיירה קיזליאר שברפובליקה הרוסית דאגסטן, והייתה שאפתנית ביותר; לדברי אָדֶיימִיר אַבַּלָאיֵב, אחד ממפקדי הכוחות בפעולה, "תכננו לתפוס את קיזליאר, להחזיק אותה ל-10 ימים בקירוב ולהכריח את הרוסים לשאת ולתת. תכננו גם להשמיד את בסיס המסוקים משם הפציצו הרוסים את צ'צ'ניה, להשמיד את מפעל התחמושת, ובסיסי צבא ומשטרה שונים"[4]. אולם לא היה קשר מיוחד בין התכנון לבין מה שיכל ראדוייב לעשות בכוח שיצא לקיזליאר, בייחוד עקב רשלנות בהכנות. "איש לא הכיר את קיזליאר, לא היה לנו מספיק מודיעין, מעט אנשים נשלחו לקיזליאר אך המידע לא היה יסודי", וכאשר נכנסו הפושטים לדאגסטן, "לא היה לנו מספיק כסף כדי למלא את המכוניות בדלק [...] מחירי הבנזין היו כפולים מאשר בצ'צ'ניה. בזבזנו שלושה ימים בהמתנה לפני שמצאנו את הכסף"[5]. אבאלייב מספר כי "ראדוייב בא אלי ערב אחד. הוא אמר לי, 'תהיה מוכן למסע הערב ותביא 45 איש'. זה היה זמן קצר מדי ולא הייתי מוכן כראוי [...] לא יכולתי לקחת יותר מ-20 איש מעמדותיהם בלי לסכן את [מערכי] ההגנה שלנו ב[כפר] זאנדאק. נאלצתי לגייס צעירים שהיו בסביבות עמדותינו אבל לא נטלו עדיין חלק פעיל בלחימה. בכל אופן, הייתי מצוייד היטב. הבאתי אספקת נשק כבד [...] שתפסתי במתקפה נגד גודרמס [...] הקבוצה שלי הייתה כנראה המצויידת ביותר"[6].

2. מי ידע מה, ולמה?

אנשי הכוחות השונים לאו-דווקא ידעו לאן יילכו, כשם שהמידע נשמר בסוד בפשיטת בודיונובסק. אולם, בניגוד לבודיונובסק, הסודיות המבצעית לא נשמרה כראוי; סעיד איסחאנוב, הממונה על המודיעין הצ'צ'ני בגרוזני, אמר ש"לכל העולם היה מידע מוקדם על הפעולה"[7]. בוסטאייב טוען כי אפילו הרוסים ידעו מראש על הפעולה, וכמוהו טוענים מקורות רוסיים; לדבריהם, כבר ב-23 בדצמבר 1995, ידעו על הכנות; לטענה אחת, ב-25 בדצמבר כבר נודע לרוסים על היעד, הכוח המשתתף בה ועל מפקדה[8]. יש להניח כי העובדה שדובר בכח גדול בסביבות מאתיים-וחמישים איש[9], פגעה גם היא בסודיות.

אולם הצ'צ'נים, למרות הרשלנות, נעו בחופשיות רבה דרך דאגסטן; אם היה בידי הרוסים מידע, הרי זה לא הגיע לידי הכוחות במקום. גנרל גנאדי טרושב הרוסי, שפיקד על הארמיה ה-58 בצ'צ'ניה, טוען כי הוא שמע על הפעולה רק כאשר התקשר אליו "עוזר מפקד החטיבה הממוכנת 136", פודפולקובניק ליאנוב, ובישר לו כי בקיזליאר מתחוללת מהומה – ורק אז החלו הרוסים בפעולה. אם היה לרוסים מידע והם היו מנסים להטמין מארב, החטיבה ה-136 לא הייתה צריכה לבצע "מסע של 150 ק"מ" לאחר שהצ'צ'נים תקפו, כדי להגיע לקיזליאר[10].

הפיקוד הצ'צ'ני ידע כנראה רק בחלקו על המתרחש. כמה קבוצות צ'צ'ניות תכננו באותו זמן בו-זמנית פשיטות על יעדים רוסיים, ולא כולן שיתפו את מפקדיהן העליונים בהחלטה. חאמיד אינגולבאייב, מפקד צ'צ'ני בכיר, נתבקש להצטרף לפשיטה של ראדוייב וסירב, מפני ש"הכח שלי כבר תכנן פשיטה נוספת בדאגסטן"[11].

בין המצטרפים לפשיטה לקיזליאר היה גם טורפאל-עלי אטגירייב, שלפני המלחמה עם רוסיה פיקד על רג'ימנט הטנקים הצ'צ'ני, רג'ימנט שאלי. הצטרפותו מעידה כי ראדוייב נהנה ממעמד גבוה דיו בכוחות הצ'צ'ניים כדי לפקד על מפקדים ותיקים ממנו, שבניגוד אליו היו קצינים בצבא הצ'צ'ני בטרם המלחמה. יש להניח כי גם ההחלטה להפיל על כתפי ראדוייב את ההתקפה על גודרמס, מבצע שהיה הפעולה הצ'צ'נית הגדולה ביותר מאז הפסקת האש ביוני 1995, העידה כי הוא נחשב למפקד קרבי משובח – יותר מאשר טענו לימים כמה אנשים, ויותר מאשר העידה התנהגותו הפסיכוטית לאחר המלחמה, שהושפעה כנראה מפגיעת-ראש שספג במרץ 1996. אפשרות אחרת תתלה את עמדות הפיקוד שלו בקשריו עם הנשיא דודאייב, אולם אם רק בפרוטקציה משפחתית מדובר, כי אז קשה להסביר מדוע צייתו לו כל אותם פושטים.

3. שלב ראשון: בודיונובסק, מהדורה שנייה מורחבת. דודאייב מגלה אחריות.

בין כה וכה, בשבוע הראשון של ינואר 1996 יצאו ראדוייב ואנשיו אל קיזליאר, התעכבו בדאגסטן עקב האמרת מחירי הדלק, ובבוקרו של ה-9 בינואר פשטו על העיר. בשלב הראשון פרצו אל מרכז העיר, השתלטו על תחנת המשטרה ובית החולים. אם אכן צודקים המצוטטים דלעיל לגבי התכנון הרע, ואם אכן, כפי שטוען אחד מהם, מראש תוכנן גם להשתלט על בית החולים ולקחת בני ערובה, הרי שהביצוע היה יעיל הרבה יותר משהיה ניתן לצפות.

הלחימה התחילה כאשר הצ'צ'נים הגיעו לבסיס המסוקים בקיזליאר. זה היה כמעט ריק, למעט שניים-שלושה מסוקים שהושמדו על הקרקע. הצ'צ'נים פנו אל תוך קיזליאר, ותוך זמן קצר השתלט כח צ'צ'ני על בית החולים. לעומתו, כוחותיהם של סולימאן בוסטאייב ושל חונקאר-פאשה איסראפילוב (תקופה מסויימת מפקד קבוצת הכוחות הצ'צ'נית המזרחית), נתקלו בהתנגדות עזה. הם תכננו לפגוע בבנייני משטרה ומנהלה מעבר לטרק, אך נאלצו לוותר על חלק מן התכנית בשל התנגדות רוסית ואש כבדה מן הקרקע ומן האויר; כנראה שחלק מהמסוקים החסרים פשוט המריאו בטרם יגיעו הצ'צ'נים לבסיס. הכוחות הרוסיים בקיזליאר הגיבו במהירות, ואף שחלק ניכר מהם הושמו בתחילה במצור באזור תחנת הרכבת, הצליחו לפרוץ את הכיתור הצ'צ'ני, ולתקוף-נגד. לבסוף, נסוגו כל הקבוצות הצ'צ'ניות אל בית החולים, תוך שהן לוקחות בדרכן בין אלפיים לשלושת-אלפים בני-ערובה[12], רובם בבית החולים עצמו.

ישראפילוב טען לימים כי הרוסים ציפו לפושטים, והוא הצטרף רק בגלל שכל לוחמיו הצטרפו לפלישה, למרות שהיה משוכנע ש"הרוסים לא יתנו לנו להתחמק ככה אחרי בודיונובסק"[13], והעמדות הרוסיות בדרך שידרו מידע על מיקומו והתקדמותו, כולל את זהותו[14]. נטען לא פעם כי הפשיטה הייתה כשלון ממש, ורק העובדה שישראפילוב לקח פיקוד (חלקית לפחות) במהלך הפעולה, מנעה את כשלונה המוחלט[15]. קשה לקבל גרסה זו. אם אכן היו הרוסים מצפים לפושטים, היה צריך בית-החולים להיות מוגן בהרבה מכפי שהיה (בהיותו בבירור מטרה קורצת), המנחת להיות מרוקן לחלוטין מיושביו ומסוקיו (אין כל סיבה להקריב אף שני מסוקי קרב כשניתן לשים מארב), וכל האזור מוגן וחסום. אנשי קיזליאר היו גם, יש להניח, שמים לב להכנות; רחובות שהוצב בהם מארב נוטים להיות ריקים במקצת. לא כך היה, וזעפו של נשיא רוסיה ילצין (להלן) כנראה מעיד שהרוסים לא היו מוכנים במיוחד למתרחש. כמו-כן, אף שאטגירייב ואחרים מדברים על הפעולה כ"פעולה הכושלת נגד קיזליאר"[16], גם הוא וגם אבלאייב ובוסטאייב מציינים שלפעולה היו מראש יעדים נוספים חוץ מבסיס המסוקים בקיזליאר. אבלאייב מציין כי הוא היה אמור להשתלט על בית החולים כבר בתכנון המקורי. דומה כי חלק מהתכנית המקורית אכן נכשל, ובלגן שרר; אולם החלק שעסק בהשתלטות על בית החולים בוצע כמתוכנן. השיבוש בתכנית הצ'צ'נית נגרם לאו-דווקא כתוצאה מהכנות רוסיות, אלא כתוצאה מתושיה ותגובה מהירה של מפקדים רוסים במקום (שלא הצליחו, בכל-אופן, למנוע את ההשתלטות הצ'צ'נית על בית-החולים או לצפות אותה).

