לאור העובדה כי האשכול הקודם אכן הפך כבד וגדול מדי להלן אשכול ההמשך:

בסוף חילקו לפלשתינאים תמונות של זריחה\ מאת עמוס הראל

לפני כעשרה ימים נפגשו 15 קצינים ישראלים ו-15 פלשתינאים בטול כרם למפגש פרידה ממח"ט אזור מנשה, פיני לוי. באזור אפשר לראות את ניצני הסדר הקבע: פרוזדורים ארוכים שמחברים את גושי ההתיישבות היהודיים. אבל לוי אומר שהאזור שקט יחסית. גם האווירה בפגישה היתה נינוחה. כולם השתדלו לא לדרוך על יבלות

ביום ובשעה שבהם נפגשו בראשונה אהוד ברק ופארוק א-שרע בוואשינגטון הלך אלוף משנה פיני לוי, מפקד החטיבה המרחבית של צה"ל באזור מנשה, לבקר בפעם האחרונה את עמיתיו הפלשתינאים בטול-כרם. אחרי כמעט שנתיים כמח"ט עובר לוי לתפקיד סגן מפקד כוחות צה"ל בעזה, ולסבב הפרידות המתבקש מהיחידות בגזרה וראשי המתנחלים נוספו המפגשים עם הפלשתינאים - המושלים ומפקדי החטיבות של שתי הערים המרכזיות באזורו, ג'נין וטול-כרם.
בשעות הבוקר לא היה ברור עדיין אם הפגישה תתקיים כמתוכנן. יומיים קודם לכן, בשעת לילה מאוחרת, הרג כוח מיחידת דובדבן את בכיר מבוקשי החמאס בדרום הגדה, איאד בטאט, ופעיל נוסף בארגון. בסופו של דבר הוחלט על קיומה, והצדדים רק סיכמו כי לא תפורסם מראש הודעה לכלי התקשורת.
לוי הוא קצין צנחנים בן 36 המתגורר ביישוב צור יגאל שעל הקו הירוק, ליד כוכב יאיר. בעבר היה מפקד גדוד בבית הספר למ"כים, מפקד בסיס הטירונים של חטיבת הצנחנים וסמח"ט באזור חברון, סגנם של המח"טים גדי שמני ויגאל שרון ("השירות בחברון", אומר לוי, "היה בית ספר טוב לחיים, בתנאי שאתה נשאר בחיים"). בגדה הוא משרת קרוב לארבע שנים. יחד עם השירות הצפוי בעזה, יבלה חמש שנים בשטחים, החופפות פחות או יותר את מימוש השלבים המכריעים בתהליך השלום בין ישראל לפלשתינאים.
הקצינים הבכירים שמציב היום צה"ל בשטחים שונים מקודמיהם. עד לאינתיפאדה היו השטחים ארץ גזירה צבאית. בהדרגה, כשהאינתיפאדה נהפכה למשימה העיקרית, חייבו הרמטכ"לים גם את הקצינים המצטיינים לעבור בשטחים. אבל אם אז חיפש צה"ל קצינים עם "רצח בעיניים", תפקיד מח"ט השטחים בתקופת הדמדומים הנוכחית מורכב בהרבה. היום זו תחנה הכרחית במסלול. רוב מפקדי החטיבות הסדירות בשנים האחרונות (התפקיד היוקרתי ביותר לאלוף משנה) עברו שם: גדי אייזנקוט, גדי שמני, ליאור שלו. כשישלים את שירותו בעזה יתמודד גם לוי (כמו עמיתיו בחברון וברמאללה, נועם תיבון וגל הירש) על תפקיד מח"ט סדיר.
כמו מפקד האוגדה שלהם, האלוף יצחק איתן, המח"טים מפוכחים מאוד ביחסם לפלשתינאים. אין להם ציפיות גדולות מהצד השני, אבל נדמה שבסך הכל התיאום הביטחוני היום-יומי בין הצדדים מתנהל היטב. שלא כבעבר, אין שמץ של התנשאות ביחסם לאנשי הביטחון הפלשתינאים, וכיום המח"טים מדברים על שיפור כלכלי והקלות בתנאי החיים כמרכיב הכרחי בביטחון - אבחנות שנשמעו לפני שנתיים-שלוש רק מפי קציני המינהל האזרחי.

הגזרה השקטה

בינואר אשתקד, כשלוי עשה חפיפה לקראת כניסתו לתפקיד עם המח"ט הקודם, אלוף משנה פ', ביקרו השניים במאחז נח"ל-גינת החולש על הכניסה הצפונית לג'נין (ועומד כעת להימסר לפלשתינאים במסגרת הסכם שארם א-שייח). בנקודת התצפית, מעל העיר, התנהל ביניהם ויכוח. לוי, שהגיע מחברון הלוהטת, שאל מדוע אין נוכחות בולטת יותר של הצבא, "לצורכי התרעה". פ', יוצא השייטת, הסביר שאין צורך. מראה החיילים, בקרבת העיר, רק יגביר את המתח והחיכוך. היום, מנוסה יותר, לוי נשמע מעט אחרת. הוא מדבר בשבחי "החתימה (נוכחות גלויה) הנמוכה" ומגדיר את משימתו "הגנה טובה על היישובים הישראליים והצירים לעומת עדיפות פחותה לכל מה שלא משפיע ישירות על הישראלים".
הגזרה שלו שקטה מאוד בחודשים האחרונים. בממוצע, הוא מספר, נרשמות שם כ-15 תקריות של יידוי אבנים. ביום? "מה פתאום? בחודש".
לעומת זאת, בשבוע האחרון עלה מספר התקריות ברחבי הגדה, כנראה על רקע תסכול ברשות מהזנחת הערוץ הפלשתיני לטובת סוריה. טול-כרם וג'נין נותרו שקטות. התיאום הביטחוני בין הצדדים כאן עולה בדרך כלל על זה שבאזורים האחרים. כשהמח"ט הישראלי רוצה לעבור דרך שטח A' ג'נין למשל, הוא אינו נדרש לתאם את כניסתו מראש עם עמיתיו הפלשתינאים.
רגע אחרי שלוי מסיים להסביר את הדברים הללו חוסם את דרכנו רכב פלשתיני בתוך הכפר ענבתא, שטח A, מן הרכב יוצא קצין בכיר, זועם. "אני אלוף משנה בצבא (משטרה פלשתינית)", הוא צועק, "מה אתם עושים פה? מי אישר לכם להיכנס לכאן בלי ליווי?" המח"ט הישראלי מסרב לעזוב והקצין הפלשתינאי, אחרי בירור קצר בקשר, מחליט שלא להתעמת אתו. כשהפלשתינאי אומר שהוא משרת ברמאללה, מתברר המקור לאי הבנה. "תבדוק עם הקולגות שלך. אצלנו בגזרה הדברים עובדים אחרת", אומר לוי וממשיך לנסוע.
על השנה האחרונה באזור העיבה חוליית טרור אחת, מהכפר עראבה ליד ג'נין. בתוך זמן קצר יחסית ביצעה ארבעה פיגועי ירי, שבהם נפצעו שלושה מתנחלים. השב"כ וצה"ל ניהלו מצוד ממושך ומתסכל אחריהם. פעם אחר פעם הם פגעו במתנחלים ומיד ברחו לשטח A, ישראל התלוננה וברשות משכו בכתפיים. לבסוף נתפסו שבעת חברי החוליה. בחקירתם התברר כי היו חברים בג'יהאד האיסלאמי.
מפעילם הוא איש הג'יהאד הבכיר בצפון הגדה, איאד חרדאן, ששלח להם הוראות מתוך כלא ג'נייד הפלשתיני בשכם. אחרי שפקודיו נעצרו החליט חרדאן שהגיעה העת לעשות את העבודה בעצמו. הוא ברח מהכלא יחד עם שניים מחבריו. בלחץ ישראלי הסגירו עצמם לרשות, אבל בצה"ל חוששים שבין לבין הספיקו להכין תשתית לפיגוע נוסף.
השקט באזור קשור בראש ובראשונה לכלכלה. בערי התפר, קלקיליה, טול-כרם וג'נין, האינטרס הראשון במעלה הוא קיום מסחר תקין. הפרנסה נשענת ברובה על קונים ישראלים, ואל הערבים שבהם מצטרפים באחרונה יותר ויותר יהודים. הצד השני של הדו-קיום הוא מערכת פלילית מסועפת, שלה שותפים עבריינים משני הצדדים.

"הותרת רושם טוב"

זו גזרה מעניינת, אומר אל"מ לוי. "זה האזור היחיד בשטחים שבו יושם התהליך המדיני, אחרי הסכם חברון. גם ממשלת נתניהו (בהסכם וואי) וגם ממשלת ברק (בהסכם שארם א-שייח) העבירו כאן שטחים לפלשתינאים". בקרוב אמור לעבור כאן לידי הרשות נתח נוסף. התוצאה - שלא כמו באזורים אחרים בגדה - היא רצף פלשתיני מהותי. עיון במפה מגלה כאן את ניצני מפת הסדר הקבע: פרוזדורים ארוכים שמחברים את גושי ההתיישבות היהודיים וכמה התנחלויות מבודדות, שחלקן כנראה יצטרכו להתפנות.
"מי שמסתכל במפה ורואה את הפרוזדורים הללו בין שטחי A עשוי להרגיש מאוים", אומר לוי, תוך כדי נסיעה בכביש 60 לכיוון ג'נין. "אבל אתה רואה שבפועל עוברים כאן מאזורי C ל-B ודרך A, בכלל בלי להרגיש". כרגע החיכוך בין הצדדים קטן, אך די להביט מהכפר סילת א-דאהר בהתנחלות חומש, על ההר שמעליו, כדי להבין שמתכון לדו-קיום בשלום אין כאן. מדי פעם נוקט לוי תכסיסים מתקופה אחרת. כך סגר את החנויות לאורך הכביש הראשי בכפר בעקבות יידוי אבנים מבית הספר הסמוך. התשובה הפלשתינית: סביב בית הספר נמתחה גדר והוצב שומר חמוש באלה. שום אבן לא נזרקה מפתיחת הלימודים.
בביקור בחומש חוטא לוי, בפעם היחידה בשיחתנו, בהכחשה מסוימת של המציאות. "אני לא חושב שחומש מפריעה במיוחד לפלשתינאים. הקצינים שלהם לא משדרים את זה בשיחות אתי". זו אבחנה מפתיעה, בהתחשב בכך שהשיחות בין הצדדים, לעדותו, גלויות למדי. "הם לא מסתירים את זה שבסוף התהליך רצונם לראות מדינה פלשתינית שבירתה תהיה ירושלים. כשהגבלנו את המעבר לתפילות בהר הבית, הם שאלו אותי: מי אתה שתחסום את דרכנו להתפלל בבירה שלנו?"
המפגש בטול-כרם משתלב בארוחה המפסקת של צום הרמדאן. האווירה, בסך הכל, משדרת נורמליות. בכניסה למשרד המושל לוי מקפיד להשאיר את נשקו האישי אצל נהגו. הוא גם נכנס לעיר, באופן מוצהר, ברכב לא ממוגן. עם זאת, שני הצדדים מקפידים לצלם בפירוט את המפגש, וההתעכבות של הצלם הפלשתינאי על פניו של כל קצין ישראלי מעידה כנראה שהעניין שלו אינו רק בקידום ההבנה בין העמים אלא גם במעט מודיעין.
מכל צד משתתפים כ-15 קצינים. בין הישראלים גם שלוש קצינות. חלק מהישראלים מתחבקים עם עמיתיהם הפלשתינאים. אבל השיחות, כמו הנאומים הרשמיים, מעט מאולצות. ניכר מאמץ שלא לדרוך על היבלות של הצד השני. רק סגן מפקד הדי-סי-או הפלשתיני (משרד התיאום הביטחוני) לא עושה חשבון לאיש ועוקץ בגלוי את קציני צה"ל. בסופו של דבר, הרושם הוא שהיחסים בין אנשי הביטחון של שני הצדדים תקינים. העוינות בין המתנחלים לתושבים הערבים גדולה יותר, אבל הקצינים כבר התרגלו לעבוד ביחד. עידן הדמוניזציה של האחר חלף. השגרה של התיאום הביטחוני חזקה יותר.
המפקדה הפלשתינית הוקמה באותו בניין ששימש את החטיבה המרחבית של צה"ל בתקופת הכיבוש. האוכל השתפר מאז, אבל הבניין נותר צפוף, חשוך ומוזנח. רק לשכתו של המושל מטופחת יותר. המושל הפלשתיני, עז א-דין אל-שריף, מדבר על עידן של שלום לשני העמים. "הותרת עלינו רושם טוב מאוד, אלוף משנה פיני. פעלת לצמצם את הבעיות למינימום". אנחנו כמעט אומה אחת, נסחף המושל אחר מלותיו. "הפוליטיקאים מדברים על הסדר קבע. כולנו תקווה שיגיעו לפתרון. בגזרה הזאת נלחמים בטרור ורוצים לחיות יחד בשלום. זו מדיניות היו"ר והיא משתקפת כלפי מטה", הוא אומר, תמונת ערפאת צופה בו מעל הקיר.
לוי משיב במלים זהירות. "אנחנו צריכים להצליח ביישום מה שיקבעו המדינאים. קל מאוד לעצור את התהליך בדרך. זו לא תהיה שנה קלה, כי הם יצטרכו לקבל את ההחלטות הכי קשות, שמהן נמנעו במשך השנים, אבל שני העמים החליטו על שלום. המפקדים בשטח הם הערובה לניהול תקין של התהליך". לעמיתיו הפלשתינאים מחלק המח"ט הישראלי שי - תמונות של זריחה. העצה הכי טובה שנתן למחליפו, אלוף משנה אפי, היתה "ללמוד לקרוא נכון את השטח. יש כאן שתי ערים באזור, אבל המח"ט הישראלי הוא היחיד שצריך לטפל בשתיהן. יתר הגורמים - שב"כ, מינהל, משטרה - כולם עובדים בנפרד בשתי הגזרות. אפילו כשאתה מבקר אצל מושל טול-כרם, הוא שואל אותך מה חדש בג'נין". אין כאן משימות פשוטות, הוא אומר. "לדאוג להעביר מכלית מים לג'נין, כשיש שם מחסור, זה לא דבר שלמדתי בבית הספר לקצינים. זו מציאות שכל הזמן משתנה. כל יום צריך לעשות הערכת מצב מחודשת".
בראש השיירה שליוותה את המח"ט הישראלי לתוך טול-כרם נסע רכב צבאי. בעודם ממתינים להוראה לצאת לדרך ירדו ממנו שני חיילים. האחד לבש מעיל בצבעי משמר הגבול. השני, בכובע גרב והופעה מעט מרושלת, נראה כמו מילואימניק. רק מבט מדוקדק יותר גילה, על סמך רובי הקלאצ'ניקוב שנשאו עליהם, שהיו אלה שוטרים פלשתינאים.
("הארץ", 26.12.1999)

* אלוף משנה פ' הוא אילן פז

-

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=231146

דוביק תמרי: "בואו נילחם בחמאס בשיטות שלו"\ מאת ירון סבוראי

למפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, תא"ל במיל. דוביק תמרי מקיסריה, בעל עיטור העוז ושני צל"שים-הרמטכ"ל, יש כמה רעיונות להמשך המלחמה שאחרי המלחמה, שלא שמעתם בשום מקום. בלעדי ל"מגזין המושבות": איך? לאפשר לפלשתינים להקים מדינה ברצועת עזה עם סמכויות מלאות. אבל אם ימשיכו במלחמה – לפתוח נגדם במלחמת ארטילריה שתימשך שבועות וחודשים. "נשתדל לא לפגוע באזרחים חפים מפשע, אבל נמוטט אותם נפשית וכלכלית, בדיוק כפי שעשו לנו בדרום... עד שתושבי עזה בעצמם יבינו שהם לא יכולים יותר ובעצמם יפילו את המנהיגים שלהם". ויש לו עוד רעיונות. ראיון עם קצין והיסטוריון שראה לאויב את הלבן בעיניים

בתור קצין מודיעין ראשי לשעבר של צה"ל ומפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, תת-אלוף (במיל.) דוביק תמרי צופה בטלוויזיה בקרבות המתנהלים בעזה בדרך שונה לחלוטין משלנו. פעם איש מודיעין, תמיד איש מודיעין, גם אם פשט את המדים לפני כ-25 שנה.
דוביק תמרי כבר בן 72. אבל הוא נראה צעיר ב-15 שנים לפחות. הראיון איתו התקיים בראשית השבוע בביתו בקיסריה. דיבורו תכליתי בלי שמץ של התנשאות. הוא מתנסח בבהירות ובזהירות. שוקל כל מילה. ככה זה, אולי, כשאתה יודע יותר מדי.
אנחנו יושבים בחדר העבודה שלו. על הקיר מאחוריו תלויה תמונת שלושת האחים לבית תמרי: תא"ל שי תמרי, האלוף נחמיה תמרי ז"ל ודוביק עצמו. שולחן העבודה גדול ומכוסה ניירת, מכתבים וספרים.
רבות מהתמונות בחדר העבודה בשחור-לבן והן צולמו בשדה הקרב עצמו. מה שמוכיח יותר מכל שהמארח שלי יודע "דבר-שניים" על שדה הקרב ועל המחיר המדרש- מגובה העיניים.
כן, גם הוא ראה יותר מפעם אחת את "הלבן של העיניים" של האויב. בדיוק כמו שר הביטחון אהוד ברק, כפי שהתבטא פעם.
היום הוא חוקר בכיר במכון לחקר תורת המערכה ומרצה בתכנית ללימודי ביטחון.

אש שלא הורגת

"אני הולך להגיד משפט שאהיה חייב להסביר לך אותו", הוא פותח את הראיון. "הדרך היחידה שאני רואה לפתרון הסכסוך עם החמאס הוא בירי בלתי פוסק שלנו עליהם לאורך שבועות וחודשים. כן, בדיוק מה שאתה שומע ובדיוק מה שהם עושים לנו כבר שנים. אני מציע לאמץ את השיטה שלהם. אני מתכוון באש שאינה הורגת, אבל מצד שני גם לא מאפשרת לחיות.
"אני לא רוצה שיתפרש חלילה כאילו אני רוצה להרוג אזרחים חפים מפשע. ההיפך הגמור הוא הנכון. בפרספקטיבה של זמן הם הצליחו לדכא את החיים שלנו בשדרות ובעוטף עזה, גם אם שיעור הפגיעה שלהם בנו בחיי אדם אינו יותר מ-5%-3%.
"החמאס הוכיחו לנו בשנים האחרונות שהירי עלינו מוכיח את עצמו לא בשל הנזקים הממשיים, אלא בזכות הפגיעה בחוסן הנפשי ובחוסן הכלכלי שלנו. עכשיו אני מציע שנהיה תלמידים טובים ונעשה להם בדיוק אותו דבר."
- זה לא ייראה טוב. אנחנו צבא סדיר שמייצג מדינה ריבונות, הם צבא גרילה.
תמרי: "נכון. המלחמה של החמאס, החיזבאללה ושאר ארגוני הטרור, אינה כנגד צה"ל, שיודע איך להתמודד איתם. היא בנויה בראש וראשונה נגד אזרחים. עליהם הם גיבורים גדולים. החמאס יוצר מצב מדהים, שבו הוא עוסק בפעילות רווחה וחינוך ופעילות למען האזרחים, ומצד שני אין לאנשיו שום בעיה להסתתר בתוך מסגדים, בבתי חולים ובתי ספר, ולסכן אזרחים. הרעיון הזה, של הפיכת כל האזרחים לחלק מהמלחמה הגדולה, הוא אחד מסודות ההצלחה של החמאס. ואנחנו, במקום לנסות כל הזמן שיטות חדשות, נלמד מהם איך ממטירים במשך שנים אש שלא הורגת, אבל גם לא נותנת לחיות".

תמיד היינו מפולגים

תת-אלוף דב תמרי נולד בארץ באוקטובר 1936. הוא התגייס לצה"ל ב-1954 ומילא שורה ארוכה של תפקידים בחטיבת הצנחנים. על חלקו כמפקד מחלקה בפעולת קלקיליה, ב-10 באוקטובר 1956, הוענק לו עיטור העוז.
על חלקו בפעולות אחרות, שפרטיהן נותרו חסויים, הוענק לו פעמיים צל"ש הרמטכ"ל. בשנים 1967-1964 פיקד על סיירת מטכ"ל. במלחמת ששת הימים פיקד על גדוד צנחנים במילואים. אחרי המלחמה שימש סגן מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, עבר הסבה לשריון ומונה סגן מפקד גיסות השריון.
במלחמת יום הכיפורים היה סגנו של האלוף אברהם אדן, שפיקד על אוגדה 162 בסיני וחצה את תעלת סואץ לכיוון העיר סואץ. ב-1976 היה הראשון שמונה לתפקיד קצין מודיעין ראשי (קמנ"ר) באגף המודיעין. בינואר 1979 התמנה לסגן מפקד פיקוד דרום. ב-1983, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, פרש מצה"ל. הוא בעל תואר שני בהסטוריה מאוניברסיטת תל-אביב.
"בין השאר הייתי מורה להיסטוריה. במרוצת השנים למדתי היטב את תולדות עם ישראל. אני לא בטוח שבתקופות אחרות היינו פחות מפולגים. הרי כבר בתקופת הישוב היו התפלגויות ומריבות וסיעות וסכסוכים. אין כל חדש בעובדה שאנחנו עם אחד עם המון ריבים בינינו.
"אבל פעם הוויכוח נסב סביב השאלה של ’איך’ ולא על עצם הרעיון של ה’מה’. כלומר כולם רצו לבנות מדינה והוויכוח היה על השיטות להשגת היעד. כולם ידעו שאנחנו רוצים מדינת לאום בטריטוריה מסויימת. היום אני מאמין במדינה שבה רב המאחד אותנו על המפריד. הוויכוח העיקרי בתוכנו נסוב על שאלה מרכזית אחת, מה יהיו גבולות קבע שלנו. ברגע שהבעיה הזאת תיפתר, ייפתרו גם כל המחלוקות האחרות המפרידות בינינו".

הכל התחיל בהתנתקות

"הטעות שלנו מתחילה עם הספיחים להחלטת ההתנתקות ב-2005. התנתקנו מעזה, אבל השארנו בידינו את האחריות המלאה לטיפול בנושאי דלק, תרופות, כסף ונמלים. הטענה שלנו הייתה שאנחנו לא רוצים שיכניסו ציוד צבאי שיפגע בנו. כך, במקום לצאת כמו שהצהרנו, נשארנו האדונים שלהם. מה בסופו של דבר קרה? גם לא התנתקנו באופן מוחלט וגם הם צברו נשק. הרעיון של מלחמה בארגון לא מדינתי הפכה למציאות".
- איך אנחנו מנהלים את המערכה הצבאית נגדם, עד כה?
"כל עוד הקרבות נמשכים אני לא מתכוון לבקר, או להעיר הערות על עצם המלחמה, או על שיטות הפעולה. אני כן רוצה לנסות לחשוב איך הגענו לזה וכך להבין איך נוכל לצאת מזה".

לא מדברים על חיסול

- איך הגענו לזה?
"ברגע שניצחנו במלחמת ששת הימים ב-1967 התחילה להתעצב המדינה שאנחנו חיים בה היום. מדינה שבעצם נלחמה כול יום נגד כל העולם – וגם בתוך עצמה. גם אויבינו וגם אנחנו בתוכנו לא הסכמנו על גבולות של קבע למדינה שלנו.
"אנחנו גם לא הפנמנו שמפת שדה הקרב השתנתה והאויב כבר לא רוצה לזרוק אותנו לים, אלא להגיע לסדרה של נצחונות קטנים עלינו, זמניים, סמליים. נשיא מצרים לשעבר, אנואר סאדאת, אמר בזמנו: ’מבחינתי גם חייל מצרי אחד מעבר לתעלת סואץ זה ניצחון’. הוא לא דיבר על חיסולה של מדינת ישראל, אלא על הישג צבאי ולוא גם זמני.
"לדאבוני טרם לא למדנו את הלקח. אנחנו עדין מדברים במונחים של כיבוש וחיסול האוייב ולא מבינים שקביעת מטרות המלחמה היא שמביאה גם לשינוי החשיבה והאסטרטגיה. הרי לא כל הקסאמים ישותקו. אבל בהחלט ניתן לפגוע בכוחו הצבאי המתעצם של החמאס לזמן מה. וגם זה הישג צבאי לא מבוטל".
- מה אתה למד מההיסטוריה?
"המון. הכל רשום בה. מי שלומד היסטוריה יודע שלקבוצות שונות יש רצון לחיות באזור משלהם. כמו יוגוסלביה שהתפרקה לשבע מדינות עפ"י השיוך האתני, וינטאם, מדינות רבות נוספות – וכך גם הפלשתינים.
"הרי לא נצליח לחסל את הפלשתינים תושבי עזה. הם מצליחים לשרוד על פחות מדולר אחד ליום. למרות הצרות הכלכליות הנוראות, למרות הכאב והסבל, הם עדין מאמינים שרק מדינה היא הפיתרון לבעיותיהם. אנחנו צריכים להפנים את זה. אנחנו חייבים להבין שתהייה להם מדינה. ואם יהיה צורך, נילחם בה. אבל במלחמה בין מדינות לא תוטל עלינו האחריות לאסון ההומניטארי האיום המתרחש שם".

