בס"ד
כ"א בטבת תשע''ו
מאת אברהם הללי עו"ד
מביא: יעקב

בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח הַכָּתוּב צִוָּה לֹא כֹל שִׁכֶּן כְּשֶׁבֶן בְּרִית חָטָא וְנִכְוָה
פַּעַם מַעְלָה וּפַעַם מָטָה לֹא בִּשְׁלִיטָה חוֹבוֹ יְשׁלֵּם בִּמְלוֹאוֹ בְּאֵין פֹּה שְׁמִיטָה

שבת שלום קהל קדוש

שמות

כְּפוּי טוֹבָה
הָרָשָׁע בְּקַבְּלוֹ טוֹבַה מֵהַצַּדִּיק יִשְׂמַח
בְּרַם הָרָשָׁע בִּמְצוּקַת הַצַּדִּיק יִפְרַח
חֶסֶד הַצַּדִּיק לְדִידוֹ שֶׁל הָרָשָׁע חוֹבָה
כִּי כָּכָה דֶּרֶךְ הִתְנַהְגּוּת-כְּפוּי-טוֹבָה
לֹא נִלְמַד הַלֶּקַח מֱהַיְּרִידָה לַנֶּכַר
רַק לְשִׁפּוּר מַעֲמָד וְשָׂכָר
זֶה חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ סִפּוּר יוֹסֵף וּפַרְעֹה
וּמוּכַח שֶׁכְּפוּי טוֹבָה לֹא מְשַׁנֶּה טִבְעוֹ
זֶה שֶׁקָּרָה לְיַעֲקֹב לַפָּמַלְיָא וְלַמְאַסֵּף
עַד שֶׁקַּם פַּרְעֹה שֶׁלֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף
בְּכַך נִפְתַּח פֶּרֶק תּוֹלְדוֹת הָעָם
פַּעַם פַּרְעֹה וּפַעַם בִּלְעָם
וְזֶה נִמְשָׁךְ וְלֹא תָּם

מלך חדש צרה חדשה
חז''ל אמרו: מי שנכוה ברותחין נזהר בצוננין, ברם בני עמנו לא למדו דבר ושוב מתפתים מֵהַמְּנוּמָסִים וּמִמַּסבִּירֵי פנים למראית עין, ושוב אלה ניכוים ברותחין. לא למדו שאין ארוחות חִנָּם וכי לכל טובה יש תשלום בלי הנחות וכאשר "מסביר הפנים" השיג מבוקשו שוב לא יחייך ולא יסביר פנים, לאלה שנתנו בו אמונם , הוא פשוט לא נזכור להם חסדיהם לו והוא מתחיל להציק להם ולא נח דומם עד שימצוץ ממיטיביו את דמם. זה ספור יעקב-ישראל, ראשיתו במצרים אצל פרעה בעוד יוסף חי ואחריתו כשיוסף מת, פרעה שוכח אותו ואינו יודע את יוסף. לא די בשכחה אל שגם משלם להם רעה תחת טובה. כך גם אצל "אנשי התרבות והאצילות" באירופה במזרחה ובמערבה, מקום בו חרב עולמם של צאצאי יעקב ישראל. כי קם מלך חדש וקמה לישראל צרה חדשה . על פרעה יש שאמרו כי מדובר באותו פרעה, שחדש גזרותיו ושם עצמו שלא יודע את פועלו של יוסף שהעשיר אותו והיטיב עמו, כאשר איצטגניניו לא ידעו לעשות מה שיוסף עשה לטובתו ולטובת מצרים והמצרים לכן כאן המקום לומר: לא לְעוֹלָם חֹסֶן (משלי כז כד).כלומר בהתחלה נראה הכל טוב רגוע ומבטיח שם בנכר, אבל מצב זה משתנה עם שינוי השליט או השלטון.