רוסיה נתפסה בהלם; ילצין זימן את שרי ממשלתו ובכירי הצבא ולעיני מצלמות הטלוויזיה התייחס לקציני הצבא בצורה שהזכירה משפט פומבי מימי השלטון הסובייטי. "איך אנחנו צריכים להבין אתכם, גנרלים?" זעף ילצין. "משחקים בצעצועים, אתם? [...] משמר הגבול נרדם בשמירה. כמה אלפים של חיילינו מוצבים בכבישים, ו[הצ'צ'נים] עברו היישר [...] דיווחים הגיעו מכל עמדה, אך הם נפלו על אוזניים ערלות"[17]. רק מספר ימים קודם נלכדו מספר חיילי משמר הגבול הרוסי מבריחים משאית מלאת נשק ותחמושת עבור הכוחות הצ'צ'נים (בתגובה הוחלט לבדוק את כל מאגרי התחמושת של משמר הגבול באזור)[18], עניין שודאי תרם לזעפו של הנשיא.

דודאייב, באופן חריג, לקח אחריות ישירה ובלתי-משתמעת לשני פנים על פעולת הטרור. בראיון שפורסם בעיתון אובשצ'איה גאזטה אמר כי "הכל מתנהל תחת השגחתי הקפדנית. הסיטואציה נשלטת, ואני לא מתייחס אליה כמשהו יוצא דופן", וכי "אני מצהיר במלוא האחריות שפקודה אחת ממני דיה להתחיל או להפסיק כל פעולה שהיא". לטענתו, הפעולה הייתה צעד ייאוש, לאחר ש"יותר מדי זמן נדבקתי לעקרונות החוק הבינלאומי, שמרתי על זכויות האדם, ולא פניתי לפעולות טרור. והיום אני מודע [לכך] שהקהילה הבין-לאומית קיבלה את המלחמה הזו מצד רוסיה, המלחמה הזו ללא חוקים, ללא כללים, ללא מידה, מלחמה שמשמידה את הכל ואת כולם. הקהילה הבין-לאומית [לפיכך: נ.צ.'] אישרה לי לנקוט פעולות אלו. הן ייחשבו כפעולות הכרחיות נגד הונדליזם הרוסי"[19]. גם ראדוייב טען מספר ימים מאוחר יותר כי הוא פועל בכפוף לדודאייב; "נשבענו לנשיאנו שנהיה סמרטניקי [לוחמים מתאבדים – ג. וד.וו.] עד הסוף ונמלא את הוראותיו"[20].

בהתחשב בשאלת אחריותו (המוכחשת) של דודאייב לפעולת בודיונובסק, דומה שאין צורך להאמין לטענותיו בדבר זכויות האדם והחוק הבינלאומי. אפשר לשער שסיבה אחרת לגמרי הניעה אותו: עתה, כאשר רוסיה טוענת כי יש ממשלה בצ'צ'ניה, וכי הוא אינו שולט בשטח, היה חיוני בשבילו להראות כי כל מה שמתרחש הוא תחת פקודתו, והשטח בשליטתו, יותר ממה שהיה חיוני עבורו להתכחש למעשי הטרור של מקורביו.

4. שלב שני: מקיזליאר לפרוומאייסקויה.

בקיזליאר, החל משא ומתן בין הצ'צ'נים לגורמי ממשל דאגסטנים, לא לפני שכוחות רוסיים ניסו לתקוף את בית-החולים, והצ'צ'נים הוציאו להורג איש משטרה שבוי. המשא-ומתן התקיים במהירות, והצ'צ'נים הסכימו לצאת מקיזליאר כבר למחרת בבוקר. גאל ודה-וואאל משערים כי "ביודעו שהוא [ראדוייב] יהיה בצרות בבית [בגלל הפעולה הלא מאושרת], הוא רצה לסיים את הפעולה המפושלת במהירות האפשרית"[21]. אטגירייב ובוסטאייב, לעומת זאת, אומרים כי התכנון המקורי היה להחזיק בקיזליאר זמן רב, וכי היו ברשות הצ'צ'נים אמצעי נ"ט מתאימים[22], אולם "מפקדינו שינו את דעתם ועזבנו את קיזליאר. [נתיב הנסיגה שנבחר] היה נתיב גרוע ואני חושב שהוא [ראדוייב] הולך שולל על ידי השירותים החשאיים הרוסיים"[23]. בין כה וכה, ראדוייב לא התעקש על דרישותיו המוקדמות, קיום שיחות בין הצ'צ'נים לרוסים ונסיגה רוסית מצ'צ'ניה. אם בשל שיבוש תכניתו או סיבות אחרות השמורות עימו (לראדוייב היו קשרים טובים בקיזליאר מתקופתו כמנהיג קומסומול; ייתכן שהדבר תרם לנכונותו לפנות את העיר[24]), הוא הסכים לסגת מקיזליאר. למחרת יצאו הצ'צ'נים בשיירה בת אחד-עשר אוטובוסים ושתי משאיות לכיוון צ'צ'ניה, מלווים ב-160 בני ערובה שלקחו להבטיח את בטחונם, ובמספר חברי פרלמנט דאגסטניים שהצטרפו אליהם. עד עתה סבלו הצ'צ'נים שבעה הרוגים, והרוסים והדאגסטנים תשעה-עשר.

הציר, כפי שאמר אטגירייב, אכן "היה נתיב גרוע"; אף שקיזליאר הייתה סמוכה לגבול, השיירה נעה בנתיב מעוקל, ולבסוף נפתחה עליה אש מסוקים רוסית סמוך לכפר פרוומאייסקיה, קילומטרים ספורים מן הגבול. גורמים דאגסטניים רשמיים הצהירו כי הם היו מוכנים להרשות לשיירה לעבוד, אולם הפיקוד הרוסי סירב.

הרוסים כנראה החליטו שלא להרשות למקרה בודיונובסק, שם הצליחו צ'צ'נים להפוך פיגוע-מיקוח לניצחון גדול, לחזור על עצמו. אף כי לכאורה נתנו לשיירה לצאת עם בני-הערובה, למעשה ניסו להביא את הצ'צ'נים לשטח פתוח, מחוץ לעיר להגנה שמספקים קירות בתי החולים, ולפגוע בהם שם. בני הערובה קרוב לודאי ייפגעו, אולם החוטפים יושמדו.

לדברי הגנרל טרושב, הוא וכוחותיו הגיעו לאזור קיזליאר, ובדיונים "התקבלה החלטה לא לפגוע בשיירה, [אלא] לחסום אותה ולבצע פעולה מיוחדת [נגד החוטפים] על-ידי כוחות מ'אלפא'", יחידה מובחרת ללוחמה בטרור. אולם התכנית שובשה בשל פניה לא-צפויה שביצעו הצ'צ'נים לכיוון פרוומאייסקיה, ועל ידי "הפתעות [...]. באופן בלתי-צפוי הליקופטרים [רוסיים] הנחיתו אש"[25] מהאויר על השיירה, ופגעו ("בירי מדוייק", ציין האיזבסטיה בציניות) דווקא במכונית המשטרה הדאגסטנית שליוותה את השיירה (השוטרים "ניצלו בנס"[26]) בטרם תגיע זו לנקודה בה יוכלו אנשי 'אלפא' לפעול. חוסר התיאום הרוסי הציל כנראה את הצ'צ'נים, שמיד השיבו באש. הם פרקו עצמם מן האוטובוסים, השתלטו על עמדה משטרתית סמוכה, ולקחו בשבי קרוב לארבעים אנשי משטרה מופתעים עם נשק רב ושני נגמ"שים. אז חפזו עם החטופים להתבצר בכפר, שנתגלה ככמעט-ריק; "היה ברור לחלוטין למה הם [הרוסים] התכוונו", אמר איסראפילוב[27]. שתי פלוגות צנחנים שכבר נחתו בסמוך, והיו מתוכננות להציב לצ'צ'נים מארב בהמשך הציר, נתפסו בשטח הפתוח, קרוב לשיירה, בטרם הספיקו להיערך: איש מהצדדים לא פתח באש (ייתכן שהצנחנים הרוסים לא רצו לפגוע בבני הערובה), והצ'צ'נים מיהרו אל תוך הכפר.

הרוסים אמנם ירו על השיירה, אך לא היו מאורגנים להתקפה; עתידים היו לעבור מספר ימים עד שהם יתקיפו. ובנתיים התבצרו הצ'צ'נים בפרוומאייסקיה.

5. שלב שלישי: עימות פסיבי, מבוא לקרב הגנה.

במסגרת הביצורים הקימו הצ'צ'נים מיד מערכת חפירות ותעלות קשר ענפה. העמדה הרוסית עליה השתלטו בטרם כניסתם לכפר ציידה אותם בכל-טוב; מלבד שני הנגמ"שים, היו בה 38 רקטות נ"ט עם ראש-נפץ כפול, "שיכולות לטפל ב[טנק] T-80"[28], וכן אמצעי ראיית לילה וקשר; כל אלה חולקו בין הכוחות הצ'צ'ניים חיש-מהר. בחסות הלילה יצאה יחידה צ'צ'נית קטנה לסיור מסביב לכפר; הסגר הרוסי "לא היה הרמטי"[29], והם הצליחו לעבור קרוב לעמדות הרוסיות בלא להיפגע.