ההיגיון שבהרתעה

- אז מתי ואיך תסתיים המלחמה הנוכחית בעזה?
במקום תשובה דוביק מחטט לרגע בין הניירות שעל שולחנו ולבסוף מוצא את מה שחיפש. "הרעיון הוא שאין הכרעה מוחלטת, אלא אם אתה מוכן לעבור לשלב של רצח עם. וכמובן שלא נגיע לשלב הזה. הפתרון חייב להיות יצירתי. חייבים להבין שהרתעה היא דבר שמשתנה כל הזמן. יש היגיון בהרתעה. תראה את סוריה. למרות שאיפתה הגלוייה לקבל לידיה את רמת הגולן היא נרתעת ממלחמה. והיא בוודאי יודעת למה. במשך שנים הצליחו ארגוני הטרור לרצוח ולפגוע במאות ישראלים, על ידי משלוח בלתי פוסק של מחבלים מתאבדים לתחומי ישראל. אבל כעבור כמה שנים זרועות הבטחון למדו כיצד לטפל בנושא ובעיקר כיצד להרתיע מחבלים מתאבדים פוטנציאלים.
"בגדול הבנו ולמדנו איך למנוע את סוג הטרור הזה ומיד עברו תושבי עזה לטרור הקסאמים. ברגע שגם אנחנו נעבור לשיטה הזאת, אין לי כל ספק שהעיתונות העולמית תצקצק בלשונה וכולם ידברו על המחיר בחיי אדם. אבל אין לי ספק שירי שלנו בעקבות ירי שלהם - ואני מדגיש על ירי לא מכוון - יגרום לכול תושב בעזה לחוש כמו תושבי שדרות או אשקלון. הלחץ של הרחוב על ההנהגה שלו הוא שיפסיק את הירי.
"לא אפשרי כרגע להפסיק את הטילים ב-100%, אבל גם עם הפסקת ירי של 90% ניתן לחיות. אי אפשר להגיע לניצחון מוחלט. בואו נפנים את זה ונפעל בהתאם".
(פורסם ב"מגזין המושבות", גיליון 141, בתאריך 09.01.2009)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

גם האנדרדוג נושך\ מאת אביחי בקר

גם בתחילה היה נדמה שתפקיד הרמטכ"ל נמצא בכיסו של מתן וילנאי, עתה מתברר ששאול מופז לא אמר את המלה האחרונה. מקורביו יוצאים לקרב

התשובה לשאלה מי יחליף בתחילת יולי את רא"ל אמנון ליפקין-שחק כרמטכ"ל היתה אמורה להינתן ביום שלישי הבא, בפורום מצומצם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יצחק מרדכי ושר התשתיות הלאומיות אריאל שרון. שר הביטחון אף התחייב בכמה הזדמנויות כי ההחלטה תיפול לקראת יום העצמאות. אלא שבינתיים הוחלט לדחות את מועד קבלת ההחלטה, מחשש שההד התקשורתי שתקבל יבוא על חשבון חגיגות היובל. אלא שלדחיית ההכרעה סיבה עמוקה מזו. הדחייה היא בעצם הוכחה לכך שההחלטה סבוכה ומורכבת ושהמאבק המתנהל בין המתמודדים צמוד. היתרון הבולט שהיה לאלוף מתן וילנאי על האלוף שאול מופז כבר אינו מובן מאליו. לפיכך יתכנס המטבחון רק אחרי יום העצמאות, ושני המתמודדים על תפקיד הרמטכ"ל קיבלו שהות נוספת לצחצוח חרבות. אם עד עתה שמרו השניים על כללי משחק הוגנים, הרי שעם התקרבם לקו הסיום צפויה התחממות. ככל שהדבר מוזר, הציבור הרחב אינו מכיר את שאול מופז, וזה נזקף לחובתו. דווקא ביום שבו אמורה היתה ליפול ההכרעה, הוא יתארח בתוכניתו של דן שילון. בתחום זה יהיה עליו לסגור, בזמן הקצר שנותר, פער גדול למדי. וילנאי כבר קנה לו מאחזים בדעת הקהל. למשל, כשהתארח ביוני שנה שעברה ב"שידור חי", כשהיה עדיין סגן רמטכ"ל, ישב לצדו של ראש הממשלה. מופז, להבדיל, זכה במושב שליד דנה אינטרנשיונל. ספק גדול אם יצליח להשתלב באווירת הקרקס שכה זרה לו, מה שמעורר את השאלה: לשם מה בכלל הוא צריך את זה.
המאבק מתחדד איפוא. מעידה על כך גם הידיעה שדולפת ממחנהו של מופז ולפיה בחירתו של וילנאי לרמטכ"ל תביא לפרישה מיידית שלו מצה"ל. זה לא איום, אומרים שם, גם לא קלף מיקוח. אם לשפוט על פי מה שאמר למקורביו, מופז מתכוון לכך ברצינות. על הפסד בכבוד הוא מסרב לשמוע. זה או אני או הוא, הבהיר לדרגים המעורבים בהכרעה. אם עד עתה נוצר הרושם שבחירת וילנאי לא תסמן למופז את סוף הדרך, והוא ימתין לסיבוב הבא, הרי שעכשיו התמונה משתנה. מקורביו יודעים לספר שמופז הגיע למסקנה חד משמעית, שבמערכת פוליטית כה נזילה איש לא יכול לערוב לכך ששר הביטחון יצחק מרדכי, שכה אוהד אותו, ימשוך בחוטים גם בעוד ארבע שנים. הקרבה ביניהם נעוצה בשורשים משותפים שראשיתם בגדוד 890, שם נחשב מופז יקירו של המ"פ איציק. יש להניח שאהוד ברק, במקרה של חילופי שלטון, יעדיף את בן טיפוחיו האלוף עוזי דיין. גם תרחישים אפשריים אחרים אינם משחקים לטובתו של מופז. לפיכך, אם לא עכשיו אז לעולם לא. הוא שוחח עם נאמניו, שכמה מהם ניסו לשכנע אותו לשקול שנית את עמדתו הנחרצת, אך לשווא. נראה כי יותר מכל מרתיעה אותו האפשרות כי לסיבוב הבא, שיש להניח שיהיה בשלהי 2001, יתייצב מעמדת הקשיש. גילו של וילנאי, 54, שיא בכל הקשור לגילי המועמדים עד כה, הוא נקודת התורפה שלו. בעתיד, אם לא ייבחר עכשיו ויישאר במערכת - הגיל עשוי לשמש חומר מרשיע נגד מופז עצמו. בהתמודדות הנוכחית הוא סגן רמטכ"ל טרי, הצעיר מבין השניים, עוד לא בן 50. בעוד שלוש שנים וחצי יהיה הוא הקשיש האוחז בקרנות המזבח. מכיוון שהוא מתמודד מול אגדה, מופז מציב לעצמו רף גבוה. הוא שינה באופן קוטבי את אסטרטגיית הקמפיין שלו. מכיוון שחש כי נתפש בטעות כהולך בקטנות, כמועמד הנסתר מהעין, כאילו לא נורא אם לא ינצח הפעם. למופז, מדגישים מקורביו, בדיוק כמו לווילנאי, זהו מאבק של להיות או לחדול. הוא מתנער מתווית האנדרדוג, שאינה מסייעת לו. גם לו יש יצרים עזים. הוא רואה את עצמו כאיש המתאים לחולל את השינויים הדרמטיים שצה"ל נתבע להם בעידן של מציאות משתנה.
שר הביטחון נמנע מלחשוף ולו גם בדל הרהור בעניין. על פי הערכות, לבו נוטה למופז והמוח עדיין מתלבט. באשר לצד הנוסף במשוואה, ראש הממשלה - את מופז הוא הכיר לעומק תחילה בתקופת הסכמי חברון, שבהם היה מופז מעורב, ולאחר מכן כשהאחרון התמנה לסגן רמטכ"ל בספטמבר 97'. על פי דיווחים, החיבור ביניהם הדוק ויש בו כדי לערער את התיאוריה האומרת שנתניהו נעול הרמטית על וילנאי. או כך לפחות מקווים מקורביו של מופז. וילנאי עצמו אמור השבוע לשוב לארץ מוואשינגטון, אחרי שסיים תקופת השתלמות כעמית מחקר במכון הגבוה ללימודים אסטרטגיים שליד אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. הוא מרושת היטב במסדרונות הנכונים. אם יחוש שהקרקע בוערת מתחת רגליו, יפעיל את גייסותיו ביתר עוצמה.
בלהט הדו-קרב, תומכיו של מופז לא נרתעים מלהצביע על נקודת תורפה בולטת של וילנאי, שהיא בעצם סוד גלוי - המלחמות הגדולות פסחו עליו, אם כי לא באשמתו. במלחמת ששת הימים היתה סיירת הצנחנים שעליה פיקד היחידה שנשארה הרחק ממוקדי ההתרחשות, בתל נוף. עיתוי גרוע היה לו גם ביום כיפור, אז שימש קצין אג"ם פיקוד מרכז, אזור שהיה שקט להפליא. בשל"ג אירעה ההחמצה השלישית: הוא בדיוק התחיל חפיפה עם אביגדור קהלני, כמפקד אוגדה; את הקרבות ניהל שר המשטרה כיום. וילנאי היה משקיף, יועץ ומקלען. אמנם שלא כמו מופז אין לו מלחמות ברקורד, אך מבצעים מהוללים יש לו למכביר. אלא שהם רחוקים מדי בזמן. סמוע (שם נפצע), כראמה, נג'ע חמאדי, אנטבה, הם ה"בקרוב" אך לא הסרט. בנקודה זו הוא במצוקה אמיתית. עם זאת, גם למשה לוי היה בזמנו רקורד קשה מבחינת יחסי הציבור, מה שלא מנע ממנו להתמנות לרמטכ"ל.
עמדתו של הרמטכ"ל הנוכחי אף היא מסקרנת ועשויה לחדד את הסוגיה. מידת השפעתו הישירה על ההחלטה שעל הפרק מוטלת בספק, אבל יש עדויות לכאורה שתמיכתו נתונה למופז. לדברי מקור בכיר ביותר, אם כי לא נטול אינטרסים, לא מכבר התגבש אפילו בעניין זה ציר - שחק-מרדכי. אם יש בסיס לעדות זו, הרי שבכל הנוגע לרמטכ"ל מדובר במהפך של ממש. שחק שהעדיף בשעתו לתפקיד סגן רמטכ"ל את מתן וילנאי על חברו הטוב יצחק מרדכי, לא קיבל על פי מקורות אלה את התשואה שקיווה לקבל מווילנאי. את האכזבה שנחל ביטא בהסכמתו להחליף אותו במופז, עוד בטרם סיים את הקדנציה. אחרת היה מתעקש שווילנאי יישאר, שהרי הוא יודע מניסיונו האישי, שכדי להיות מספר 1 התנאי הוא שאין מפנים את הכיסא ולו גם לרגע. כשבוחנים את מסלול ההתקדמות המזורז של מופז בעידן שחק, שרבים טוענים כי היה מואץ מדי, מגלים מיד את ידו המכוונת של הרמטכ"ל. זה לא היה מקרה בלבד או צירוף נסיבות. כמו שהזניק את משה יעלון מתא"ל לתפקיד ראש אמ"ן, כך נהג גם עם מופז. הוא הקפיץ אותו שתי כיתות בשלוש שנים: מאלוף פיקוד דרום לראש אגף תכנון, ולאחר מכן לסגן רמטכ"ל. שחק לא הסתיר שהוא חפץ ביקרו והעביר אליו סמכויות. מופז עצמו תמה אם בהילות זו לא עלולה להיות לו לרועץ בעתיד. כשנכנס יצחק מרדכי לתמונה מגמה זו רק התחזקה. תהליך הבחירה, אם ללמוד גזרה שווה ממינוי ראש המוסד, יכלול בשלב ראשון התייעצויות עם אלופים לשעבר שדעתם נחשבת אצל נתניהו. אביגדור בן גל הוא שם שמרבים להזכיר בהקשר זה. מובן שהוא לא יהיה היחיד שדעתו תישמע, אם אכן ימוצה ההליך שהוא כשלעצמו חידוש.
שמועות עקשניות שלא אושרו מספרות, שגם אלופים במדים נשאלים לחוות דעתם, מעין סוציומטרי בצמרת. תומכיו של מופז היו, מצדם, שמחים לתרום לתחקיר שתי אנקדוטות. האחת מ-1968, אז היה מופז מ"כ. לילה אחד הודיע מופז למחלקה כי הם יוצאים לריצה בלי כלום עליהם. החבר'ה השתוממו, מופז הרי היה מוכר כמטרטר בחסד. 500 מטר מן ההתחלה הם נתקלו בצד השביל באלונקה מקופלת. מוזר, אמר להם מופז, אין ברירה, קחו עליה פצוע. הם המשיכו לרוץ, וכעבור עוד 400 מטר המתינה להם אלונקה נוספת, גם עליה העמיסו. ואחר כך מרגמה עם תרמיל פצצות. כל קטע שעברו זימן להם משימת סחיבה נוספת. חלפו 30 שנה. מופז סגן רמטכ"ל. מישהו בלשכה הציע להכניס טוסטר סטנדרטי למטבח. מופז הספרטני דחה את הרעיון, שנראה לו בזבזני. כשנודע לו כי אלוף פיקוד צפון, עמירם לוין, חובב ידוע של טוגנים, דרש שיועמד לרשותו צ'יפסר, הרים גבה לנוכח מה שנראה בעיניו נהנתנות לשמה. קפדנותו, כמו צניעותו, הן שם דבר. הוא אדם יסודי, קשה ומחובר היטב לדרג השדה. בפעילויות תחת אש גילה תמיד קור רוח. מקורביו אומרים: אלמלא רץ נגד "הנסיך", מי שעליו אמרו כבר בהיותו מ"מ כי הוא עוד יהיה רמטכ"ל, ניצחונו היה בטוח.
("הארץ", 15.04.1998)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(מתוך הכתבה "המטכ"ל ה-30", במחנה, 06.05.1999, עמוד 31)


(מתוך הכתבה "המטכ"ל ה-30", במחנה, 06.05.1999, עמוד 36)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...09/16890738.pdf


("בשגרת המלחמה עלולות לקרות גם טעויות : לאל"מ גדי שמני שסיים השבוע את תפקידו כמפקד חטיבת הצנחנים אין נקיפות מצפון" מאת עמיר רפפורט,‫ "ידיעות אחרונות" 24 שעות, ‬ 21.06.2001, עמוד 9)

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...09/31237584.pdf


(הכתבה "ככה יוצרים חיילים עם ראש קטן" מאת רותם שדמי, "במחנה", 09.10.1998, עמוד 26)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.idf.il/1133-21573-HE/Dover.aspx

קמל"ר: "שילוב המילואים ביחידות הסדירות הוכיח את עצמו ב'צוק איתן'"\ מאת יפתח כרמלי

בתחילת דרכו בעולם המילואים, לתא"ל פרידמן בן-שלום לא היה אמון בלוחמים המבוגרים לצידם הוצב בפלוגה. 32 שנה לאחר מכן, כקצין המילואים הראשי, הוא מספר על הניסיון והמנהיגות שאנשי המילואים מביאים ללחימה

ביוני 1982 הושע פרידמן בן-שלום היה מפקד מחלקת חי"ר במילואים, לאחר ששירת בחטיבת גולני בשירותו הסדיר. באותו החודש יצא צה"ל למבצע שלום הגליל, ובן-שלום יחד עם רבים אחרים נקרא למילואים לראשונה, תשעה חודשים לאחר שחרורו. את המפגש הראשון עם אנשי המילואים תחת פיקודו הוא זוכר עד היום. "היה לי דימוי מסוים על מילואימניקים - של חבר'ה בני 40 שבגילי הצעיר נראו לי מבוגרים, ומבחינה חזותית לא נראו כלוחמים, ולא הבנתי איך דבר כזה מתכתב עם לחימה בכלל. סמל המחלקה שלי היה אדם יוצא מן הכלל, מנכ"ל של חברה, בן 40 ומשהו", הוא נזכר. "הייתי מפקד מחלקת חוד באחת האוגדות והמשימה שלנו הייתה להיכנס ראשונים למחנה הפליטים עין אל-חילווה ולסרוק את הבתים כדי להגיע למחבלים שהתמקמו מתחת למסגד".
הדימוי שנצרב בו הוא גם זה שהוביל אותו בהכנה לקרב. "סידרתי את הלוחמים שלי כך שהחבר'ה שלי, בני גילי, היו קדימה בחוד – אנשים שהייתה לי איתם שפה משותפת. את אנשי המילואים המבוגרים שמתי מאחור. לא היה לי אמון בהם ולא סמכתי עליהם", הוא מודה. "אחרי שהתחילה הלחימה ראיתי איך חלק מהצעירים שבאו איתי נכנסו להלם, ולשורות הראשונות התחילו לחתור ולהגיע החבר'ה ששמתי מאחור. באמצע הלחימה הכנסתי את המחלקה לתוך חצר ושיניתי את סידור הכוחות לפי אומץ הלב, רוח הלחימה שהם הפגינו – ולא לפי הגיל". הקרב שהתפתח בשטח הבנוי של מחנה הפליטים הלבנוני גבה מהכוח הרוג ועשרה פצועים, אבל אומץ הלב שהפגינו חייליו באותו היום שינה את כל מה שחשב עד אז על מערך המילואים.

פלוגות המילואים הובילו בביצוע המשימות ב"צוק איתן"

במבצע "צוק איתן" ירד הקמל"ר לרצועת עזה כדי לפגוש את אנשי המערך עליו הוא אחראי. "צוק איתן" הוא המבצע הראשון מאז ״עמוד ענן״ בו גויסו משרתי ומשרתות המילואים בצו 8, והנענים לקריאה עמדו על כ-96 אחוזים בכלל יחידות צה"ל. לדברי תא"ל בן-שלום, מדובר בנתון ש'משטח' את המציאות: "היו לנו המון יחידות עם יותר ממאה אחוזי התייצבות - יחידות שנאלצו לשלוח אנשים הביתה".
לפי קמל"ר, אחד השינויים הבולטים בהפעלת מערך המילואים במבצע האחרון היה השילוב של אנשי המילואים בתוך היחידות הסדירות. בעוד שבצה"ל קיימות חטיבות ואוגדות מילואים רבות, ב״צוק איתן״ אלפי לוחמים גויסו במילואים כ'עיבוי' לחטיבות החי"ר והשריון הסדירות - כמעט חצי מחיילי חיל השריון במבצע היו במילואים, ופלוגות מילואים ופלוגות סדירות נלחמו 'כתף אל כתף' כחלק מצוותי הקרב הגדודיים. יחידות ההדרכה של זרוע היבשה, שהופכות בחירום גם הן לחטיבות לוחמות, כמו ביסל"ח, בית הספר לשריון ובה"ד 1, קיבלו גם הם תוספת משמעותית של חיילי מילואים. "המודל הזה מאוד הוכיח את עצמו ב'צוק איתן'. כשהסתכלנו על היחידות ראינו שברוב הגדודים פלוגת המילואים הייתה הפלוגה המובילה בביצוע המשימות ובתפקוד המבצעי - מדובר במפקדים וותיקים ומנוסים. הגם ש'צוק איתן' הוא מבצע מוגבל שיש להיזהר מלהסיק ממנו מסקנות, השילוב של מילואים בתוך היחידות הסדירות הוא נקודה חשובה בתחקירים שאחרי המבצע", מסביר תא"ל בן-שלום. "בעבר חשבנו שהכי טוב לשמור על הפרדה בין יחידות סדירות ליחידות מילואים. היום אנחנו רואים לשמחתנו שהמילואים מכניסים הרבה בגרות, מנהיגות וניסיון מבצעי לתוך היחידה הסדירה".
לדבריו, ב"צוק איתן" נרשם שיא של גיוס חיילי מילואים – הגיוס הנרחב ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. כ-12 אלף חיילי מילואים נלחמו בתוך רצועת עזה באופן יוצא מן הכלל. עם זאת, המשימה העיקרית של חיילי המילואים במהלך המערכה כללה בעיקר הגנה על גבולות המדינה – הן בעוטף עזה, והן בגבול הצפוני, בדרום ובגזרת יהודה ושומרון. "׳צוק איתן׳ היה מבצע של 50 ימים, אבל הוא לא היה מלחמה", מבהיר תא"ל בן-שלום. "כל היחידות שפעלו בו הופעלו על ידי האוגדות הסדירות, ואף אוגדת מילואים לא גויסה. זו התנהגות מדודה ואחראית. כמובן שהחלטנו להפעיל יחידות סדירות לפני מילואים, כי כך מתנהגת מדינה אחראית – לא רצינו לפגוע במשק, לא לגייס יותר ממה שצריך, אבל עדיין התכוננו לתרחיש הגרוע ביותר. לא חששנו להפעיל אף כוח מילואים, אבל לא היינו צריכים".

רעות ואמון שנצרבים תחת אש

בתוך משרדו שבבסיס הקריה, מודה תא"ל בן-שלום שהישיבה מאחורי שולחן אינה טבעית בעבורו. "התפקיד הזה הוא הפעם הראשונה שלי, גם באזרחות וגם בסדיר, שהפעילות היא לא בשטח לאורך כל הזמן", הוא מספר. ואכן, עם יציאת צה"ל למבצע "צוק איתן" ירד הקמל"ר לשטח כדי לפגוש את קציני וחיילי המערך עליו הוא אמון. "בתור מי ששירת 32 שנים במילואים אני אוהב את אנשי המילואים, מאמין בהם, ועדיין מרגיש אחד מהם. אני מתמיד לפגוש את כוחות המערך פנים אל פנים, לחוש את תחושותיהם ואת המציאות אותה הם חווים ולהיות כמה שיותר מחובר לשטח".
בן-שלום מספר על מפקדי חטיבות, גדודים ופלוגות שפגש – את כולם הוא מכיר בשמם, ועל רובם יודע להעיד היכן גרים ובמה עוסקים באזרחות. הוא מספר על ההיתקלות בה נפל סא"ל אמוץ גרינברג מחטיבה 188. סא"ל גרינברג ז"ל היה סגן מפקד גדוד בחטיבת שריון במילואים, ולאחר מכן עבר יחד עם מפקד הגדוד שלו וחברו הטוב, סא"ל (מיל') אלון וילוז'ני, לפקד על מטה חטיבה 188. "הם היו החברים הכי טובים. במשך שנים רבות וכך גם בני משפחותיהם. בהיתקלות זו אמוץ נהרג ואלון נפצע. הסיפור של השניים מבטא את הרעות והשליחות המאפיינות כל כך את משרתי המילואים. אנשים שעוזבים בית, משפחה ועבודה על מנת להגן על כולנו".
בן-שלום נותן כדוגמה גם את אל"ם (מיל') אורי שכטר, ששימש במהלך "צוק איתן" כראש מטה חטיבת הנח"ל. שכטר עבד במשך שנים כאחראי ביטחון בגוש עציון, וב״שובו אחים״ מצא את עצמו שם שוב יחד עם חטיבת הנח"ל. הוא זה שחיבר את בית ספר שדה כפר עציון לאירוע והיה בין האנשים שמצאו, בסופו של דבר, את גופות הנערים. בזמן "צוק איתן" הוא עזב בשנית את משפחתו, ימים ספורים לאחר סיום ״שובו אחים״, וכשמפקד החטיבה לחם בפנים הוא ניהל את פעילות החטיבה מבחוץ. "אלו הם האנשים שלנו – פגשתי באנשים מעוררי השראה ותקווה ומחממי לב", מספר הקמל"ר. "לפני כמה ימים הגעתי לערב של בוגרי גדוד 13 של גולני, ופגשתי שם אנשים שהיו איתי בסדיר, במילואים, באימונים ובלחימה. אנחנו לא נפגשים ביום-יום, אבל האהבה, הרעות והאמון שנצרבים תחת אש - יוצרים קשר עמוק מכל קשר, וקשה לבטא זאת במילים".

