האם אתם מכירים רשימה של חללי צה"ל שנקראו על שם קרובי משפחה ששנפלו גם הם ?

יהודה אריה בן איטה וזאב, נולד ביום ו' בחשוון תרפ"ו (24.10.1925) בתל-אביב. בהיותו בן 16 הצטרף לגדנ"ע ועם ייסוד הפלוגה הדתית בחי"ש נמנה עם חבריה. בשנת תש"ו סיים קורס מפקדי כיתות ואחר-כך שימש כמפקד מחלקה וכנשק בפלוגה התל-אביבית. הוא השתתף בקרבות בגבולות תל-אביב-אבו-כביר, מנשיה, שכונת התקווה ועוד. כשגבר המצור על גוש עציון טס בראש מחלקה דתית של החי"ש ב"פרימוס" (מטוס קל שנקרא כך על-שם הרעש של מנועו) של הימים ההם. בגוש השתתף בקרבות הקשים על המנזר הרוסי, ב"אוכף" ובכפר עציון והצטיין בכוח עמידתו ובמסירותו לפקודיו. הוא דאג לאנשיו בקרב ולא השאירם בשדה בלי עידוד ופיקוח. תמיד היה שש לעזור לחבריו. למרות הקשיים והאבידות, האמין בכוח הנשק העברי.

ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), היום שבו נפל כפר עציון, הגיע ממשלט ה"האוכף" לכפר עציון כדי להביא אלונקה להעברת פצוע. באותו יום לחם ליד מפקד המקום ושימש בתפקידי פיקוד שונים. לפי עדות הניצולים נהרג במקלט, כשהאויב זרק לתוכו רימונים.

יהודה-אריה, בן מלטיה ואליהו, נולד ביום כ"ב בניסן תשי"א (27.4.1951) ברמת-גן. הוא נקרא על שם דודו ז"ל, אחי אביו שהיה מפקד מחלקת חי"ש שהוטסה מתל-אביב לעזרת מגיני גוש-עציון הנצור ונפל בקרב ביום ד' באייר תש"ח, ערב קום המדינה בשעת תפילת הנעילה, ביום הכיפורים תשל"ד, נקרא ליחידתו שנשלחה ללחום בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. בקרב הקשה שהתחולל מול "החווה הסינית" ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נפגע הטנק שלו מטיל שנורה על-ידי האויב והוא נהרג תוך כדי שהוא מטעין את התותח לירי. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

האם אתם מכירים עוד מקרים ? אשמח לעזרה !

שהיה מ''פ בפלמ''ח בגדוד הפורצים נהרג בהפוגה הראשונה
בן אחיו ניר מרדכי אפרתי נהרג בשעה הראשונה של מלחמת יוה''כ ליד התעלה

ערן חי פרץ
ספור על שתי טרגדיות.
הטייס ערן כהן שגופתו הוחזרה אחרי 22 שנה.
וערן חי בן אחותו שנהרג באסון המסוקים.
http://www.iaf.org.il/4051-5533-he/IAF.aspx
http://www.izkor.mod.gov.il/HalalKorot.aspx?id=514831
בין לבין גבורתה של האמא הסבתא - בטי שלא נחה לרגע עד שחזר בנה לאדמת דגניה.
http://www.degania.org.il/viewpage....eName=dganiaARC

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

אסתר בן יהודה שכלה את אחיה יוסי אליאל בקרב על הבופור במלחמת של''ג...
היא קראה לבנה על שמו..
בנה, אליאל בן יהודה נפל במלחמת לבנון השניה..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

נשאו את אותו שם ללא קשר משפחתי, נהרגו בהפרש של יומיים
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91...%9E%D7%99%D7%9D

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/297119

סיפורם של שני ברוך מזרחי הי"ד

זהו סיפורם של ערבי שהתגייר ולחם באצ"ל ואיש משטרה שנקרא על שמו. שניהם נרצחו בידי מחבלים בפער של 67 שנה ובסמיכות תאריכים מצמררת.
זאב בן-יוסף
זהו סיפורם של שני ברוך מזרחי: האחד נולד ערבי מוסלמי שנקרא במקום חמודה אבו-לעיניין, התגייר, שינה את שמו לברוך מזרחי והצטרף ללוחמי האצ"ל. השני יהודי ששירת במשטרה. שניהם נרצחו על ידי מחבלים ערבים בהבדל של 67 שנים, אבל כמעט באותו תאריך. חיים מזרחי, לוחם האצ"ל, חברו הטוב של ברוך מזרחי האצ"לניק, החליט לקרוא לבנו הבכור שנולד ב-1967 בשם ברוך, כדי להנציח את זכר חברו הגיבור.

המוסלמי שנשבה בקסמי בית"ר

ברוך מזרחי, בן למחמוד ופטימה, נולד למשפחה מוסלמית מפורסמת מצפת. כבר בגיל צעיר התעניין חמודה בשכניו היהודים ובמנהגיהם. הוא החל להתקרב לקבוצה של אנשי בית"ר בצפת שהתכנסו במחלבת המאירי והוקסם מהאמונה, מסיפורי הגבורה ומההווי שלהם. הבית"רים לא ידעו איך לקבל את הנער הערבי המיוחד, התלהבו כשהיה מצטרף לשירת "שתי גדות לירדן", אך גם חשדו בו ובכוונותיו. בשלב מסוים הוא עזב את בית הספר הממשלתי הערבי בצפת ועבר ללמוד בבית ספר אליאנס למרות התנגדות משפחתו. חמודה, שהיה תלמיד ערבי יחיד בבית ספר יהודי, התקבל על ידי התלמידים היהודים, בהם מי שהיה לימים חבר הכנסת, אבנר חי שאקי.

כשנפטרה אימו התערערו יחסיו עם אביו. חמודה עזב סופית את הבית ועבר לחיפה כשהוא נחוש בדעתו להתגייר ולהצטרף לדת היהודית. הוא עבר תהליך גיור כשהוא מקפיד על קלה כחמורה, ושמו בישראל נקבע תחילה לאברהם בן אברהם. בשלב מאוחר יותר החליט להחליף את השם לברוך מזרחי, שאיננו מסגיר את גיורו.