במשך מספר ימים התחולל עימות פסיבי; הרוסים צברו כוחות מסביב לכפר, הצ'צ'נים התבצרו בתוכו, עיתונאים נכנסו ויצאו בחופשיות מרובה, והצ'צ'נים התירו אפילו לחלק מתושבי פרוומאייסקיה להיכנס לכפר, להאכיל את משק-החי שלהם. מספר חטופים, בעיקר נשים וילדים, שוחררו. ראדוייב הצהיר באזני העיתונאים כי הוא משנה את שם הכפר מפרוומאייסקויה ל"ע'זאוות יורט"[30], כלומר 'כפר מלחמת הקודש'.

הכוחות הרוסיים שנצברו מסביב לכפר נעו בין אנשי יחידות מיוחדות למיניהם,דרך כוחות שריון ומסוקים, ועד לחיילי רגלים רוסים "רעבים, קפואים ושיכורים עם ציוד ישן ופגום"[31], שממחסור במזון נאלצו להסתמך על מזון מקומי, ובביזה כן שלחו את-ידם. ואלרי יאקוב מן האיזבסטיה בילה בחברת חיילים ש"לא קיבלו כל אוכל. אחרי שלושה ימים החיילים החלו לצוד פרות שנמלטו מפרמוומאייסק. באחת המדורות הוזמנתי לארוחת שישליק-פרה [...] אחרי השקיעה החיילים מהיחידות שלא היו כה מוצלחות בציד הלכו לכפרים הקרובים שננטשו [הכפרים ליד פרוומאייסקיה גם הם ננטשו זמנית] וגזלו כל מה שהיה ניתן להשתמש בו כמזון או שמיכה. דדי [חיילים 'ותיקים'] מגדוד מחאצ'קאלה של כוחות הפנים מצאו במהרה שפה משותפת עם המקומיים, שעזבו [את בתיהם] [...] ושתו איתם 'לניצחון על ראדוייב'. חלק מהם שתו עד חוסר-הכרה וצנחו ישנים על השולחן"[32].

בכעין-משא ומתן שהתנהל, בנוכחות עיתונאים (דרישה מפורשת מצד הצ'צ'נים), דרשו הרוסים כי הצ'צ'נים ישחררו את כל השבויים וייסוגו לבדם לצ'צ'ניה; הדרישה, לא פלא, נדחתה כליל; ברור למדי היה כי הענות לה פירושה התקפה רוסית מיידית על החוטפים. דובר שירות הביטחון הרוסי, אלכסנדר מיכאילוב, הבהיר כי הפעם אין כוונה רוסית לחזור על הסיומת לבודיונובסק: "לשיחות חשיבות מועטה כעת. דעתי האישית שאין להרשות להם [לחוטפים] לצאת חופשיים. הם בנדיטים וצריכים להישמד"[33]. זו הייתה גם דעתו של ילצין[34]. למפרע, ברור כי המשא-והמתן היה בעיקר נסיון רוסי להרוויח זמן לצבירת כוחות.

במקביל, עשו הרוסים שימוש בלוחמה-פסיכולוגית. הם השמיעו שירים צ'צ'ניים "נוסטלגיים" ושידרו ללוחמים קריאות בשפה הצ'צ'נית, "רחמו על עצמכם, חשבו על אמותיכם". בוסטאייב אומר כי מחשש להשפעה פסיכולוגית "אסרתי על אנשי להאזין"[35].

מיום ליום היה ברור יותר כי קרב יתרחש בסופו של דבר. הצ'צ'נים הפכו את פרוומאייסקיה למתחם מבוצר, הקימו מערכת חפירות ענפה ("היה לנו נסיון רב בלוחמת-עמדות – [הרי] ישבנו בחפירות קרוב לשנה"[36]), פתחו חורים בקירות הבתים כדי לאפשר מעבר לוחמים, ואילתרו כלי נשק מכל הבא ליד – מכלי גז ממולכדים, ראשי נפץ של נפלי רקטות רוסיים, וגם "כל דבר שעשה רעש ויכל להשפיע על העצבים של האויב. [אפילו] מחבת ישנה עם חתיכת חוט קבורה באדמה, מוצגת כמוקש, עיכבה את הרוסים לזמן-מה"[37].

העמדה הצ'צ'נית בפרוומאייסקיה הייתה בעלת יתרונות וחסרונות. מצד-אחד, הכפר היה באזור שטוח למדי; פירוש הדבר היה היעדר מחסה טבעי, רדיוס פיזור גדול יותר של הארטילריה הרוסית, ואפשרות תמרון נוחה עבור השריון הרוסי. במספר מקומות היה גם יתרון גובה קטן לעמדות הרוסיות. מן הצד השני, "לא היה שטח גבוה ממנו יכלו הרוסים לצפות על עמדותינו [כדי] לכוון במדוייק"[38], בניגוד לצ'צ'נים שיכלו להסתכן ולטפס על גגות בתים כדי להגדיל את טווח הקשר או לצפות על הרוסים. הכפר היה מוקף ביצות, שהגבילו את יכולת התמרון הרוסית והאטו את התנועה. הזמן, שאיפשר לרוסים לרכז כוח רב נגד הצ'צ'נים, איפשר לצ'צ'נים להכין הגנה יסודית בהחלט, חפירות ומחסות (לאחר מעשה נמצא בכפר גם מרתף אחד, ותו-לא). למזלם של הצ'צ'נים, האדמה הייתה קפואה: האיזור היה ביצתי למדי, ובתקופה אחרת של השנה היו החפירות הופכות לתעלות-בוץ רדודות חיש-מהר.

החטופים חפרו את התעלות, והצ'צ'נים מיקמו מזרונים בעמדות כדי לא לקפוא ולא להירטב ממי-התהום, ונערכו מול הרוסים. ההגנה הייתה בעלת עומק; הוכן קו עמדות ראשון, וקו הגנה נוסף במרכז הכפר, על-מנת שיהיה ניתן לסגת אליו. לא כל העמדות היו מקושרות במידה שווה; חלקן היו קשות לגישה, וחלקן קשורות בתעלות נוחות לעמדות אחרות ובעלות עמדות-ירי מוגנות, עם מעברים תת-קרקעיים וחיפוי נשק מסייע. לדברי אבלאייב, בעמדות שנחפרו בגזרתו, עם המעברים אל הבתים ומהם, "בכל שלושת הימים הראשונים של הקרב לא היה לי אף נפגע בין אנשי בחפירות", אבל היו לו גם עמדות שכדי להגיע אליהן היה "מרחק של חמישים מטר שהייתי צריך לחצות בלי מחסה"[39]. קצין רוסי זעף על כי במקום להתקיף מיד, במשך מספר ימים "ראינו במשקפות איך החטופים חופרים, בונים קווי הגנה לצ'צ'נים"[40].

כפי שהתברר אחר כך, הכיתור הרוסי "הוכן בצורה משונה מאוד"[41]; כמעט כל הכוחות הוצבו באזור הפונה לדאגסטן, ורק מיעוטם באיזור הפונה לצ'צ'ניה – אף שסביר בהרבה היה שהצ'צ'נים ינסו להימלט, ולא להגיע לעיר בדאגסטן.



6. שלב רביעי: לוחמה בשטח בנוי, בשטח ביצתי, בשטח מיוער: קרבות פרוומאייסקיה.

ב-15 בינואר, בסביבות 0900 בבוקר, באו המשא-והמתן אל קיצם; לאחר אולטימטום רוסי, החלה תקיפה רוסית. על הפעולה פיקד גנרל מיכאיל ברסוקוב ש"בילה את כל הקריירה שלו בקרמלין בעסקי משמר ולא היה לו כל נסיון בפעולות בשטח"[42]. לדבריו השתתפו בשלב זה של הפעולה 2414 איש, מהם 739 אנשי כוחות משרד הפנים, 857 אנשי משטרה (OMON), והשאר – 818 במספר – מן הצבא. הפעם, לפחות, לא יכלו הרוסים להתלונן על מחסור בכח: יחס הכוחות בינם לצ'צ'נים היה לפחות תשעה לאחד[43]. מבחינת החימוש, עמדו לרשות הרוסים 32 תותחים ומרגמות, 3 משגרי "גראד" [כעין קטיושות], לפחות 54 BMP, 22 BTR, 4 שריוניות סיור, וכן "כמה טנקים"[44] ומסוקים שונים[45]. כמות היחידות המשתתפות העידה על בעיה: דובר למעשה באוסף כוחות קטנים המחוברים, ולא בכח אורגני גדול, ופוטנציאל המהומה היה גדול בהחלט. לא מעט מבין הכוחות פעלו בערפל. אנשי "אלפא", הכוחות המיומנים נגד טרור, לא שותפו במשא ומתן עם הצ'צ'נים, דבר שמנע מהם לאסוף מידע מקדים החיוני לתכנון פעולתם.

לדברי גנרל טרושב, התכנית הייתה ש"גדוד רגלים מוגבר יחסום את הכפר מצפון מזרח, מזרח ודרום מזרח, שתי קבוצות צנחנים (60 איש) מצפון מערב, וקבוצה ניידת של משמר הפנים (80 איש) יחסמו את פרוומאייסקיה מצפון. "הטבעת הפנימית" [של המצור] הורכבה מיחידות של כוחות הפנים ומשרד הפנים. תוכננו פגיעות טילים ממסוקים ב[משאיות ה]"קאמאז" עם הנשק והתחמושת [של אנשי ראדוייב], וגם במפקדתו של ראדוייב, במרתף בית, והשמדה של המורדים עם רובי צלפים ולהביורים, ואחרי הכל – 'טיהור'"[46]. ילצין הצהיר טלוויזיונית כי שלושים ושמונה צלפים רוסים עוקבים אחרי כל התפתחות שהיא, אמירה שהוזכרה לו מאוחר יותר לא פעם. הנשיא "עשה מעצמו ליצן"[47], ברגע שהתברר כי לא הכל הולך לפי התכנית.