"האתגר הוא לשמור את המילואימניקים בלב השינוי"

רבות דובר על שחיקת היוקרה של המילואים – העלייה של האינדיבידואליזם על חשבון הערכים שמניעים אנשים לעזוב הכול ולסכן את חייהם למען הגנת המדינה. "ממהרים להספיד את המילואים - אבל למערך המילואים יש עוצמת חיות בלתי רגילה והוא יהיה פה הרבה אחריי והרבה אחרינו", קובע תא"ל בן-שלום. "כל עוד יש נחיצות למערך המילואים אנשים ימשיכו להגיע ואני חושב שראו את זה מצוין ב׳צוק איתן׳. המילואים הם היהלום שבכתר 'צבא העם'. צבא מקצועי הוא לעולם חלש יותר מצבא עם, כיוון שמלחמה היא מטבעה אירוע קשה וכאוטי – מקצועיות מצילה חיים אבל בשעת מבחן מה שקובע זו רוח הלחימה", הוא אומר.
לדבריו, היתרון של יחידות המילואים על היחידות הסדירות טמון במנהיגות איכותית ובערכים שמביאים את לוחמי המילואים לעזוב את משפחותיהם ולהתייצב לשירות. "כשאתה מפקד מחלקה בצבא הסדיר, יש לחיילים שלך כמה סיבות ללכת אחרייך: הם מעריכים אותך, מכבדים אותך, ומתקיימים יחסי המרות של מפקד-פקוד - יש לך את הסמכות להעניש אותם על מעשיהם. בתור מפקד במילואים אלמנט הפחד נעלם, זוהי מנהיגות יחפה – אתה מוכרח לפקד בכוח אישיותך", מסביר תא"ל בן-שלום. "אם אתה מקצועי ויש לך מנהיגות אמיתית זה יעבוד, ואם לא אז לא - כבר נתקלתי באנשים שלא הצליחו לעשות את השינוי. הם היו רגילים להעניש או לתת 'צ'ופר' לחייל שרץ הכי מהר. המקל והגזר לא קיים יותר. אנשים מגיעים למילואים, עוזבים את המשפחה שלהם תוך ידיעה שיש סכנה שהם לא יחזרו, כי הם אוהבים את הארץ, כי יש להם אמון במטרות, במפקדים ובחברים שנלחמים לצידם. מי שיש לו בעיה בחיים, יוותר דבר ראשון על מילואים. זה יוצר לנו מערך מתנדבים על פי חוק, שמשמעותו יחידות חזקות מאוד שכולם רוצים להשתייך אליהן".
לצד ההתייצבות לשירות מילואים שמציין הקמל"ר, אחד האתגרים הגדולים עבור מערך המילואים הוא הצורך להישאר מעודכנים מקצועית. "עברנו מהפכה מאז מלחמת לבנון השנייה – המון אמצעי לחימה שהתחלנו לפתח 'נבטו' ונכנסו עכשיו ליחידות – אמצעי לחימה חדשים, מערכות קשר, צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי – י.כ.), שותפות ושילוביות בין הזרועות והחילות", הוא מפרט. "האתגר הגדול הוא לשמור על אנשי המילואים בלב השינוי. אנחנו יושבים על תשתיות של כוח אדם איכותי במילואים, שדרת פיקוד מצוינת, ואנחנו מאוד מאותגרים בתחום האימון שלהם. לשמחתי יש הבנה מצוינת של הגורמים הרלוונטיים והמטה הכללי שלא משנה מה, לא מוותרים על אימוני מילואים – כי הם נשמת אפו של הצבא".
מחר, יתכנסו כלל המפקדים במילואים מדרגות מפקד גדוד ומעלה, מקביליהם בזרועות ובני ובנות זוגם לאירוע הוקרה למשרתי המערך ומשפחותיהם. האירוע, במעמד שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל, רא"ל בנימין (בני) גנץ, יבטא את חשיבות מערך המילואים בחברה הישראלית ויוקיר את פועלם של המשרתים הפעילים. חלקן של משפחות משרתי המילואים בערב זה נובע מתוך ההבנה הברורה שמשרתי המערך מתגייסים לשירות ומותירים מאחוריהם משפחות - נשים וילדים - ומשלמים מחיר אישי ומשפחתי גבוה. במסגרת אירוע זה יעניק שר הביטחון את פרס "מגן השר" ל-9 חברות אזרחיות ומוסדות אקדמיים שתומכים בעובדיהם משרתי המילואים באופן מעורר הערכה. "בערב חגיגי זה נעצור כולנו ונגיד תודה לאנשים המדהימים האלו. משרתי המילואים הם טובי בנינו, אין לנו יקרים וחשובים מהם וזה זמן מצוין להצדיע להם על פועלם".
("אתר צה"ל", 10.12.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/misc/1.768648

מפקד הימ"מ לשעבר: "אין משמעות לשטחי אי"\ מאת עמוס הראל

ביטחון / הכוחות המיוחדים הזדקקו לחודשים להסתגל לאינתיפאדה

אחד היתרונות הגדולים של ישראל בעימות מול הפלשתינאים, קשור בהפעלת היחידות המיוחדות בשטחים. השילוב של מודיעין מדויק (רובו מתוצרת השב"כ) עם מבצעים נקודתיים ויעילים, הביא ב-16 החודשים האחרונים למאות מעצרים של פלשתינאים המעורבים בפיגועים. בעשרות מקרים הרגו היחידות פעילי טרור - בין אם במבצעי "סיכול ממוקד" (התנקשויות) ובין בפעילות יזומה שבמהלכה נתקלו בחוליות חמושות. באחד המבצעים האחרונים פעלה הימ"מ בשכם, לפני כעשרה ימים. אנשי היחידה המשטרתית פשטו על דירה שבה היתה מעבדת נפץ של החמאס בשכם. תוצאות הקרב: ארבעה פעילים בכירים של החמאס (בהם מנהיג הזרוע הצבאית בגדה ושני "מהנדסים") הרוגים, ארבעה מלוחמי הימ"מ פצועים קל, עשרות מטעני חבלה הושמדו.
מאחורי הימ"מ כבר יותר מ-600 מבצעים בעימות הנוכחי, פגיעה בעשרות מחבלים ועשרות מעצרים. אבל למרות הדיווחים הרבים בכלי התקשורת על היחידות, מה שמתפרסם הוא בדרך כלל תיאור מצומצם, כמעט בנאלי, של המבצעים.
לכן, היתה הרצאתו של ניצב-משנה ח', עד לאחרונה מפקד הימ"מ, שלשום בכנס של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינלאומי בהרצליה, כה יוצאת דופן. ח', שדיבר בערב לזכרו של רב-סרן אסא קדמוני, סיפק כמעט לראשונה מבט רחב ומפוכח, על עבודת הכוחות המיוחדים בעימות הנוכחי.
צה"ל, טען ח', הגיע לעימות כשהוא מוכן להיבט ההגנתי שלו (מיגון החיילים וכלי הרכב, התמודדות עם ירי על יישובים), אך פחות מוכן בהיבט ההתקפי. "איש לא ידע כמה זמן יימשך העימות. בהתחלה, בכלל לא היו יעדים (מטרות לתקיפה)", הודה. לדבריו, היה חשש מהסלמה מיותרת. "היתה נטייה לא ללכת להתקפה. היתה גם שאלה של עלות מול תועלת: חשש לספוג נפגעים מול יעדים שנראו לא משמעותיים". ח' הזכיר את האווירה הציבורית על רקע הנסיגה מלבנון. "היה נראה שהציבור לא יכול לספוג נפגעים. מהיכרותי עם לבנון, אני יודע שלעתים היה קל יותר להסביר למה יש לך נפגעים כשעלית על מטען בדרך למוצב, מאשר נפגעים בפעילות יזומה". לדעתו, "תקופה ארוכה הילכו אימים על הציבור בשאלת הכניסה לשטחי אי. זה השפיע גם על הצבא. צה"ל הוא גוף גדול. כמו נושאת מטוסים, לוקח לו זמן לשנות כיוון".
בנוסף, אמר ח', "קרה תהליך טבעי אבל לא נכון. העתקנו לשטחים מושגים שהיו נכונים ללבנון". מושגי הזמן והמרחב בפעילות מבצעית בלבנון שונים לגמרי. "שם לקח שש שעות לכוח להיכנס למארב בוואדי. כאן אפשר להגיע מקיבוץ אייל לקלקיליה בחמש דקות". בהשוואה ללבנון, גם פעילות כוחות החילוץ בשטחים קלה בהרבה. מכל הסיבות הללו, צה"ל פעל בחודשים הראשונים לאט ובזהירות. "הצבא מעדיף להפעיל מאסות. יש לו סובלנות קטנה למצבעים מיוחדים".
שינוי התפיסה חל להערכתו לפני כחצי שנה. "היום יש יותר כוחות, יותר יוזמה. אין עוד משמעות לשטחי אי".
במקביל, נעשה מאמץ בצה"ל להתאים את היחידות ללוחמה בשטחים. זה מתבטא בשינויים בהכשרה, בהחתמת לוחמים לשירות קבע וגם בקליטת צוותים משתחררים כמסגרות אורגניות במילואים, ביחידות האם.
מי שהיטיב מכולם להתאים עצמו למצב שנוצר היה השב"כ. "השב"כ התארגן מהר מאוד ועובד מאוד יעיל", סבור ח'. "הוא מפיק תוצרת בלתי רגילה. אפשר להוריד בפניהם את הכובע".
העימות הנוכחי חייב שיפור היכולות של היחידות המיוחדות. מעצרים או התנקשויות נעשים בשילוב של כוחות רגליים, רכובים (נסיעה) ומוסקים. חלק מהפעילות נעשית בתחומי הקו הירוק. השבוע לכדה הימ"מ מחבל בתוך פקק תנועה בפתח תקוה, 40 דקות לאחר ההתרעה הראשונית. "צריך גם לדעת להתגנב, לשלוף מישהו מהמיטה ולצאת מספיק מהר לפני שהשטח מתעורר". נדרשת יכולת מעקב, וכן ירי מדויק ממאות מטרים. המבוקשים, מצדם, הפיקו במהירות לקחים מהפעילות הישראלית. רבים מהם חיים במסתור, לעתים בשטח פתוח (פעיל החמאס אבו הנוד התגורר במשך חודשים במערה ועמד בקשר רק עם שני סייענים, עד שנהרג). "המבוקשים משנים שגרה כל חמש דקות. אנחנו לא מתעסקים כאן עם פראיירים. אלה אנשים דרוכים ונחושים, חמושים היטב ובעלי תגובה מהירה". ההתנקשויות יצרו תגובת נגד: "לכל אחד בצד השני היה נדמה שהוא ברשימה. לפעמים באת לעצור אנשים והם ירו ראשונים, כי היו משוכנעים שאין להם מה להפסיד".
ח' מספר על פעיל חמאס שהימ"מ ניסה לעצור לפני שנה במחסום פתע ברצועה. האיש התבקש להציג תעודת זהות, אך במקומה שלף אקדח דרוך. הכוח הגיב במהירות וירה בו למוות. על רקע זה, הדרישות המבצעיות מהיחידות גבוהות. אורך "חיי המטרה" (זמן הפגיעה האפשרי) קצר, ריבוי היעדים גורר צורך בקביעת סדר עדיפויות נוקשה ומצריך מודיעין מדויק, מהיר וזמין לכוחות. לעתים, יש צורך במבצע מודיעיני מורכב (למשל, פיתוי באמצעות סייען) כדי להביא את "היעד" חמקום שבו ניתן לפגוע בו או לעוצרו.

מפקד הימ"מ לשעבר עבר מרד לוחמים

ניצב משנה ח', בן 38, הגיע לימ"מ לאחר שירות ממושך בצה"ל. הוא התגייס ב-1983 לסיירת מטכ"ל, שם מילא שורת תפקידים בכירים. מאוחר יותר היה מפקד גדוד בחטיבת גולני, סמח"ט גולני ומפקד יחידת "אגוז", שהתמחתה בלחימה בדרום לבנון. בשלב זה, נענה להצעה לעזוב את צה"ל ולפקד על הימ"מ.
ח' פיקד על הימ"מ ממארס 99' ועד הקיץ האחרון. עם בואו ליחידה, נתקל במרד של חלק מהלוחמים, על רקע ניסיונו לאכוף סטנדרטים גבוהים יותר של דיווח, תחקור והתנהגות. כמה לוחמים, בהם קצין בכיר, עזבו את הימ"מ על רקע אותו עימות, אבל הקדנציה של ח', שכללה גם שנה בלחימה בשטחים, מסוכמת בסופו של דבר כאחת הטובות בתולדות היחידה.
("הארץ", 01.02.2002)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://news.walla.co.il/item/2809951

דו-חיים: חיל הים יוצא מהמים\ מאת אמיר בוחבוט

חיל הים מפנה בשנים האחרונות את משאביו גם ליבשה ולאוויר. מפקד חיל הים הנוכחי, שעמד בראש חייליו בקומנדו הימי באינתיפאדה השנייה, הוא האיש המתאים להקפיץ את החייל עוד שלב באבולוציה

נאסר עסידה, אחד מבכירי המבוקשים בשומרון היה אחראי לשורת פיגועים בהם נהרגו 19 ישראלים, אחד מהם בשנת 2001 בו לבדו נהרגו עשרה ישראלים בעמנואל. מיטב יחידות העלית של צה"ל השתתפו במצוד אחריו שנמשך עד מרץ 2003. השב"כ הצליח להשיג מידע לפיו עסידה מסתתר בשטח סמוך לכפר פונדוק בשומרון. החיסול הוטל על שייטת 13 תחת פיקודו של רם רוטברג, לימים מפקד חיל הים. עם תחילת הפעולה נסרק האזור באמצעות כלב של יחידת עוקץ. עסידה ירה צרור והרג את הכלב. כוח לוחמי הקומנדו הסתער והרג אותו.
רוטברג, נשוי לשירה ואב לבן ושתי בנות, ציין בחודש מאי האחרון יומולדת 50. הוא התגייס כלוחם לקומנדו הימי בשנת 1982, סיים את מסלול ההכשרה המפרך ועבר קורס קציני חי"ר. הוא עבר שורה של תפקידים בשייטת ובשנת 1992 עבר לפקד על יחידת "דובדבן". משם חזר לחיל, קיבל את הפיקוד על הקומנדו וטיפס בסולם התפקידים והדרגות עד שקיבל ב-2011 פיקוד על החיל.
הוא קנה את שמו בקרב מפקדי יבשה בכירים לאחר שהתעקש כמפקד שייטת 13 לקחת חלק בבלימת הטרור הפלסטיני שהשתולל באותם ימים וגלש מיהודה ושומרון לעורף מדינת ישראל. למרות הביקורת בחיל על שינוי הייעוד הזמני של לוחמי הקומנדו, הלחימה ביבשה קצרה הישגים.
אלוף-משנה נמרוד אלוני, שפיקד באותם ימים על סיירת הצנחנים, סיפר השבוע: "יאמר לזכות השייטת באותם ימים שהם התחרו על המשימות האיכותיות עם שאר היחידות ביו"ש אבל גם לקחו חלק במארבים מתישים בתוך מטעי זיתים. איפה שהיה צריך אותם הם באו".
שנה לאחר חיסולו של עסידה ספגה שייטת 13 אבדה חמורה כשאחד מהמפקדים הנערצים ביחידה, סרן מורן ורדי שזכה לצל"ש אלוף נהרג בהיתקלות עם מחבלים בשכם. מותו טלטל את היחידה ועורר שוב את הוויכוח על מידת הנחיצות של יחידת קומנדו בלוחמה בטרור היבשתי בתוך חיל הים.

"תורם להכרעה של צה"ל בכל הגזרות"

זה עניין של תפיסה, יסביר מפקד חיל הים האלוף רם רוטברג בשיחות סגורות, "איך אני כמפקד חיל הים דואג שהחיל בפיקודי תורם יותר להכרעה של צה"ל בכלל הגזרות". מילים מפוצצות. אבל בפועל, מאז נכנס אלוף רוטברג לתפקידו, התהדקו היחסים בין מפקדי החיל למקביליהם בפיקודים המרחביים ובאגפים השונים. הוא דורש מפקודיו לדבר בשפת "הירוקים", לוחמי היבשה, כדי להרחיב את האחריות והמעורבות של חיל הים בהכרעה הצה"לית בכל הממדים. עד כמה שזה יישמע מוזר, לאחרונה ניתן היה לראות את צוערי קורס חובלים משתלבים בתרגילים באש חיה בבה"ד 1 ומחלקים פקודות לשריונרים, תותחנים ולוחמי חי"ר.
המאמץ של רוטברג בא לידי ביטוי במבצע "צוק איתן" כאשר מפקד הזירה הימית בדרום קיבל סמכויות שהיו קודם לכן בידי מפקדת חיל הים. "בעבר כל אירוע היה חייב לעבור דרך מפקד חיל הים. היום הסמכות נמצאת בידי מפקדים בשטח", הסביר קצין בכיר בחיל הים. "אותו מפקד שטח אחראי לא רק להגנה בגזרתו אלא גם על ההתקפה. יש קו ברור איפה תוקפים כוחות פיקוד צפון בשטח לבנון וקו ברור איפה האחריות של חיל הים בתקיפת מטרות יבשתיות. גם במלחמת לבנון השנייה היו הפגזות של חיל הים ביבשה. ירו לעבר שקיף, אל ח'רדון, וראס ביידה. השונה הוא שהיום יש למפקד בים אחריות".
ב"צוק איתן" ביצע חיל הים 199 תקיפות מהזירה הדרומית בלבד. מתוכן 104 תקיפות באמצעות טילים "חכמים". "אם אני אומר לך שהרגנו 100 מחבלים זה לא 'שואו אוף'. אנחנו סופרים כי יש לנו צילום עד השנייה האחרונה של המחבל. אני יודע איפה פגע כל טיל", הסביר הקצין הבכיר. בשונה ממבצע "עמוד ענן", בקיץ האחרון חיל הים לא ביצע סיכולים ממוקדים, בעיקר כי לא נקרו הזדמנויות לכך. "ב'עמוד ענן' עשינו סיכול ממוקד. הוצאנו מחבל לקו ראייה, עשינו לו אמבוש והוא חטף שני טילים על הראש מהים. ב'צוק איתן' ניצלנו הזדמנויות. באחד הסרטונים אתה רואה איך שני טילים פוגעים במחבל שמדבר בטלפון. הוא רואה את הטיל, עוזב את הטלפון - וחוטף".
הזירה הדרומית ביום יום מייצרת כאבי ראש כשעיקר תשומת הלב סביב רצועת עזה נעה סביב המטרה לבלום הברחות אמצעי לחימה. "מדובר בסירות שנעות סמוך לחוף קרוב מאוד במהירות גבוהה אבל כמו שאתה רואה כאן על המסך (מקרינים סרטון הברחה שסוכלה באמצעות ירי של חיל הים. א"ב) אנחנו יודעים לפגוע בהן במדויק".
בשלב הזה הקצין מחייך, הוא מתחיל לספר על יכולות חדשות שנבנו בין חיל הים לפיקוד דרום. תיאום שהתכלית שלו היא מה שנקרא בשפה הצה"לית "סגירת מעגלי אש", או בשפה הפשוטה - היכולת של הצבא לאתר מטרה, לבחור את הכלי התוקף ולהשמיד אותה תוך פרק זמן קצר. הגאווה של החיל היא שמפקד בסיס אשדוד יודע היום לייצר לעצמו מודיעין ולתקוף את המטרה לבד תוך פרק זמן קצר. ואם לא די בכך, נשען לאחור על כיסאו הקצין הבכיר וחיוך גדול נמרח על פניו, הוא מספר שהיו לא מעט מקרים בהם חיל האוויר ביקש מחיל הים לתקוף מטרות כי הזווית בה היה כלי השיט הייתה נוחה יותר לתקיפה מאשר המטוס. "מדובר בירי מורכב. בחלק מהמקרים חיבקנו את הלוחמים על אופן הדיוק של הפגיעות. אתה רוצה לפגוע בול בחלון. זה קשה. מפעיל הטיל צריך להיות סוּפר מקצוען. מבחינתי, שחיל האוויר מבקש ממני לתקוף מטרות שלו, זה חזון אחרית הימים. בעבר היה סדין אדום ביניהם. בעולם הזה הכול אגו".

התיאבון הגדל של החיל

מסתבר שבחיל הים התיאבון גדול יותר מהשתתפות במאמת היבשתי. השלב הבא היא אחת מספינות הטילים שהותקן עליה מכ"ם "אורן אדיר" שמסוגל לזהות מטרות במרחקים עצומים ממדינת ישראל. העובדה שהוא מזהה כלי טיס, מסבירים בחיל הים, יהפכו בעתיד את ספינת הטילים עליה הותקן ליחידת בקרה אווירית וימית יחד. כך, היא תוכל להשתתף בבניית התמונה המודיעינית ובמערכת ההגנה הרב-שכבתית מפני טילים שנמצאת תחת אחריות בלעדי של חיל האוויר כיום.
הקצין הבכיר מספר בהתלהבות על תהליכים דרמטיים שנעשים בתוך הצבא. "דיבר איתי מפקד בכיר בצה"ל ואמר לי 'אותי באמת מטריד שכל מערך המכ"מים שלנו הוא נייח, ומה שייצא מלבנון בהיבט של טילי קרקע-קרקע ורקטת קרקע-קרקע מדויק, שופר באופן מדהים. אם היתה לי רכבת, אז זה כל הזמן היה זז' . אז אני אמרתי 'תשמע, אני מכיר, אוהב ולומד היסטוריה ממלחמת העולם הראשונה והשנייה. יצירתיות טקטיקה ואסטרטגיה זה כבר שם. הגרמנים והצרפתים שמו את התותחים על גבי רכבת, נכנסו, ירו וזזו. את אותם מסילות ברזל יש לך בים לכל כיוון. את המכ"מים הניידים והאש מהים יש כבר עכשיו'. צה"ל צריך להשתמש אחרת בחיל הים".
השאיפות של חיל הים בשנים האחרונות לא מסתכמות בשיתוף הפעולה בתוך צה"ל. רוטברג רוצה להפוך את החיל לזרוע אסטרטגית של מדינת ישראל עם השפעה בינלאומית. לא רק בגלל רכש הצוללות שיודעות לשהות מתחת לסף הרעש על מפתן דלתו של האויב מבלי שיחוש בכך ולאסוף עליו מודיעין מגוון, ולא בשל אסדות הגז שנבנות מול ישראל וחשיבותן הכלכלית הרבה מעלה את חשיבות נטל ההגנה עליהן שנמצא באחריות חיל הים. רוטברג משתדל לפתח קואליציות בינלאומיות שנרקמות מאחורי הקלעים בגלל כוחה של ישראל בתחום הימי באזור. מפקד נאט"ו הנכנס בחר לבקר בחיל הים בתחילת מסע הדילוגים שלו באזור מתוך הבנה שאם ייאלץ לתקוף בסוריה מה יהיה המשקל הסגולי של המידע והיכולות תוצרת כחול לבן. יחסי חיל הים הישראלי עם חילות ים באזור מתהדקים על רקע האינטרס המשותף ללוחמה בטרור. גם אם מדובר בהידוק זמני, זה עדיין יותר אפקטיבי ממה שהיה בעבר. בעקבות האינטרס הכלכלי-האזורי התחממו גם יחסיו עם מפקד הצי היווני והקפריסאי, האינטרסים של החברות האמריקאיות בהקשר הכלכלי מחדדות את שיתוף הפעולה בין הצבא האמריקאי לצה"ל, ומפקד הצי הגרמני והצי הצרפתי נמצאים אתו בקשר שוטף. "הכול קורה סביב באינטרסים", הסביר קצין בכיר בחיל הים והוסיף: "אנחנו מייצרים הזדמנויות לא רק עבור צה"ל".
נכון. הכהונה של רוטברג מגיעה בתקופה טובה לחיל. הזרקור המדיני והכלכלי מונח על לשכתו כשברקע דרישה להגן על אסדות הגז ולמנוע טרור. בהתאמה מקבל חיל הים תקציבים שחלקם ישרת לא רק את ההגנה על האסדות אלא אינטרסים אחרים של צה"ל. מדובר בשאיפה של החיל כבר שנים.
יחד עם זאת, נציג חיל הים הישראלי בנאט"ו הוא עדיין קצין בדרגת רב-סרן. בצה"ל מסבירים זאת בפשטות: "לא תכננו יותר מקצין בדרגת רב-סרן כנציג בנאט"ו. אם הוא היה סגן-אלוף זה היה נופל. הוא נכנס כאיש מודיעין לקישור. יש רגישות טורקית. הוא כרגע מתחת לסף סביר שמעל זה הוא לא יהיה שם".
ככה, בשקט, הצליחו בחיל הים למנוע צמצום ואף להתעצם בתחום ספינות הטילים וכלי השיט שמשייטים ודואגים לביטחון השוטף. "זה תהליך של תפיסה להגדיל את הצי", מדגיש קצין בכיר בחיל, "זו לא תפישה מגלומנית. בשיח במטכ"ל היום לא מח"י (מפקד חיל הים. א"ב) אומר לרמטכ"ל שצריך להגדיל את חיל הים, אלא אלופים אחרים. תשמע מה אומר מפקד זירת העומק, מה אומר אלוף פיקוד צפון. אפשר גם לשאול הפוך: מה כל זירה מקבלת היום מחיל הים שלא קיבלה בעבר. אנחנו עוסקים מבוקר עד ערב בשילוב החיל עם הצבא".

"הדף הכחול" במגירה הסודית

במגירה סודית מחזיקים בכירי חיל הים את "הדף הכחול". פרויקט שמאגד בתוכו את כלל האיומים מהים על מדינת ישראל, ואת המענה שניתן להם. למרות ההתחמשות המוגברת של חיזבאללה והמאמץ של החמאס להשיג טילי חוף-ים, בחיל יודעים להיערך לכך. "אני חושב שחיל הים במצב בסדר, אני מרגיש עם זה נוח", אומר הקצין הבכיר. "העיסוק המרכזי שלי הוא להביא את תכנית 'המים הכלכליים', כי זה אורז בתוכו את מה שאני צריך להגן על הגבולות".
בסוף, הכול נשען על אנשים. רוטברג דוגל בפשטות. יש מי שחושב שאולי קצת יותר מדי. הרי לא מאמינים שמפקד חיל האוויר יפנה לחייל בטייסת ויגיד לו "מה שלומך אחי?". אבל ככה נוהג רוטברג. הוא מאמין שמפקדים צריכים להיות קרובים לחיילים. קצינים בחיל מעידים עליו שהוא דורש מהם להקטין את המרחק הפיקודי בין מפקד לחייל, כי המציאות של הורדת פקודות בלי הסבר כפי שהיה נהוג בער, השתנו. "מגיעים אנשים עם כל מיני תרבויות ואתה המפקד צריך לחבר אותם. בלי משקפי שמש ופאסון. כל אחד מונע על ידי משהו אחר. איך תדע אם לא תתחבר אליו? איך תגרום לו להאמין בך? רק אם תתקרב אליו. החברה הישראלית מקבלת משתמטים. זו סכנה גדולה. עכשיו תחשוב באותה נשימה על החייל שמחליט אם הוא מסתער איתך או לא", הסביר הקצין הבכיר. השיח הזה, טוענים בחיל הים, הוא תוצאה ישירה של חלום. רוטברג, כך אומרים, מתכוון לעסוק בעולם החינוך עם פרישתו מצה"ל.
את השיחה עם הקצין הבכיר קיימנו על סיפון ספינת טילים. נשאלת שאלה על האפשרות שמזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה יממש את איומיו. הקצין הבכיר מצביע על קצין שיושב לצדו ומסביר שהוא היה על הספינה "אח"י חנית" בזמן שנפגעה על ידי טיל חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, ולא מרחיב. "אני מאמין לנסראללה. הוא מתכוון לאיומים שלו ואני נערך לזה בהתאם. זה אותו נסראללה שירה עלינו טיל. הם נערכים במערכי הגנה והתקפה. יש להם הרבה טילי חוף ים בלבנון".
לסיכום אני שואל אודות הפעולה של שייטת 13 בחוף סודאנייה במהלך מבצע "צוק איתן". השייטת פשטה על מרחב רקטות שורץ מחבלים ונחשפה עם הגעתה לחוף. מספר לוחמים נפצעו. הדעות על הצלחת המבצע ההוא שנויות במחלוקת. "אני יכול לומר שדקה אחרי המבצע התקשר אליי קצין בכיר מאוד בצה"ל ואמר לי 'בוא נעשה עוד הרבה כאלה כי זה פורץ אותם מודיעינית'. עד אז החמאס הקשה על היכולות המודיעיניות והאוויריות כי הוא חי מתחת לפני הקרקע. היום אני יודע שהוא הופתע לחלוטין. המבצע הזה הצליח כי הרגנו 15 מחבלים ופגענו בכל המשגרים".
("מערכת וואלה! חדשות", 11.12.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...11/86798533.pdf

הלשכה עדיין מחכה\ מאת אמנון ברזילי

תא"ל דוד אגמון יודיע היום אם הוא מקבל את הצעתו של נתניהו לשמש כראש לשכתו. אם יענה בחיוב, אביגדור ליברמן יהיה מרוצה והיחסים עם הצבא עשויים להשתפר