התגייר והצטרף לאצ"ל כלוחם

ברוך מזרחי התחבר לסניף בית"ר בחיפה, הצטרף לאצ"ל והשתתף בפעילות כנגד המנדט הבריטי בהפצת כרוזים ובסיורי אבטחה. במהלך אחת הפעולות נתפס ונשלח למחנה המעצר בלטרון. הוא הוחזק שם במשך חודשים אחדים, עד שנשלח יחד עם עוד 55 גולי אצ"ל ולח"י לגלות באריתריאה. כשלא התירו לו לקחת דבר, התעקש לקחת רק טלית ותפילין.

כשלושה שבועות לאחר שהגיע לאריתריאה נפגע קשה מירי של השומרים הסודאנים, באירוע בו נהרגו שני עצורים ונפצעו 12. ברוך מזרחי נותח במשך 24 שעות על ידי רופא בריטי וניצל. לאחר כחודשיים של שיקום, התחיל ברוך להתאושש והצטרף לחבריו במחנה. מאוחר יותר סופר עליו כי יום אחד אמר לו חברו למעצר דני מטרסקו בבדיחות הדעת שלאחר שקיבל 20 מנות דם אנגלי הוא כבר לא יהודי. רק לאחר שהבין שזו הייתה בדיחה נרגע ברוך מזרחי, שזהותו החדשה כיהודי וציוני הייתה כל כך חשובה לו. בהמשך השתתף בניסיונות הבריחה ממחנות המעצר.

הן בתקופת מעצרו בלטרון והן במהלך גלות אריתריאה, נעשו ניסיונות מצד משפחתו הערבית לשחרר אותו, אך ברוך מזרחי התעקש שהוא יהודי לאומי ולא יבגוד בעמו ובמולדתו.

בגין הצדיע לגיבור מזרחי

לאחר כשנתיים במחנות המעצר באריתריאה, קניה וסודאן, שוחרר ברוך מזרחי במפתיע, הוחזר לארץ ישראל ושב לחיפה ולפעילות במסגרת האצ"ל. בהמשך הצטרף לגרעין של אנשי בית"ר משוחררי הבריגאדה היהודית שהקימו את מאחז מרגולין ליד צומת בית ליד, שממנו התפתח בהמשך היישוב נורדיה. הוא השתלב בפעילות, עבד קשה והרגיש יהודי ארצישראלי לכל דבר.

במקביל לעבודתו המשיך לבצע פעילות מודיעינית במסגרת המחלקה הערבית של האצ"ל, ובמסגרת זו נשלח ב-18 באפריל 1948 לפעילות איסוף מודיעין לקראת פעולה בג'נין. האוטובוס הערבי שבו נסע נעצר ליד ג'נין לבדיקה שגרתית. לאחר מכן אבדו עקבותיו וגורלו נותר בגדר תעלומה לא פתורה. הוא הוכרז כנעדר עד לימים שלאחר מלחמת ששת הימים והוקמה לו מצבה לזכרו בהר הרצל.

בשנת 1968 החל העיתונאי יחזקאל המאירי מצפת לחקור מה עלה בגורלו של ברוך מזרחי. הוא הגיע לכפר ג'בע שליד שכם, שמע מהמקומיים על ה"יהודי" שהוצא להורג על ידי כנופיית קאוקג'י, והגיע למערה בה קבור ברוך מזרחי. בספטמבר 1968 התקיים טקס אזכרה לזכרו ליד אנדרטת הטנק בצומת קבטיה לזכר הרוגי מלחמת ששת הימים.

ב-9 באוקטובר 1969 הובא ברוך מזרחי לעיר נתניה למנוחת עולמים בטקס צבאי מלא, כיהודי, בחלקה הצבאית בבית הקברות של ותיקי נתניה, ליד המקום בו קבורים היום אימי ואבי, לוחמי אצ"ל גם הם, רות ונתן בן-יוסף. בין המלווים אותו היה מפקד אצ"ל מנחם בגין שספד לו במילים אלה: "נולדת ערבי והיית ליהודי שומר מצוות. אהבה רבה אהבת את עמנו ולוחמיו. ואנחנו אהבנוך. ועתה, בעומדנו סביב קברך, בשם כל מפקדי הארגון הצבאי הלאומי וחייליו, הריני מצדיע לך, גיבורנו הקדוש".

ההנצחה המיוחדת של מזרחי

חיים מזרחי, לוחם האצ"ל, היה חברו הטוב של ברוך מזרחי. כשנולד בנו הבכור החליט לקרוא לו ברוך, כדי להנציח את שמו של החבר הגיבור, 19 שנים לאחר הירצחו. כשבגר, לא סיפר ברוך לאיש את מקור שמו, אפילו לא לאשתו. הוא שירת עשרות שנים בקבע בחיל המודיעין, ובשנותיו האחרונות כיהן כראש מדור בחטיבת המודיעין במשטרה. רק לאחר שנרצח על ידי מחבלים כשנסע עם אשתו לקריית ארבע, סיפרה אימו בהלווייה שהוא נקרא על שם לוחם אצ"ל שנגזר עליו אותו גורל ממש. שניהם נרצחו על ידי מחבלים בסמיכות תאריכים מצמררת. האחד – ב-ט' בניסן תש"ח, השני – ב-י"ד בניסן תשע"ד.

שניהם מהווים עבורי את סמל המאבק לתקומת עם ישראל, לפני קום המדינה וגם לאחר מכן. כי מאז הקמתה ועד היום אנו נאבקים לשמור על קיומה.

שני מזרחים הראויים להיות לדוגמה ולמופת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שני מזרחים שנתנו את נפשם למען תקומת ישראל ועצמאותו.

(הכותב, זאב בן-יוסף, הוא ממייסדי הליכוד ומוותיקי תנועת בית"ר, חבר מרכז, חבר מזכירוּת וחבר לשכת הליכוד, עיתונאי, פובליציסט ועורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור)

נדב ישראלי ז"ל מקבוץ צובה נפל כחייל גולני בקרב בלבנון בשנת 1991. כשנולד הוא נקרא על שם דודו, נדב ישראלי ז"ל מקבוץ איילת השחר, שהיה טייס חיל האוויר ונפל בעת מילוי תפקידו ב- 1970.