לפני תחילת ההתקפה איימו הצ'צ'נים כי אם יתקרב ולו טנק או נגמ"ש אחד לעמדותיהם, יוציאו חטופים להורג. לזכותם ייאמר, כי כאשר התחילה ההתקפה, הם לא מימשו את האיום (אולי גם מחשש לנקמת-דם בידי קרוביהם הדאגסטנים של חלק מן החטופים[48]); כפי הנראה נהרג בידי הצ'צ'נים רק חטוף אחד בתוך הכפר, כאשר עוד בטרם המתקפה הרוסית יצא מכליו, חטף נשק מאחד החוטפים והרג שניים. הימנעותם של החוטפים הצ'צ'נים מפגיעה בחטופים, יחד עם הפעלת האש הרוסית הפרועה, איפשרו במהרה לשר התעמולה הצ'צ'ני להאשים את הרוסים בהפעלת "אש בלתי מבוקרת", כדי "להשמיד את כל הכפר"[49]. ההתקפה הרוסית העידה למעלה מכל ספק כי הרוסים אינה מתכוונים להיענות לשום דרישה צ'צ'נית, וכי הם מעדיפים להשמיד את הטרוריסטים והחטופים גם-יחד, מאשר לאפשר לצ'צ'נים לזכות בניצחון מוראלי נוסף[50]. בסופו של דבר, הרוסים גרמו לכך שכמעט-יישכח כי ראדוייב ואנשיו ביצעו פעולת טרור והרגו אזרחים תוך ההשתלטות על קיזליאר, והאשמה תוטל בעיקר על הצד הרוסי[51]. "תודה לאל עבור פרוומאייסקויה", אמר שאמיל בסאייב, אחד הבכירים שבמפקדים הצ'צ'נים. "אם הם [ראדוייב ואנשיו] היו חוזרים מיד [לצ'צ'ניה]הם באמת היו נראים כטרוריסטים, וכן גם דודאייב ומסחאדוב"[52].

ההתקפה החלה בירי טילים ממסוקי תקיפה; אלה פגעו ברכב משוריין שהצ'צ'נים תפסו ובאוטובוס עם בני ערובה. הרוסים טענו לאחר מעשה כי התחילו את ההתקפה כי הצ'צ'נים החלו לירות בחטופים, וירו RPG על מכוניתו של גנרל ברסוקוב. אולם האיזבסטיה של 18 בינואר דיווח מפי כתבו בחפירות הרוסיות, כי איש לא שמע יריות בטרם החלה ההתקפה הרוסית, וכמו-כן החטופים לא אישרו את הגרסה הרוסית. כל מקור שראיין חטופים משוחררים שמע מהם אותו סיפור. כך, למשל, ציין דימה אלכסנדרוביץ', אחד מן החטופים: "הם [הצ'צ'נים] לא ירו באף אחד [אף חטוף]. הם לא התעללו בנו. למעשה, הם אפילו לא קיללו"[53].



לאחר המטח הראשון, החלה הפגזה ארטילרית מסיבית; כמה בתים נפגעו. לאחר כשעה החלה התקדמות רוסית, שנתקלה באש כבדה; מספר כלי רכב משוריינים רוסיים הושמדו בידי הצ'צ'נים. הכוחות הרוסיים הצליחו להתקדם אל שולי הכפר, וחלק מהם אף לתוכו, אך ספגו אבידות ונותקו מכלי-הרכב המשוריינים המסייעים. הפיקוד הרוסי הנחית ארטילריה לסיוע – ופגע באנשיו. באותו יום דיווחו הרוסים כי הכפר נכבש, כי נותר רק לבצע בו טיהור, וכי התנגדותם של אנשי ראדוייב פוצלה, הסתבר עם לילה כי הרוסים בקושי הצליחו תוך לחימה עזה להיאחז בקצה הכפר, וכי הצ'צ'נים עדיין רחוקים מלהיכנע או להישמד.

מרגע שהחלה הלחימה, לא טרחו הצ'צ'נים במיוחד לשמור על האזרחים בקרב בני-הערובה; בהתחשב בעוצמת ההתקפה הרוסית, "היה חסר תועלת לשמור עליהם בתור אסירים כשהכוחות הפדרליים [הרוסים] יורים על החטופים"[54]. אחד החטופים, מפקד המחלקה הפלילית במשטרת קיזליאר, אמר כי "אני בוגר של הכוחות המיוחדים, נלחמתי באפריקה ויכולתי בקלות לברוח מהבנדיטים [במהלך הקרב] אבל אז הייתי נהרג על-ידי חיילי שלי!"[55]

הלחימה נמשכה עד ל-18 בחודש. הצ'צ'נים גילו יוזמה והתקפיות בביצוע ההגנה; חייל ביחידה מיוחדת של משרד הפנים ציין כי "יש להם מקלעים כבדים והם הזיזו אותם כל הזמן, הם פגעו בנו מכל כיוון". קצין ביחידת התערבות [SOBR] רוסית אמר ש"זו לא הייתה פעולה נגד טרוריסטים, זה היה קרב על שטח. והם היו טובים מאוד [...] הצ'צ'נים פיתו אותנו למלכודת, משכו אותנו למרכז [הכפר] והחלו לכתר אותנו. עוד חמש דקות [של קרב] וזה היה מאוחר מדי"[56]. הגל הראשון מנה כחמש-מאות רוסים, הגם שכמעט פי חמישה כוחות עמדו לרשותם. מיצוי הכח הרוסי היה מינימלי; הכוחות לא תמכו כראוי זה בזה, ולא תמיד היו עתודות זמינות, שיכלו להתערב בקרב. הצ'צ'נים קיבלו הזדמנות להתעמת בקצב שלהם עם הכוחות הרוסיים, וניצלו את ההזדמנות היטב.

גם הצ'צ'נים נתקלו בקשיים, בייחוד כאשר התעמתו עם כוחות עילית רוסיים. בוסטאייב, שהיה בקצה המערך הצ'צ'ני, באזור ממנו תקפו הרוסים, תיאר כך כמה משלבי הקרב של קבוצתו: "[...] ואז פגעה רקטה בחפירה שלנו [...]אחיין שלי נפצע ומתייסר. הקשר שלי הפסיק לפעול בדיוק כשהרוסים פרצו. הקדימות שלי הייתה להזהיר את שאר אנשינו שהאגף נשבר. זרקתי כמה תחבושות לפצועים ואמרתי להם לדאוג לבד לפצעיהם בשעה שאני מנסה להוציא קצת חיים מהסוללה כדי להתקשר לאחרים [ולהזהיר אותם] לצפות למתקפה קרובה באגף.

נסוגנו לעמדות העיקריות שלנו בכפר. הרחובות היו צרים. הרוסים היו בקצה אחד של הרחוב הראשי, ואנחנו בשני. הם שלחו אנשי קומנדו בעלי הכשרה מיוחדת. כשאחד מהם נפגע, הם היו רצים מחוץ לבית, מזנקים ומחזירים את חבריהם[57]. הם נראו כמו שחקנים, בציוד צבאי מצוחצח ואפודי מגן. היינו כל-כך עייפים מהעדר מזון ושינה ששישה מאתנו בקושי יכלו לסחוב פצוע אחד [..] קבוצת גרצל [כפר צ'צ'ני] הייתה בצרות, הושמדה פשוטו כמשמעו [כמעט, למעשה]. שלחתי רמן לתגבר אותם [...] קבוצת גרצל זרקה 57 רימונים מעבר לכביש [...] הם הצליחו לזרוק אותם רק מטרים ספורים. אז הבנו שהיינו עייפים מכדי לכוון כראוי. מפלס המים בפרוומאייסקיה היה גבוה מאוד. כשחפרנו שוחות המים חילחלו. שמנו מזרונים בתחתית השוחות, כיד להימנע מלהירטב. כשרימוני יד פגעו בנו, המזרונים התפוצצו. זה היה מטורף, עם רימונים ומזרונים מתפוצצים!"[58].

התקפות הכוחות המיוחדים נהדפו שוב ושוב; במשך שלושה ימים ניסו כוחות רוסים לכבוש את הכפר, או להגיע לחטופים. כמה חטופים אכן הצליחו להימלט; רבים אחרים נהרגו בחילופי האש[59].

ההתקפות הרוסיות נשברו בזו אחר זו,אך הלחימה לא פסקה. ישראפילוב אמר מאוחר יותר כי הכפר הותקף עשרים-ושתיים פעמים[60]; הלחימה נמשכה כמעט ללא הפסק שמונים ושתיים שעות. לעיני המפקד הצ'צ'ני חמיד אינגולבאייב, שצפה במתרחש ממרחק כמה קילומטרים, גם הלילה "נראה כאור יום במשך כל זמן המצור", בשל התאורה הרוסית[61].

בוסטאייב אומר כי כדי להמשיך להילחם, הצ'צ'נים ערכו תורנות: "התעקשתי שקבוצה אחת תנוח בעוד האחרות נלחמות או צופות"[62]; יכולתם של הצ'צ'נים למשיך ולקיים לחימה רצופה נבעה גם מכך שאפילו תוך-כדי הקרב, היו כאלה שהספיקו לישון.

הרוסים הסתייעו בסיוע ארטילרי, שפגע לעיתים גם באנשיהם; גם אש מסוקים פגעה בכוחות הרוסיים, ויחידה רוסית מיוחדת אחת הגדילה לעשות והותקפה בטעות בזה-אחר-זה בידי כוחות מיוחדים של המשטרה הדאגסטנית ומסוקים רוסיים.

אי-התיאום היה אחד מאוייביהם הגדולים של הרוסים, והוא גבר בהעדרו של הפיקוד הגבוה של הפעולה מן האזור. "במשך שלושת הימים שביליתי בקו-החפירות-הראשון", אמר כתב האיזבסטיה ואלרי יאקוב, "מעולם לא ראיתי אחד מאותם גנרלים"[63]. כתביו השונים של האיזבסטיה ראיינו קצינים פצועים; "אף אחד מהקצינים שטופלו בבתי-החולים לא ידע מי נותן הוראות"[64].