אתמול, שלושה ימים אחרי שובו מארצות הברית עם הפמליה של ראש הממשלה, עדיין לא החליט תא"ל במילואים דוד אגמון אם לקבל את הצעתו של בנימין נתניהו לשמש כראש לשכתו. "אני לא שלם עם ההצעה", אמר אגמון, חבר ועדת ההיגוי העליונה לשיחות עם הפלשתינאים, "כרגע הסיכוי הוא חמישים-חמישים". היום מתכוון אגמון להחליט אם לקבל את התפקיד ולהודיע על כך לראש הממשלה. נתניהו הבין כי אגמון מתלבט, וייתכן שצירופו למשלחת לוואשינגטון נועד לסייע לו להתגבר על ספקותיו.
שתי שיחות יקיים אגמון לפני שיכריע אם לקבל את המינוי - עם עורך דינו, כדי לברר כיצד יתיישב המינוי עם עסקיו הפרטיים, ועם ידידו, שר הביטחון יצחק מרדכי, שאותו הוא מייצג בוועדת ההיגוי העליונה.
באוזני אדם שנמצא עמו בקשרי עבודה חילק אגמון את חששותיו גם מהתפקיד וגם מהציפיות שעשויות להיות לראש הממשלה ממנו. "אם ביבי חושב שאני אהיה לבלר שלו או חותמת גומי, יש לו טעות", אמר.
אם יחליט אגמון לקבל את המינוי, תהיה זו הפעם הראשונה שבה לא ימלא את התפקיד אדם המקורב פוליטית או אישית לראש הממשלה, אלא אדם שזכה בו בזכות הרקורד המקצועי שלו. הרעיון למינוי הבלתי צפוי נולד אצל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן. העובדה שדווקא ליברמן דחף למינוי מעידה בעיקר על מצוקתו הנמשכת של נתניהו, שהתגברה מאז המהומות בשטחים. במצב אחר היה ליברמן מעדיף בוודאי ראש לשכה מסור ואפור, שיסור למרותו ויהיה אחראי, כמו קודמיו בתפקיד, על סדר היום של ראש הממשלה ועל ויסות הנכנסים אליו - ובעיקר לא יאיים על מעמדו שלו.
תוכניתו המקורית של ליברמן להציב בתפקיד את פנחס פישלר לא עלתה יפה, ובעקבות ביקורת בוטל המינוי. מאז לא נמצא מועמד ראוי לנהל את לשכת ראש הממשלה, ובינתיים נוצרה בה, מנקודת מבטו של ליברמן, מציאות חדשה. מינוי ראש הלשכה הפך לחלק ממאבק הכוח הסמוי בין ליברמן לבין מזכיר הממשלה, דני נוה. ליברמן נוכח לדעת, כי נוה הופך לאיש סודו של נתניהו ולאיש המרכזי במשרד ראש הממשלה בכל הקשור לתחום המדיני. ביחד עם היועץ המדיני דורי גולד הוא התווה את הקו המדיני המתנשא כלפי הפלשתינאים. הידוק הקשר בין נתניהו לבין נוה העמיד את ליברמן בצל.
נוה הציע למנות את איש משרד החוץ, יובל רותם, לתפקיד ראש לשכתו של נתניהו. לרעיון הזה היו יתרונות רבים. לרותם, בעבר דובר מצליח של הקונסוליה הישראלית בניו יורק, יש קשרים טובים עם אנשי התקשורת. הוא ידוע בעמדותיו המתונות ואחרי שסיים את תפקידו כדובר שימש כעוזרו של יוסי ביילין בתפקידו כסגן שר החוץ ושל אהוד ברק בתפקידו כשר החוץ.
בתפקידו כראש לשכתו של נתניהו היה רותם יכול לשמש כעלה תאנה. מצד אחד מינויו היה יוצר אווירה נוחה כלפי התקשורת, אולי גם מצביע על התמתנות בלשכת ראש הממשלה. מצד אחר, המינוי היה מנציח את השתלטותו של נוה על הערוץ המדיני בלשכת ראש הממשלה. מכך בעיקר חשש ליברמן. הוא החליט לפעול גם מול כוחו העולה של נוה וגם נגד הקו המדיני שהנחיל. ההחלטה לפרוץ את מנהרת החשמונאים היתה הקש האחרון. מול הפיתוי להציב מישהו זוטר בתפקיד ראש הלשכה, עמד לפני ליברמן הצורך לפעול לתיקון השיבושים במערכת תהליך קבלת ההחלטות בלשכה. הוא החליט לטובת תיקון השיבושים.
ליברמן הכיר את אגמון מהופעותיו בפורום הביטחוני של נתניהו בשנה שקדמה לבחירות, ובאחרונה נתקל בשמו במאמרי הפרשנות שכתב ב"מעריב" בנושאים צבאיים ומדיניים. כך נולד הרעיון למנות את אגמון לראש הלשכה. אגמון לא הסתיר את עמדותיו הימניות. בשנות ה-80 הצביע לתחיה ולצומת. ב-92' תמך ביצחק רבין לראשות הממשלה ובבחירות האחרונות הצביע לליכוד.
אגמון נולד ב-1947 במרוקו. באותה שנה עלו הוריו עם שבעת ילדיהם לישראל והתיישבו בראשון לציון. אגמון התגייס לצנחנים והצטרף לסיירת אגוז. בספרה "אפריקה, אפריקה" מספרת העיתונאית תמר גולן, כיום שגרירת ישראל באנגולה, על סגן ד' שלכשהגיע ב-1967 לזאיר, עם משלחת של צנחנים, החל להתריע על אי סדרים ושחיתויות אצל הישראלים. "במקום לתקן את הפגמים בחר מפקד המשלחת להדיח את ד' מתפקידו ולסלקו מזאיר... ד' הוחזר ארצה, אך אותה שנה באפריקה חישלה את אישיותו והפכה אותו לאדם ישר דרך מאין כמותו. לזכותו ייאמר שאף על פי שהיה רק סגן נטול קשרים וכוח, הגיש תלונה נגד המפקד. צה"ל שלח ועדת בדיקה לזאיר בראשות אלוף משנה. לאחר שהוועדה חקרה, ניתנה למפקד רשות הבחירה לעמוד לחקירה, או לעזוב את הצבא. הוא בחר כמובן לעזוב את צה"ל". סגן ד' הוא דוד אגמון.
ב-1971 נפצע אגמון בידו בפריצה למוצב הפתח בכפר אל-חיאם בדרום לבנון. במלחמת יום הכיפורים קיבל את הפיקוד על הסיירת. בסוף שנות ה-70 יצא ללימודים במכללה הבין-זרועית להגנה בצרפת, ואחר כך פיקד על בית הספר למפקדי כיתות בצה"ל. אלוף פיקוד צפון, אמיר דרורי, מינה אותו לקצין אג"ם של הפיקוד, תפקיד שאותו מילא במלחמת לבנון. לתקשורת נחשף אגמון כשמונה, ב-86', למפקד יחידת הקישור ללבנון. צה"ל ביצע את ההיערכות מחדש ואגמון היה מופקד על הקשר עם מפקד צד"ל, אנטואן לאחד.
ב-1988 מונה אגמון לקצין צנחנים וחי"ר ראשי, וניהל מאבק קשה למען שמירה על ייחודו של הקצח"ר ונגד כרסום בסמכויותיו על ידי מפקדת חילות השדה (המפח"ש). לאחר שנתיים ציפה לקידום. "אילו היו שואלים אותו מה תרצה להיות כשתהיה גדול, הוא היה אומר אלוף פיקוד הצפון", אומר אחד ממקורביו. בין ידידיו בצבא היו שסברו כי התפקיד ההולם אותו הוא ראש אגף תכנון (אג"ת). כשהתברר לו כי הרמטכ"ל, אהוד ברק, איננו מתכוון לקדמו החליט לפרוש מהצבא. ב-93' שקל בחיוב הצעה להתמודד כמועמד הליכוד לראשות עיריית ראשון לציון, אך החליט לבסוף לקבל את הצעת סגן הרמטכ"ל אז, אמנון שחק, שהציע לו, בהסכמת שר הביטחון יצחק רבין, לחזור לצבא כעוזר הרמטכ"ל לענייני אינתיפאדה.
לאגמון יש ביקורת קשה על הסכמי אוסלו. בפברואר 95' הוא נשאל בראיון למקומון "ערים" בראשון לציון אם יש לישראל פרטנר לשלום. "אני חושב שכן. אם נהיה פרגמטים ונוביל את המשא ומתן במקום להיות מובלים, יש עם מי לעשות שלום. אני בהחלט תומך בהמשך תהליך השלום. השאלה היא הדרך והמחיר". ביולי 95', שבוע לאחר פיגוע הטרור בקו האוטובוס 20 ברמת גן, מתח אגמון ב"מעריב" ביקורת קשה על הסתירה בין תפיסת הביטחון לבין הסכמי השלום "... קובעי המדיניות הנתונים בלהט 'עשיית השלום' משתמשים בטיעון הביטחוני לעתים קרובות במהלך השיחות. אולם בהעדר תפיסת ביטחון מתאימה מתקשים צוותי המשא ומתן לבסס טיעונים אלה והם מוצאים עצמם נסוגים מעמדה ביטחונית אחת לשנייה ובכך הם יוצרים מצבים בלתי אפשריים למימוש וחושפים אותנו לסכנות... בדרך שבה מנוהל התהליך הנוכחי, קברניטי השלום מובילים לתוצאות הפוכות, מסוכנות, המתבטאת בפיגועים מהסוג שחווינו השבוע, וזה קצה הקרחון".
אך בצד הביקורת הקשה שלו, גם על הדרג המדיני בראשות יצחק רבין, צבר אגמון, בניגוד לנוה ולגולד, ניסיון ושעות משא ומתן ארוכות לצדו של הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק בשיחות טאבה, כיו"ר הוועדה הצבאית לענייני ביטחון. כראש לשכתו של ראש הממשלה הוא עשוי - לנוכח הרקע המקצועי שלו - להוות עוד מוקד כוח מול הציר נוה-גולד ומול המזכירות הצבאית בלשכת ראש הממשלה, בראשות האלוף זאב ליבנה. אם ימונה לתפקיד, תיפתח בכך מחדש האפשרות לשילוב הצבא בתהליך קבלת ההחלטות המדיניות - הן כאחד הלקחים מאירועי המנהרה בשבוע שעבר, והן מתוקף הידידות בין אגמון לבין הרמטכ"ל ולבין שר הביטחון.
עם כניסתו לתפקיד מינה אותו שר הביטחון לנציגו בוועדת ההיגוי לשיחות עם הפלשתינאים. מרדכי גם המליץ לנתניהו למנותו לתפקיד יו"ר הוועדה, אך המינוי לא יצא לפועל. הידידות בין אגמון לבין מרדכי ושחק עשויה לסייע גם לשיפור התקשורת בין נתניהו למרדכי. יש אנשים בקרבתו של נתניהו המקווים כי מינוי כזה ימנע בעתיד מצב שבו שר הביטחון שומע על החלטות משמעותיות חמש דקות לפני שהן מתבצעות. ("הארץ", 07.10.1996)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/1.1037043

נטש בזמן\ מאת עמוס הראל

הוא חושב שצריך לדבר עם החמאס ולשחרר מאות אסירים פלשתינאים. הוא אומר שהפרות החוק מצד המתנחלים מסוכנות למדינה, ושהחיבוקים שלהם עם בכירי צה"ל עוד יולידו אסון. הוא לא הופתע מהפיגוע של עדן נתן זדה בשפרעם, ואין בו טיפת סלחנות למאחזים הבלתי חוקיים. עם דעות כאלו, פלא שתא"ל אילן פז הצליח לשרוד שלוש שנים כראש המינהל האזרחי בגדה המערבית, ולא פלא שהוא כבר לא בצה"ל היום. הנה התנתקות אחת שהמתנחלים בירכו עליה השבוע

"אנחנו לא משדרים מסרים מספיק ברורים כלפי המתנחלים. המסרים המחבקים של צה"ל לא נתפסים על ידי הצד השני כפי שאנו חושבים. הם לא רואים את זה כהרשאה לשחרר קיטור, אלא כחולשה שלטונית. אי אפשר לעבור בשתיקה על בעיטה בראש של קצין צה"ל, כמו שקרה לפני כמה שבועות בעימות במואסי ברצועה. אמירות כמו 'בוכים, מחבקים ומפנים' לא מספיק ברורות. הן משדרות להם שמותר לחרוג מהחוק. אז אצל אחד הגבול הוא לקלל קצין ואצל אחר - מותר אפילו לרצוח".
את האזהרה הזו סיפק לפני שבוע תא"ל אילן פז, ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית. פז, שמסיים את תפקידו בימים אלה, אחרי שלוש שנים קשות ומתסכלות, לא נשאר בשטח כדי לראות האם נבואות הזעם שלו מתגשמות. בעוד מועצת יש"ע קוראת למרי אזרחי לסיכול ההתנתקות, יפליג יחד עם אשתו אלונה וארבעת ילדיו ביאכטה שעל שיפוצה עמל בתקופה האחרונה במרינה של הרצליה, בדרכו לקפריסין. את תמונות העימותים ברצועה ובשומרון יראה, לכל היותר, בהצצה חטופה בשידורי הסי-אן-אן. את ה"בקרוב" שלהן הרי כבר חווה על בשרו.
אחרי 27 שנה בצה"ל, פז פושט מדים. שלוש השנים האחרונות בקריירה הצבאית שלו כראש המינהל האזרחי לא הותירו אצלו שום חשק לתפקידים בכירים נוספים. בני משפחתו וחבריו הקרובים הופתעו ששרד אותן בכלל. פעמים אחדות השלים את כתיבתו של מכתב התפטרות, ובכל פעם נמנע ברגע האחרון מלשגרו למפקדיו, גם משום שראה עצמו כמעט כמחסום אחרון להגנה על מה שנותר משלטון החוק. פז עוזב עם תחושה מסוימת של גועל, שהוא נמנע מלהודות בה בפומבי. חבריו שמעו ממנו לא פעם על עצימת העיניים המכוונת של השלטון מול השתלטות המאחזים על קרקעות פלשתיניות. אם עדיין היה זקוק לכך, סיפק לו התפקיד האחרון שיעור מזורז בהתבגרות פוליטית.
בחודשים האחרונים קרא פז את ראיונות הפרידה של הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון. הוא זוכר הצהרות של קצינים אחרים כמו מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל (מיל') גיורא ענבר (שבראיון פרישה למוסף "הארץ" תקף ב-1999 את המשך הנוכחות הישראלית בדרום לבנון). הוא אינו רוצה להישמע כמותם, מסרב להצטרף לרשימה הארוכה של קצינים מרירים העוזבים את צה"ל בטריקת דלת. אבל עם כל הנסיונות להישאר ממלכתי, פה ושם משתחררת אצלו הלשון, שהפכה אותו אולי לקצין השנוא ביותר על מועצת יש"ע.
"לא יוכרז כנראה אבל בעפרה ובבית-אל", מסכם זאת פז עצמו. "היו שם אנשים שציפו ממני שאפעל בשירותם. כשלא עשיתי מה שציפו, הכל הפך אישי. סומנתי על ידי המתנחלים כמי שמוביל קו נגדם. הם אמרו לי לכל אורך התקופה: אתה לא משחק לפי הכללים - ולכן תחטוף".
ופז אכן חטף. הקמפיין נגדו כלל כתבות על בסיס שבועי כמעט ב"הצופה" ("אויב ההתיישבות" כונה שם), אך גם תרגילים מתוחכמים יותר. פעם מתנחלים שלחו חוקרים פרטיים לצלם חריגות בנייה, כביכול, בחצר ביתו במושב. הצילומים הועברו לערוץ 10. פעילי ימין גם נהגו להפיץ הודעות שקריות למכשירי הביפר של עיתונאים, על כך שאלונה פז תקפה חיילים במחסומים בהפגנות של פעילי שמאל. "המחיר לא היה בלתי נסבל", מסכם פז. "אני מניח שלו רציתי להתמודד על תפקידים נוספים, הם היו מנסים לשבש זאת, אבל הם כבר נכשלו בכך פעם אחת".

לא קיבל את השייטת

אילן פז, בן 45, גדל בחיפה ועשה את רוב שירותו בקומנדו הימי. הוא התגייס לשייטת כלוחם ב-1978, השתתף בעשרות מבצעים ומילא שורת תפקידים בכירים, בהם סגן מפקד היחידה (לא פעם, כשהותקף כשמאלן וכבוגד בידי המתנחלים, אמר לעצמו שהוא לא פחות ציוני מהם. "הרי הרגתי יותר מחבלים מרובם"). לשטחים הגיע בפעם הראשונה כמפקד חטיבת ג'נין (מנשה) ב-1996, בעיצומן של העליות והמורדות שליוו את תקופת הסכמי אוסלו. כשעזב, ערכו המפקדים הפלשתינאים בג'נין ובטול-כרם "חאפלות" לכבודו. בראיון ל"הארץ" בינואר 98' התלונן על הריחוק ועל חוסר העניין שמגלים חבריו באזרחות לנוכח מה שמתרחש מרחק חצי שעת נסיעה מבתיהם. "אם ג'נין וטול-כרם יבערו, ירגישו את התוצאות גם בתל אביב", הזהיר.
שלוש שנים לאחר מכן, חזר פז במפתיע לתקופת שירות נוספת בשטחים. זה היה אחרי ששימש כראש מפקדת הכוחות המיוחדים של חיל האוויר (האחראית על יחידות כ"שלדג" ו-669) ולאחר שהפסיד פעמיים בהתמודדות על תפקיד מפקד יחידת האם, הקומנדו הימי (אכזבה שהטעם המר שלה לא התפוגג גם לאחר שהקצין שהועדף על פניו בהתמודדות הראשונה הסתבך באסון השייטת בלבנון). פז כבר שקל פרישה, אבל אז פנה אליו שכנו למושב, אלוף פיקוד המרכז יצחק איתן. איתן, שהיה מפקד כוחות צה"ל בגדה כשפז שימש כמח"ט ג'נין, שכנע אותו שפרוץ האינתיפאדה השנייה, כמה חודשים קודם לכן, מחייבו לחזור לזירת הלחימה. בגיל מתקדם יחסית למח"ט מרחבי (41), השיב פז בחיוב.
את המחיר שיגבה ממנו התפקיד הבין כבר בטקס החילופין, באתר נבי-סמואל. הטקס נקטע בעיצומו, כשהמח"ט היוצא, אל"מ גל הירש, הודיע על פיגוע ירי בכביש עוקף רמאללה. ההרוג היה אריה הרשקוביץ, מתנחל מבית-אל. כעבור פחות מארבעה חודשים הגיע פז גם לזירת רצח בנו של הרשקוביץ, אסף, בפיגוע דומה. בחודשים הבאים ויתר כמעט לחלוטין על ביקורים בבית, כיוון שבכל פעם שהחל לנסוע צפונה, קיבל דיווח על פיגוע נוסף שהצריך את חזרתו לגזרה.
עד קיץ 2002 נותר פז בלב הלחימה. במהלך התקופה ניהל עשרות מבצעים מוצלחים ללכידת מבוקשים, אך נחל גם כישלונות צורבים. הוא עדיין זוכר את ההד העמום והמרוחק של הפיצוץ במסעדת "סבארו" בירושלים, בעודו פורש את אנשיו ליד מחסום קלנדיה בניסיון לאתר את המתאבד לאחר התרעה מאוחרת מדי של השב"כ. והיה גם האירוע הקשה בחייו הצבאיים: הפיגוע במחסום המשטרה הבריטית, במארס 2002, כשצלף פלשתינאי חובבן הצליח להרוג עשרה חיילים ואזרחים. פז הודיע על התפטרות, אך נדחה בידי מפקדיו, איתן ותא"ל יצחק (ג'רי) גרשון, בנימוק שצעד כזה אינו במקום בתקופה כה סוערת של לחימה. שנה מאוחר יותר הקים יעלון ועדה לחקירת התקרית. פז קיבל הערה פיקודית.
באפריל 2002 השתתף כמח"ט במבצע "חומת מגן" ונחרד מהביזה וההרס שהותירו אנשי חטיבת המילואים שקיבלו ממנו את הפיקוד על רמאללה. תוך כדי המבצע, השתתף גם בלכידתו של מרואן ברגותי, מזכ"ל התנזים בגדה.
כשהוחלט על מינויו לראש המינהל, הפעילו ראשי מועצת יש"ע לחצים על שר הביטחון אז, בנימין בן אליעזר, לסכל את המינוי. פז הלך להתייעץ עם שכן נוסף מהמושב, ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, שהיה מפקדו בשייטת. איילון הגיב: "זה תפקיד נהדר, אבל אני לא ממליץ לך לקחת אותו. תהיה מתוסכל בו מיומך הראשון עד האחרון". פז אומר שאיילון צדק בשני הסעיפים. "זה אכן תפקיד מצוין - ובאמת הייתי מתוסכל בו".

אין כניסה להתנחלויות

פז, למדו המתנחלים בדרך הקשה, הוא קצין שלא מבין עניין. שום קריצות והתחכמויות לא יעזרו פה. אותה עקשנות שאיפשרה לו לצלוח את כל המכשולים במסלול הקומנדו הימי, חרף ממדי גוף צנומים במיוחד (כאן נולד גם הכינוי שלו, "פיצי"), ליוותה אותו גם בהמשך. סירובו המוחלט לגנוב סוסים עם צמרת יש"ע, המאיסו אותו גם על חלק ממפקדיו. עם אלוף הפיקוד הקודם, משה קפלינסקי, היו לו יחסים טעונים, שלוו גם בהערכה הדדית. השניים ראו עין בעין את היחס לאוכלוסייה הפלשתינית, אבל התעמתו מדי פעם בשאלת הגישה למתנחלים (לקראת סיום תפקידו, על רקע ההתנתקות המתקרבת, קפלינסקי הפך בעצמו למבקר זועם של צמרת יש"ע). האלוף עמוס גלעד, שכמתאם הפעולות בשטחים יזם את מינויו לראש המינהל, הסתכסך עמו במהירות ובין השניים היה נתק כמעט מוחלט. היחסים עם משלב, יורשו של גלעד, לא היו טובים בהרבה.
לדברי פז, "יש משהו לא בריא בקשר בין הפיקוד הבכיר של הצבא בשטחים לבין ראשי המתנחלים". כדוגמה הוא מביא את התגובה הרפה של מפקדיו למתקפה האישית של מועצת יש"ע עליו. זה קרה לאחר שפז ערך סיור במאחזים באחד הימים באפריל השנה וחשף שם את המשך הבנייה הבלתי חוקית. רכזי הביטחון של המאחזים מיהרו להתריע על היוזמה של פז בפני מועצת יש"ע. תוך ימים אחדים פירסמו ראש המועצה, בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית, בנימין פנחס ולרשטיין ומזכ"ל התנועה המיישבת "אמנה", זאב (זמביש) חבר, קול קורא לתושבי ההתנחלויות והורו להם למנוע בכוח את כניסתו של הקצין הבכיר ליישוביהם.
"המכתב לא מנע ממני להיכנס לאף יישוב. גם אחריו, המשכתי להסתובב במאחזים כשרציתי", אומר פז, "ועדיין, נדהמתי מעזות המצח. האנשים האלה הם ראשי מועצות, שמקבלים משכורות מהמדינה. זה בלתי נסבל לעשות דבר כזה. הרגיז אותי שהם מרשים לעצמם להשתלח בקצין בכיר ולהמליץ לאנשיהם לעבור על החוק. ומנגד - אין קול ואין עונה. אין כמעט אף אחד שמגיב".
מפקדיו של פז, אלוף פיקוד המרכז יאיר נוה ומתאם הפעולות בשטחים האלוף יוסף משלב, אמנם שלחו מכתב הסתייגות לראשי יש"ע, אבל פרט לכך עבר הצבא לסדר היום על ההתקפה. "התגובה של צה"ל היתה רפה", אומר פז. "ציפיתי שיודיעו למתנחלים שמנתקים מהם מגע, עד שלא יחזרו בהם. זה לא קרה".
צה"ל נוהג במתנחלים בכפפות משי?
"אני לא יכול להגיד שיש שלטון חוק בשטחים. זרועות האכיפה הישראליות בשטחים מדולדלות בכוח אדם, במיוחד המשטרה. הסוגיות הפליליות ניתנות לפרשנויות שונות. הפלילי והביטחוני מתערבים יחד והכל קורה בתקופה של לחימה, תחת איום מתמשך של טרור. התוצאה היא שאי אפשר להגיד שהחוק נאכף כמו שהיינו רוצים שייאכף, לא בהיבטים הפליליים ולא באזרחיים".
הפיגוע בשפרעם, שביצע החייל עדן נתן זדה מההתנחלות תפוח לא הפתיע אותו. "כשהייתי מח"ט בנימין, היו אצלי בגזרה ארבעה פיגועים שבהם חברי ארגון טרור יהודי הרגו ארבעה פלשתינאים. איש מהמבצעים לא נתפס עד היום. אז איך אפשר להיות מופתע משפרעם? זו לא הפעם הראשונה שזה קורה".
את מאגר פעילי הימין הקיצוני והאלים מעריך פז במאות בודדות, בעיקר תושבי השומרון ואזור חברון. "האנשים הללו מתבדלים משאר המתנחלים. ביישובים שלהם, אנחנו מתקשים גם באכיפת חוקי הבנייה. פקח או שוטר שנכנס לשם נמצא תחת איום של אלימות. היו מקרים שנמנעה כניסת אנשינו ליישובים, תחת איומים מילוליים".
"לאורך שנים קיימת הבלגה מול אלימות המתנחלים. שותפות לזה כל מערכות האכיפה, מהשוטר הזוטר עד השופט הבכיר. היו השנה שני מקרים שבהם מתנחלים הרגו פלשתינאים בשומרון. איפה החבר'ה? הם יושבים בכלא, או במעצר בית? אם הנאשמים היו פלשתינאים, מישהו היה חושב להוציא אותם מהכלא לפני המשפט? אבל השופטת פסקה שאחד מהם לא מסוכן לציבור ושיחררה אותו.
"תחשוב מה קורה לחיילים ולשוטרים תחת ההתקפות של הקיצונים בחברון. זה דבר נורא. המערכת המשפטית לא מוצאת דרך להתמודד עם אלימות של ילדים מתחת לגיל 12 בחברון. כשעוצרים אותם, הם לא מוכנים למסור את שמם וההורים מסרבים לבוא לשחרר אותם ממעצר. ומול זה אתה שם חייל בן 18 שצריך להתמודד. בשם ההגנה על זכויות האזרח, אנחנו מגבילים את יכולת אכיפת החוק. המתנחלים יודעים לנצל את זה נהדר. הם למדו איך לאיים על שוטר, מה מותר ומה אסור. צה"ל לא יכול להרגיש גאה מול מה שמתרחש בחברון".
והנהגת המתנחלים?
"הנהגת יש"ע עושה טעות רצינית. היא מביאה את מפעל ההתיישבות לפוטנציאל של נקודת הכרעה. אם עכשיו, במהלך פינוי עזה, תיפתח אש על ידי מתנגדים וחס וחלילה ייפגע חייל אחד - זה עלול להפיל את כל המפעל. התמיכה שהיתה להם בציבור הולכת ודועכת עם הזמן. היא עלולה להיעלם לחלוטין. אין להם שליטה באחרון המשוגעים, אבל אם יקרה משהו, גם הם אחראים. הם לא פועלים בחוכמה.

