08-10-2020, 09:17
|
|
|
חבר מתאריך: 12.01.07
הודעות: 59
|
|
נחוץ קוד אתי אופרטיבי יותר
דיון רציני בסוגיה הכאובה העומדת לפתחנו, מצריך שימוש בנימוקים מבוססים וללא הסתפקות בסופרלטיבים בלבד, הגם שאני מכבד מאוד כל דעה העולה כאן. נעקוב אחר נתונים:
קיימת מחלוקת נורמטיבית בפיקוד הבכיר בצה"ל אם לצדד בנפילה בשבי או להילחם 'עד הכדור האחרון':
עמ' 287 בדוח המחקר "בגידה ונבגדות בחוויית פדויי שבי בישראל" (הפניה לדוח המלא מצויה לעיל). "... משהתברר כי ניסיונות חילוץ חוזרים ונשנים כשלו (המעוזים, 1973) ונסיגה עצמאית אינה אפשרית, עמדה בפני הנצורים דילמת השבוי במלוא חריפותה: אם להוסיף להילחם 'עד הכדור האחרון' או להיכנע. דילמה מקבליה עמדה גם בפני דרג הפיקוד הבכיר והדרג המדיני: אם לתת לאנשי המעוזים הוראת כניעה או להורות על המשך הלחימה (Gavriely, 2006). דילמה זו חצתה גם את מפקדי הצבא, הרמטכ"ל העדיף חיים, ולו במחיר השבי; שר הביטחון גרס כי אין אומרים לחיילי צה"ל להיכנע ועליהם להחליט בעצמם; ואילו אלוף הפיקוד גרס כי יש ללחום עד הכדור האחרון, כלומר עד מוות (ברמן ומלצר, 2003)..."
עמ' 294: מפקד מעוז המזח, במהלך הדיון על מצבם: 'בשום פנים ואופן. לא אני ולא אף אחד מהחיילים שלי לא נכנע. חייל בצה"ל לא נכנע... כניעה שלנו בזמן כזה יכולה לגרום לדמורליזציה כללית' (ורבין, 2013)
סופו של דבר כן נכנעו ומעניין תהליך קבלת ההחלטה בין זמן דברי המפקד המעוז ועד החלטה הפה אחד להיכנע.
לאחר שחרורם מהשבי כתב מפקד המוצב 'האלוף טל הזמין אותי לשיחה... הוא סיפר לי שהיה בפיקוד הגבוה ויכוח, שצ'יץ אמר שהעם חי על סמלים ושמוצב המח כב נהפך לסמל. אם הסמל הזה ייכנע זאת תהיה חרפה, אז צריך לתת להם להלחם עד הסוף ושזאת תהיה מצדה שניה. אני, אמר טליק, רוצה שתדע שלא הייתי שותף לדעה הזאת. לא יכולתי לתת למפקד הוראה להילחם עד המוות (קדמון, 1993)'.
עמ' 95: אסף יגורי: המראיינת שלו כתבה '... המסרים שקיבל לדבריו הם שאולי זה לא היה לגיטימי [להיכנע]. לא נכון שקצין ישראלי ינהג כך... החוויה כולה תוארה בראיון במונחים של נטישה ובגידה הדדית – רבת פנים. החייל שנופל בשבי בוגד באתוס, במורשת הקרב ובמדינה; אך בה בעת הוא נבגד ומושלח על ידי המפקדים ששלחו אותו...'
עמ' 298 ואילך ציטוטים של חיילי צה"ל שעם שובם מהשבי הואשמו על ידי הקצונה הבכירה בבגידה. לדוגמה, בעניינו של אסף יגורי: '... יגורי תיאר בכאב ובמרירות האשמות גלויות ובוטות מצד אלופי צה"ל... הוא הזכיר את אלוף מוסא פלד כמי שהאשים אותו על שנשא פנקס שבוי ועל שנפל בשבי...".
נקודה למחשבה: דמו בנפשכם מצב, שברגע מסוים מפקד הפיקוד תומך בכניעה, אך הוא מתחלף וזה שאחריו דורש 'לחימה עד הכדור האחרון'. שידור מסרים ערכיים כה ניגודיים על ידי הקצונה הבכירה בצה"ל, כפי שעולה מדו"ח המחקר האמור, מכניס את הקצין / החייל הנקלע לדילמת שבי למצב בלתי אפשרי. הוא יודע שאם ייכנע, יהיו שיאשימו אותו עם חזרתו מהשבי כבוגד. אם ילחם עד הסוף וימות, יהיו שיטענו, שעשה מעשה בלתי ראוי בכך שלא הציל חייו בכניעה.
כשלעצמי, אני סבור שכל עוד נופל בשבי אינו מצויד במידע שחשיפתו מסכנת בעליל חיי אדם, עדיפה נפילה בשבי ואני תוהה לגבי המצב בו אדם עם מידע כזה עומד ליפול בשבי ודומני שכן ראוי היה הכוון נורמטיבי, הגם שחזקים עלי דברי חז"ל 'אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו'. צה"ל נמנע על פי רוב מהפניית בעלי ידע מסווג מאוד לחזית, אך הכותבים לפני כבר ציינו מקרים בהם אירעו חריגות.
העובדה שמערכת הביטחון נמנעת מקידום קוד אתי אופרטיבי יותר, יוצרת מגוון רחב של קונפליקטים בלחימה וללא קשר לנפילה בשבי בלבד, כך לדוגמה, בלחימה בשטח בנוי, בו מצוי כח אויב מוקף באוכלוסייה אזרחית. רבות מהפעולות הנעשות בלחימה זו זוכות לביקורת נוקבת, בין אם הן נמנעות מלפגוע בכח העוין, על מנת להציל את האזרחים שסביבם, ובין אם החיילים פוגעים בגורם העוין ואגב כך גם באזרחים.
אין 'פתרון בית ספר' ערכי לכל מקרה קונקרטי, אך יש מקום שמערכת הביטחון תבקש מברי סמכא, כמו פרופ' אסא כשר לתת דעתו על כך ולהמליץ על מינעד האפשרויות באופרציה נוספת של הקוד האתי הצהל"י הקיים.
_____________________________________
רק טוב !!!
|