7. הרוסים כותשים, הצ'צ'נים מתכוננים לחילוץ.

היום הרביעי, 17 בינואר, היה עתיד להיות שונה מקודמיו. הרוסים שילחו לפרוומאייסקיה התקפה עזה, משלושה כיוונים, בהשתתפות כוחות רבים מיחידות שונות; "לחלק היו מדים שחורים, לחלק חום-צהבהב וצהוב, לחלק ירוק[65]". גם התקפה זו נהדפה, לאחר לחימה קשה; חלק מהכוחות הרוסיים התקדמו עד-כדי כך שכמה לוחמים צ'צ'ניים בבונקרים מוסווים מצאו את עצמם בעורף הרוסים, וניצלו כמובן את המצב לפגוע ברוסים מעורפם או מן האגף. הקרב נמשך מן הבוקר עד שעות אחר-הצהריים המאוחרות. בשלב זה החליטו הרוסים כי כנראה לא נשארו חטופים חיים בכפר, או לפחות כבר לא היה אכפת להם בכלל; הכוחות בכפר קיבלו הוראת נסיגה, והרוסים החליטו לכתוש את הכפר בארטילריה.

העיתונאי סבסטיאן סמית' מתאר כיצד דובר ה-FSB, גנרל אלכסנדר מיכאילוב, הדהים את הכתבים באזור כשהצהיר שהפעולה תסתיים אותו יום:

"- 'לא אומר בדיוק איך. אתם תראו. הפעולה החריפה ביותר האפשרית'.

- מה על החטופים? [...] האם לא היתה זו פעולה לשחרור החטופים?

- 'עכשיו, זה כבר לא בנוגע לחטופים'.

הבטנו בו בחוסר אמון.

- [...] 'יש לנו סיטואציה שאינה בנוגע לשחרור חטופים [...] המשימה פה היא לכבוש מבצר צבאי מוגן על-ידי סדר-כוחות גדודי בתנאים עירוניים [...]'

- [...] אבל החטופים, מה על חיי החטופים?

- 'המידע שלנו', אמר הגנרל, 'שמעטים מאוד נשארו בחיים'"[66].

באותו זמן היו בכפר יותר ממאה חטופים חיים. המידע הרוסי, אם (וספק גדול אם) אכן היה קיים, היה מוטעה לגמרי.

ההפגזה הרוסית הייתה רבת-עוצמה. סמית' מתאר "הליקופטרים [ש]פשוטו כמשמעו רוקנו אש רקטות ואש תותחים אוטומטית על הכפר, ורקטות "גראד" הוטחו לתוך ההריסות בזו אחר זו"; אחד החטופים, קורבאן איברהימוביץ', אמר כי "שני הימים האחרונים [בטרם שחרורו; ה-16, וה-17] היו פשוט הפצצות מרבד. אף בית לא נותר בלא פגע"[67]. בוסטאייב אמר כי הרוסים פגעו גם באנשיהם; "שישה הליקופטרים הופיעו והפציצו את הרחוב בו החזיקו אנשי הקומנדו הרוסיים"[68].

העמדות הצ'צ'ניות נכתשו, ורק העובדה שהצ'צ'נים השקיעו רבות במיגון חפירותיהם הצילה אותם בינתיים מהשמדה. בפני הצ'צ'נים עמדה הברירה להישמד במקומם או לנסות ולהימלט.



באותו יום, בחר גם המטכ"ל הצ'צ'ני להתערב בנעשה.

למן הרגע שנודע על המצור בפרוומאייסקויה, הצטברו כוחות צ'צ'ניים רבים בנובוגרוזנסק, עיירה מדרום-מזרח לגודרמס, ומדרום-מערב לפרוומאייסקיה. כמעט כל יחידה צ'צ'נית שלחה לוחמים לכח החילוץ, למעט הכוחות בשאטוי, שהיו רחוקים ועסוקים; "אפילו רוסלאן גלאייב שלח גדוד [מוקטן, כנראה]"[69]. גלאייב היה מפקד מערב צ'צ'ניה, וכוחותיו נזקקו לחצות את כל הרפובליקה כדי להגיע לפרוומאייסקויה.

במהרה הצטברו באזור נובוגרוזנסק כ-700-800 לוחמים צ'צ'ניים, עם נשק מסייע רב, כולל משגרי רקטות וארטילריה; מסחאדוב ריכז את עיקר הנשק הכבד שלו שם לצורך החילוץ[70]. הופעל לחץ מלמטה על בסאייב ומסחאדוב לשלוח במהרה כח חילוץ; "היו הרבה צעקות במפקדה של בסאייב ומסחאדוב; האנשים דרשו מהם להתערב או להרשות להם [ללוחמים] להתערב"[71]. בסאייב ומסחאדוב, הגם שזעמו על פעולתו של ראדוייב (בסאייב הגדיר אותה כ"מכה בגבם" של הצ'צ'נים[72]) תכננו פעולת חילוץ, אך התעקשו שלא לשלוח את כל האנשים שברשותם, בטענה שמדובר בכח גדול מדי למשימה, ולכן פעולה גדולה ומסורבלת, וסיכון גדול יותר לכח החילוץ.

בסופו של דבר השתתפו בפעולה כ-400 איש[73]. "מוסקבה תכננה", אמר מסחאדוב, "להרוג את כולם, (אז) ביצענו פעולה גדולה, מתוכננת [כדי] לפרוץ את המצור"[74].

גם בכך היה סיכון רב: "אם מבצע החילוץ היה נכשל, זה יכול היה להיות סוף המלחמה כי כל כוחות העילית שלנו[75] היו מרוכזים באזור אחד ויכלו בקלות להיות מושמדים"[76]. בניגוד לרוסים, התיאום בין הכוחות הצ'צ'נים השונים היה מוצלח למדי. בסאייב עצמו יצר קשר רדיו עם הכוחות הצ'צ'ניים בפרוומאייסקיה. בוסטאייב מספר ש"היה לנו קשר סביר עם המפקדה [...] ידענו שכוחותינו סמוכים [מוכנים ל] פעולת חילוץ"[77].

8. שלב חמישי: חילוץ.

הגדוד של אינגולבאייב, כמאתיים איש, נע במסע של כעשרה קילומטרים, ובשעה שתיים לפנות בוקר בלילה שבין 17-18 בינואר 1996, תקף והשמיד עמדה רוסית בסובייטסקויה, שלושה קילומטרים מדרום לפרוומאייסקיה ובדיוק מחוץ למעגלי הכיתור הרוסיים. ההתקפה נועדה למטרה כפולה: ראשית, לרתק כוחות רוסיים, שיסברו שמדובר בכח חילוץ, ולמנוע מהם להפריע לפעולת החילוץ הממשית; ושנית, לגרום בכך לדילול המערך באזור בו באמת התכוונו הצ'צ'נים לפרוץ החוצה, מערבה משם, לכיוון אמזאט-יורט, סמוך לנהר הטרק. "עשינו הטעיה לכיוון סובייטסקויה", תיאר מסחאדוב, "לעזור לכוחות שבפרוומאייסקיה, ולהפנות אלינו אש מהמעגל החיצוני [של המצור הרוסי]. אז הוצאנו אותם [את הכוחות שבפרוומאייסקיה] החוצה דרך מסדרון צר בצד השני, לאורך הטרק [...] בעוד שהרוסים חשבו שאנחנו ננסה לבצע חילוץ מסובייטסקויה"[78]. גנרל קוליקוב הרוסי סיפר כי "ב-2330 סיירים הודיעו על תקרית בעורף באיזור סובייטסקויה [...] הבוייביקים [לוחמים] של בסאייב (מספר לא ידוע) תקפו את המעגל החיצוני [של המצור הרוסי]. עבור ה[...]ספצנאז, מותשים מלחימה של שבוע, מהלומת אנשי דודאייב מהעורף הופיעה בהפתעה. במשך חצי שעה, אנשי המיליציה הדגסטנית שספגו אותה ואנשי יחידות הפיקוד-הצבאי-צפון-קווקז ספגו אבדות משמעותיות"[79]. התכנית הצ'צ'נית הצליחה; רבים היו משוכנעים גם לאחר תום הקרבות כי דובר במאמץ החילוץ הצ'צ'ני העיקרי.

גם שאר התכנית הצליחה, אולם במחיר כבד לצ'צ'נים. כוחות הבדלנים הנסוגים מפרוומאייסקיה, השמידו את הנשק הכבד שלהם או החביאו אותו (כח צ'צ'ני חילץ אותו משם כעבור שבוע[80]), ויצאו בקבוצות של חמישים; בני-הערובה נשאו את הפצועים ולעיתים אף אחזו בנשק לצידם. לא דובר דווקא ב'תסמונת שטוקהולם', הזדהות של החטופים עם שוביהם (אף כי גם כזו תועדה אצל החטופים שחולצו בידי הצ'צ'נים[81]) - דובר בשרידה. ההפגזה הרוסית הייתה נימוק משכנע ביותר עבור החטופים: עדיף לפרוץ עם הצ'צ'נים מלהיכתש באש רוסית. לדברי אחד החטופים, "הבנדיטים אמרו לנו: 'אתם רואים, רוסיה בגדה בכם. הם לא רוצים להשאיר אף-אחד בכפר בחיים. [הצ'צ'נים] נתנו לנו נשק, ויחד עם הטרוריסטים נלחמנו [לפרוץ] דרך הקווים הרוסיים, אחרי זה שיחררו אותנו"[82].