כישלון של המדינה

פרשות המאחזים גזלו חלק ניכר מזמנו של פז כראש המינהל. הדו"ח החמור של עו"ד טליה ששון לא חידש לו הרבה, משום שהוא ואנשיו תרמו לה שיעור לא מבוטל מהנתונים המופיעים בו. בבנייה הבלתי חוקית במאחזים הוא רואה "כישלון מוחץ של שלטון החוק. חלק גדול מזה מתרחש כיוון שלא מקבלים החלטות, לכאן או לכאן. בסך הכל, יש גם אמת בטענות של ראשי ההתיישבות, שלא מאשרים להם כלום. המדינה משאירה את העסק תלוי באוויר".
בחודש שעבר הורה בג"ץ לפנות מבני קבע שהקימו המתנחלים במאחז עמונה ואף התיר את הריסתם. פז אינו מוכן לראות בכך ניצחון. "עמונה היא כישלון של המדינה, מא' ועד ת'. המאחז יושב על קרקע פרטית פלשתינית ואנחנו לא מצליחים לממש שם את חובתנו להגן על זכויות הפרט, גם אם הוא במקרה פלשתינאי. המאחז הוקם ב-95' על קרקע פלשתינית פרטית מובהקת ועדיין יושבות שם עשרות משפחות ישראליות. ישנה טענת רכישה של ההתיישבות, שמעולם לא הוכחה. יש שם רכוש פלשתיני, שבעליו לא יכול לעשות בו שימוש ואנחנו עומדים מנגד".
את השיעור הראשון שלו בעולם המאחזים קיבל פז כמח"ט רמאללה בתחילת 2002. "המתנחלים הקימו אנטנה סלולרית במקום שהפך אחר כך למגרון. בהמשך הביאו שומר וחיברו את המקום לרשת החשמל. אני קיבלתי הבטחה מאדם שממלא תפקיד רשמי (פז נמנע מלנקוב במפורש בשמו של פנחס ולרשטיין) שהמקום לא יהפוך למאחז, הבטחה שלא קוימה. פתאום, בלילה אחד אנחנו מגלים שם מספר קרוואנים מאוכלסים. היום מתגוררות שם 48 משפחות".
כעבור שנתיים, כשמשרד הביטחון כלל את מגרון ברשימת המאחזים המיועדים לפינוי, הודיע ולרשטיין כי הוא מוכן להיהרג כדי להגן על מגרון. פז, עושה רושם, לא מתרגש מהאיום הזה: "זה יישוב שאין לגביו לא החלטת ממשלה, לא אישורי הקמה, לא תוכנית מתאר והוא נמצא על קרקע פרטית פלשתינית. מגרון הוא יישוב בלתי חוקי וזה בעיני דבר ששלטון לא יכול להרשות לעצמו. גם אי אפשר לפתור את הבעיה בהחלטת ממשלה שתאשר אותו, כי הקרקע לא שייכת לממשלה ולא למתנחלים. מגרון מצוי ברשימת 24 מאחזים שמערכת הביטחון הכריזה על פינוים. דינו יצטרך להיחרץ מתישהו. אני מאמין שבסופו של דבר יפונו מאחזים בגדה, שהמומנטום שנוצר בשנה האחרונה יימשך. זו כבר מציאות שיהיה קשה לסגת ממנה".
גם כיום, מודה פז, הבנייה במאחזים נמשכת, אבל מציין שהיקפה קטן מאוד בהשוואה למצב לפני שנתיים. חלק מהשינוי נובע מהפסקת מעורבותם של משרדי ממשלה בבנייה. היועץ המשפטי הקודם לממשלה, אליקים רובינשטיין, ששמע מבכירי המינהל על תרומתם הנרחבת של המשרדים השונים לבנייה הבלתי חוקית, הוציא הוראה האוסרת אותה. אחריו באו דו"ח מבקר המדינה ודו"ח ששון והתופעה נבלמה. "היום משרדי הממשלה יודעים שצריך לפנות למינהל כדי לברר אם פרויקט הוא חוקי, לפני שמתחילים לממן אותו".

לדבר עם החמאס

כמו בעניין המאחזים והחיבוק הדביק עם המתנחלים, גם בעניין היחסים עם הפרטנר הפלשתיני פז משמיע זמירות אחרות לגמרי משל רוב הקצינים הבכירים בשטח. "לפחות ברמה המקומית", הוא אומר, "אי אפשר לטעון שאין פרטנר. יש סיכומים. מרביתם מקוימים. עובדה שאנחנו ממשיכים להיפגש ולדבר אתם. ובכל זאת, הייתי מצפה שתהיה להם מוטיווציה יותר גבוהה להתמודד עם טרור".
ההצלחות האחרונות של החמאס בבחירות המוניציפליות בשטחים העמידו את ישראל בפני בעיה חדשה. בגדה המערבית לבדה שולט הארגון האיסלאמי בכעשרים רשויות.
אתה ואנשיך במינהל נפגשתם עם נציגי עיריות שבהן שולט היום החמאס?
"כרגע אין לנו דו-שיח אתם, אבל אנחנו לא יכולים לתת לאוכלוסייה הפלשתינית להישאר בלי מענה. אם יש פנייה של חברי מועצות מהחמאס בנושאים מוניציפליים, אנחנו ניענה. כשחבר מועצה מטעם החמאס בקלקיליה מרים טלפון למינהלת התיאום שלנו באזור, וזה קורה לפעמים, הוא מקבל תשובה".
אבל פז משוכנע שישראל לא תוכל להתעלם מהחמאס לנצח. "אני חושב שנצטרך בסוף לדבר אתם. בסביבות ינואר יהיו בחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית. אין ספק שייבחרו גם אנשי חמאס. יכול להיות שהם יישבו אפילו בממשלה. מתישהו נצטרך לקבל החלטה. אם מישהו עוסק בטרור, הדו-שיח היחיד שיהיה לנו אתו הוא דרך כוונת הרובה. אבל צריך לזכור שהחמאס היא גם תנועה חברתית. יש תהליכים דמוקרטיים בחברה הפלשתינית והבחירות הן אחת התוצאות שלהם. נצטרך לשאול אם החמאס מוקצים לחלוטין, או שיש גווני ביניים של דו-שיח בתחומים מסוימים ועם אנשים מסוימים לנוכח המציאות המתהווה. לא נוכל להימלט מזה. אפשר להגיד: אתם אנחנו לא מדברים, אבל להסכמים מגיעים עם אויב".
פז לא מאמין שהחמאס ינצח בבחירות הקרובות. "לאבו מאזן יש דרך: הוא מתמודד עם התעצמות החמאס באמצעות הכנסתם לתוך הזירה הפוליטית של הרשות. אנחנו צריכים להכיר במציאות הזו".
מאז הסכם שארם, לפני כחצי שנה, שיחררה ישראל 900 אסירים פלשתינאים מבתי הכלא שלה. אתה חושב שהיה מקום לגלות נדיבות רבה יותר?
"מאז מות ערפאת, כוחו של הרחוב הפלשתיני בשטחים נמצא בעלייה מתמדת. אם השלטון הפלשתיני לא יביא לעם שלו קופונים מהתהליך, החמאס יתחזק על חשבון הפתח. אחת הדרכים לחזק את שלטונו של אבו מאזן היא לשחרר אסירים פלשתינאים ואני מדבר על כמויות גדולות. צריך להמשיך את המומנטום שיצר שחרור ה-900. לא צריך לשחרר את כולם. יהיו אנשים שבגלל מעשיהם ינמקו בכלא עד סוף ימיהם, אבל צריך לזכור מי האנשים ברשות שאנחנו מדברים אתם היום - לפני 15 שנה, הם עצמם ישבו בכלא על ביצוע פיגועים. עכשיו הם מובילים קו מתון. איפה דור הביניים של הפתח גדל, התחזק, למד עברית, למד אותנו? בכלא, כשישב בגלל פיגועים".
וברגותי? אתה וחייליך הרי עצרתם אותו.
"בעיני הפלשתינאים ברגותי הוא מנהיג. הוא דומיננטי בכל מה שקורה עכשיו, מעורב מהכלא, גם בתוך פתח, גם בדו-שיח עם החמאס. אני לא רואה אותו משתחרר כל כך מהר כי זה יצריך חנינה. אבל אין לי שום מחסום אישי מול שחרורו, אפילו שרדפתי אחריו הרבה זמן והשתתפתי בלכידתו. אני בטח לא אראה בזה פגיעה אישית".


אילן פז. אמירות כמו "בוכים מחבקים ומפנים" לא מספיק ברורות. הן משדרות למתנחלים שמותר לחרוג מהחוק



כשהייתי מח"ט בנימין, היו אצלי בגזרה ארבעה פיגועים שבהם חברי ארגון טרור יהודי הרגו ארבעה פלשתינאים. איש מהמבצעים לא נתפס עד היום. אז איך אפשר להיות מופתע משפרעם? זו לא הפעם הראשונה שזה קורה

("הארץ", 16.08.2005)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

("בלילה כזה נולדים רמטכ"לים" מאת משה זונדר, "מעריב סופשבוע", ‬ 27.03.1998)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

("1987 השנה ששינתה את חיי" מאת גילי כהן, "במחנה", ‏ 26.09.2008, עמוד 26)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

("הרמטכ"ל ה-21" מאת נועם גזית וכתבת במחנה, "במחנה", 04.12.2014, עמודים 10-11)



("מחטיבה מספר 1 לחייל מספר 1" מאת נועם גזית וכתבת במחנה, "במחנה", 04.12.2014, עמודים 12-13)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

("מפקד שאהבתי" מאת עפר שלח, "מעריב" מוסף שבת, 01.03.1996, עמודים 16-17)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...19/79571762.pdf

ארז של לבנון\ מאת אביחי בקר

שמו של ארז גרשטיין הלך לפניו כמפקד בוטה, שלא עושה חשבון למפקדיו או לפקודיו. פרא

על קודמו בתפקיד תת אלוף אלי אמיתי הוציא החיזבאללה חוזה. ניסיונות הארגון להתנקש בו לא צלחו, ואת האש ספג מחליפו ארז גרשטיין - אותו מפקד שרק לפני חודש אמר לאחד מחבריו ש"החיזבאללה דועך". כשקודם לתפקיד מפקד עוצבת לבנון, מינוי טבעי למי שסומן לגדולות, נהג עדיין כאילו הוא מפקד סיירת גולני. על לבנון הוא הביט רק דרך כוונות. "את הצעדים שאני הלכתי אחורה אתם עוד לא הלכתם קדימה", נהג לומר לאלה שניסו לחלוק על דרכו. לאלה מהם שהחליט לענות להם בנימוס.
תת אלוף גרשטיין, 39, עשה את כל שירותו הצבאי בלבנון, ממסלול של לוחם בסיירת גולני ועד לתפקיד של מפקד עוצבה. הוא היה יקירם של רמטכ"לים - ובעצרת היובל של חטיבת גולני היה בין מפקדי החטיבה לדורותיהם שזכו מקהל הרבבות למרב מחיאות הכפיים. הוא נחשב לאחד ממפקדי השדה הטובים בצה"ל, ובאשר ללבנון, לא היה בקי ממנו בנבכי השטח. אבל אפילו הוא, הנועז שגבר על אויביו בעשרות קרבות, שלא היה חייל של לבנון יותר ממנו, הוכרע. מטען צד הפתיע אותו. "חמש עשרה שנה אני יודע שהרגע הזה יגיע", אמר אתמול אביו. רק ביום חמישי שעבר ביקר גרשטיין את אלמנתו של מי שהיה חברו הטוב, המג"ד חוסיין עמאר. עמאר נהרג בלבנון במארס 96', תחת פיקודו, במהלך מרדף. המספידים של אתמול הם ההרוגים של היום.
שמו של גרשטיין הלך לפניו כמפקד פרובוקטיבי, ציני, אחד שלא עושה חשבון למפקדיו, פרא. בכל מקום שבו דרך הוא הטביע חותם. צה"ל, שלא תמיד יודע איך לנהוג עם טיפוסים סוערים כמותו, טיפח וקידם את גרשטיין. יכולתו המרשימה שיכנעה את כולם. מה שלאחרים היה בלתי נסלח נחשב אצל גרשטיין לחן. בכינוסים של מח"טים, בעוד כולם דוממים מול הקצונה הבכירה, העיניים היו נשואות אליו בסקרנות. מה הוא מכין הפעם?
גרשטיין לעולם לא איכזב. ההתבטאויות שלו, הן בפומבי והן בדיונים פנימיים, עשו כותרות. כך כשתקף בחריפות, במאי שנה שעברה, את ארגון "ארבע אמהות" באומרו, "התנועות שדוגלות ביציאה חד צדדית של צה"ל משפיעות בצורה גרועה על השטח, מי שמפגין בנוסח אחורה פנה יוצר איום על החיילים, גם על החיים שלי אישית". על הדברים האלה ספג מטח של ביקורת ציבורית. בהזדמנות אחרת, בהיותו מח"ט גולני, הוא ביקר בחריפות את מה שהגדיר כמדיניות המאופקת של צה"ל בלבנון. "דם החיילים לא אדום פחות מדם האזרחים", קבע. קביעות נוספות שלו, באותו סגנון חסר עכבות, פשוט לא התפרסמו. אם היו מתפרסמות היו מרעישות פי כמה. ביקורת חריפה במיוחד היתה לו על אוזלת היד של צה"ל בעקבות אירועי מנהרת הכותל.
מעט מאוד הספיק גרשטיין ליהנות מחלום שהתגשם על בית במושב. לפני שנה וחצי הוא השתקע במושב היוגב, רכש חלקת אדמה גדולה, ובמעט הזמן הפנוי שהזדמן לו טיפח גינה לתפארת שבה ייצוג לכל עצי הגליל. כאן גם נולד לו ולאורטל, בת קיבוץ יגור, בנם הבכור.
גרשטיין נולד וגדל בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. בנעוריו היה הדייג של השכבה, חובב רמשים וזוחלים, קורא ספרים ובקי בארכיאולוגיה. כשהתגייס, הלך לסיירת גולני. הקומנדו הימי, כך גרס, הוא אתגר קל מדי בעבורו. בצוות שלו היה הלוחם המוביל, מודל לחיקוי. הוא עבר פשיטות בנבטיה וברמת ארנון, במלחמת לבנון היה כבר קצין ביחידה, והשתתף גם בקרב על הבופור שבו נהרגו ששה מלוחמי הסיירת ובראשם גוני הרניק. הכוח של גרשטיין, שנשלח לאתר האנטנות, עבר את הקרב הקשה בשלום. כשהגיע בהמשך לבירות הסתובב בעיר כאילו היה בטיילת. הוא לקח סיכונים מסמרי שיער, ועל החברים בצבא, בעיקרהצעירים שבהם, עשה רושם כביר.
היתה לו הערכה עצמית גבוהה. בשלב מאוד מוקדם הוא סימן את כיסא מח"ט גולני כיעד. ביוני 84' הוא חזר למדים, אחרי מסע תרמילאות של שנה בדרום אמריקה. גולת הכותרת של פעילותו כמפקד סיירת גולני היה מבצע "כחול וחום", שבו פשט כוח בפיקודו של מח"ט גולני אז, אל"מ ברוך שפיגל, על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה שבאזור דאמור. גרשטיין, שהוביל בחוד, אמור היה לתקוף את היעד העיקרי. המג"ד, אמיר מיטל, תוכנן לתקוף את אתר המגורים. עיכובים בנחיתה מהים הביאו לשרשרת תקלות, מרכיב ההפתעה אבד, וכתוצאה מההסתבכות נשארו ארבעה לוחמים בשטח וחולצו רק ביום למחרת. מיטל נהרג. במהלך הפעולה, שנודעה כפעולה לא מוצלחת, "פאשלה", גרשטיין נתן מקום לתקווה. 15 מחבלים הרג כוח הסיירת, מספר נדיר שכמותו לא רשם צה"ל מאז. אלא שבלהט האירועים, לא הובלט ההישג המבצעי הרשום על שמו של ארז גרשטיין. כמפקד הגזרה המזרחית בלבנון הוא נקלע פעם עם המרצדס שלו למארב של טילי סאגר. ליד הכפר ריחן נפגע רכבו ממטען צד. גם כשביקרו אותו שהוא פזיז מדי, לא היה אירוע שגרשטיין לא מיהר להגיע אליו - ובדרך כלל גם הגיע ראשון. לפני שמונה למח"ט גולני הוא נהנה לראשונה משנה של הפוגה במכללה לביטחון לאומי, פרק לימודים שקצת ביגר אותו.
חודשיים בלבד אחרי שנכנס לתפקיד, באוקטובר 95', ספגה חטיבת גולני מכה קשה. שבעה חיילים שנפלו בסמוך לעישייה. זאת היתה תקופה של הרבה לוויות והספדים. לקראת סיום הקדנציה, באוגוסט 97', נספו חמישה לוחמים באסון השריפה בוואדי סלוקי. את הביקורת הדף גרשטיין בארסיות, תוך שהוא לועג ליושבי הסלונים במרכז הארץ. גם בהיותו מח"ט גולני הוא ניהל את העניינים בנוסח מחוספס, כאילו הוא עדיין בסיירת. את הטיפול בבעיות מינהלה ניער מעליו בבוז. הרובאים העריצו אותו על כך. שחטיבת גולני זכתה בביקורת פרס המשק בציון העגום 20, גרשטיין דווקא שמח. "לרמטכ"ל תהיה עוד הזדמנות לפגוש אותי", כך הדף את החוששים.
בתרגיל חטיבתי נהג גרשטיין להשאיר את החפ"ק מאחור והגיע ליעד בלעדיו. את גולני עיצב בצלמו ובדמותו. ככל שהבלגן גדול, הוא גרס, ככל שתרבנה התלונות מכיוון המשטרה הצבאית, כן ייטב. אם זה לא היה גרשטיין זה היה נגמר בנזיפה, אבל לו טפחו על השכם. הקלף שלו היה יכולת מבצעית לעילא, שלו ושל החטיבה כולה. מחליפו התקשה בתחילה למלא את הנעליים הגדולות של המפקד הכריזמטי.
("הארץ", 01.03.1999)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1558854#

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...22/54055785.pdf

לחנך את צ'יקו\ מאת עמוס הראל

עם ניסיון קרבי עשיר ושובל של מעריצים נחשב מח"ט גולני היוצא, אל"מ משה (צ'יקו) תמיר, לקצין הבולט בין בני דורו. אז למה הקידום שלו נתקע?

"זאת הפלוגה הכי קשה בגולני", אומר המח"ט, אלוף-משנה משה (צ'יקו) תמיר, רגע לפני הכניסה למאהל הפלוגה המסייעת של גדוד 51 בהתנחלות גנים, ממזרח לג'נין. משהו בנימת קולו מזכיר מפקח משטרה ניו-יורקי המלווה את אורחו לביקור בגטו פרוע במיוחד. בעיני המבקר מבחוץ, כל הסימנים אכן מצביעים שהגיע למקום קשוח, הפועל לפי חוקים משלו: המח"ט מתקבל רק בהנהון של היכרות (תמיר, כמו לוחמיו, אינו מייחס משמעות רבה לגינוני סמכות כמו הצדעה או עמידת "הקשב") והמאהל מעוטר בכרזות: מהסיסמה הפלוגתית ("תנו לחיות לחיות, בלי מסייעת 51") ועד לפוסטר גדול של סדאם חוסיין שהוחרם באחת הפשיטות בג'נין (ואליו צורפה השאלה המתבקשת: "עד מתי נובמבר 2000?"). כשהמח"ט יושב לשיחה עם סגל המפקדים, מסתובב בחוץ רובאי גדל ממדים, עירום ממותניו ומעלה, וחובט בנחת על כרסו.
קשה או לא קשה, לתמיר, המסיים השבוע כהונה של יותר משנתיים כמח"ט גולני, תישאר פינה חמה בלב למסייעת 51. באפריל אשתקד, בעיצומו של הקרב במחנה הפליטים ג'נין, הגיע ללב המחנה כדי להיפגש עם חיילי הפלוגה. באותו שלב, לילה לפני המארב שבו נהרגו 13 אנשי מילואים, איבדה המסייעת חמישה מלוחמיה, מהם ארבעה בג'נין. מתוך 15 חיילים במחלקת הסיור נותרו רק 11 בחיים, שרוטים וחבולים אחרי שבוע של קרבות מבית לבית. היו להם רק שתי בקשות מהמח"ט. "הם אמרו לי: המפקד, דבר ראשון, שלא תעזו להוציא אותנו מכאן עד שהלחימה נגמרת. וחוץ מזה, אתה יכול לסדר לנו סיגריות?"
לקראת סיום תפקידו של תמיר, אמר לו מפקד זרוע היבשה האלוף יפתח רון-טל, כי מוטב היה להחזיק את החטיבה שלו ב"אחסנה יבשה", השיטה שבה שומר צה"ל כלי רכב וציוד ביחידות המילואים שלו, שאליהם יזדקק רק בזמן מלחמה. "רק אז צריך לפתוח את הריצ'רץ' ולהוציא אתכם החוצה", טען רון-טל. העקיצה כוונה לפער בין הפרשיות המשמעתיות הרבות שבהן מסתבכת גולני, לתפקוד המקצועי שלה בעתות קרב. המח"ט, בשיחות הפרידה מלוחמיו, בוחר באבחנה אחרת, רחוקה מתקינות פוליטית. "גולני היא כמו כלב רוטוויילר. לא נעים להחזיק רוטוויילר בבית: הוא שורט את הקירות ועושה את הצרכים שלו על השטיח. אבל אם מישהו ינסה לפרוץ אליכם הביתה, תמיד תעדיפו שיהיה לכם שם רוטוויילר ולא פודל". מי שראה את אנשי גולני בשנים האחרונות, בפשיטות על רמאללה ומחנה הפליטים טול-כרם או במצוד ארוך ומתיש אחר מבוקשים בחברון, יצטרך להסכים אתו. הרוח החטיבתית - שילוב של אפרוריות מסוימת (בהשוואה לתדמית הזוהרת ביחידות המיוחדות), דבקות עיקשת במשימה ולא מעט ברדק - באה לידי ביטוי בשטחים, כפי שנראתה בעבר בקרבות בגולן ב-67', בחרמון ב-73' או בבופור ב-82'.