כאן יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי (ז. ז'בוטינסקי, 1930)

ציון אלקובי ז"ל נולד במרוקו בשנת 1950 ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1952. הוא גדל בחדרה ובשנת 1968 התגייס לחיל השריון. במאי 1970 נפל ציון בהיתקלות עם האויב על גדות תעלת סואץ.
על שמו של ציון ז"ל נקרא אחיינו, ציון אלקובי, שנולד בשנת 1973 וגדל גם הוא בחדרה. ציון התגייס לצבא בשנת 1991 ושירת כנהג בגדוד 905 של הנח"ל. בספטמבר 1993 נהרג ציון ממארב מחבלים בעיקול הדרך ליד חברון.

כאן יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי (ז. ז'בוטינסקי, 1930)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3646991,00.html

נקרא על שם דודו שנפל בערבה - ונהרג מפצמ"ר

לוטפי נסראלדין, נכדו של חבר כנסת לשעבר מהליכוד, נולד שנה לאחר שדודו נפל בערבה. אמש הוא נהרג מפגיעת פצצת מרגמה בבסיס בעוטף עזה
אחיה ראב"ד

לפני 39 שנים נהרג בערבה לוטפי נסראלדין מדליית אל כרמל. אמש (יום ב'), נהרג רס"ב לוטפי נסראלדין (38) מפגיעת פצמ"ר בבסיס צה"ל בעוטף עזה - שנקרא על שם דודו. החייל ההרוג הוא נכדו של אמל נסראלדין, שכיהן כחבר-כנסת מטעם הליכוד בשנים 1988-1977.

איש ממאות המנחמים שהגיעו לבית העם בדליית אל כרמל, שם התכנסה המשפחה, לא יכול היה שלא להצטמרר מהטרגדיה החוזרת של המשפחה. במאי 1969, יצאו חיילי גולני למרדף אחרי מחבלים מבסיס בערבה. לוטפי נסראלדין, אחד החיילים שלא היה בתפקיד, לא היסס. הוא לקח את הנשק והציוד מהש.ג. והצטרף עם חבריו למרדף, במהלכו נהרג. בדיוק שנה לאחר מכן, ילדה אחותו של לוטפי בן, וקראה לו על שם אחיה שנפל.

האחיין, לוטפי נסראלדין, התגייס לצה"ל בשנת 1989 ושירת בעשר השנים האחרונות בחטיבת גולני. הוא עסק באופטיקה והיה מפ"ט חימוש. רבים מבני משפחתו הם אנשי כוחות הביטחון, בהם אביו, ווג'י, פנסיונר של שירות בתי הסוהר ואחיו המשרת כנגד באחד הבסיסים בצפון.

לפני 12 שנים נישא לוטפי לחנאן, המנהלת עסק עצמאי לקוסמטיקה ביישוב, ולשניים בת - אסול - שתחגוג בעוד יומיים את יום הולדתה החמישי. "הוא איש משפחה, אדם חברותי, חייכן ופשוט בן-אדם טוב", סיפר בן הדוד דיין נסראלדין. "ביום רביעי הוא היה בבית. דיברנו בטלפון והוא סיפר לי שהם עוברים מרמת הגולן לעזה. אמרתי לו 'תשמור על עצמך'. הוא מאוד אהב את הצבא ואת המדינה, לחם במלחמת לבנון השנייה והיה עם החיילים בתוך השטח והקרבות. הוא המשיך במסורת המפוארת של הדוד שלו".

לבני המשפחה היה חשוב להעביר מסר, בשמו של לוטפי ובשמם. "אנחנו מבקשים לחזק את צה"ל, את המדינה כולה ואת הממשלה ואנחנו מבקשים שימשיכו במבצע הזו עד שישיג את מטרותיו. צריך לחסל את תשתית הטרור המטורפת הזו בעזה, ולא להפסיק. לא לעצור את המבצע באמצע". "לוטפי הוא החייל הראשון שנהרג במלחמה הזו", הזכיר בן הדוד דיין, "אני מקווה שגם האחרון. זו היתה השעה שלו - זה הגורל".

ראש עיריית עיר הכרמל לשעבר, ד"ר אכרם חסון, סיפר ל-ynet כי זמן קצר לאחר נפילתו של לוטפי, העבירו חיילים דרוזים המשרתים בדרום את הבשורה המרה ליישוב. "קיבלתי כמה טלפונים מחיילים ששירתו באזור והם מסרו לי את הבשורה המרה. ניגשת לבית המשפחה ושם עידכנתי את חלק מהקרובים במה שידעתי", הוא סיפר.

הלוויתו של לוטפי נסראלדין תתקיים היום בשעה 15:00 בבית העלמין הצבאי בעוספיה. הוא הותיר אחריו סב, הורים - ווג'י ולטיפה, אשה ובת, שני אחים ושתי אחיות. יש לציין כי דוד אחר של לוטפי נעדר כבר 12 שנה ובן דודו נהרג בתאונת דרכים בעת שירותי הצבאי בחברון.

אמש פתחו ועדות ההתנגדות והזרוע הצבאית של חמאס במטחי ירי לעבר דרום ישראל. פצצות מרגמה נורו לעבר בסיס צבאי. מהירי נהרג נסרלאדין, ונפצעו חמישה בני אדם - אחד באורח אנוש וארבעה נוספים באורח קל.
הפצועים פונו לבית החולים סורוקה בבאר-שבע. פלוגות סלאח א-דין, הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות, לקחו אחריות על הירי.

מאיר אלון מרמלה, אביו של אחד הפצועים, אמר כי בנו סיפר לו על רגע הפגיעה. "הבן שלי סיפר שהוא היה בש"ג כשנפלה הרקטה. מההדף, הוא נזרק עם חבר שלו אחורה. החייל שנהרג באותה פגיעה מת בידיים שלו. כנראה שלא היה לו שכפ"ץ. הבן שלי היה בתפקיד והיה עם מיגון".

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=516067

בן עדנה וחיים. בני נולד ביום י"ב בטבת תש"ם (1.1.1980) בבני ברק, בן ראשון בעשור חדש בבית-החולים "בלינסון" בפתח תקווה, וילד שלישי למשפחת אברהם, אח לאפרת ודפנא. בני נקרא על שם דודו בנימין הי"ד שנפל במלחמת יום הכיפורים בקרב בחווה הסינית ב-16.10.1973.