כדי להיחלץ, היו הנצורים צריכים לחצות שדות מוקשים בדרכם הלאה מן הכיתור הרוסי, והיו נתונים לאש רוסית כבדה במהלך הנסיגה. ההטעייה והתקפות החילוץ איפשרו את פריצת המצור הרוסי, אך עדיין היה הדבר כרוך בקשיים ובאבידות כבדות.

דימה אלכסנדרוביץ', אחד החטופים, תיאר את הנסיגה: "הלכנו בתעלות ובנהר. הנורים הפכו את האזור בהיר כיום, אז היה קשה להתחבא. הייתה פאניקה גמורה [בין החטופים]. איש לא חשב שיישאר בחיים. הם (הצ'צ'נים –AFP) ירו מהכל – מקלעים, מטולי רימונים, ו[הרוסים]ירו עלינו משלושה כיוונים [...] הם [הצ'צ'נים] השמידו כמה עמדות רוסיות"; איברהימוביץ' אמר כי "הרוב נהרגו, זה היה גיהינום מוחלט"[83].

לדברי אבלאייב, "איבדתי 26 מאנשי במהלך הבריחה – האבדות הכבדות ביותר שהיחידות שלי סבלו [בקרב אחד] במהלך המלחמה [...] אנשי הטובים ביותר. 16 איש נפצעו קשה, קרובים למוות. 11 עשו זאת [הצליחו להימלט] ללא פגע. הצלחנו להביא חזרה את כל הגוויות, הפצועים והחטופים"[84]. כוחות צ'צ'נים אחרים גם הם ספגו אבדות כבדות. בכוחו של אטגירייב, שהוביל את הנסיגה, נהרגו במהלכה שבעה-עשר איש מתוך ארבעים[85]. בוסטאייב סיפר ש"האנשים החזקים ביותר הובילו. בני-הערובה הלכו בעקבותיהם עם קבוצת זאנדאק [כפר צ'צ'ני], נושאים את הפצועים. הקבוצה שלי באה אחרונה. לא ראיתי את האנשים שהתפוצצו בשדות המוקשים, אבל ראיתי רקטות פוגעות 20 מטר ממני, מפוצצות ארבעה או חמישה אנשים בבת-אחת [...] במשך כל הזמן חשבנו שאנחנו גמורים והולכים למות. קיווינו שזה יקרה מהר"[86]. רבים מאנשי הקבוצה המובילה עלו על מוקשים. מסחאדוב התפאר כי "לו היו אנשי רוסים, הם היו דוחפים את החטופים קדימה, דרך שדה המוקשים. [אולם הם נהגו] להיפך, הם הובילו"[87]. גם כך, נפגעו כמה חטופים בזמן הנסיגה; יומיים לאחר תום הקרב, "השביל למעבר לגבול [בין דאגסטן לצ'צ'ניה] היה עדיין זרוע בגוויות של חצי-תריסר לוחמים וחטופים"[88].

גם הרוסים ספגו אבידות משמעותיות; כדוגמה, בדרך הנסיגה נתקלו הצ'צ'נים ביחידה קטנה בפיקוד קצין המבצעים של הארמיה ה-58, פולקובניק א. סטייצין. היחידה הרוסית עמדה בפני סכנת השמדה, וסטייצין הורה על נסיגה מידית, "נשאר מאחור עם שני חיילים, וחיפה על הנסיגה [...]מושך את אש המורדים". הוא ואנשיו הצליחו לפגוע בצ'צ'נים, אולם "מפקד המודיעין של הארמיה ה-58 נפגע מ-RPG, והגיבור איבד את חייו [בזמן ש]הציל את חיי פקודיו"[89]. לאחר המוות, קיבל סטייצין את אות "גיבור הפדרציה הרוסית". באזור בו התנהל הקרב הקשה ביותר, ליד סכר על נהר הטרק, כקילומטר וחצי מן העיירה, טען גורם רוסי עלום-שם כי הוא וחבריו ספרו 43 גוויות של לוחמים צ'צ'נים; הוא לא ידע לומר כמה לוחמים רוסים נהרגו בקרב, אולם הוא "היה המום [לגלות] כמה תיבות-תחמושת [בעמדות הרוסיות] היו ספוגות בדם"[90]

מספר לוחמים צ'צ'נים נלכדו; כוח אחד התבלבל בדרכו ונדד אל מול עמדותיה של חטיבת הצנחנים 56 הרוסית. סך-הכל נלקחו בשבי הרוסי שישה-עשר לוחמים צ'צ'נים[91].

שאר הלוחמים הצ'צ'נים ושבוייהם הצליחו לבסוף לצאת מן התופת, חצו את המישורים המושלגים ואפיק נהר, ולמחרת הצליחו להגיע לנובוגרוזנסק, שם ישב המטכ"ל הצ'צ'ני.

9. אבידות.

לגרסה הרוסית הראשונה, איבדו הצ'צ'נים 153 איש, ו-11 חטופים נהרגו; 86 שוחררו, וכמה נעדרו – הרוסים העמידו את מספר החטופים הכולל על 120. לדברי הרוסים, הם איבדו 26 חיילים, וספגו 95 פצועים[92]; גנרל טרושב טען כי מדובר ב"יותר מ-160 הרוגים"[93] צ'צ'נים. גנרל ברסוקוב נשאל אם ההתקפה על פרוומאייסקיה הייתה הצלחה, וענה בחיוב[94]: "ולו רק כי רוב הכנופיה [של ראדוייב] הושמדה"[95]. הגם שטענתו נתקבלה בלגלוג, מבחינת הרוסים היתה בה אמת מסויימת: כמות ההרוגים האזרחיים הייתה קטנה בהרבה מאשר בבודיונובסק, ולצ'צ'נים נגרמו אבידות קשות; הגם שפרוומאייסקיה הייתה ברדק עצום והציגה את הצבא הרוסי ויחידותיו המיוחדות בקלונן, מבחינה מסויימת היא הייתה פחות גרועה מאשר בודיונובסק. כמו-כן, אם רצו הרוסים להוכיח כי אינם מתכוונים לנהל משא-ומתן עם טרוריסטים, הרי שהצליחו. ספק אם הוכחה מפוקפקת זו, של התקפה לאחר מו"מ כושל, וכשלון צבאי ממושך, הועילה להם הרבה.

נשיא רוסיה ילצין, לפחות בפומבי, הצדיק את ההתקפה לגמרי: "בכלבים שוטים יש לירות"[96].



הגרסה הרוסית ביחס למספר ההרוגים הייתה מלאת-פגמים; בהערכה הרוסית הרשמית לגבי מספר החטופים לפני הפעולה (120), היו חסרים כשמונים איש ביחס למספר האמיתי (160 איש שיצאו מקיזליאר, ועוד שלושים-ושמונה שוטרים שנחטפו ליד הכפר). לדברי הרוסים, שוחררו 86, ו-11 נהרגו; הצ'צ'נים החזיקו לפי טענה זו לא יותר מ-23 איש; כמה ימים מאוחר יותר ראו עיתונאים בשבי הצ'צ'נים 37 איש, ולטענת הצ'צ'נים היו עוד עשרים. הרוסים היו כנראה גרועים בחשבון.

בסופו של דבר הועמדה הגרסה הרוסית הרשמית על שישים-ותשעה הרוגים, מהם 28 אזרחים – אולם חלק מן האזרחים והחיילים נהרגו כבר בקיזליאר, ולפיכך אין לכוללם בסטטיסטיקה של קרבות פרוומאייסקויה[97].

קרוב לודאי שמספר האבדות היה גבוה יותר; בפרוומאייסקיה לבדה נמצאו לפחות 20 גופות של חטופים[98]; תושבים מקומיים הצביעו על שרידי בית שבו הוחזקו חלק מאנשי ה-OMON שנלקחו בני ערובה על ידי הצ'צ'נים; הבית ספג פגיעה ישירה, יושביו נהרגו, והמתים פונו מיד לאחר הקרב[99]. הכפר עצמו נמחק לחלוטין.

הצ'צ'נים איבדו לא פחות מחמישים ושלושה לוחמים[100]. רוב המניינים מעמידים את אבידות הצ'צ'נים על כמעט מאה איש. מניין של 96 הרוגים, מציינים העיתונאים גאל ודה-וואאל, "מקובל בצורה גורפת"[101].

10. חילוץ אין פירושו הסכמה.

כשראדוייב ואנשיו חזרו, ציפתה לו קבלת פנים קפואה בהחלט. הצ'צ'נים איבדו אנשים רבים בקרב, ולמעלה משני-שליש מן הכח הפושט יצאו (זמנית לפחות) מכלל פעולה. מסחאדוב זעף גם על לקיחת בני-הערובה; הוא התנגד עקרונית לפעולת טרור. "ראדוייב היה היחיד בין המנהיגים הצ'צ'נים בכנותו אותה [את הפעולה] הצלחה. מסחאדוב, בשפתיים הדוקות, גינה את לקיחת בני-הערובה ואמר שראדוייב יקרא לתת דין-וחשבון על מעשיו. בסאייב 'נכנס' בראדוייב בשל לקיחת כה הרבה אנשים לפעולה שעשרים יכלו לבצע [תקיפת בסיס המסוקים בקיזליאר], והאשים אותו בתשעים-ושישה הלוחמים שמתו, האבידה הגדולה ביותר" לכח בדלני בודד במהלך המלחמה[102]. כתוצאה מהלחץ בצמרת הצ'צ'נית, אפילו דודאייב החל לזמר זמירות חדשות. בראיון עימו ב-22 בינואר הצהיר כי לקיחת החטופים היתה "צעד קרימינלי, בניגוד להוראותי" וכי "בעוד שלקיחת בני-ערובה נתעבת בעיני, אינני תמיד יכול להבטיח שיחידות מחפשות-נקמה לא ייקחו את החוק לידיהן. ראדוייב יישפט וייענש על-פי החוק הצבאי"[103]. אכן, הבדל מסויים לעומת נטילת האחריות של דודאייב לפעולה כשבוע ומחצה קודם לכן וטענתו כי "פקודה אחת ממני דיה להתחיל או להפסיק כל פעולה שהיא"[104]; ההתנגדות הפנים-צ'צ'נית גרמה לו לשנות גישה. דודאייב "לא יכול היה להטות הצידה את כל האש"[105], במיוחד מצידו של מסחאדוב, שב-16 בינואר הצהיר דובר מטעמו, בתגובה על טענה רוסית כאילו הוציא מסחאדוב פקודה לכוחותיו לבצע פעולות טרור, כי "מסחאדוב לא הוציא כל פקודה כזו ולעולם לא יוציא" פקודה לביצוע מעשי טרור[106]. מאוחר יותר טען דודאייב כי העניש את ראדוייב, שאכן נעלם זמנית מחזית ההתרחשויות.