טקטיקן קר רוח

תמיר ידוע זה שנים בצה"ל כהבטחה גדולה, המצוידת ב"פה גדול" לא פחות. ספק אם יש עוד מפקד קרבי בן גילו - הוא בן 39 - שקנה לו קבוצה כזו של אוהדים ומעריצים בקרב קציני השדה בדרגות שמתחתיו. אלה מספרים על קצין אמיץ לב וכריזמטי, קר רוח ברגעי משבר, טקטיקן בחסד שצבר ניסיון רב מול החיזבאללה וידע ליישמו כהלכה בשטחים. בקצרה, היורש המתבקש של תא"ל ארז גרשטיין, המפקד האגדי של גולני ויחידת הקישור ללבנון (יק"ל), שנהרג בלבנון בפברואר 99'.
עד היום, מיעט תמיר בראיונות ובחשיפה אישית בתקשורת, אולם בתוך הצבא השמיע דעות נחרצות. הוא ידוע כמי שאינו מהסס להטיח ביקורת קשה גם בבכירים ממנו. כמפקד גזרה בגבול הצפון הוא התעמת עם מפקד יק"ל אז, תא"ל בני גנץ, בשל ליקויים במהלך הנסיגה מאזור הביטחון במאי 2000 (כיום, כאלוף פיקוד הצפון, גנץ הוא מפקדו הישיר). שנה וחצי מאוחר יותר ניהל ויכוחים קולניים עם צמרת פיקוד המרכז בשאלת הטיפול הנכון בטרור הפלשתיני. אבל בין סיור הפרידה מלוחמיו בחברון לביקור בג'נין איבד מח"ט גולני הרבה מהחשק לדבר. הסיבה נעוצה, כנראה, בדיון שיבוצים שהתקיים בינתיים אצל הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון. שם הוחלט, מעט במפתיע, שלא לקדמו בינתיים ולשבצו בעוד תפקיד של אל"מ, בטרם יועלה בדרגה. הוא עצמו מסרב להתייחס לפרשה, לציטוט ואפילו שלא לציטוט. אבל קצין בכיר ממנו אומר ש"סביב השולחן של בוגי היה קונסנזוס, שהגיע הזמן לעשות לצ'יקו סדרת חינוך קטנה".
תמיר גדל בחיפה. הוא נשוי לאפרת ואב לארבעה בנים. המשפחה מתגוררת כיום בקיבוץ באצבע הגליל. מבחינתו, המסלול הצבאי היה כמעט מובן מאליו. כשהתקבל לפנימיה הצבאית בבית הספר הריאלי, המשיך מסורת משפחתית. סבו (מצד אמו), משה דובדבני, נהרג כמ"פ בקרב לטרון במלחמת העצמאות, נחשב כנעדר וגופתו אותרה רק לפני חמש שנים. דודו הוא תא"ל יהודה דובדבני, בעל עיטור המופת מקרב "החווה הסינית", שהיה מח"ט גבעתי הראשון כשהחטיבה הוקמה מחדש בתחילת שנות השמונים. אביו, אלי תמיר, סא"ל במילואים, שירת בקומנדו הימי ומאוחר יותר ביחידות מבצעיות במוסד.
שירותו בצבא נעשה כולו בחטיבת גולני, תוך הפסקות קצרות לתפקידים בפיקוד הצפון, שכולם היו קשורים בלחימה בלבנון. הוא היה מפקד הסיירת החטיבתית, מפקד גדוד 12 ומפקדה השני של יחידת "אגוז", שהוקמה לצורך לחימה באנשי הגרילה של חיזבאללה בלבנון. בפיקודו זכתה אגוז בצל"ש יחידתי מהרמטכ"ל אז, אמנון ליפקין-שחק ותמיר עצמו קיבל צל"ש אישי מאלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. הוא שירת גם כקצין המבצעים של פיקוד הצפון (אצל לוין, שדעותיו השפיעו עליו מאוד) וכמפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון בשנתיים שכללו את הנסיגה. הוא רואה עצמו שייך לקבוצה מצומצמת של קצינים (רובם יוצאי גולני) שנשאה בעיקר העול של הלחימה באזור הביטחון. מבין בעלי הדרגות הבכירות, נמנים עליה מלבד גרשטיין ותמיר, סגן הרמטכ"ל האלוף גבי אשכנזי, אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי ותא"ל שמואל זכאי.
לבנון היא החוויה המעצבת של תמיר כאיש צבא. מלווה אותו תחושה עמוקה שהציבור הישראלי לא באמת נחשף למלחמה שהתחוללה שם בין הנסיגה לאזור הביטחון ב-1985 ליציאה הסופית ממנו, 15 שנה מאוחר יותר. הלחימה התנהלה תוך אילוצים מדיניים קשים ומול אויב (חיזבאללה) שפיתח בהדרגה יכולת טקטית מרשימה. אבל הקושי הגדול, הוא אומר, נבע מדעת הקהל הישראלית. העדר התמיכה מהעורף והביקורת הציבורית על המשך השהייה בלבנון, העמידו את המפקדים במצב בלתי אפשרי. דווקא האיפול שהטיל צה"ל על הלחימה, אי זימונם של חיילי מילואים ללבנון לצד מגבלות קשות על הסיקור התקשורתי של המתרחש שם, החמיר את הקושי. האזרחים, שלא נחשפו לפרטים המלאים, איבדו אמון בשיקולי הצבא. תמיר, הסבור שצה"ל שיפר מאוד את התמודדותו עם האתגר שהציב חיזבאללה ותיקן רבות מטעויותיו, חושש שאי הנוחות שעוררה המלחמה תביא להשכחתה, מבלי שנלמדה לעומק.
התפקיד ב"אגוז" היה מהמשמעותיים שמילא. את היחידה הקים הרמטכ"ל שחק שנתיים קודם לכן, כחלק מההבנה (המאוחרת) של צה"ל כי דרושה התמקצעות בהתמודדות עם שיטות הגרילה שהפעיל חיזבאללה. תמיר החליף בתפקיד את ארז צוקרמן, איש השייטת, שהשבוע מחליף אותו כמח"ט גולני. תמיר הוא שקיבל את ההחלטה, בספטמבר 1997, לאסוף שתי גופות של אנשי חיזבאללה שנהרגו בהיתקלות עם כוח של "אגוז" סמוך לנהר הזהראני. ההנחיה החריגה התקבלה על סמך הערכה של קצין מודיעין שבשטח נמצא פעיל בכיר של הארגון השיעי. הגופות הועברו לישראל, חרף הסתייגות קצינים בכירים ולמרות שהכוח נדרש למאמץ פיזי גדול, בתנאי שטח קשים. למחרת התברר שאחד ההרוגים הוא האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה. תפיסת גופתו זירזה את החזרת גופת לוחם הקומנדו הימי איתמר איליה, שנהרג בפעולת השייטת באנסרייה שבלבנון, זמן קצר קודם לכן. תמיר מסביר שחש מחויבות לפעול למען החזרת איליה גם בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלו עצמו. אלוף במטכ"ל, שליווה את הקריירה של תמיר שנים רבות, אומר ש"בניגוד לרובנו, צ'יקו הקפיד כל הזמן לפתוח אופקים וללמוד איך הדברים מתנהלים בצבאות אחרים. אפילו כסא"ל הוא הצליח לשבור הרבה קבעונות בלחימה המאוד מרובעת שצה"ל ניהל בלבנון".
כמח"ט, שלושה חודשים לפני הנסיגה, היתה לתמיר היתקלות עם המוות. בעת ביקור במוצב גלגלית, בגזרה המזרחית של אזור הביטחון, נורה טיל נ"ט אל חדר המבצעים (החמ"ל) של המוצב. קשרו האישי, סמ"ר אחי מלכה וקצין הקשר של החטיבה, תדהר טמפלהוף נהרגו, יחד עם חייל מהמוצב בשם ליאור ניב. אפרת, אשתו, סיפרה אז בראיון טלוויזיה שהיא מקפידה לישון ב"בגדים ייצוגיים", מחשש שאנשי קצין העיר יגיעו לביתה בשעות הלילה עם בשורה שבעלה נפגע.
התקרית הקשה ביותר עבורו אירעה כששימש כמג"ד. שניים מחייליו, ערן חודדה ואביקם הופמן, נהרגו במוצב טייבה בלבנון. הם התחשמלו למוות כתוצאה מפגיעת נגמ"ש בכבל חשמלי. תמיר, מפקד הגזרה אל"מ (כיום תא"ל) יצחק (ג'רי) גרשון ומפקד הפלוגה, סרן (כיום סא"ל) אופק בוכריס הועמדו למשפט בבית דין צבאי. הם זוכו מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, אך הורשעו בעבירה קלה יותר של התרשלות במילוי תפקידם. את הידיעה על העמדתו לדין שמעה אפרת תמיר ב"מבט", כשבעלה שקוע בתרגיל חטיבתי בדרום. הפרשה עוררה אצלו תחושות קשות בדבר העדר גיבוי וחוסר הבנה מצד חלקים במערכת הצבאית. הוא מציין לטובה את שחק, שדאג לגבות קצינים שנשפטו ולפעול לצמצום התערבות הפרקליטות הצבאית בטיפול בתקלות מבצעיות. מעמירם לוין למד על הצורך לגלות סלחנות למפקדים שמעדו בפעילות מבצעית ולתת להם הזדמנות לתקן את עצמם.
"הרגשתי שתהום פעורה בין לבנון לתל אביב", הוא אומר כעת. "אני לא רוצה לקבוע אם נכשלנו שם, אבל בסוף יצאנו מאזור הביטחון בלי תנאי, כשחיזבאללה נפרס על גבול הצפון. במלחמה בשטחים חשתי הפוך. הכל היה חשוף לציבור: התקשורת, גיוס המילואים. הפעם הרגשנו אהדה ותמיכה ציבורית בכל מקום שהלכנו".

חבורת לבנון

בזמן סיור עם עיתונאים בהר דב בנובמבר 2000, חודשיים אחרי פרוץ העימות בשטחים, ניסה תמיר לחקור אותם על ההתפתחויות בגדה וברצועה. מנקודת התצפית המרוחקת בצפון, נראתה הלחימה מוזרה למדי. "הפלשתינאים, כמונו, הם אוהבי חיים", טען אז. "אי אפשר להשוות את הנחישות שלהם לקנאות של השיעים בלבנון". גם היום הוא סבור שהאתגר שהציב חיזבאללה לצה"ל גדול יותר, "באמצעי הלחימה ובטקטיקות המתוחכמות שהפעיל".
כמה חודשים לאחר השיחה בהר דב כבר היה עם חייליו בלב הקלחת בשטחים. ללחימה שם הביא תפיסת עולם צבאית שגיבש בלבנון. מח"ט גולני וכמוהו קצינים בכירים, יוצאי החטיבה, ראו את הדברים אחרת מאשר צמרת פיקוד המרכז. "חבורת לבנון" סברה שאפשר וצריך להפעיל הרבה יותר כוח מול הפלשתינאים, כבר בשלב מוקדם יותר של המערכה. "זה לא היה בהכרח עניין של כומתה", טוען קצין בכיר המשרת בשטחים. "גם ג'רי (יצחק גרשון) חשב כמוהם והוא בא מהצנחנים. הקצינים שבאו מלבנון היו משוחררים מהתובנות של ימי אוסלו, מהאילוצים והמגבלות שנבנו לאטם בזמן ההסכמים. צ'יקו לא הכיר את השטחים קודם. זה דווקא הקל עליו".
חבורת הפיקוד של תמיר כללה מג"דים שרובם שירתו תחתיו כמ"פים בלבנון. "הגענו עם המון ניסיון מלבנון ועם הרבה ביטחון ביכולת", הוא מספר. "כשבאתי להציג תוכניות מבצעיות לפעולה, ראיתי מפקדים אחרים מהססים מול התצ"א (תצלום אוויר). אני אמרתי: אם צריך, נעשה את זה, בכל מחיר. ידעתי שאנחנו מסוגלים להיכנס ללב טול-כרם וג'נין ולהכריע, כי עמד לנגד עיני מה שאני מכיר יותר טוב מהמשפחה שלי: הרובאים של גולני, שביום-יום עושים לנו צרות, אבל בלחימה אין עוד יחידה כזו בעולם".
רצף המבצעים של החטיבה בתחילת השנה שעברה כלל את מחנות הפליטים של ג'נין וטול-כרם ואת כיבוש רמאללה, שכם ואחר כך חברון במהלך "חומת מגן". אחד ממפקדיו מאשר ש"גולני נשלחו להכי הרבה מבצעים. שיחקו לטובתם כמה דברים. היו להם 'אכזריות' (נגמ"שים חדישים יחסית) שהן בעלות מיגון טוב יותר, אבל זה היה רק תירוץ לבחירה בהם. צ'יקו שידר גמישות: שהחטיבה תצליח לעמוד בכל משימה, לא חשוב באיזה לוח זמנים. זה נסך הרבה ביטחון אצל מקבלי ההחלטות".
אולם חרף הביטחון, ההחלטה על כניסה למחנות הפליטים לא נפלה במהירות. תמיר הגיע למסקנה מוקדם יותר. "באחת הפעמים הראשונות, כשהקפיצו אותנו להטיל כתר על ג'נין, חשבתי שאנחנו לא במקום הנכון, שצריך לחפש את המחבלים במקום שממנו שהם יוצאים", הוא מספר, אבל מאשר ש"ההחלטה להיכנס לשטח בנוי בצפיפות היתה קשה. זה שהדבר הצליח בדיעבד, לא עושה את ההכרעה למובנת מאליה. הכניסות האחרונות לשטח בנוי היו בתחילת מלחמת לבנון. למעשה, לא הצטבר ניסיון עולמי בלחימה בקסבות ובמחנות פליטים. בסוף מדובר בכאן בלחימה של חייל חי"ר מול חייל חי"ר, במלחמה מבית לבית. כל היתרונות הגדולים של הצבא, הארטילריה, הטנקים, נוטרלו. לא ידענו מה תהיה התוצאה של פעולה צבאית; בכמה נפגעים היא תעלה, לנו ולהם".
תמיר מספר שבמבצע הראשון במחנה ג'נין, חודשיים לפני "חומת מגן", "השארנו במתכוון רווח קטן בין המחנה לעיר, שהמבוקשים ניצלו כדי להימלט. חששנו שהכיתור יביא אותם לייאוש. במבצעים הבאים כבר לא איפשרנו להם לברוח". המפנה בא במבצע במחנה טול-כרם, שבעקבותיו הוא אומר "נשבר מחסום הרתיעה של הפיקוד הבכיר". תמיר היה מודע מאוד גם לרווח התקשורתי שביקש להשיג. "רצינו שישודרו תמונות של חמושים פלשתינאים מרימים ידיים ונכנעים. למדנו מהחיזבאללה את הלקח שהניצחון בתודעה חשוב לא פחות מהניצחון בשדה הקרב". הציפייה הפלשתינית שצה"ל, כמו בעבר, ייכנס למחנה בכוח רב, "יפעיל שרירים" וייסוג, לא התממשה. הכיתור הלך והתהדק ואז נעצר בכיר הקצינים הפלשתינאים במחנה. האיש נשלח לתווך בין צה"ל למאות אנשי התנזים ומנגנוני הביטחון שהתבצרו במובלעת שנותרה. כעבור כמה שעות, הסגירו עצמם אחרוני המתבצרים בלא קרב. תמיר מאמין שהמבצע סלל את הדרך ל"חומת מגן", חודש לאחריו.

לכבוש את המוקטעה

הפיגוע בליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, תפס את תמיר אצל הורי אשתו בערבה. "בשלוש בבוקר מגיע טלפון מג'רי: מחר בלילה, אתה בכל מחיר כובש את המוקטעה. הקפצנו את כל החטיבה מהבית. ציפינו שהם יתאבדו כדי להגן על היו"ר, אבל נכנסנו לעיר בגשם ובבוץ וההתנגדות לא היתה גדולה".
חיילי "אגוז" עברו לישון בחדר הצמוד למשרדי היו"ר, עד להסרת המצור על ערפאת חודשיים אחר כך. מרמאללה המשיכה החטיבה לכיבוש שכם, יחד עם הצנחנים. הציפייה להתנגדות חריפה והתעקשותו של גרשון, מפקד האוגדה בעל ההשפעה הגדולה ביותר בפיקוד המרכז, הטילו למבצע בשכם את שתי חטיבות החי"ר הסדירות. לעומת זאת, הוטלה המשימה בג'נין על מפקדה חטיבתית לא מנוסה, חטיבת המילואים 5. תמיר התבקש לשלוח לשם, כתגבורת, את גדוד 51. הוא עשה זאת בהיסוס, משום שלראשונה לא פעלה גולני יחד וגם כי זכר את מחנה ג'נין כקשה במיוחד. התוצאות ידועות: 23 הרוגים לצה"ל, 53 לפלשתינאים, הרס רב והסתבכות בינלאומית קשה.
תמיר מסרב להגיד מה חשב על ניהול הקרב ("לא תצליח להכניס אותי לביצה הזו"). אבל די לצטט את מג"ד 51, אופק בוכריס (פקודו מפרשת ההתחשמלות). המג"ד, שנפצע קשה חודש מאוחר יותר בתקרית בשכם וזכה לצל"ש הרמטכ"ל, כתב מאמר נוקב בביטאון הצבאי "מערכות". "חומת מגן לימדה אותנו פעם נוספת שאין תחליף להימצאות המח"ט בשטח", טען בוכריס. את החלטת מח"ט 5, דידי ידידיה, לפקד על הקרב במחנה מאחור הוא מגדיר "שגיאה תורתית", שיצרה "תחושת ריחוק וחוסר חיבור למתרחש".
בוכריס מציין שתמיר, שלא פיקד על המבצע, הגיע לכוחות הקדמיים במחנה ו"נוכחותו במציאות הקשה במחנה השרתה תחושת ביטחון". תמיר עצמו מסתפק באמירה ש"ידעתי שלהימצאות מפקד בכיר בקו ראשון יש משמעות כבדה. הסיוע היחיד שיכולתי לתת בג'נין היה עידוד למפקדים".
בשבוע שעבר, בביקור החוזר בג'נין, ניכר שלמקום יש משמעות לגביו, שהפך לסמל גם בעיניים ישראליות. "מי שהיה בגולני במלחמה הזו", אמר לחיילי מסייעת 51, "לא ישכח אותה גם עוד עשרים שנה". משם המשיך לביקור אצל הוריו של רב-סרן אביהוא יעקב, מ"פ רובאית 51 שלחם בג'נין ונהרג בשכם, בתקרית שבה נפצע בוכריס.
ההרס שנגרם בג'נין, הוא טוען, לא עורר אצלו שום התלבטות מוסרית. "כשבוחנים את הקושי של השתלטות על מחנה מלא גרילה, לעומת התוצאות, זה מעיד כאלף עדים על הצבא שלנו. מספר האזרחים שנהרגו היה מועט. חשבנו אלף פעם לפני הפגיעה בבניינים. עובדה שאחרי כל הצעקות על טבח, הרוב המכריע של ההרוגים היו חמושים".
הוא מבין ללבן של המשפחות השכולות שבניהן נהרגו בקרב, שהתלוננו על כך שצה"ל לא הפעיל במחנה מטוסי אף-16, אבל סבור שזה היה פיתרון שגוי מבחינה צבאית. "לא היתה שום הצדקה להשתמש במטוסים. הדבר הנכון לעשות היה להפעיל דחפורים ממוגנים בצורה סלקטיווית, כדי לשמור על ביטחון החיילים". במקרים של התעללות וביזה שנחשפו בחטיבה שלו, בעיקר במהלך "חומת מגן", טיפל תמיר ביעילות ובעיקר במהירות. חיילים נשפטו ונשלחו לכלא הרבה לפני שהתקשורת, או הפרקליטות הצבאית, למדו על המתרחש.
אחרי ההסתבכות של הרמטכ"ל יעלון, נמנעים קציני צה"ל מדיון בשאלה מי ניצח במערכה הישראלית-פלשתינית. תמיר מציין רק ש"אנחנו לא באותו מקום שבו היינו במארס 2002 ואני גם לא רוצה לחזור לשם. השגנו הישג תודעתי ב'חומת מגן'. לפלשתינאים ברור עכשיו שביכולתנו לקחת את הביטחון שלנו לידיים. זה לא היה מובן מאליו. אי אפשר להשוות את קצב הפיגועים של מארס, שניים שלושה ליום, למה שקורה עכשיו. אבל לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שנצטרך לחיות עם הטרור עוד הרבה זמן". לפני כחודשיים יצא לארה"ב, להרצות לקציני המארינס על לקחי גולני מהלחימה בשטחים. הוא מדווח על "התעניינות עצומה בקרב צבאות בעולם והערכה מקצועית למה שצה"ל התמודד מולו".
כמעט שלוש שנים של לחימה הותירו את רישומן על גולני. תמיר מודה ש"טחנו את היחידות עד דק, בפעילות השוטפת ובמבצעי המעצרים. עכשיו צריך לנסות להחזיר אותן לתלם". כשקיבל את הפיקוד על החטיבה, אמר לו קודמו, שמואל זכאי: "אני נותן לך לידיים סוס מירוץ. תיזהר לא להפוך אותו לפרד". תמיר מאמין שהצליח "לשמר את את הקשיחות וההתקפיות שטבועות עמוק בחטיבה".
בסיור בחברון לפני שבועיים, הספיק לו מבט חטוף במפה כדי לשנות מהיסוד מבצע מעצר של הסיירת החטיבתית שתוכנן לאותו לילה. המח"ט נחרד לגלות שהסיירת "נוסעת לכפר על ג'יפים, כמו משטרה". התכנון המקורי, טען, יוביל לחשיפת הכוח בשלב מוקדם. "שיילכו ברגל. זה יותר בריא". מפקד גדוד הסיור, סא"ל אסף, העניק לו כמתנת פרידה סכין קומנדו מחוברת למגן הוקרה. "מההיכרות איתך, אנחנו יודעים שתזרוק את המגן ותשמור את הסכין", אמר למח"ט.
אבל השחיקה בלחימה הולידה גם תקלות מזעזעות, כמו הסמל שירה בטעות במהלך שיעור ברמת הגולן רקטת אר-פי-ג'י מטווח מינימלי הישר לתוך קבוצה של חייליו ופצע כעשרים מהם. תמיר פתח, באיחור מסוים, מלחמת חורמה במנהגי הפלוגות ה"ותיקות" בחטיבה שכללו השפלות והתעללויות של חיילים צעירים יותר. לפני כמה חודשים אף פירק, בצעד נדיר, את הפלוגה הרובאית בגדוד 13, לאחר סדרת חריגות (עם סגירת הפלוגה נעלם גם השם שהדביקו לה אנשיה, "שליחי השטן". פלוגה אחרת בחטיבה עדיין מכנה את עצמה "האפאצ'ים האחרונים"). הוא יזם את הקמתן של פלוגות מבצעיות, שקיצרו את מסלול ההכשרה והתנערו מטקסי ה"וותיקות" וניסח פקודות מפורטות לגבי נהלי ההכשרה והאימון בגולני. מפקד כיתה צעיר מדווח ש"העניינים מתנהלים עכשיו באופן נכון ומסודר יותר", אבל מתלונן באותה נשימה שהכללים של תמיר "גזלו מהמפקדים את נשק ההרתעה. מרגע שאסרו עלינו להשתמש בחלק מהעונשים, אין יותר במה להפחיד את הרובאים".
חרף מאמצי המח"ט, עדיין מלווה את החטיבה תדמית פרועה של "ברדקיסטים", שעיקר הצטיינותם בלחימה ולא בשגרה. המיקום הקבוע של גולני בתחתית מדד המשמעת התלת-חודשי שמפיצה המשטרה הצבאית לא תורם לשינוי הדימוי (תמיר דווקא מדווח על שיפור ברבעון האחרון).

מחיר ההתנהגות והדימוי

צ'יקו תמיר ייצא כעת לשנת לימודים. על תחושת הרווחה בסיום התפקיד מעיבה ההחלטה שלא לקדמו בינתיים. הנימוק הרשמי של המטכ"ל הוא שתמיר צריך למלא תפקיד שלישי של אל"מ, כדי לצבור ניסיון מטה. אבל על הנורמה הזו לא הקפידו עד היום, מה עוד שיעלון קבע לפני כשנה שמח"ט שהשתתף בלחימה יקודם במהירות. לתמיר יש "שותף לצרה", מח"ט גבעתי, אל"מ עימאד פארס, שקידומו מעוכב בשל משפט על התאכזרות לנהגו וקטטה אלימה עם שוטרים. לעומתם, הוחלט כבר אשתקד להעלות בדרגה את מח"ט הצנחנים, אל"מ אביב כוכבי ומח"ט הנח"ל, אל"מ יאיר גולן. גם מח"ט הנח"ל הנוכחי, אל"מ נועם תיבון, התבשר באחרונה על קידומו הצפוי. מפקד לשעבר של תמיר, מאוהדיו הבולטים, מציין שבסבב הנוכחי קודמו "כמה מח"טים מהשריון, שהשתתפו בלחימה הרבה פחות מצ'יקו. יש משהו מאוד לא בסדר בכך שהקצין הבולט ביותר בשכבת הגיל שלו והמוערך ביותר מבצעית, לא מקודם". הקצין סבור שתמיר "שילם מחיר על התנהגות ועל דימוי. הוא באמת לא אמא תרזה. זה לא רק העניין שצ'יקו אומר את מה שהוא חושב. יש עוד כאלה בצבא. זו הסתייגות מהסגנון שלו וכנראה גם מכך שהוא נתפס כמפקד שלא שם די דגש על ענייני משמעת, דבר שמתבטא ב'חולצה הצהובה' שגולני מחזיקה בקביעות בסקרים של המ"צ".
"ברור שרצו לתת לו סטירה", מסכם הקצין. "אבל אם בעוד שנה הוא ימונה לרמ"ח מבצעים, התפקיד הכי חשוב של אל"מ בצבא, החבטה המקומית לא תשפיע. עוד כמה שנים, בפרספקטיווה, השיבוץ הזה עוד עשוי להיראות כמו הדבר הנכון".
אחד מאלופי המטכ"ל שותף לדעתו. "ההחלטה הזו לא טובה. הרי מינו אנשים שחלקם פחות טובים ממנו. אני מניח שזה קרה כי צ'יקו הרגיז יותר מדי אנשים". האם בעוד עשר שנים יישב תמיר במקום שבו יושב האלוף? "אין לי ספק. וזה יהיה הרבה יותר מהר ממה שכולם חושבים".



משה תמיר. שימרתי את הקשיחות וההתקפיות שטבועות בגולני


במאהל של מסייעת 51. רובאי גדול טופח על הכרס

("הארץ", 05.09.2003)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/1.777338