בני היה תינוק חייכן, שקט ורגוע וקשור מאוד לאחיותיו אפרת ודפנא. שלישייה מגובשת של אחים שגדלו בחדר אחד, שיחקו והתבגרו יחדיו. בלילה לפני השינה אהבו לשמוע סיפורים על "אי המטמון" ו"רובינזון קרוזו" וסיפורים שאבא המציא, כגון "עלילות יופ-יופ בכוכב הגלידה". בילדותו אהב בני לשחק בלגו והפגין את חוש האדריכלות והתכנון הטכני שניחן בו. יותר מכל אהב לשחק במטוסי צעצוע שאבא קנה לו ולצייר ולבנות מטוסים מנייר.

כשבגר הצטרף לחוג טיסנאות בגדנ"ע-אוויר בבסיס הקריה בתל אביב, שם בנה טיסנים מבלזה והטיס אותם. אהב מאוד לנסוע באופניים ולתקן לחבריו אופניים שהתקלקלו, דבר שגרם לו סיפוק רב.

בבית-הספר היסודי "יסודות", בני נחשב תמיד לאחד התלמידים החכמים בכיתה, אך גם לאחד השובבים. כדי שיפנה את האנרגיות שלו לכיוונים חיוביים, היתה המורה מבקשת ממנו שילמד את התלמידים החלשים בכיתה עברית, אנגלית ומתמטיקה. כשהיה בכיתה ו' אובחן כילד מחונן ונשלח ללימודי "נוער שוחר מדע" באוניברסיטת בר אילן. בני הרחיב את תחומי הידע הכללי שלו בביולוגיה, מוזיקה אפריקאית, תקשורת והנדסת יצור.

בני המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "עירוני כללי בני ברק ע"ש רמז" במגמת מחשבים והיה בין המצטיינים במגמה. בני בגר והיה לבחור גבוה, צנוע ועניו ובעיקר אהוב על כולם. הוא היה מוביל חברתי בבית-הספר, בשכונה ובכל מקום שהגיע אליו. בזמנו הפנוי הקים בני תחנת רדיו בבית-הספר, ממנה שידרו הוא וחבריו בהפסקות. תמיד היה מוקף חברים וחברות, שאהבו אותו וביחד היו יוצאים לבלות. בתיכון נשלח בני לקורס מש"צים (מדריכי של"ח צעירים) ובמשך 4 שנים הדריך את תלמידי בית-הספר בימי של"ח, בסיורים ובטיולים. בחופשות הדריך ב"יער בראשית" ולימד ילדים בבית-ספר יסודי שדאות ומחנאות.

משקיבל את צו ההתייצבות הראשון ללשכת הגיוס, החל בני להתאמן בחדר כושר במתנ"ס "וולפסון" בשכונה על-מנת להיות מוכן לטירונות.

המשפחה ניצלה כל חופשה לטיולים ברחבי הארץ. בטיולים אלה למד בני להכיר ולאהוב את הארץ, וכאשר עמדה על הפרק נסיעה לחו"ל בני העדיף להישאר בארץ ולטייל בה ונהג לומר "יש לי עוד זמן לחו"ל ולשם אני עוד אגיע." למרבה הצער, הוא לא זכה להגשים זאת.

ביום 28.7.1998 התגייס בני לצה"ל ושירת בחיל-ההנדסה. בסיום הטירונות יצא לקורס מ"כים ושירת כמ"כ וסמל מחלקה בגדוד "אסף".

בני היה בין חיילי ההנדסה הרבים שפינו את מוצבי צה"ל בדרום לבנון ערב הנסיגה במאי 2000. באותה שנה בחודש יולי הוצב בני עם גדודו למוצב "אסטרה" בהר דב. משימתו של הגדוד הייתה משימות בטחון שוטף במורדותיו המערביים של הר החרמון עד הר דב.

בצהרי יום השבת, ח' בתשרי תשס"א (7.10.2000), יצא סיור מבצעי שיגרתי בפיקודו של בני עם הנהג הגשש עומר סואעד ומפעיל המאג עדי אביטן, לסיור בציר לאורך הר דב, בפאתי כפר שבעא. בהגיע הסיור לנקודת דיווח ק.ד. 590, המתין להם שם מארב של טרוריסטים מארגון חיזבאללה, מחופשים לחיילי או"ם, במדי האו"ם, שנסעו בכלי רכב נושאי סמל UN. המחבלים הצליחו להפעיל מטען כלימגור על רכב הסופ"שית שבו נסעו בני, עומר ועדי. חיילי הסיור נפצעו קשה ונחטפו על-ידי אנשי החיזבאללה לתוך לבנון. לימים נקבע מותם ביום החטיפה.

שלוש שנים וחצי לא נודע מה עלה בגורלם של בני, עומר ועדי, מהו מצבם, היכן נפגעו והיכן הם נמצאים. המשפחות יצאו למאבק עיקש בניסיון לחשוף כל פיסת מידע אודותיהם. הם לא חסכו מאמצים, הפעילו קשרים, ונסעו לכל מקום בעולם, בתקווה לקבל אות וסימן חיים, נפגשו עם שועי עולם, נשיאים, ראשי ממשלה ושגרירים במטרה ללחוץ להחזרתם של הבנים הביתה.

ב-2 בנובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החיילים החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. הקביעה באה על סמך מידע מודיעיני ועדות ראייה. המשפחות לא היו מוכנות לקבל קביעה זו. למרות זאת ישבה המשפחה שבעה. החיפושים והמאמצים להשיב את הבנים הביתה נמשכו כאילו היו בחיים והמשפחה המשיכה לדחוק בממשלה לעשות כל שביכולתה להשיב את הבנים הביתה מהשבי.

בזכות המאבק העיקש והאינטנסיבי של המשפחות וכן בעקבות משא-ומתן עיקש בראשותו של האלוף במילואים אילן בירן, שקיימה מדינת ישראל בסיוע משרד החוץ הגרמני, הוחזרו גופותיהם של בני ושל חבריו עומר ועדי ביום 29.1.2004 לקבורה בישראל. בבדיקה פתולוגית שערכו נציגי צה"ל בראשותו של פרופ' יהודה היס והרב הראשי לצה"ל תא"ל הרב ישראל וייס, עלה כי ארגון הטרור חיזבאללה החזיק את גופותיהם של החיילים בהקפאה במשך כל תקופת השבי. גופותיהם הוחזרו שלמות, עם סימני חבישה מיום החטיפה. הצוות הצליח לזהותם באמצעות טביעות אצבעות וצילומי רנטגן.

גופתו של בני זוהתה גם באמצעות צילומי שיניים קדמיות, אותן שבר בילדותו בעת רכיבה על אופניים.