כלקח מפרשת פרוומאייסקיה הכניס מסחאדוב לשימוש נהלי דיווח חדשים וקשיחים יותר על תנועות יחידותיו. כל תנועה מחוץ לגזרה נדרשה לאישורו, ו"[ה]לוחמים המתינו עתה לפקודה כתובה וחתומה לפני עזיבתם למבצע"[107]. הוא לא התכוון להרשות מעשים כאלו שוב.

מעבר לנזק שנגרם לכוח הפושט, גם לקיחת בני-הערובה הייתה למפרע צעד לא-כל-כך חכם: רובם היו דאגסטנים, חברי אוכלוסיה שהצטיינה בסימפטיה מרובה יחסית לבדלנים הצ'צ'נים; לקיחתם רק יכולה הייתה לפגוע באהדה לעניינם של הבדלנים.

11. פרוומאייסקיה, הצלחה או כישלון בדלני? תלוי מי שואל.

כלפי פנים, ראתה ההנהגה הצ'צ'נית את הפעולה ככישלון: כל מטרה שהיא לא הושגה. עמידתם של ראדוייב ואנשיו במשך ארבע ימים מול מיטב הכוחות הרוסיים אמנם הייתה מרשימה מאוד, וגררה השפלה לרוסיה ואת תשומת ליבו של העולם, אולם תשומת-הלב העולמית, חלומו של כל טרוריסט, כנראה לא הייתה בראש מעייניו של המטכ"ל הצ'צ'ני: העובדה שבוצעה פעולה צבאית ללא אישור, ועלתה בדמים מרובים, הייתה חשובה יותר מאשר הצגת רוסיה במערומיה. לימים, אמר מסחאדוב כי הפעולה הייתה מיותרת מכל בחינה: "ידעתי שהניצחון [במלחמה] יהיה שלנו בכל-מקרה"[108]. פרשת החטיפה בפרוומאייסקיה נמדדה בעיני חלק מן הצ'צ'נים, כמסתבר, באמות מידה צבאיות יותר מאשר באמות-מידה פוליטיות-טרוריסטיות. ורק בידי חלק מהם: בסאייב (אף שהתנגד לפעולה) וראדוייב מיהרו להבטיח התקפות טרור נוספות "עד שרוסיה תיסוג מצ'צ'ניה ותכיר בעצמאותה"[109].

לעומת הכעס הפנימי, כלפי חוץ ניסו הצ'צ'נים להציג את הפעולה כהצלחה. דודאייב שיבח את ראדוייב על ש"בצורה מבריקה" הציל את החטופים מן האש הרוסית[110], מסחאדוב אמר כי התערב בפעולה בגלל ש"נהיה ברור שהכוחות הפדרליים החליטו לחסל את כל מי שבפרוומאייסקיה"[111]. "מוסקבה תכננה להרוג את כולם, אז ביצענו פעולה גדולה, מתוכננת כדי לפרוץ את המצור [...] ולהציל את החטופים מהרקטות, הארטילריה והפצצות [הרוסיות] ביצענו את זה והצלחנו [...] הם רצו להשמיד את לוחמי הצבא הצ'צ'ני והחטופים, אך אללה הגדול הפך מחשבתם בראשם"[112]. כמו-כן הצהירו הצ'צ'נים כי החטופים האזרחיים ישוחררו במהרה וללא תנאי, ורק החיילים החטופים יוותרו כשבויי מלחמה עד אשר תחזיר רוסיה את השבויים הצ'צ'נים ואת גופות ההרוגים שנותרו מאחור; המאמץ נועד בבירור להטות את האשמה אל הרוסים, ולהציגם כאלה שאינם מתחשבים בחיי אדם, בניגוד לצ'צ'נים – שאפילו מפקד סורר שלהם המבצע פעולות ללא אישור מציל את החטופים מהפגזות רוסיות. זה אכן היה מהלך תקשורתי מוצלח למדי, כמובן בשיתוף-הפעולה הלא מכוון של הרוסים. התנהגותם, עדויות החטופים על האש שספגו מן הרוסים והמראה הברור של כח רוסי גדול הכותש באש כפר מלא חטופים, סייעו ליצור רושם של תדהמה וזעזוע מן ההתנהגות הרוסית.

בדאגסטן גרמה הפצצת פרוומאייסקיה לזעם אנטי-רוסי. איגור רוטאר, כתב האיזבסטיה, שמע מדאגסטנים כי "תחילה שנאנו רק את הבנדיטים הצ'צ'נים האלה. אבל עכשיו מתברר שקרובינו לא נהרגו על ידם אלא על-ידי הצבא הרוסי"[113]; לתקופה מסויימת הועלו גם חששות, שהתבדו, מפני מחאה דאגסטנית אלימה.

12. תופעות לוואי.

במקביל לקרב סביב פרוומאייסקיה, התבצעו עוד שתי פעולות טרור: טורקים ממוצא אבחזי, תומכי הצ'צ'נים, השתלטו על מעבורת רוסית עם 200 בני ערובה בים השחור, ואיימו לפוצץ אותה אם לא יושם קץ למלחמה בצ'צ'ניה. כעבור כמה ימים, לאחר חמיקתו של ראדוייב מפרוומאייסקיה, נכנעו החוטפים לשלטונות הטורקיים ושחררו את החטופים ללא פגע.

בצ'צ'ניה עצמה נחטפו כשלושים עובדים רוסים שעסקו בעבודות תשתית סמוך לגרוזני; הם צורפו חיש-מהר למאגר שבויי המלחמה, ושימשו גם הם כקלף-מיקוח לשחרור שבויים צ'צ'נים.

אולם שתי פעולות אלו נותרו בצילה של פרוומאייסקיה, וגם הן – כמוה – נותרו מקרים מבודדים במלחמה.




[1] גנרל טרושב מודה בכך בחצי פה, אך מייחס את ההערכה הגבוהה אליו להיותו של ראדוייב חבר קומסומול נאמן, בתור "קרש קפיצה נהדר לקריירה" (Troshev, Pt. 3:"Salman Raduyev").


[2] Belovtetskii


[3] Marie Bennigsen-Broxup, Interview With Suliman Bustaev, June 1999


[4] Marie Bennigsen-Broxup, Interview with Aydemir Abalayev, June 1999


[5] Interview With Suliman Bustaev, June 1999


[6] Interview with Aydemir Abalayev, June 1999


[7] Interview with Said Iskhanov, June 1999


[8] Baturin, Yu. M., Eelin, A. L., Kadatski V. F., Kostikov, V. V., Krasnov, M.A, Livshitz, A. Ya., Nikiforov, K.V., Pikhoya, K. V., Satarov, G. A, Epokha Yeltsina: ocherki politicheskoy istoriiThe War In Chehnya, College Station:Texas A&M University Press, 1999, p. 236


[9] Gall, Carlotta, and De Wall, Thomas, Chechnya – Calamity in the Caucasus, New York: New York University Press, 1998, p. 290


[10] Troshev, Genady, Moya Voyna: Chechenskii dnyevnik okopnogo generalya ("My War: Chechen Diary of an entrenched General"), Moscow:Vagrius, 2001. the Book is Available Online: http://www.lib.ru/MEMUARY/CHECHNYA/troshew.txt, Pt. III, "Kizlyar"


[11] marie Bennigsen-Broxup, Interview with Hamid Ingulbaev, June 1999


[12] Gall and De Waal, "Chechnya", 292, Knezys and Sedlickas, 236


[13] Gall and De Waal, "Chechnya", 290-292


[14] Knezys and Sedlickas, 236


[15] Gall and De Waal, ibid.


[16] Interview with Turpal-Ali Atgiriev, June 1999


[17] Gall and De Wall, "Chechenya", 289-290


[18] the Jamestown Foundation Monitor, January 8, 1996


[19] Chaykova, Nadezhda "Things will not end with Kizlyar, Says Dzhokhar Dudayev in an Interview With OBCHSHAYA GAZETA's Correspondent”, Obchshaya Gazeta, 11-17 January 1996, As Translated in FBIS-SOV-96-008, January 11, 1996


[20] Gall and De Waal, "Chechnya", 291


[21] Ibid, 292


[22] (Yeltsin's Age: Political-Historical Description) Moskva:Vagrius, 2001,pp. 679; Knezys, Stasys, and Sedlickas, Romanas, בין המעניינים שבהם: רקטות NURS, שהצ'צ'נים פירקו מכוורות רקטות של מסוקים רוסיים שהתרסקו והשתמשו בהן שימוש קרקעי.


[23] Marie Bennigsen-Broxup, Interview with Tourpal-Ali Atgiriev, June 1999


[24] תודתי לד"ר משה גמר שהעמידני על כך.


[25] Troshev, Pt. III, "Kizlyar"


[26] Izvestia, 20 January 1996


[27] Gall and De Waal, "Chechnya", 294


[28] Interview with Suleiman Bustaev, June 1999


[29] Ibid.