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...22/50808841.pdf

ב-02:20 נפגע קצין גבעתי, כנראה מאש צה"ל\ מאת עמוס הראל

צה"ל בעזה / כך התנהל המבצע המשולב של ששה כוחות ברצועה

זה היה לילה שהחל באופן מבטיח מבחינת צה"ל, עד שהשתבש ברגע אחד. הפעולה שתיכנן פיקוד הדרום היתה אחת הנרחבות שבוצעו עד היום ברצועת עזה. בעת ובעונה אחת פעלו שישה כוחות שונים בכל רחבי הרצועה: בצפון השתלטו חיילי גבעתי על שטח מדרום להתנחלות דוגית; בחאן יונס ובסביבתה יצאו הסיירות של גבעתי וגולני, לצד מסתערבי משמר הגבול, לעצור מבוקשים; ברפיח פעלו לוחמי אגוז לגילוי מנהרות, ומקורות פלשתיניים דיווחו על התקפה מהים של כוח קומנדו ישראלי בחוף עזה.
בחפ"ק של מפקד חטיבת גבעתי, אלוף משנה עימאד פארס, שררה אחרי חצות שביעות רצון זהירה; לעת עתה, הכל התקדם לפי התוכניות. מטרת הפעולה, בשני כפרי העבסאן ממזרח לחאן יונס, היתה מעצר של כעשרה מבוקשים. עם הבכיר שביניהם - עיסאם אבו דקה - יש לגבעתי חשבון פתוח. זה האיש שפיקד על הפעולה במוצב מרגנית, שבה נהרגו באוגוסט האחרון שלושה מחיילי החטיבה.
המתכננים לא השלו עצמם שאבו דקה יהיה בביתו בלילה כזה, אך ההנחה היתה שניתן יהיה לעצור בכל זאת כמה מבוקשים, ולעורר בהלה וחוסר ודאות בקרב האחרים. צה"ל התכוון גם להרוס את ביתו של אבו דקה. עד לשעה 02:20, כארבע שעות לאחר תחילת הפעולה, הספיק מפקד פלוגה מגדוד "צבר" להרוג מבוקש חמוש. חיילי הסיירת עצרו שני חשודים אחרים. מאוהל החפ"ק, בגבול הרצועה, עקבו הקצינים בסיפוק אחרי הדיווחים ברשת הקשר.
ואולם, אז הגיע דיווח מסוג שונה לגמרי: קצין מהסיירת, אחד ממפקדי כוחות המשנה, נפצע באורח אנוש בכניסה לאחד הבתים - כנראה מאש טנק של צה"ל; רופא ניסה לייצב את מצבו בשטח אך נדרש בדחיפות מסוק פינוי. השינוי באווירה היה מיידי. כל המאמצים הופנו כעת לפינויו המהיר של הפצוע, תחת אש. זוהי פעולת תיאום מסובכת במיוחד, אך נראה שהמפקדים בשטחים כבר מתורגלים בה לפרטיה.
השיחות בין המח"ט פארס למג"ד בשטח, סגן-אלוף טל, התנהלו בקור רוח מוחלט. במהלכן קיבל פארס עוד שתי החלטות חשובות: הראשונה, שהמבצע יימשך כרגיל; והשנייה, שעד להשלמת פינוי הפצוע, לא דנים בנסיבות הפציעה. יהיה די והותר זמן בבוקר לברר איך זה קרה.
מפקד הסיירת המודאג, שפעל בגזרה שכנה בכפר, ניסה לברר בקשר מי מאנשיו הוא שנפגע. הוא נענה בפסקנות שעליו להמשיך במשימתו. הפרטים יימסרו מאוחר יותר. אבל בחפ"ק נראו כמה פנים חיוורות. הפצוע הוא סגן פנחס כהן, מפקד צוות בסיירת, בן 23 מירושלים, בן ההתנחלות עפרה. הקצינים, למודי ניסיון מתקריות קודמות, לא התקשו להבין מהדיווח הקצר שסיכוייו של כהן לצאת בשלום מהפציעה כמעט אפסיים. מישהו בחפ"ק פלט שכל המבצע איבד מערכו ומטעמו. נכון, נלכדו מחבלים שביצעו פיגועים, אבל לך תסביר לאמו של ההרוג מדוע זה מצדיק את הפגיעה בבנה.
המתח על פניו של מפקד גדוד השריון בולט. אם הדיווח הראשוני נכון, האחריות לתקלה היא של חייליו. אך איש מקציני גבעתי לא העיר דבר. בינתיים, המשיכו הדיווחים: 02:40 - עוד מבוקש נלכד; 03:00 - הפצוע מוצא מהבית; 03:10 - פונה במסוק לביה"ח "סורוקה"; 03:25 - הפצוע בסורוקה; 03:45 - כהן מת.
דקות לאחר הפציעה, נכנס לחפ"ק מפקד כוחות צה"ל ברצועה, תא"ל ישראל זיו. ההסתבכות בעבסאן הזעיקה אותו לכאן. זיו לא הספיק להישאר הרבה בחפ"ק. מיד לאחר פציעתו של סגן כהן, הגיע דיווח מגזרה שכנה. שני קילומטרים מדרום לחפ"ק, נפתחה אש על סיור צה"ל לאורך גדר המערכת. רכב הבט"שית הלא ממוגן נפגע. נהג הסיור, חייל מילואים, רב-טוראי אלכסנדר נסטרנקו, נהרג. גשש נפצע קל.
תא"ל זיו דהר לשם. כשהגיע, התבררו לו פרטי התקרית. שני מחבלים הצליחו לחצות את הגבול לשטח ישראל, גם הפעם בלא שהגדר האלקטרונית התריעה על כך. המחבלים ארבו לסיור מהצד הישראלי של דרך הפטרולים. החיילים השיבו באש, אבל לא פגעו בתוקפים, שכנראה חזרו לרצועה. שתי תקריות, שני הרוגים - בתוך כעשר דקות.
מוקדם לקבוע בוודאות מה גרם למותו של סגן כהן. התחקיר בשלביו הראשוניים וקיימת אפשרות שנורה בידי צלף פלשתינאי. אך הקצינים בשטח היו משוכנעים שכהן, שנפצע בחזהו ובכתפו, נפגע מרסיס של קליע ממקלע הטנק. ההשערה הסבירה היא שלמרות הנחייה מסמג"ד של גבעתי, ירה הטנק אל מחוץ לגבולות הגזרה שנקבעו לו.
לא קשה להבין את הרקע לתקלה. על הטנק היורה פיקד מפקד מחלקה שנכנס לתפקידו רק לפני שבוע. היקף המשימות המוטל על היחידות הסדירות בגלל העימות בשטחים שיבש לחלוטין את התיאום שהיה בעבר בין אימון הכוח לשילוב מפקדים חדשים. גדודי השריון סובלים במיוחד בגלל פיזורם הנרחב: לעתים קרובות, המג"ד מנותק לחלוטין ממפקדי הפלוגות, הנשלחים לגזרות מרוחקות. וכשלא מתאמנים מספיק והיקף הלחימה כה גדול, מספר התקלות עולה. המבצע הסתיים בצורה קשה וכואבת - בצורה שדי מאפיינת את מה שעובר על צה"ל לאחרונה, עם רצף תקריות שכבר אי אפשר לפטור אותו בחוסר מזל.
לא ניתן גם להחמיץ את מה שכל זה גורם למפקדים בשטח. למרות ההיקף העצום של פעולות, רבות מהן מוצלחות, ניכרים דכדוך מסוים ועייפות, על רקע עוד ועוד אבידות ולא מעט ועדות חקירה. העומס על המפקדים (כמו גם על רכזי השב"כ) הוא גדול למדי, והמחיר האישי שהם משלמים אדיר. למפקד החטיבה הדרומית ברצועה, אלוף-משנה שלמה דגן, נולד השבוע בן. דגן הספיק לבוא הביתה למשך שעות אחדות של לילה אחד, עד שהוזעק בחזרה לגזרתו. על הגעתו ללידה בכלל לא היה מה לדבר.
וישנו גם סיפורה של חטיבת גבעתי. בצה"ל פועלות ארבע חטיבות חי"ר סדירות, שתיים ותיקות, בעלות מעמד והיסטוריה מחייבת - הצנחנים וגולני, ושתיים צעירות יותר - הנח"ל וגבעתי. בשנים האחרונות עשתה חטיבת הנח"ל זינוק אדיר לפנים. בגבעתי הכל הולך קשה יותר: טיפוס איטי ומאומץ במעלה ההר, בדרך לבניית מסורת. אל"מ פארס הוא עקשן גדול. אצלו תעשה גבעתי יותר תרגילים גדודיים מלאים מכל חטיבה אחרת, תכין את צועריה לקורס הקצינים באופן היסודי ביותר ותנסה לייצר מספר רב ככל האפשר של מצטיינים בקורסים השונים.
אבל הדרך למעלה רצופה זיגזגים, לעתים באותו גדוד ובאותו פרק זמן. כך, לצד התקרית שבה הקריב מ"פ את חייו להצלת חיי אזרחים בפרוזדור כיסופים, ניתקו חיילים מהגדוד שלו מגע ונסוגו מפני מחבלים שהרגו את חברם, עשרה ימים אחר כך. ובתקרית במוצב מרגנית הסתערו הסמג"ד והחובש להצלת פצועים ונהרגו, בעוד שחיילים מאותו גדוד מהססים להילחם. בינתיים, משלמת גבעתי מחיר כבד. אף חטיבה בצה"ל לא מתקרבת לשיעור האבידות של גבעתי מאז תחילת האינתיפאדה: 11 הרוגים ב-17 חודשים, בהם סמג"ד ומ"פ; פצועים רבים, בהם מפקד פלוגת "עורב" שנפצע קשה. בחלקה, זו תוצאה של עומס גדול במיוחד: גדודי גבעתי נשאו ברוב נטל הלחימה ברצועה, בעוד מפקדת החטיבה נוטלת על עצמה במשך חודשים רבים אחריות פיקודית על מרכז הרצועה, אתגר שכמעט לא הוטל על חטיבות החי"ר האחרות. בשבועיים האחרונים עוברים מפקדי החטיבה מהלוויה להלוויה: 4 הרוגים ב-3 תקריות בעזה (שלא לדבר על טירון שנרצח בידי חברו בבסיס האימונים).
בסוף הלילה והמבצע, השתדלו המפקדים לדבר גם על חצי הכוס המלאה מבחינתם. שבעה פלשתינאים, רובם מבוקשים או חמושים, נהרגו, כמה מבוקשים נעצרו, בגבול מצרים חשפו חיילי "אגוז" מנהרה המשמשת להברחת אמצעי לחימה, ובעבסאן פוצץ ביתו של עיסאם אבו דקה, אף שהוא עצמו לא נתפס.
עם חזרת הכוח לשטח ישראל, חיכתה למח"ט המשימה הקשה ביותר של הלילה הארוך הזה. בין חיילי הסיירת שפעלו בעבסאן היה גם דוד כהן, אחיו הצעיר של סגן פנחס כהן, לוחם בצוות אחר. אל"מ פארס ומפקד הסיירת, רב-סרן עופר, ניגשו עתה לבשר לו על מות אחיו בפעולה.
("הארץ", 06.03.2002)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/1.843104

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...22/60143311.pdf

בין הסקי לקטיושות\ מאת עמוס הראל ואורי אס

אלוף משנה יובל בזק, שסיים השבוע את תפקידו כמפקד חטיבת החרמון, לא מתחרט על כך ששירת בגזרה שקטה, רחוקה משדה המערכה העיקרי. בראיון עמו הוא מדבר על הלקחים שהופקו מאז כיבוש המוצב במלחמת יום הכיפורים ועל האפשרות לתקיפה סורית בעתיד

לפני כשבועיים ביקר בחרמון גורם מצבא צרפת. כשירד מהמסוק, הלביש אותו מפקד חטיבת החרמון, אלוף-משנה יובל בזק, בשכפ"ץ וקסדה לקראת העלייה למוצב אסטרה, בגבול עם לבנון. האורח, שהבחין בקווים הצהובים המשורטטים על מגרשי החניה הענקיים (והריקים) של אתר הסקי בחרמון, שאל בפליאה במה מדובר. "זו החניה של הסקי", ענה אל"מ בזק. "איזה סקי?" שאל האורח, "פה סקי?!" אחר כך, בתצפית מהמוצב שספג אש כבדה של חיזבאללה לפני חצי שנה, ראה את הרכבל ומסלולי הגלישה. "הוא היה בהלם מוחלט", אומר בזק, "אמרתי לו הנה, זה הקו הדק. אלה אנחנו, המשוגעים, בין העבודה לבין ההנאות".
אתר הסקי, שאליו נוהרים מאות אלפי ישראלים בכל חורף, עמד במוקד ההתמודדות של חטיבת החרמון עם תקיפות החיזבאללה באפריל, ימי מבצע "חומת מגן" בשטחים. טילי קטיושה שכוונו לסוללות תותחים במורדות הצפוניים של הגולן נפלו על ההר המושלג, והביאו לפינוי אלפי הגולשים שהיו בו.
השנה נערכה החטיבה לפינוי נופשים במקרה של תקיפת קטיושות דומה. אבל תקיפות החיזבאללה הן היוצא מהכלל שלא מעיד על השקט השורר בדרך כלל בגזרת החרמון, מאז חטיפת שלושת חיילי צה"ל לפני מעט יותר משנתיים. שדה המערכה העיקרי, תשומת הלב של הצבא והתקשורת, סיכויי הקידום - כולם היו בשטחים; עם זאת, בזק, שסיים בתחילת השבוע את תפקידו בתום שנה ותשעה חודשים, לא מצטער על השקט ששרר בגזרתו. "יש כמה סיפוקים בלהיות איש צבא", הוא אומר. "יש כאלה שמספיק שתיתן להם להיות בשדות האקשן, והם כל היום ירוצו מפה לשם ומשם לפה, וזה יעשה להם את החיים; אני טיפוס אחר. ברור שהאקשן הוא חלק אינטגרלי מהתפקיד שלי - ההכנה לאקשן, הניהול של האקשן כשהוא קורה. אבל בסוף אני מודד את הדברים לא ברמה של הכותרות או של הסקסיות, אלא ברמה של המשמעות: איפה אני כמפקד יותר משמעותי, איפה אני משפיע על הביטחון האזורי. ובחרמון - איפה אני משפיע במידה מסוימת גם על הביטחון הלאומי, גם אם ברמה האישית זה פחות בזרקורים וקצת יותר בצל. האיזון בין האירועים לבין היכולת לבנות - בתקופות שאין בהן אירועים - את הכוח, ולעשות תהליכים ארוכי טווח, נתן לי סיפוק גדול יותר מאשר אם הייתי מח"ט בשטחים".
העיסוקים העיקריים של בזק בשנתיים האחרונות היו תכנוניים - בניית תשתית נרחבת במוצבים ובסביבתם ושדרוג חטיבת המילואים שבאחריותו. מח"ט החרמון היוצא מאמין, שהתקיפה הסורית הבאה עלולה להתחיל, אם בכלל, בגזרה שהוא עוזב, וההתכוננות אליה היא מטרתה העיקרית של החטיבה. "אני מניח שהמלחמה שהיתה ב-73' היא לא המלחמה שתהיה, אם תהיה, ב-2003. הסורים מבינים היטב איפה היתרונות שלנו ואיפה החסרונות שלהם. אני מניח שהם מבינים שבזירת רמת הגולן אנחנו מאוד חזקים, ואם אתה לוקח את התרחיש של 73', ומלביש אותו היום על יחסי הכוחות, אפשר אפילו להגיד, במידה מסוימת, שזה לא 'כוחות'. הסורים הם לא שבלוניים ואינם פאתטיים; אני מניח שהם מתכננים להביא במשך הזמן לידי ביטוי את היתרונות היחסיים שלהם.
"יכולה להיווצר סיטואציה שבה נראה תקיפה סורית. יש להניח שהתרחיש הזה לא יקרה ברמת הגולן, אבל יכול לקרות בחרמון, לאור היתרונות היחסיים שלהם. קל לי גם לראות את זה בצורה כזאת, מכיוון שזו האחריות שלי. הסורים יכולים ללכת למקום שבו יחשבו שאין לנו יתרון יחסי משמעותי, וזה בעימות של חי"ר מול חי"ר. האופציה של (הסורים) ללכת לצפון רמת הגולן-חרמון, בתרחיש מפתיע שיוצר אפקט, זה דבר שבהחלט יכול לבוא בחשבון, אם אכן הסורים יחליטו לתקוף".
נדמה שהדעה המקובלת היא שהפערים הם כל כך גדולים, שהם לא יתקפו.
"יש לי בעיה עם דעות מקובלות, והתפקיד שלי כמח"ט החרמון הוא להתייחס ולחשוב על הדברים הלא מקובלים. החרמון הוא אחד המקומות שבהם התחילה הבהלה של 73'. המשבר הגדול של המודיעין קשור לחרמון יותר מכל דבר אחר. כי פה, עם המודיעין, ב-73' השתזפו בחמישה לשתיים בצהריים, ואני חושב שכמח"ט החרמון אינני יכול להתייחס רק לדעות המקובלות בעניין הזה. לא אגיד שאני צריך להיות עכשיו רדוף, אבל אני בהחלט צריך להביא את זה בחשבון".
איך היית מגדיר את הסיכוי של מהלך סורי כזה?
"אני קורא לזה מהלך של לרוץ לתוך האש. אתה יודע מה היו הלקחים העיקריים מהשריפה בוואדי סלוקי? (שבה נשרפו למוות חמישה חיילי גולני ב-97' בדרום לבנון - א"א, ע") כשהאש באה לשרוף אותך, הדרך הכי טובה להינצל ממוות ודאי היא לרוץ לתוך האש. יש בזה מרכיב עצום של סיכון, אבל במצב של מוות ודאי אתה תהיה מוכן לקחת את הסיכון, כדי להגיע להישג מסוים בשלב הבא; אני מניח שבתרחיש כזה הסורים בהחלט יכולים למצוא את עצמם, גם ביכולות שלהם, תוקפים במתאר מהסוג הזה. ולזה אני מכין את חטיבת החרמון תודעתית, מבצעית, טקטית, ברמת אמצעי הלחימה, בתפישת ההפעלה, ברמת בניין הכוח. מבחינתי זה אתגר הרבה יותר גדול מחודשיים לחימה באיו"ש".
טראומת כיבוש מוצב החרמון בידי הסורים, ונפילת חייליו בשבי בתחילת מלחמת יום הכיפורים, היא אירוע מכונן, שעליו נבנית פעילות החטיבה עד היום. בזק, שהיה בזמן המלחמה ההיא בן שבע, המשיך ללמוד וללמד את הלקחים מאז. "כשבאתי בפעם הראשונה ליחידות מודיעין וליחידות אחרות בחרמון, ושאלתי אותם מה קרה פה ב-73', גיליתי שאנשים לא יודעים; וגיליתי שחלק מהדברים שקשורים בחיבור בין האנשים, בחיבור בין היחידות, גם לא השתנו".
בעזרתו של אורי אבני, חבר קיבוץ כפר בלום שנלחם בחרמון כקצין צנחנים ביום כיפור, למד אל"מ בזק את תולדות הקרב לכיבוש החרמון, וניתח אותו אחר כך עם קצינים נוספים שהשתתפו בו. "לא כשר ההיסטוריה", מדגיש בזק, "אלא מתוך הבנה, שחלק גדול מאוד מהדברים שיקרו בקרב הבא קרו בקרב ההוא, וכדאי שאת החלק הזה אנחנו נלמד, וכדאי שאת החלק הזה אנחנו נטמיע. חלק גדול מתפישת ההגנה והתפישה המבצעית של חטיבת החרמון נעוץ בקרב ב-73', ובדרך שהסורים פעלו בהתקפה ובהגנה, ומהדרך שבה אנחנו פעלנו. דאגנו באופן שיטתי שכל מי שמגיע לכאן יעבור את ניתוח הקרב הזה, של כיבוש החרמון".
תקופתו של בזק בחרמון - ובעקבותיה כנראה גם של מחליפו, אלוף-משנה משה נידם - התאפיינה בשתי טראומות מכוננות. לרחוקה, של יום הכיפורים, התווספה טראומה קרובה: חטיפתם של שלושת חיילי צה"ל באוקטובר 2000, בגבול שבין גזרת החרמון לגזרת עוצבת הגליל. בעקבות החטיפה, הודח מח"ט החרמון אז, אל"מ יואלי אור, שנכנס לתפקידו כמה שבועות לפני האירוע. בזק, אז סמח"ט גולני, נקרא להחליפו; "לא בלב שלם באתי לחרמון", אמר בטקס חילופי המח"טים בשבוע שעבר. "לא בלב חפץ החלפתי את יואלי חברי". הלשון העדינה שבה משתמש בזק מכסה כנראה על התרעומת על ההדחה ההיא, שהצטיירה אז בעיני קצינים רבים כעריפת ראש בלתי הכרחית. "יש נושאים שיש לי מה להגיד עליהם, אבל לא אגיד אותם למערכת דרך העיתון", הוא אומר בתשובה לשאלה ישירה בעניין. "אני אומר אותם במקומות אחרים. אני חושב שהמפקדים שלי יודעים מה דעתי".
החטיפה, שפתחה את זירת העימות עם החיזבאללה אחרי הנסיגה, חייבה היערכות וחשיבה מחודשת כדי למנוע אירועים דומים. "שואלים אותי, מה הלקחים שהפקתם מהחטיפה? ואני אומר: כמעט שום לקח, אם אתה מסתכל עליו כלקח מצבי, ספציפי, אבל באופן כללי - עולם ומלואו. אנחנו מסיימים עכשיו לבנות את מוצב אסטרא, שהוא מוצב עם תפישה ייחודית בעניין הזה. הבנייה שלו קשורה בלקחים מהלחימה של החיזבאללה, וביכולת של המוצב להמשיך לקיים קשר עם השטח גם כשיורים עליו טילי נ"ט". החיזבאללה, אומר בזק, לא ממהר לשום מקום וימשיך לבחור את המועדים שבהם ינסה לפגוע בישראל. בינתיים נזהר הארגון שלא לפגוע באינטרסים של תושבי דרום לבנון, שעלולים להיפגע מתגובה ישראלית קשה על פעילותו ומסתפק אחת לכמה זמן במתקפות יזומות בהר דב ובירי נ"מ. "אין אצלם בחירות כל שנתיים, אין להם פריימריס, הכיסא של נסראללה לא רועד".
אבל במקביל, אומר בזק, "החיזבאללה בונה עילה: הוא בונה משהו שהוא יודע שיבשיל, ותהיה לו אפשרות להסלים דרכו, ויזכה בקונסנזוס ערבי: ראינו את הסוגיה של חוות שבעא, והיא והתמוססה במידה מסוימת. הוא בנה את העילה של פתיחת חזית שנייה כשישראל תיכנס לשטחי A ומימש אותה בזמן חומת מגן. למה? אין שום סיבה אמיתית. רק כי היתה לו הזדמנות. העולם הערבי ראה את ג'נין, ותמך בחיזבאללה. אתה כבר יכול לראות את הסוס הבא שהוא רוכב עליו, הסוס של מי הוואזאני - פרויקט אזרחי לבנוני, שאין לו שום קשר לחיזבאללה. הוא אומר: 'חברים, הנה סוס, שיום אחד יגיע ואפשר יהיה לרכוב עליו. עוד שנה-שנתיים, הלבנונים ישאבו יותר מדי מים וישראל תגיב'. ברור לו שזה קייס שהוא יכול לרכוב עליו לטווחים ארוכים. אתה יכול לראות בנאומים של נסראללה איך, בצורה מאוד מסודרת, הוא בונה עילות כדי להשיג קונסנזוס ולהיכנס ללחימה יותר אינטנסיווית אתו. האם הוא רוצה להגיע למלחמה? אני לא יודע, אבל הוא תמיד רואה את עצמו נלחם בישראל, ותמיד רוצה לשמור מצב שיהיה לו עוד משהו להגיב אתו על תגובה שלנו; עוד מדרגה לטפס". המדרגה הזאת נבנתה בעקביות בשנתיים האחרונות בעקביות, באמצעות מערך של אלפי רקטות ארוכות טווח שפרש חיזבאללה בדרום לבנון, בסיוען הנמרץ של איראן וסוריה. הרקטות יאפשרו לארגון פגיעה ברוב השטח הצפוני בישראל, כמעט עד חדרה, אם יחפוץ בכך.
אל"מ יובל בזק, בן 36, גדל בעומר. הוא נשוי לכרמית ואב לתמר, בת שלוש. הוא התגייס לגולני ב-1984, "מחוסר ידיעה", הוא צוחק. שלא כחלק מעמיתיו, לא חשב בזק אף פעם שהוא נושא עמו בתיק החייל את שרביט הרמטכ"ל. "גם עכשיו אני לא חושב על קריירה צבאית", הוא טוען. בזק עשה בגולני את כל תפקידיו עד זה הלפני אחרון. מחייל ומ"מ עד סמח"ט, אבל הוא בכל זאת חורג מתדמית הקצין המסתער כשסכין בין שיניו, שמטופחת בחטיבה. כשמונה למפקד גדוד 51 של גולני, הגיע לשיחה בפלוגה הרובאית ושאל את אחד החיילים כמה זמן הוא משרת בצבא. "החייל קם ועונה: 'יש לי עוד שלוש חודש'. כשאתה לוקח את הבן אדם אחד על אחד, ומדבר אתו, מתברר שאמא שלו פסיכולוגית ואבא שלו עורך דין. ואתה מנסה להבין מאיפה מגיע ה'שלוש חודש'? זה דיבור של כלא שאטה. השפה היא דבר שמצביע על תרבות. אני חושב שהרבה פעמים, בגולני, מטפחים את העניין הזה שלא לצורך. גולני היא חטיבה לוחמת מהמעלה הראשונה, אבל הרבה פעמים, מערבבים בה את הדברים הטובים והפחות טובים יחד.
"במה אני בכל זאת גולנצ'יק אמיתי? מעבר לרוח הקרב, אני חושב שבחיבור לאנשים ובטיפוח הרוח. בהבנת המשמעות של רוח היחידה בתוך היכולת הקרבית שלה. פעם ראיתי את זה כטריוויאלי - לדבר עם אנשים, לשמוע אותם, לעודד אותם, לטעת בהם מוטיווציה. אבל כשיצאתי קצת מהבועה של גולני, למדתי שיש להרבה יחידות בצבא מה ללמוד ממנה, וניסיתי בחרמון להשתמש בזה באופן מאוד אינטנסיווי".
בזק יהיה אחד המתמודדים על תפקיד מפקד חטיבת גולני. אבל זה יקרה רק אחרי שיחזור בעוד כשנה וחצי מהלימודים במכללה הצרפתית לביטחון לאומי בפאריס, שם צפויה לו כנראה תקופה קלה בהרבה. לפני הפרידה מהאורח הזר קיבל המח"ט עצה ממנו. "תוך כדי הביקור בחרמון הוא מסביר לי: 'בלילה, כשאתם עושים את המד"סים לכיוון האייפל, תיזהר - יש שם שרשראות. שלא תיתקע בהן. כל שנה יש לנו מישהו שנתקל בהן ונופל".
("הארץ", 27.11.2002)


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3300862,00.html

"היינו יותר מדי חברים של המתנחלים"\ אפרת וייס

מפקד חטיבת שומרון היוצא, אלוף משנה יובל בזק, פותח את הפה: בראיון ל-ynet הוא מדבר על התחושה הקשה שלו לגבי המתנחלים ("היו יותר מדי חברויות. הרבה פעמים הצבא, בשם החברות, לא מימש עד תום את האחריות שלו"), על המלחמה בלבנון ("החיזבאללה עשה כל מה שהוא יכול כדי לחטוף ואנחנו התנהלנו כאילו מעבר לגדר יש מישהו שחתמנו איתו על הסכם") ולגבי הלחימה בטרור. ראיון עם מי שיהיה מופקד על גיבוש תורת הלחימה של צה"ל