לגור בארץ באנו
התככים של פרעה ויועציו קבלו ביטוי במשפט: הָבָה נִתְחַכְּמָה לו פן ירבה....(א/י) החשש הוא מפני ריבויו הטבעי מה יקרה אז למצרים, לכן אומר פרעה : הזר שיושב בקרבנו לא יהיה נאמן לנו ולשליט הארץ בה הו א יושב. ואז: כִּי תִּקְרֶאנָה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ.(א/י) שנאת ישראל במצרים נובעת מפני חוסר נאמנות לשליטי הארץ בה הזר יושב. בעניין זה יש לנו חשש מעורב: מצד אחד חשש מדברי השנאה המושמעים כל הזרים במדינות אירופה ומצד שני מזדהה עמנו עם הדברים שנאמרים נגד גלי ההגירה "המוסלמיים" לאירופה. הרגש המעורב נובע מן החשש כי הזר לא בא להשתלב בעם הארץ אלא בא כדי להשתלט על הארץ ולהפכה למדינה אסלאמית. לא כמו ישראל שירדו למצרים לגור בה עד יחלוף הרעב ולשוב לארצו ממנה בא.על הכוונה שלא להתיישב קבע במצרים אמר יעקב לפרעה: לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ. (בראשית מ/לא) לגור ולא להתיישב בה לתמיד. אף על פי כן פרעה חשש מ"עם בני ישראל" כפי שכינה אותם. מוסר השכל הוא : בבואך להתארח אל תהיה מארח וזכור את הפתגם : "אורח מביא אורח בעל הבית בורח". הגירת האיסלאם לאירופה בימינו כדי להשליט את האסלאם שם. וזה מתאים לפתגם: "בָּא הַכֶּלֶב מִלְּבַר* וְנָבַח כְּדַרְכּוֹ מן החוץ. כלומר... בא הכלב מבחוץ לגרש את האריה שבפנים.

התחכמות גוררת התחכמות
משפרעה אמר ליועציו על בני ישראל אשר גרים בארצו: הבה נתחכמה לו (לישראל) גלה כונתו לצמצם כוחו של ישראל בארצו לבל ישתלט על הארץ יהיה הוא אדון הארץ ויגרש את המצרים עצמם ממנה. לכן התחיל בהטלת גזרות כלכליות: וישימו עליו שרי מסים (א/יא) מחשבה אנטי שמית מובהקת, שעשו בה שימוש שונאי ישראל לאורך הדורות. הדוגמה ההיסטורית מקרוב היא, במחזה "הסוחר מוונציה" שם נזכר שיילוק יהודי המלווה בריבית, כי היהודים מוצגים כבעלי הון שצברו אותו מניצול תושבי הארץ ואדוניה. פרעה עוד אז נהג להפחיד את עמו מפני ישראל אשר: "מוצצים לשדה של הארץ" ופרעה נוהג במטבע הכספי "בהטלת מסים כבדים" על בני ישראל. השנאה לבני ישראל במצרים התחילה כפי שזה משתמע אחרי מות יוסף ואחיו אחרי שעברו 210 שנים (גימטרית רדו) של מגורי בני ישראל במצרים. מכאן הדברים בשמות נאמרים אחרי תום 210 השנים . פרעה הפיל פחד על בני עמו מפני בני ישראל בְּאָמְרוֹ להם: "ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ", לכאורה כהגנה עצמית צריך למנוע התרבותו בכך שכל הבן להשליכו ליאור, ובכדי שלא יהיה נעים לגור בארץ מצרים להטיל עליו מסים ולהעבידו. במרוצת השנים למדנו לדעת כי מקור השנאה היא הקנאה שקינאו בבני ישראל לכל אורך הדורות.