הגופות הגיעו לנמל-התעופה בן גוריון והתקבלו בטקס ממלכתי בנוכחות נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ"ל וכן מוזמנים רבים ובני המשפחות. בטקס הממלכתי נשאו דברים ראש אכ"א האלוף גיל רגב, הרמטכ"ל רב אלוף משה (בוגי) יעלון וראש הממשלה מר אריאל שרון. חיים אברהם, אביו של בני, ויעקב אביטן, אביו של עדי, אמרו קדיש וקאסם סואעד קרא מהקוראן. לפני הטקס הורשו בני המשפחות להתייחד עם יקיריהם באוהלים שהוקמו לשם כך.

ביום שישי, 30.1.2004, הובא סמ"ר בנימין (בני) אברהם למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול בתל אביב. מסע הלוויה יצא מבסיס תל השומר לבית המשפחה הישן בפרדס כץ, המקום שבני גדל בו, משם נסע הארון לרחוב שנקרא על שמו בפרדס כץ, משם לבית-הכנסת שברחוב החלוצים, משם, לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי לבית המשפחה בפתח תקווה. לאורך מסע הלוויה התנועה נעצרה ונהגים עמדו והצדיעו לארון שחלף על פניהם. באותו יום, המדינה עצרה את נשימתה.

מבית המשפחה עבר המסע לבית-הכנסת שנבנה לזיכרו של בני בשכונת אם המושבות, לאנדרטת "יד לחטופים" ומשם לבית-העלמין. בבית-העלמין נערך טקס אשכבה שהשתתפו בו בני המשפחה ואלפים מעם ישראל שבאו לחלוק כבוד אחרון לחייל השב מהשבי אל אדמת מולדתו.

ארונו של בני נטמן באדמת המולדת באיחור של שלוש שנים וחצי. המסר היה: יידע כל בן שנשלח להגן על מולדתו כי המדינה ששלחה אותו למשימה תעשה הכל על-מנת להחזירו ממנה בכל מצב, חי או מת.

חיים, אביו של בני, כתב ביוני 2000 את השיר "בן", שהולחן על-ידי עוזי חיטמן: "בני/ בני שלי/ גדלת/ ואתה תמיר ויפה/ ענו וצנוע/ שקט ובוטח/ אתה!/ כל שאני רציתי להיות./ ואני לא ישן בלילות/ מזיל דמעה מגעגוע/ וכולי תקווה/ כי במהרה תפשוט מדיך/ אל נחלתי נחלתך/ תחזור."

עדנה, אמו, כתבה לו ב-5.12.2000 את השיר "בני": "בני יקר ויפה עיניים/ בני גבוה ורחב כתפיים./ נער ביישן, רציני, מתחשב/ נער רגיש צנוע ועניו.// על הגנת המולדת בגבול הצפון נחטפת/ בסיור שיגרתי על-ידי החיזבאללה נשבית./ חייליך חיכו שתהייה סמל מחלקה/ בך בטחו ואיתך יצאו לפעולה.// אנו מאוד מאוד מתגעגעים/ ולאות חיים אנו מחכים./ שגרירים, שרים וראשי ממשלה/ רבנים וכמרים משתפים פעולה/ לשחרור מהיר מידי החיזבאללה.// מבטיחים אנו לך כי לא נשקוט ולא ננוח/ ונפעל בכל הכוח,/ לשובך המהיר מן השבי/ יחד עם חבריך עומר ועדי.// בני שלנו היה שם חזק/ עד לשחרורך במהירות הבזק./ אוהבים אותך."

"שיר תפילה" שכתבה אמו ביולי 2001: "שלוש אמהות מתפללות לאלוה/ שיחזק את הבן וייתן לו מרגוע./ שלוש אמהות מתפללות תמיד/ שייתן רחמים בליבו של מזיד.// שלוש אמהות מתגעגעות לחבק/ בן יקר שתמיד מפנק./ שלוש אמהות חושבות כיצד/ לחזק את הבן העומד לבד.// תשעה חודשים חלפו במהרה/ חודש עשירי נכנס לספירה./ אנשי שלטון וארגונים הומניטריים/ מידע חיוני לא מסרו עדיין.// בן אהוב החזק מעמד/ אל תישבר ואל תמעד./ שלוש אמהות מתפללות לאל שבמרומים/ שתשובו הביתה בריאים ושלמים./ "ושבו בנים לגבולם, אמן"."

בפברואר 2002, כתב אביו את השיר "סיוט": "ציפייה לסוף סיוט/ חיבוט חיבוט/ ועוד חיבוט/ שבר עוד קימוט/ נחרט בכידון/ וננעץ בנדנוד."

בנובמבר אותה שנה כותב האב "לבני": "בני!/ הגעגוע נמתח עד קצה הזמן/ ונתקע בהמיית הלב/ מלים הן רק נחמת רגע/ לתעוקת הלב/ והכאב מפלח כל חדר/ לך ילדי."

בינואר 2003, כתב אביו את השיר "אבוד": "דע לך כי איני יודע/ החי אתה או מת/ ומדוע/ איש לא אמר לנו/ אותנו לא שיתף/ במידע, בעובדות פן ייחשף// אלו שחטפו אותך/ יום קודם, בברכת שלום,/ ברכת ברט תכול על ראשם,/ מזימה להם חרשו/ בך בצעו את זממם// הצעקת עדי או עומר?/ מה אמרת להם?/ השלחת שדר?/ הניסית לפרוץ גדר?/ או שסתם חתמת,/ לא אמרת, לא הגית.// ואתה פצוע ושותת דם/ על אדמתם/ ברגל ביד או אולי לידם,/ קסדה, רובה ליד מושב,/ "סופ"שית", רכב שרוף./ ממערב הר דב מצפון ההרדוף.// לבד, רחוק במחשך/ איני יודע היכן, ביער או בחורש/ בעיר או בכפר/ בבור או באור/ אסור או מותר,/ ביחד או לחוד,/ שמח או גלמוד,/ ביבשה או במים,/ רחוק מהעיניים."