[30] Izvestia, January 13, 1996, in Black, J.L. (Ed.), Russia and Eurasia Documents Annual – The Russian Fedration,1996, Gulf Breeze:Academic International Press, 1997, p.121


[31] the Jamestown Foundation Monitor, January 22, 1996


[32] Izvestia, 20 January 1996


[33] Gall and De Waal, "Chechnya", 296


[34] ע' Baturin et. Al., 681


[35] Interview With Suleiman Bustaev, June 1999


[36] Interview with Aydemir Abalev, June 1999


[37] Interview With Suleiman Bustaev, June 1999


[38] Interview with Tourpal-Ali Atgiriev, June 1999


[39] Interview with Aydemir Abalev, June 1999


[40] Izvestia, January 19, 1996


[41] Knezys and Sedlickas, 242


[42] Shestova, Lilia, Yeltsin's Russia – myths and reality, Washington (DC): Carengie Endowment for International Peace, 2000,p. 158


[43] בין הכוחות המשתתפים היו שני גדודים מדיביזית הצנחנים מס. 7 ומחטיבת הצנחנים 56, 86 איש מחטיבת הצנחנים 21, כוחות מיוחדים שלחטיבה 22 (ספצנאז) של משרד הפנים, גדוד מחטיבה ממוכנת 136, 2 גדודים מחטיבה ממוכנת 696, הארטילריה של חטיבה 136, יחידת הנ"ט של חטיבה ממוכנת 166, 250 אנשי "אלפא", ואוסף גדול של יחידות משרד הפנים.


[44] Kulikov and Lembik, 198


[45] Knezys and Sedlickas, .242, 246, Kulikov and Lembik 198, 203


[46] Troshev, Pt. III, "Kizlyar"


[47] Smith, Sebastian, Allah's Mountains : Politics and War in the Russian Caucasus, London: I B Tauris & Co Ltd., 1998, p. 212


[48] תודתי לד"ר משה גמר על הערה זו.


[49] Rueter, January 16, 1996


[50] כמעט כל המקורות הרוסיים הרשמיים בזמן הלחימה דיברו על מאה חטופים בידי הצ'צ'נים, בעוד שהמספר למעשה היה לפחות פי אחד-ומחצה, ואולי פי שניים. על סמך ההתנהגות הרוסית, לא ייפלא אם לא מדובר בטעות תמימה אלא באמירה שבעזרתה, לאחר הקרב, יהיה אפשר לטעון כאילו מספר המחולצים קרוב להערכה הראשונית על כמות החטופים; למעשה, הייתה כאן אמירה לא-מוצהרת כמה אבידות הרוסים מצפים כי המחולצים יספגו.


[51] בטרם נהפוך את הצ'צ'נים לקדושי מרום על-כך שלא ירו באזרחים, יש לזכור כי הם בכל-זאת חטפו אותם, וכי, כדברי סולימאן בוסטאייב, הוצבה שמירה על החטופים עם "הוראות לירות בכולם במקרה שהחטופים ינסו משהו" (Interview with Suleiman Bustaev, June 1999)


[52] Gall and De Wall ,"Chechnya", 299


[53] AFP (English), January 18, 1996


[54] Knezys and Sedlickas, 247


[55] Rotar, Igor, Izvestia, January 23, 1996


[56] Gall and De Waal, "Chechnya", 300-301


[57] עדותו של בוסטאייב מלמדת שלפחות חלק מהכוחות הרוסיים ידעו איך להילחם. אותם כוחות העדיפו שלא להיראות מחוץ לבתים, כיוון שרוב האבדות בלחימה בשטח בנוי נגרמות בשטח הפתוח של הרחובות.


[58] Interview with Suleiman Bustaev, June 1999


[59] לפי בוסטאייב, הרוסים פגעו במכוון בשבויים מנופפים דגל לבן בסמוך אליו. האינטרס של בוסטאייב בהשחרת פני הצבא הרוסי ברור, ובכל-זאת ברור גם שלא מעט חטופים נהרגו מאש הצבא הרוסי, גם אם לא-כל-כך סביר שהצלפים הרוסים היו מנסים להרוג בדם קר אזרחים רוסיים, וגם אם טענתו של בוסטאייב שבמטח הראשון פעלו הצלפים נגד אזרחים ולא נגד אנשיו מפוקפקת-משהו.


[60] Knezys and Sedlickas, 245


[61] Interview with Hamid Ingulbaev, June 1999


[62] Interview with Suleiman Bustaev, June 1999


[63] Izvestia, 20 January 1996


[64] Izvestia, January 19, 1996


[65] מדובר בדוגמאות שונות של מדי הסוואה רוסיים. האחת היא מדים עירוניים, השניה היא מדים מדבריים. Interview with Aydemir Abalev, June 1999


[66] Smith, "Allah's Mountains", 213


[67] AFP (English), January 18, 1996


[68] Interview with Suleiman Bustaev, June 1999


[69] Interview with Hamid Ingulbaev, June 1999


[70] Ibid., Interview with Aslan Maskhadov, June 1999


[71] Interview with Hamid Ingulbaev, June 1999


[72] Baturin et. Al., 681


[73] כך אמר מסחאדוב בראיון ב-21 בינואר. AFP (English), January 21, 1996


[74] Ibid. . הציטוט מופיע גם בספרו של סמית', Allah's Mountains, 214, בשינוי קל.


[75] הגזמה; היו כוחות צ'צ'ניים מובחרים נוספים, במספר העולה על אלה שהשתתפו בכח. הסיכון העיקרי נבע מפיקודו של המטכ"ל הצ'צ'ני על פעולות החילוץ, אמנם לא מן הקו הקדמי אלא מסביבות נובוגרוזנסק, אך הוא היה בקרבה גדולה דיה לרוסים כדי שתהיה בכך הסתכנות לא מעטה.


[76] Interview with Hamid Ingulbaev, June 1999


[77] Interview with Suleiman Bustaev, June 1999


[78] Interview with Aslan Maskhadov, June 1999


[79] Kulikov and Lembik, 200,204


[80] Interview with Adyemir Abalev, June 1999


[81] ע' Smith, "Allah's Mountains", 216


[82] Rotar, Igor, Izvestia, January 23, 1995


[83] AFP (English), January 18, 1996


[84] Interview with Aydemir Abalev, June 1999


[85] Interview with Tourpal-Ali Atgiriev, June 1999


[86] Interview with Suleiman Bustaev, June 1999


[87] Interview with Aslan Maskhadov, June 1999


[88] Gall and De Waal, "Chechnya", 302


[89] Kulikov and Lembik, 204


[90] Izvestia, Fberuary 8, 1996


[91] Knezys and Sedlickas, 244, 246


[92] Kulikov and Lembik, 205, ITAR-TASS (Russian), January 20, 1996


[93] Troshev, Pt. III, "Kizlyar"


[94] באותה הזדמנות טען כי בפרוומאייסקיה היו מראש מאגרי נשק גדולים וכי הצ'צ'נים תכננו מראש להילחם בכפר, טענה שהוכחשה על-ידי תושבי הכפר, וגם על ידי עיתונאים שהגיעו למקום בטרם ההתקפה וצפו בהכנות הצ'צ'ניות. ברסוקוב בחר גם להשתלח בצ'צ'נים כולם בצורה בוטה, כשהוא מצטט כביכול "צ'צ'ני מכובד אחד" ה"אומר על עמו כי צ'צ'ני יכול רק להרוג. אם הוא לא הורג, הוא שודד. אם הוא לא שודד, הוא גונב. אם לא, הוא לא צ'צ'ני".הוא גם טען כי השימוש ברקטות "גראד" היה "טקטיקה פסיכולוגית", וכי למעשה איש לא נפגע מירי הארטילריה הרוסית! (AP, January 21, 1996, Goytisolo, 164, Seely, "Russo-Chechen", 283).


[95] RFE/RL Daily Report, January 20, 1996


[96] AP, January 21, 1996


[97] Gall and De Waal, "Chechnya", 304, 398n.9


[98] Knezys and Sedlickas, 247


[99] תקצור תכנית טלוויזיה של ערוץ ZDF, נשלח ע"י נורברט סטראד לקבוצת הדיון על צ'צ'ניה, <CHECHNYA@PLEARN.EDU>, ב-24 בינואר 1996.


[100] כך דיווח ראש מטהו של דודאייב. Izvestia, February 8, 1996


[101] Gall and De Waal, "Chechnya", 398n.9


[102] Ibid., 303


[103] the Jamestown Foundation Monitor Special Report, 22 January 1996, Posted on the Chechnya Discussion List, <CHECHNYA@PLEARN.EDU>, January 24, 1996


[104] Chaykova


[105] Gall and De Waal, "Chechnya", 303


[106] Interfax (English), January 16, 1996


[107] Gall and De Waal, "Chechnya", 306


[108] Bennigsen Broxup, Marie, Interview with Aslan Maskhadov, June 1999


[109] ITAR-TASS (English), January 23, 1996


[110] the Jamestown Foundation Monitor Special Report, 22 January 1996


[111] ITAR-TASS (English), January 23, 1996


[112] Smith, "Allah's Mountains", 214-215 . תרגום המשפט האחרון אינו מילולי לגמרי, אך משמר את רוח הדברים.


[113] Izvestia, January 23, 1996

חזק מאד !!

צורת לחימה פראית כזו, בטווחים קצרים יחסית, שנמשכת ימים רצופים לא מוכרת כמעט בעידן שדה הקרב המודרני.

היה איזה שלב שהרוסים הודיעו שכל בני-הערובה נהרגו?
קראתי פעם בפורום על איזשהו אירוע שהרוסים פירסמו שכל החטופים נהרגו (ע"י הצ'צנים) ואחרי זה החטופים הופיעו בטלויזיה והודו לצ'צנים על שהצילו אותם. אני מניח שהסיפור צמח מהמקרה הזה, נכון?