העבדות והופעת משה
כפי שראינו בפרשות קודמות הכותרת של הפרשה איננו מעיד על תָּכְנָהּ. למעשה הפרשה מצינת את התקופה שבני ישראל שהיו באגרא רמא וירדו לבירא עמיקתא (משל תלמודי (חגיגה ה ב) כרקע לתחילת הופעתו של משה כמנהיג כריזמאטי, אדם שגדל ונתחנך בבית המלוכה לשם הובא כתינוק על ידי בת פרעה. מתברר שיש חשיבות לציין כי משה לא גדל בקרב בני עמו ולמעשה גם לא סבל כמוהם. דבר זה הטריד את חז''ל. עובדת היותו מחוץ לבני עמו מוסברת על ידי הפרשן אבן עזרא כך:"...כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם." גזרת פרעה להשליך ליאור כל בן זכר לא קוימה על ידי המיילדות העבריות ובכך הן סכנו חייהן, וראו בזכרים עתיד עם ישראל וכי קיומם חשוב מקיומן של המיילדות עצמן ומשה היה אחד מניצולי הזכרים שהמיילדות סכנו חייהן ולא השליכום ליאור. כשמשה נמשה מן היאור וגדל בבית המלוכה העבדות הייתה במלוא היקפה. לידתו של משה וּמְשִׁיָּתוֹ מן היאור לפי חז''ל הם היו התרופה למכה, כי נאמר: "אין הקב"ה מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה! על כן הקב''ה נטע בלב בת פרעה להציל אחד מבני העברים, ולא ידעה שמשה יהיה מי שישחרר עמו מעבדות מצרים מבית אביה. משה הוא התרופה למכה. בדורות שיבואו אחרי משה כאלפיים שנה מתרחש דבר דומה עם היהודים בפרס ומדי, כאשר המן בקש להרוג ולאבד אל כל היהודים במאה ועשרים מדינות והקב''ה הכין תרופה למכה בדמות אסתר המלכה. אפשר גם כאן לאמר כי ִמְשִׁיַּת משה מן היאור הייתה התרופה למכה שהיותה במלוא עוצמתה, כי משה משחרור ישראל מעבדות לחרות ומוציאם ממצרים. לעומת זאת השעבוד ששעבדו המצרים את בני ישראל גִּבֵּשׁ אותם לעם , כי כשבני אדם נמצאים בצרה מסיעים זה לזה להינצל ממנה. כפי שֶׁנִוָּכַח בהמשך, משה ניחן בכל התכונות שיש למנהיג. לסיכום פרק זה, נתן לומר כי עד לפרשת שמות, הכל סב סביב לידתו והתהוותו של עם ישראל כשיעקב-ישראל ויוסף היו הדמויות הדומיננטיות בעשר פרשות האחרונות שבספר בראשית. מכאן ואילך ועד סוף ארבעת חומשי התורה יהיו משה ואחיו אהרן הדמויות הדומיננטית. ניתן איפא לסכם תכונות משה כמנהיג המשחרר את ישראל מעבדות ומוליכם לחרות כך:

פַּרְעֹה מְעַנֶּה אֶת יֵשְׂרָאֵל וּמְעוֹרֵר אֶת חֲמָתוֹ שֶׁל הָאֵל
בִּבְלִי דַּעַת גָּם גִּדֵּל מַנְהִיג לִגְאֻלַת יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ הוֹעִיד
לְהוֹצִיא עַמּוֹ אֶל הַדְרוֹר וּלְכַךְ מֹשֶׁה נִמְשָׁה מִן הַיְאוֹר
הָאֵל בָּחַר בּוֹ לְהַנְהִיג עָם לַעֲבוֹדַת אֵל וְלָרֶשֶׁת אֶרֶץ גָּם

מֹשֶׁה יָצָא אֶל אֵחָיו וַיַּרְא אֵיך מְדַכְּאִים עַמּוֹ עַד עָפָר
וּמִשֶׁרָצָה גָּם צֶדֶק לְבַסֵּס סֻפַּר לְפַרְעֹה וְזֶה לְהָרְגּוֹ בִקֵּשׁ
בָרַח לוֹ מֹשֶׁה לְאֶרֶץ מִדְיָן וּמָצָא כֹּהֵן אֲשֶׁר לְעַמּוֹ נֶאֱמָן
וּמֹשֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן נִהְיָה וְהָאֵל נָתַן לוֹ בַּת מִדְיָן רַעֲיה

הִגִּיעָה הָעֵת אוֹתָהּ בִקֵּשׁ וְנִגְלָה הָאֵל בִּסְנֶה בּוֹעֵר בָּאֶשׁ
וְכַָכָה נוֹלַד נָבִיא נֶאֱמָן אֵל נָבִיא שֶׁיִּגְאַל אֶת עָם יִשְׂרָאֵל
לָכֵן אָנוּ מְצַפִּים מֵמַֹנְהִיג לִהְיוֹת כְּאַחַד הָעָם לֹא חָרִיג
שֶׁיָּשִׂים נֶגֶד עֵינָיו אֶת עַמּוֹ יַעֲשֶׂה לְמַעֲנוֹ וְיִשְׁכַּח מֵעַצְמוֹ
כְּדֵי לֹאמַר אֵשְׁרֵי הָעָם שְׁכָּכָה לוֹ