בשיר "רצוני כי תדע" כותב אביו במרס 2003: "רצוני כי תדע/ אין זה סיפור ולא אגדה/ אין מקום על הגלובוס אותך לא חיפשתי/ אין בעולם הזה/ מושל שליט או נשיא אותו לא ביקשתי// רצוני כי תדע/ זו היא האמת ורק האמת/ כי לא היה מי שאיתו לא רצתי להתעמת/ לטעון להוכיח/ לשאול לקרוא, להביט בעיניים ולתהות// רצוני כי תדע/ שלא היו ימים ולא היו לילות/ בהם לא נפגשנו, בחום בקור באביב ובסתיו/ רצינו את אשר/ קרה לך לדעת// רצוני כי תדע/ שבימי הולדת שבתות וחג אנחנו לבד/ לנו אתה חסר/ לצחוק לריב להשתגע/ לומר שלום לחבק לנשק להשתעשע// רצוני כי תדע/ בבית הכנסת בבואי להתפלל/ ראשי בטלית מכסה/ חרישית קורא לאל/ אולי קולי ישמע, תפילתי יקבל// רצוני כי תדע/ פותחים את ההיכל/ מתקרב אני משתטח/ פותח בתחינה/ באל בוטח// רצוני כי תדע/ אלחם עד אחרון הרגע/ נקודה."

שיר געגועים "בני שלי", שאמו עדנה כתבה ביום 30.10.2003: "בני שלי בן יקר/ עד מתי עליך לא אדע דבר?/ עד מתי אחקור אדרוש?/ עד מתי אחריך אבלוש?// בני שלי בן יקר/ האם חם לך או קר?/ האם בך מטפלים כראוי?/ האם המועד לשובך חזוי?// בני שלי בן יקר/ מתי יגיע אותו מחר/ שאליו אני מתפללת?/ לשובך אני מייחלת// בני שלי בן יקר/ החזק מעמד בנכר/ השחרור קרוב/ מן השבי תשוב// בני שלי בן יקר/ כל הארץ תגיל תשמח/ לבורא עולם נתפלל/ ונאמר ברכת גומל// בני שלי בן יקר/ עד מתי?"

ב-4.6.2004 כתבה אמו שני שירים. השיר "סיום": "ראש אכ"א צלצל בשלוש בלילה/ למטוס הוכנסו ארונות שלושה/ עם ישראל בכה עם כל המשפחה/ כך הלומים עמדו בוכים ואין נחמה// ארגון החיזבאללה וארגון האו"ם/ את המחיר ישלמו עד תום/ על תקוות שהיו בשיא ובשפל/ על שלוש וחצי שנים של סבל// מסע לוויה ממלכתית נערכה/ ברחובות העיר שיירה עברה/ עם משמר אופנועים כמו למלך/ אנשים הצדיעו בצד הדרך// נער ענו וצנוע/ נער אהוב ויקר/ אל קבר הורד/ ומסך חייו עליו ירד/ "השם יקום דמך"."

והשיר "בני שלי": "חולמת אני בלילה/ חושבת עליך ביום/ עומדת ליד קברך/ ואיני מאמינה// שלוש וחצי שנים של תקוות/ היו לחלום בלהות/ וקשה להאמין שאותך לא נחוש/ וקשה להאמין שאיתך לא נדוש// העולם נראה מוזר ורדוד/ כשצלע אחת נקרעה ממקומה/ כשצלע אחת לעולם אבדה/ בלב יש רק ריקנות// עומדת ליד קברך/ ואיני מאמינה/ האם זה אתה?/ שהשם יקום דמך/ בני יקירינו יהיה זכרך ברוך."

אחותו דפנא כותבת לו: "בני אחי היקר, 1,210 ימים ספרנו עד שהוחזרת לקבורה. ואני עדיין סופרת את הימים מאז שנחטפת, מאז שנהרגת. ועדיין מחכה שתדפוק על הדלת בקצב המיוחד הזה שלך, והדלת תיפתח, ואתה תהיה שם עם המדים המאובקים, עם תיק מלא בגדים ועם ריח של צבא.... ונחזור להיות מה שהיינו./ ונצא לטייל, ונלך לקניות ונצחק./ ונצחק ונתחבק ונספר לך מה היה כשלא היית פה, ואתה תספר לנו מה שפיספסנו./ ונשב בארוחת שישי ובשבת בבוקר, נגחך בזמן שאבא מברך, ובסוף הארוחה הוא יהרהר, ואנחנו נצחק./ ואחר-כך נדמיין ביחד את העתיד שלנו - איך נגור שלושתנו - אפרת, אתה ואני בקוטג' תלת-מפלסי ליד אבא ואמא, ונעשה בייביסיטר אחד לילדים של השני, וניזכר באיך זה היה כשהיינו ילדים, עם השמרטפית הצעקנית... ונתחבק ונצחק./ ואמא תזיל דמעה, והעיניים של אבא יזרחו מגאווה. כמו אז, לפני שנחטפת.

"בני, כל שיר חדש שמתנגן ברדיו - אני מנסה לחשוב אם היית אוהב או לא, וכשהחברים שלך חוזרים מטיולי השאנטי - אני חושבת לאן אתה היית נוסע ואיך אתה היית חוזר. ומה היית אתה לומד, ואיזו עבודה היית מוצא, ועוד איזו חברה היית מביא הביתה... הדף קצר מלהכיל את המחשבות, הרגשות והדמעות. אוהבת אותך מאוד, אחותך, דפנא."


(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

http://www.izkor.mod.gov.il/HalalKorot.aspx?id=514809

רס"ן ירמי כהן - בן בת שבע ומשה. נולד ביום כ"א באלול תשל"ג (18.9.1973) בגבעת שמואל, אח לזיו ועדי. ירמי נקרא על שם דודו, שנפל במהלך פעולה צבאית בבקעת הירדן בשנות השבעים. ירמי היה ילד פעלתן ותוסס, שעיניו הכחולות האירו והעידו על סקרנות רבה ופתיחות לעולם. בהיותו בן ארבע עבר עם משפחתו לתל אביב והחל את לימודיו בבית-הספר היסודי "תל חי". בהגיעו לכיתה ה' עבר עם משפחתו לכפר סבא, שם למד בבית-הספר היסודי "אוסישקין" והמשיך לחטיבת הביניים "יגאל אלון". ירמי, אשר ינק מבית הוריו את אהבת הארץ והאדם, גילה מודעות פוליטית כבר מגיל צעיר והשתתף בערנות בכל דיון שהתקיים במסגרת שיעורי החברה בבית-הספר. ב"ספר הזכרונות" של בית-הספר, כתבו החברים: "מעשה בירמי כהן, שעיניו הכחולות, שאין כמוהן, בפוליטיקה מתעניין, בוויכוחים מצטיין, עוד תהיה לנו איש צבא כהוגן".

