20-07-2005, 19:56
|
|
|
חבר מתאריך: 28.08.04
הודעות: 179
|
|
ציטוט:
בצה"ל לפי דעתי יש בעיה רצינית של מספר סוגי העיטורים
ונוהלי הענקתם .בהשוואה למדינות מערביות אחרות אנחנו יותר מדי "צנועים" בכל הנושא הזה.
|
הבעיה היא הרבה יותר מורכבת ממה שנראה על פניו. יש לזה שורשים היסטוריים עמוקים מאוד, שעד היום קשה לחברה להיפטר מהם (כמו בהרבה תחומים אחרים). לא אשתמש כאן במושגים כגון "בנית חברה חדשה" ו"גידולו של אדם חדש" שעלולים להישמע לא כל-כל טוב בהקשר ההיסטורי. אסתפק ואומר רק, שעקב סיבות ונסיבות היסטוריות מעצבי החברה הישראלית בראשית ריבונותה המדינית ראו במערכת הסמלים (ולא משנה אם מדובר כאן על עיטורים או דרגות צבאיות וכד') נטל ושריד מן עבר שאינו מתאים לחברה העתידה להיבנות. אגב המסרים הללו מועברים עד היום בגופים מסוימים, שרואים את עצמם כממשיכי דרכם הרעיונית של אותם אנשים וארגונים. בן-גוריון התנגד בתוקף לכל מה שקשור לסימליות. הוא הצליח לקבור כמה הצעות חוק שנועדו להסדיר את ענין הענקת העיטורים הצבאיים והאזרחיים (1950, 1953, 1955 וככל הנראה גם מתישהו בראשית שנות ה-60). רק כאשר הוא פרש סופית והשפעתו פחתה, הנסיונות הוכתרו בהצלחה (כוונתי לחוק העיטורים שהועלה לראשונה לדיון בכנסת ב-1969, כך שגם לאופוריה של ששת הימים הייתה כאן תרומה לא מבוטלת).
אבל גם אז קשה היה להיפטר מהקבעון (או הקפאון). כל מגזר/קבוצה/מפלגה דרשה להנהיג מערכת עיטורים המותאמת לצרכיה ומבלי להתחשב בטובת הכלל. אפילו על השמות העתידיים התלקח ויכוח רציני מאוד, כך שבסוף נאלצו לקבל עיטורים נייטרליים צבאיים כמוצא אחרון. תעיין בפרוטוקולים של ישיבות הכנסת מאותן התקופות. תוכל לראות, שלצד ההסכמה שחוק העיטורים הוא נחוץ וחיוני מופיעים גם חששות ממתן עיטור שלא כדין ומהפרזה בהענקה בכלל (כנראה שידעו על מה שדיברו). לכן הוחלט בסופו של דבר להסתפק במערכת עיטורים מצומצמת ומסורבלת. הצל"ש שהיו אמורים לפתור את הענין רק סיבכו אותו לדעתי. אפילו לא נקבעה הגדרה לשונית מסודרת למושגי העיטורים: medals, commemorative medals, orders, decorations, awards, ribbons.. המילים שאנחנו משתמשים היום הם מושגים שאולים שנאלצנו בלית ברירה להתאים אותם לדיבור שוטף.
ציטוט:
מההבעיה לתת לכל חייל שהשתתף בקרב וסיכן את חייו אות או עיטור שיעוצב עבור מקריםכאלה?
או לתת למפקד גדוד\חטיבה עיטור על ניהול קרב חכם עם הצלחה ואבידותמינימליות?
|
זאת הבעיה. כאשר מצפים ממך למעשה גבורה יום-יומי שוכחים די מהר שזהו מעשה גבורה הראוי לשבח. כלומר, גם בדרך אי מתן של עיטורים אנחנו מגיעים לאותה זילות של מושג הגבורה.
ציטוט:
אז יהיו בארץ כמה עשרות אלפים עם עיטורי מלחמה, נו אזמה?
הרי יקבלו אותם בזכותם. למה להתבייש? אני לא מבין.
|
למה לטרוח? הרי כל דמות ציבורית או סמי-ציבורית המתיימרת לשמש נדבך (חשוב לטענתה) באתוס הלאומי מפגינה בוז כלפי אותו האתוס, אותו היא דורשת לייצג. אז למה לטרוח, כאשר אפשר להיות חבר מרכז או בן של או סתם איזה עסקן ליגה ז' ולקבל הרבה יותר מסתם כבוד. נוצר מצב שויטמין P עדיף ואף מועיל יותר מאיזה צצקעס מנצנצים על החזה.
ציטוט:
אין שום סיבה שהאות הנ"ל יהיה צבאי, אלא ממשלתי.
|
בדיוק. בהרבה מאוד מדינות יש מערכת עיטורים צבאיים (קרביים ולא קרביים) ולעומתה יש מערכת עיטורים אזרחיים המכובדת לא פחות. חוץ מזה, העיטורים הגבוהים ביותר בדרך כלל משמשים גם כעיטורים צבאיים וגם כאזרחיים. בכל מקרה מי שמעניק אותם הוא לא הצבא, לא שר הבטחון אלא המדינה (נשיא, ממשלה או פרלמנט).
|