בצעירותו, הצטרף ירמי לתנועת "הנוער העובד והלומד". חניכי התנועה היו קרובים לדעותיו, לכן פרש כעבור מספר חודשים ועבר לתנועת "השומר הצעיר", מתוך כוונה להשפיע על החברים ולהביא לשינוי גישתם השמאלנית. שם מצא כר נוח לניהול ויכוחים סוערים בדבר הצורך לשמור על הנכסים הלאומיים של ארץ ישראל. לפני גיוסו לצה"ל, הצטרף לפעילות בתנועת "התחייה", כי הוא קשור לאדמתו, קרוב בלבו למסורת, שומר על מנהגיה ומתייחס בכבוד ובהערכה לדת. ירמי ניחן בחוש טכני מפותח. למרות תקוותו של אביו כי ילמד במגמת טכנאים, בחר ירמי ללמוד בבית-הספר הריאלי בחיפה ולהצטרף לפנימייה הצבאית. הוא גילה חריצות והתמדה וסיים את לימודיו בהצטיינות. בפנימייה רכש חברים רבים, המספרים על שאיפתו של ירמי למצוינות ועל חלומו לקריירה צבאית. ירמי בגר והיה לבחור גבה קומה, זקוף ובוטח, חייכן ומחושב. ספורטאי מוכשר, שמתום לימודיו ועד הגיוס שיחק בקבוצת הכדורסל של "מכבי" כפר סבא.

בתחילת חודש דצמבר 1991 התגייס ירמי לצה"ל וביקש לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות עבר קורס מפקדי טנקים. עד מהרה התבלט בכושר המנהיגות, בשאפתנות, במוטיבציה ובטוב לבו כשסייע לחבריו במסעות ובתרגילים. ירמי זומן, הראשון מבין בני מחזורו, לקורס קצינים, סיים את בה"ד 1 בהצטיינות ואת ההשלמה החילית וצורף כמדריך לסגל המדריכים של בית-הספר לקצינים. ירמי הדריך שני מחזורים, ובסיומם קיבל את סיכת המ"מ המוזהבת. למרות שהתבקש להמשיך מחזור נוסף, סירב, כי רצה לממש את ייעודו בצבא. ירמי היה לקצין הראשון מבין חבריו ורק כעבור תשעה חודשים הצטרפו קצינים נוספים.

ירמי היה פרפקציוניסט, גילה חוכמת חיים, תבונה רבה, אומץ לב ונכונות למלא משימות קשות. מפקד הגדוד התרשם עמוקות מאופן תפקודו, קידם אותו לתפקיד קצין המבצעים ובהמשך, שלח אותו לקורס מפקדי פלוגות. ירמי סיים את הקורס בפרק זמן קצר ביותר, עוד בהיותו בסדיר, והיה למ"פ הצעיר ביותר בצה"ל. הוטל עליו לפקד על פלוגה בגדוד "סופה". ירמי קיבל את טנק המרכבה החדיש ביותר והופקד להגן על גזרה קשה, מורכבת ומסוכנת. חודש לאחר שהגיע לגדוד עלה לשרת בלבנון. מערכת היחסים בינו לבין מפקד הגדוד התפתחה בהדרגה ועם הזמן הפכה למערכת של יחסי קירבה, הבנה, אמון והערכה הדדית. מספר המג"ד: "בשלב תרגילי המחלקות הוא ממש התחיל לפרוח, גיליתי אצלו צדדים חדשים מבחינה מקצועית: ירידה לפרטים, הכנה מסודרת, הכול הלך טיפ-טופ, הוא היה פשוט מצוין".

ירמי היה ידוע בדאגתו הרבה לחייליו ובחוסר נכונותו להתפשר בכל מקום בו היה חשש שנעשה עוול למי מהם. חייליו ידעו להעריך את מפקדם והעריצו אותו. במהלך שירותו זכה ירמי להיכרות אישית עם הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין שחק, שסיפר: "פגשתי את ירמי ברמת הגולן, בשני ביקורים שונים באימונים, באופן מקרי. בפעם הראשונה ביקרתי אצלו בתרגיל פלוגתי. ראיתי אותו מנהל את התרגיל והוא הסביר לי איך הוא מכין את הפלוגה למשימות שלה, כולל המשימות בלבנון. ראיתי אותו ואת הפלוגה פועלים באופן יוצא מהכלל וברמה מקצועית גבוהה. בסוף התרגיל נשא ירמי דברים בפני ובפני הפלוגה וציין עד כמה הוא בוטח בה וראיתי עד כמה החיילים בטחו במ"פ ירמי. כמה שבועות אחר כך ראיתי את ירמי בתרגיל גדודי. ידו היתה חבושה עקב פציעה. ראיתי אותו, עם היד החבושה, מנהל את הפלוגה כמו שמפקד פלוגת טנקים מעולה יודע לנהל פלוגה." אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, הוסיף וציין: "בתרגיל הגדודי ניכרה השפעתו של ירמי על הרמה הגבוהה בביצועי הפלוגה". לדברי המג"ד, "אם ירמי היה רוצה להישאר בצבא, המערכת היתה מחבקת אותו וממריאה אתו קדימה". קצין החימוש של החטיבה דיבר על "נועם הליכותיו, הסמכותיות שלו, כשהוא מדבר אתך אתה מרגיש שעומד מולך אדם בעל שיעור קומה". ירמי עתיד היה לעלות עם חייליו לבופור וכדרכו, ביקש ללמוד את הגזרה על מנת להכשיר את חייליו למשימות הצפויות בלבנון. ירמי לא זכה לחזור ממשימה זו, מסכת חייו נקטעה באסון המסוקים בשאר ישוב. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם ירמי. בן עשרים ושלוש היה בנופלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי "סגולה" בפתח תקווה. הותיר הורים ושתי אחיות, וחברה - רויטל. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סרן.

מפקד העוצבה ספד לירמי במילים חמות: "לפני שנה קיבלת את פלוגה ג' בעוצבת 'ברק'. עברת את כל שורת התפקידים בגדוד, ממפקד מחלקה, לתפקיד הקמב"ץ, תפקיד המיועד רק למ"מ המצטיין, ובאופן טבעי המשכת לתפקיד הנכסף של מפקד הפלוגה... ביצעת עם פלוגתך משימות רבות וקשות באימונים, בתעסוקות מבצעיות ובשמירת הכוננות בצפון רמת הגולן. את כל זאת עשית בדרך המיוחדת לך. בעשייתך, הגעת להישגים השמורים רק לשורה הראשונה. כולנו ראינו בך דור המשך לשורת המפקדים הבכירים בעוצבה. אני, מפקדך וחייליך, מרכינים ראש ומצדיעים לך. שלום לך אחי השריונר".

במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "ירמי היה סמל ודוגמה למפקד אהוב על חייליו, בעל יכולת גבוהה, כושר ניהולי ופיקודי, שחייליו ילכו אחריו לכל משימה". אחד מחייליו, כתב: "יש אנשים שנשארים לחיות גם לאחר המוות. אתה, ירמי, אדם כזה. נשארת אתנו, אנו מרגישים אותך, מבלי לראותך, יום יום..." מ"מ בפלוגתו של ירמי, כתב: "בשבילי, ירמי תמיד היה - וכך יישאר - דמות להערכה, דמות שאפשר ללמוד ממנה... הוא נתן השראה לכל מעשיי בגדוד, כל תפקודי כקצין בגדוד היה בהשוואה אליו... בשבילי, הוא היה מצד אחד - דמות הקצין האידיאלי, המקצועי, הישר, האמיץ והתקיף, ומצד שני - דואג לחייליו כמו אב לילדיו."

ידידתו של ירמי, ששירתה כקצינה, כתבה למשפחה: "קרן ממנו אור מיוחד. היה לי ברור שירמי הוא קצין מצטיין - ובכל זאת תמיד היה כה צנוע. שמחתי ללמוד דרכו שבדור שלנו יש עדיין ציונות, אמונה אמיתית ויופי מדהים שכזה. ירמי היה יפה כלפי חוץ, אך מתוכו נבע יופי עמוק עוד יותר - היופי של נפשו הזכה." חבר אחר, כתב: "אתה: חבר, מפקד, מחנך, דמות, מודל לחיקוי על כל רמ"ח איבריך, איננו... רגעים קסומים ידעתי אתך. רגעים של קושי רב, רגעים של אושר, צחוק והשתטות עד אובדן חושים. הכרתיך בראש ובראשונה כאדם, יפה תואר ומראה, חכם, מתחשב, עקשן, קשוח, תמיד היית אתה. תמיד עושה את הדברים בצורה הכי טובה שאפיינה רק אותך... דמותך, אופייך, יופייך הפנימי והחיצוני כאחד, התכונות הנדירות הללו שאפיינו אך ורק אותך, יישארו עמי לנצח וילווני תמיד. מדמותך נשאב את הכוח ולאורך נלך בהשקט ובביטחה, בהצנע לכת, כפי שהלכת אתה ועזבת את כולנו".

לזכרו של ירמי הוקם חדר תדריכים בגדוד, כחלק מעקרונותיו ואמונתו בחשיבות ההכשרה וההדרכה של החיילים והסגל.


(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

חיים שטורמן בן מנוחה ואברהם משה. נולד בב' בטבת תרנ"ב (2.1.1892) בעיירה צ'ברונה שבפלך קייב באוקראינה. בשנת 1906 עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה ביפו, מקום שם למד זמן-מה בגימנסיה "הרצליה". כשנתייתם מאביו עברה המשפחה לסג'רה וחיים הנער החל למשוך בעול המשפחה והרבה לעבוד בחריש. במרוצת הזמן עברה אמו ליבנאל והקימה שם מטבח קטן לפועלים. גם שם המשיך חיים בעבודה הקשה ועם זאת נרתם גם לשמירה. בגיל 18 הצטרף לאירגון "השומר" בחדרה, בה התנסה בכל תלאות השמירה ובעיותיה, התיידד עם חברים לשמירה ועם פועלים בעבודה ונקשר קשרי-נפש עם המושבה, לאדמתה ונופה. בעיקבות היתקלות עם רועים ערבים באחד הימים נאסר והיה כלוא תקופת-מה בכלא עכו. במכתביו מן הכלא ביטא את חיבתו העזה לטבע, לחי לצומח ולאדם באשר הוא אדם. במשך פעילותו ב"השומר" עשה בתל-עדשים, רחובות, מסחה וכינרת. בשנת 17-1916 השתתף חיים במאמצי הישוב להשגת נשק להתגוננות, בעיקר ברחובות ובמאורעות תל חי של שנת 1920 תרם חלקו במשלוח עזרה בתגבורת מצרכים ותחמושת. ב-21.9.1921 היה עם ראשוני העולים על הקרקע ליד מעין חרוד. הוא התערה היטב בחיי המשק החדש ונבלע ראשו ורובו בהקמת ענפיו השונים כשאישתו עומדת לימינו.בי"ח אלול תרצ"ח (14.9.1938), בדרכו מבית שאן לטירת צבי לקבוע את מקום ישובה של קבוצת מעוז, נהרג חיים בעלות רכבו על מוקש ועמו נפלו גם שניים מחבריו. נקבר בעין-חרוד. הניח אישה, בן ושתי בנות. בנו משה נפל במלחמת העצמאות על הגנת עמק בית שאן (1948), נכדו חיים נפל בקרב על האי גרין (1969).
חיים שטורמן בן משה וראומה. נולד ביום י"ח באלול תש"ו (14.9.1946) בקיבוץ עין חרוד. חיים, שנולד ביום היווסדו של הקיבוץ, נקרא על שם סבו, חיים שטורמן ז"ל, שהיה איש "השומר", מראשוני עין חרוד ומגיניה ומפעילי ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, אור ליום ה' באב תשכ"ט (20.7.1969), נפל רס"ל חיים בקרב, בפשיטה על האי גרין במפרץ סואץ. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ עין חרוד.

אריה שמעיה שטראוס יליד גרמניה נפל בכפר פלוג'ה כלוחם בחטיבת גבעתי במלחמת השחרור, ואחיינו אריה יהושע שטראוס נפל בסולטן יעקב כמט"ק שיריון. האחיין היה חבר טוב של אבא שלי


http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=77019 הדוד
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=98901 האחיין

[CENTER][B]חפ"ש