"אני חושב שבמערכת היחסים בין הצבא למתיישבים אולי כיוונו גבוה מדי, אולי הלכנו רחוק מדי, אולי חרגנו מיחסים שצריכים להתקיים בין דרג צבאי לבין אוכלוסיה שהוא מגן עליה. מערכת היחסים הייתה לא תקינה בין הצבא למתנחלים. היו יותר מדי חברויות. הרבה פעמים הצבא, בשם החברות, לא מימש עד תום את האחריות שלו, כמו לדוגמה במאחזים בלתי חוקיים. יותר מדי פעמים העלימו עין. היה נוח לא להתעסק עם דברים שקשורים בחוק וסדר".
המונולוג הנוקב הזה מגיע ממי שראשי המתנחלים בשומרון מכירים היטב. מפקד חטיבת שומרון היוצא, אלוף משנה יובל בזק, לא חושש בראיון מיוחד ל-ynet לומר את אשר על לבו בתום שירות ממושך בצפון הגדה. על החיכוך עם המתנחלים, הפעילות נגד הטרור - וגם מחשבותיו לגבי ניהול המלחמה בצפון ותוצאותיה. צריך להקשיב לבזק: תפקידו הבא יהיה ראש מחלקת תורת לחימה במטכ"ל, מי שיהיה אחראי בין היתר לעיצוב שדה הקרב העתידי של מדינת ישראל.
הוא בן 40, בוגר חטיבת גולני. בין יתר תפקידיו פיקד על חטיבת החרמון בפיקוד צפון. בשנים האחרונות הוא בשומרון, גזרת האינתיפאדה וההתנתקות. הוא עוזב את התפקיד רגע לפני מה שצפוי להיות העימות הבא - על פינוי המאחזים הבלתי חוקיים.
מה שאתה אומר הוא ש"בשם החברות" עם המתנחלים לא פונו עד כה מאחזים לא חוקיים?
"מה זה לא פונו? הוקמו! מעבר לעניין החוקי יש כאן גם עניין ביטחוני – להגן על יישוב זה אחד ועל גבעה עם שלושה קרוואנים זה אחרת.
אתה חושב שהמתנחלים השתנו? הקצינו את עמדותיהם?
"פינוי עמונה היה נקודת שיא. ראיתי שני תהליכים: אחד של חשבון נפש אצל הרוב המתון, שהוא גם הרוב השקט, והשני הוא הקצנה של השוליים. הם גם התרחבו וגם הקצינו. זאת התופעה הכי מסוכנת. ראינו המון אירועים של הפרות סדר ואלימות שלא ראינו לפני כן, בטח לא בעוצמה ובקצב הזה. אנחנו רואים הקצנה בעצם ההתארגנות. רואים תאים מחתרתיים, רואים שיש בהם חתרנות נגד המדינה, נגד מקבלי ההחלטות ואנשים משפיעים - ולכן צריך לטפל בהם בצורה אחרת. צריך ללכת על חקיקה אחרת וסיכול על בסיס מודיעין".
יש מצב שנראה שוב פיגועים של יהודים נגד פלסטינים?
"יכול להיות. עד היום האופן שבו אנחנו מטפלים בזה הוא מגוחך".
בשלב מסוים בתפקידך הרגשת איום על חייך מצד יהודים קיצוניים?
"הרגשתי לא נוח ברמה האישית. לא קיבלתי איומים על חיי. היו מצבים שנפגעתי. כשיישוב עומד מולך וצועק לך 'נאצי' ויש השמצות נגדך בעיתונות זה לא נעים, אתה מצפה ליחס אחר כשכל מה שאתה עושה 24 שעות ביממה זה להגן עליו. ציפיתי גם ליותר אסרטיביות מההנהגה של יש"ע זה גם אכזב אותי ברמה מסוימת".
מה אתה חושב על תוכנית ההתכנסות?
"זו החלטה מדינית. מבחינתי כמפקד, בסופו של דבר מה שמעניין אותי זה שליטה בשטח. כל עוד נוכל לפעול בעומק השטח בכל המרחב - ממשלת ישראל תוכל לעשות מה שהיא רוצה".
אתה נכנס לתפקיד ראש מחלקת תורת לחימה במטכ"ל. מה אתה חושב על הדרך שבה התנהלה המלחמה בצפון ומה הלקח שאתה מפיק בתור קצין בכיר? איפה טעינו?
"הלקח העיקרי שלנו חייב להיות מלחמת מניעה. אני חושב שבלבנון לא עשינו מלחמת מניעה. בלבנון אמרנו לחיילים: שלא יחטפו אתכם. ידענו שיש איומים, החיזבאללה בשש השנים האחרונות עשה כל מה שהוא יכול כדי לחטוף ואנחנו התנהלנו כאילו מעבר לגדר יש מישהו שחתמנו איתו על הסכם. אני חושב שהלקח העיקרי הוא, שבכל מקום שבו יש אויב מהצד השני, גם במקום שבו הייתה לנו נסיגה חד צדדית ומתקרא מצב של עימות, חובה עלינו למצות את כל המרחב והגמישות הטקטי, אולי אפילו האופרטיבי. כלומר לפעול גם בעומק וגם מעבר לגדר. כי בסוף מה שלמדנו גם בלבנון וגם בעזה שהגנה ולא משנה כמה התרעות ניתן, וכמה נחדד ולא משנה כמה עירנות – הגנה לא עושים בקו אחד".
"באיו"ש עד "חומת מגן" בחרנו להתייחס לשטח A כקו מגע שאנחנו לא עוברים אותו. התוצאות היו ברורות, היה לנו כאן פיגועים יום-יום. צריך לזכור שבגדול זה אחד הדברים שאנשים מהכיסא שלהם בתל אביב, בחיפה, בעפולה או בירושלים קשה להם להבין. אבל זה שבארבע השנים האחרונות יש שקט יחסי, בוודאי לא איום אסטרטגי מצד הטרור באיו"ש, הוא לא בגלל שהפוטנציאל של האיומים פסק, אלא מכיוון שיש פעילות בעומק השטח לילה לילה שמגיעה למתאבדים, שמגיעה לחוליות ולחגורות, שמסכלת בכירים בתשתיות והתוצאה המצטברת היא שקט יחסי ברמה האסטרטגית. אבל השקט הזה נבנה מהרבה אירועים, סיכולים קטנים שקורים לילה לילה בעומק השטח".
וזה גם מה שצריך להיות בדרום לבנון?
"זה מה שצריך לקרות בכל מקום שבו יש לנו עימות ומהצד השני של הגדר יש לנו אויב. אם יש לנו מהצד השני הסדר או גורם שיש איתו הסדר ומתקיימת הדדיות, על הכיפאק, לא עוברים את הגדר כי יש הסדר ופועלים במסגרת ההסדר. אבל כרגע שצד אחד באופן שיטתי – בין אם זה חיזבאללה, חמאס או גדודי אל אקצה, פועלים בסוג של עימות, אנחנו לא יכולים להתנהג כאילו אנחנו מכבדים איזשהו הסכם, שלא באמת קיים.
"אני קורא בעיתונים שהלקחים לא נלמדו משנת 2000, מה הלקח כדי למנוע חטיפה? הלקח הוא פשוט לפעול בעומק. מי שחושב שאפשר למנוע חטיפה רק דרך זה שנגיד לחיילים 'תתנהגו נכון, תהיו עירנייים', לא מבין. כי בסוף 22,000 פעולות זה יעבוד ובפעולה ה-22,001 זה יקרוס. זה כמו להגיד לקבוצת כדורגל – תגנו על קו השער, אנחנו למדנו שכשמגנים רק על קו השער זה רק כדי לא לספוג חוטפים גול בדקה ה-90. וכדי שקבוצת כדורסל או כדורגל תוכל לנצח היא צריכה לפעול על כל המגרש. וזו המשמעות של עימות – היכולת לפעול על כל המגרש, היכולת להשיג מודיעין על הצד השני דרך חיכוך".
אחת הטענות שנשמעו במלחמה היתה שבגלל שרוב הלחימה בשנים האחרונות הייתה בשטחים, לא ידענו להילחם במלחמה של ממש מול גרילה חמושה ומאומנת היטב.
"זה שהחיילים היו פחות מאומנים כיוון שלא התאמנו בשנים האחרונות זה עובדה. אני מדבר על מילואימניקים שהתאמנו פחות, אני מדבר על סדירים שכתוצאה מהורדת ליין המילואים התאמנו פחות והתפוקות שלהם נפגעו יותר כתוצאה מאירועים, התראות, כוננות וכדומה. לדעתי, על גדודי החי"ר זה כמעט ולא השפיע כיוון שדווקא הם, שהיו בחיכוך מתמיד בתוך הלחימה הזאת יפעלו תדיר תחת אש, דווקא הלחימה באיו"ש חישלה אותם והכינה אותם. איפה היו הבעיות? בחיל השיריון שהלחימה באיו"ש הורידה אותם מהטנקים. הפגיעה בחיל השיריון היא פגיעה משמעותית. מפקדות החטיבה כמעט ולא התאמנו – לא היו תרגילים חטיבתיים... מדינת ישראל במידה מסוימת החליטה להקטין את פוליסת הביטוח שלה. וזה מגיע לליבה של הלחימה".
אתה חושב שסיימנו את המלחמה - ללא השגת היעדים?
"אם אנחנו במשך חודש שלם נלחמנו בחיזבאללה ונפלו קטיושות במספרים של 150 עד 200 ביום אני בתחושה שלא השגנו את מה שאנחנו נדרשים להשיג. כאשר יצאנו למלחמה היה ברור לחלוטין, שאיום הקטיושות הוא האיום האסטרטגי שחיזבאללה מציב למולנו ואל מול האיום הזה נתנו מענה. חודש שלם תושבי הצפון היו תחת קטיושות וזה דבר שבוודאי לא עמדנו בו.
נחזור לשטחים. נדמה שיש התעוררות לאחרונה בקרב ארגוני הטרור. יש לכך קשר להתנתקות?
"בחצי השנה האחרונה חד משמעית יש התעוררות, ואני משליך אותה לעליית החמאס. מה שהעביר אותנו משנת הרגיעה ב-2005 לשנת הפח"ע ב-2006 זה חד משמעית עלייה החמאס. האם יש קשר בין עליית החמאס להתנתקות? ייתכן שכן".
אתה מעריך שצורת הפיגועים תשתנה ואמצעי הלחימה ישתנו?
"זה תלוי בנו. השאלה היא אחת – אם נניח לתשתיות הטרור ולא נרדוף אותם. אם נשאיר את הקאסבה שלושה עד ארבעה חודשים בלי מגע נקבל מטענים ברמה אחרת, יכול להיות נשק תלול מסלול. כשחזרנו לפעילות באוקטובר אחרי תקופה שנמענו מלהיכנס לקאסבה ולבאלטה קיבלנו מעצרים תחת אש, מטעני גחון, הפעלות אלחוטיות. קיבלנו דברים שלא היכרנו. בשנתיים האחרונות הרגנו ועצרנו 70 אחוז מהמבוקשים ממה שהיה בפנקס שלי בתחילת התפקיד.ככל שהסיכול עמוק יותר הקצב והיכולת שלהם ללמוד ולפתח ידע נמוך יותר. אין היום קסאמים בשכם, ואין נשק תלול מסלול. יש ניסיונות. לגבי נ"ט - ייתכן ויש".
חמש שנים והטרור ממשיך – יש ניצחון?
"אם ניצחון זה יכולת לנהל אורח חיים תקין בישראל אנחנו מנצחים בגדול. אנחנו מנצחים את הטרור דרך הרבה אירועים קטנים, אם נמשיך לנצח תלוי במעשים שלנו בעתיד ויש לנו את היכולת".
("ynet", פורסם בתאריך 08.09.2006 )

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/misc/1.916076

משפט פארס\ מאת אביחי בקר

האנרגיות הגבוהות והמזג החם, שבזכותם הגיע עימאד פארס להישגים יוצאי דופן כמח"ט גבעתי, הם גם הסיבות לכך שהוא יושב כעת בביתו בחורפיש וממתין למשפט צבאי

בכיכר המרכזית של חורפיש נטועה אנדרטה המפארת את סולטן אל-אטרש, מנהיג המרד בהר הדרוזים נגד השלטון הצרפתי בסוריה. ממרפסת בית המידות של סוהיילה ועימאד פארס נפרס נוף גלילי עוצר נשימה, אלא שמח"ט גבעתי היוצא לוקח את המבקר תחילה לסיור בפארק ציפורי-השיר שמיקם במפלס התחתון של הווילה. בצבא, בחדר המפקד, ליוותה אותו תמיד נציגות קטנה של אלה. "אתה רואה את הצהוב ההוא והלבנה שם, שהיא אשתו? לקח לי המון זמן לשכנע זקן מקרית גת שימכור לי את הזוג הזה, שהוא יבוא מרוסיה. כל מחיר הייתי מוכן לשלם בשביל הקנרים האלה. וההוא שם, הגולדן פינק היפה, מסכן, נולד עיוור ולמרות זאת הוא מקובל מאוד. האחרות מאכילות אותו ולא נותנות לו ליפול".
התחביב הזה מלווה את אל"מ פארס מילדות ובמשך הזמן, הוא אומר, "המחלה" רק התפתחה ו"נוסף לה רגש עמוק: אחרי שאנחנו חוזרים ממבצע רועש ברפיח, שבו סיכנו את חיינו, זה הדבר שהכי מרגיע אותי. אתה שומע את השירה? מדהים. וזאת עוד לא עונת החיזור".
פארס הוא דמות תזזיתית, אבל עכשיו, כשהוא בהפוגה מלחימה, חודש לאחר שמסר את הפיקוד על החטיבה למחליפו אייל אייזנברג, אין סימן לרוח הסערה המאפיינת אותו. לראשונה מאז התגייס ב-1979, הוא אומר, הוא "חי את הבית" מבוקר ועד ערב ולא רק מזדמן אליו כמעין אורח נוטה ללון. "האמת היא שאני נהנה עכשיו מרוגע שאף פעם לא היה לי. אני יכול לדחות עניינים, אני מבקר אנשים, אני לא צריך למהר בשביל להספיק, אתמול קניתי אופני כביש משוכללים ויש לי פנאי מספיק להתאמן עליהם, בגדים שסתם שכבו בארון סוף סוף יש לי הזדמנות ללבוש. האם אני מאושר? ממש לא. מחר ירים אלי טלפון אלוף הפיקוד ויגיד לי 'תתייצב' - אני אצלו בתוך שנייה. אני לא אבקש אפילו עוד יום אחד של חופש, אני בן אדם של אתגרים גדולים".
החופשה הנוכחית למעשה נכפתה עליו. לפני שנה הגישה התביעה הצבאית לבית הדין המיוחד בקריה כתב אישום נגד פארס, ובו מפורטות שבע עבירות שביצע לכאורה בהיותו "מפקד חטיבת גבעתי ובלובשו מדים". סעיפי החוק שבגינם הוא נתבע הם התנהגות בלתי הולמת, אלימות כלפי ממלא תפקיד ותקיפת שוטר. ההליך נמצא עדיין בשלב העדויות, הישיבה הבאה נקבעה לנובמבר, קידומו הצפוי לדרגת תת-אלוף והמינוי שנועד לו, מפקד אוגדת אדום המופקדת על גבול מצרים, תלויים לא מעט בתוצאות המשפט. עם זאת, אפשר להסתכן בניחוש לא פרוע, שגם אם לא יזוכה, ימצא הרמטכ"ל, שמוקיר אותו מאוד, דרך להכשיר אותו.

נקודת השפל

כשביקשו האחים אורי ובני ברבש מהרמטכ"ל אז, אמנון ליפקין-שחק, שירתום את הצבא לסייע להם לצלם את סדרת הטלוויזיה "טירונות", שבגרסתה המקורית עסקה בפלוגה מגולני, הוא הגיב בחיוב אבל העמיד תנאי: שהסדרה תעסוק בפלוגה מגבעתי דווקא, כי מבין ארבע חטיבות החי"ר היא זו שזקוקה בדחיפות לעידוד ולטיפוח. הסדרה היתה סוחפת, גבעתי קיבלה את הנקודות שלה על מסך הטלוויזיה, אבל בשטח לא היתרגמו הנכסים התדמיתיים להישגים של ממש. לא כשאייל שליין היה המח"ט ועל אחת כמה וכמה לא כשליאור שלו נשא בעול.
מנקודת השפל ההיא אפשר היה רק לטפס, נתון פתיחה שבוודאי פעל לטובתו של פארס. הנעליים שאליהן צריך היה להיכנס לא היו גדולות מדי מלכתחילה. הוכחה עד כמה עגום המצב, כאילו לא ידע, קיבל המח"ט עוד לפני שחלפו עשרה ימי חסד בתפקידו. בלילה שבין שישי לשבת, 25 באוגוסט 2001, תקפו בחסות החשכה שני פלשתינאים את מוצב "מרגנית" הצופה לכיוון חאן יונס, שבו החזיקה מחלקה מגדוד "שקד" של גבעתי. כשהיו במרחק 20 מטר מהשער פתחו הפלשתינאים באש, שומר אחד הגיב בצרור לאוויר והאחר רץ לקרון המגורים להזעיק את חבריו, שישנו באותה שעה. הוא לא שב לעמדה.
לנוכח התגובה הרפה של החיילים, שהתגייסו ששה חודשים בלבד קודם לכן, טיפסו שני התוקפים על הסוללה ההיקפית וממנה ירו והטילו רימונים אל החצר הפנימית, ואחד מהם אף גלש ממנה וחדר פנימה. במשך ארבע דקות עשו השניים במוצב כבשלהם, ולא נתקלו בשום התנגדות. המג"ד, ארז כץ, היה בחופשה. את פני הקרב שינה הסמג"ד, רס"ן גיל עוז, שנזעק למקום ומיד ברדתו מהג'יפ פתח בהסתערות. כשנפגע עוז, רץ החובש קובי ניר שבא אתו לטפל בו, ונהרג אף הוא. החייל צח גרבלי היה החלל השלישי בקרב. הפלשתינאים אמנם לא שבו לבסיסם, אבל "המכה שחטפנו במרגנית גרמה לכולנו להתעורר", אומר פארס. "מבחינתי זו נקודת התפנית".
שנתיים לאחר ששם החטיבה הוכתם, קיימת בצה"ל הסכמה רחבה: עימאד פארס הזניק את גבעתי שנות דור קדימה. ביטוי להערכה שרוחשים לו נותן ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, אלוף ישראל זיו, שהכיר את פארס היטב בעת שהיה מפקד אוגדת עזה: "מדובר באדם ובקצין בעל עוצמות אדירות. בשל הרקע שממנו הוא בא, כך אני מפרש, קיים בו דחף בסיסי להוכיח את עצמו. כוח הרצון והאנרגיה שלו מכפילים ומשלשים את הכישרונות הטמונים בו. יש לו חושים טובים, ההבנה המבצעית שלו את האויב מעולה, אבל הכי חשוב, בעיקר בתקופות של לחץ-משבר-עימות-מלחמה - הוא משדר נחישות ועוצמה שממגנטת אליו אנשים".
התוצאות, אומר זיו, מדברות בעד עצמן: חטיבה שלמה עיצבה את אופיה כבבואה של המפקד שלה. "לעתים ניתן לומר את זה על מחלקה, על פלוגה, אולי על גדוד, אבל חטיבה זה גוף גדול מדי, נדיר שזה קורה. גבעתי, כמובן שזה לא קרה מיד, קיבלה עליה את אופיו של עימאד מתוך אהדה, הזדהות, הערכה והוקרה על הדרך שסלל לה".
כשעוד שירת בעזה שמעו את זיו אומר, "אם יקחו לי את עימאד אני מתאבד". עכשיו הוא מעיד: "אני מספיק בקיא בצה"ל כדי לקבוע שגבעתי של היום לא רק שאינה נופלת מחטיבות החי"ר האחרות, ייתכן שהיא עולה עליהן. מה שעוד יפה בעיני, שהם התרוממו לא כתוצאה מתחרות, אלא מתוך בנייה ועיצוב מבפנים. זה הוא והתקופה שזימנה לו אינספור אתגרים מבצעיים, שחוללו את השינוי. הם קיבלו במה וניצלו את ההזדמנות עד הסוף".

מי רוצה פקוד צייתן

"עימאד פארס איננו פקוד נוח", אומר זיו, "אבל מי בכלל רוצה פקודים שהם צייתנים? נוחות לא מובילה לשום מקום. עימאד הוא מרדן, הוא רעב, הוא לא שבע רצון, הוא תובעני, הוא איש של סיכונים. הוא אמיץ, אין אצלו ללכת על בטוח, כדי להגיע למטרה הוא יזיז הרים. בהרבה מאוד מצבים הוא נלחם נגדי, שהרי לא תמיד מה שהוא דרש תאם את תפישות האוגדה. ביחסים אתו היה מתח כל הזמן, אלא שלהבנתי כמפקד, זה היה גורם מפרה ומאתגר. עימאד, שלא ממש הכרתי אותו קודם לכן, כך שמבחינתי הוא תגלית, היה פרטנר מדהים למבצעים. האופן שבו הוא ניהל את המלחמה ראוי לשבחים. אני מודה שנשביתי בקסמו, יש לי בו אמון ללא סייג. אם אני צריך היום לצאת למלחמה הייתי בוחר בעימאד שיהיה לימיני".
קביעות נחרצות אלו נשמעות מפי אחד הנציגים המובהקים של חטיבת הצנחנים והרוח השוררת בה. פארס, אומר זיו, מזכיר לו את המאפיינים שהיו לו כמח"ט, נועז, נוקשה, בוטה. "שני פלוסים היו צריכים לגרום לדחייה, שלא לומר פיצוץ", מעיד פארס, "אבל במקרה שלנו, ככל שהתווכחנו על עניינים מקצועיים נוצר בינינו חיבור ייחודי".
לא פעם ולא פעמיים זכה פארס לשמוע מדורון אלמוג, אלוף הפיקוד הקודם, את המחמאה שאין גדולה ממנה, "אני אוהב אותך". גם בפי המפקד הנוכחי של אוגדת עזה, תא"ל גדי שמני, יש רק מחמאות. "הודות לדבקות שלו במשימה, שאין לה אח ורע, עימאד הציב את גבעתי, מבחינה מקצועית ותדמיתית, במקום אחר לגמרי מזה שבו היא היתה. כשהוא לוקח משימה, שום דבר לא עוצר אותו. הוא מחמיר עם עצמו ועם אנשיו, לא כל מפקד מסוגל להתמודד אתו, צריך בשביל זה יכולת הכלה, סבלנות, בגרות, אורך רוח ואפילו אומץ, להיות מסוגל להתעלות ולתת לו לפעול גם אם זה עומד לעתים בסתירה למה שאנחנו חושבים. היתרונות שניתן למצות ממנו הם עצומים ומהניסיון שלי אתו, כשהתעוררו בינינו חילוקי דעות, לאחר מעשה התברר שברוב המקרים עימאד צדק".
אלא שלא הכל התמודדו בהצלחה עם האתגר, ויש בצה"ל מפקד אוגדה שהתלונן אצל הרמטכ"ל על כך שפארס אינו מקבל את מרותו. "אני לא קל, כמו שיש לי דרישות מפקודי כך יש לי דרישות ממפקדי", מגיב על כך פארס. "אני ממושמע, אבל לא צייתן". בשנת 2002 זכתה חטיבת גבעתי של פארס בפרס הרמטכ"ל ליחידות לוחמות, שנייה רק לקומנדו הימי. כל הזכויות שמורות לפארס.
מעיון בחוברת המסכמת את הקדנציה של פארס אפשר ללמוד כי חטיבת גבעתי יזמה 135 מבצעים, הרגה בהגנה ובהתקפה 300 מחבלים, פצעה 575, עצרה 112 מבוקשים, איתרה והרסה 21 מנהרות ופוצצה 310 מחרטות ומעבדות נפץ וגם 61 בתי מחבלים. אבידותיה: 14 הרוגים ועוד 53 פצועים. "עמדנו בהלוויה של חגי לב, סמ"פ הפלס"ר", מתאר רון אשרוב, שהיה מפקד גדוד הסיור "שועלי שמשון", "וכבר מהמבט של עימאד ידענו שאיך שנגמר הטקס אנחנו עולים על הג'יפים ונוסעים מבית הקברות ישר למשרד שלו, לתכנן את המבצע הבא שיהיה כבר למחרת. הוא לא הרפה".
לאחר מקרה "מרגנית" הפך פארס עולמות עד שאושר לו להוציא דווקא את מג"ד "שקד", ארז כץ, ואנשיו לפעולת תגמול בלב רפיח, עוד לפני שחלפו 24 שעות מאז שהגדוד איבד שלושה לוחמים ב"מרגנית", ובהם הסמג"ד שלו.

מיעוט נשאר מיעוט

פני הילד שלו עומדים בסתירה משוועת למרכיב האגרסיווי שבו, ורק השיער שמלבין בקצותיו מסגיר את גילו. "בגלל שאני חי בין אנשים צעירים אני גם מרגיש כמוהם", אומר פארס, "אבל כשאני פוגש את אלה שגדלו אתי ורואה את השינויים שהתחוללו בהם, אני מבין שכנראה גם לי זה קרה". הוא בן 42, נשוי ואב לארבעה, נולד וגדל בחורפיש. תשעה בנים ובנות נולדו להוריו, במשפחה הנמנית עם שש החמולות הגדולות בכפר (אחיו הבכור, סאלח, היה ראש המועצה).
אביו היה חקלאי ובזמן המנדט התפרנס ממסחר, "היום קוראים לזה הברחות", מעיד הבן בגאווה. "הוא היה אדם אמיץ" - פעמיים בלילה היה עוקף את משמרות הבריטים ומביא מדרום לבנון לגליל סוסים, בדים, פרות ומזון. בבית הספר היסודי היה עימאד פארס תלמיד מצטיין, ומכיוון שכך העדיפו ההורים לשלוח אותו ללמוד עם היהודים בתיכון בנהריה הרחוקה, ולא בתרשיחא הסמוכה, כפי שהיה נהוג.
הוא עבר את בחינות הבגרות בהצלחה: 10 במתמטיקה, 9 בכימיה, במקצועות הריאליים הוא פרח, בעיוניים, אף שיש לו 8 בתנ"ך ובתלמוד, פחות. "בהיסטוריה, למשל, לא הלך לי", הוא אומר. הוא נרשם ללימודי רפואה ולמרבה האכזבה לא התקבל, וכשהוצע לו כתחליף החוג לכלכלה ולראיית חשבון נסוג פארס ממסלול העתודה האקדמית ובחר להתגייס לאלתר.
בבקו"ם ספג מהלומה. "כל החבר'ה שלמדו אתי בתיכון קיבלו זימונים ליחידות מיוחדות, אני לא. היה לי ברור מאליו, זה לא היה סוד, למה דחו אותי למרות הנתונים הגבוהים. החלטתי שאני לא מוותר". בתמימותו הוא דרש שיאפשרו לו לגשת בכל זאת למבדקי טיס. "אין על מה לדבר, כי אתה דרוזי", זרקו לו את האמת בפרצוף. "או שאני כמו כולם או לא כלום", הוא התעקש, "אם אני לא ראוי, אז אני לא מוכן להיות חייל".
הוא נשלח למעצר. לאחר גלגולים הוא נחת בסיירת של הדרוזים ובה התקדם מטירון ועד למפקד יחידה. אבל הצלקת שחרתה בו הדחייה הראשונית, שרירה וקיימת. אותו כאב קדמון הוא הכוח המניע, הוא ההסבר למחויבות של פארס להצטיין. "למרות שאתם כיהודים למדתם על בשרכם יותר מכל אומה בעולם מה הפירוש של להיות מיעוט, אף פעם לא תבינו מה אני מרגיש".
את מסע ההשבעה אל המוחרקה הוא סיים חצי שעה לפני השאר. לחייליו בסיירת הוא זכור כנווט בחסד, כשדאי מעולה וכמפקד תובעני ובלתי מתפשר, שלהנאתו התחרה בריצה עם ג'יפים. במלחמת לבנון הוא היה מפקד צוות ונפצע בהיתקלות בבורג' א-שימאלי, תחילה מירי ומיד לאחר מכן מניסיון דריסה. למרות הפלטינות ברגל ופרופיל 45 זמני, בקורס מ"פים הוא היה ראשון תמיד בכושר גופני.
מגבעתי הוא טעם לראשונה כשהתמנה לסמג"ד בחטיבה, ולאחר שהיה קצין אג"ם של גיורא ענבר הוא קיבל את הפיקוד על גדוד "רותם". "לא קל היה לקבל את התפקיד", הוא מסתפק ברמז. "איך הגעת אלינו?" שאל אותו המח"ט, גיורא איילנד, בשיחת היכרות. "מבין שנינו אתה הוא החדש כאן ולמרות זאת אני לא מבקש ממך הסברים", השיב פארס בחוצפה אופיינית.
מכיוון שכמג"ד הוא החליף את טל רוסו המהולל, היום תא"ל, לא רבים תלו בו תקוות גדולות, אבל פארס הפתיע את הספקנים. תפקיד רדף תפקיד, הוא היה סמח"ט של מוני חורב, קצין אג"ם בעוצבת הגליל תחת יום-טוב סמיה, מפקד החטיבה הדרומית בעזה, היה חניך במכללה לביטחון לאומי ותוך כדי לימודים התבשר כי גבעתי מיועדת לו. את הקצינים שביקשו לעלות אליו לרגל, כדי לרכל איתו עד כמה גרוע המצב בחטיבה, הוא דחה.
הכותרת שליוותה את ההודעה על מינויו של "המח"ט הסדיר הדרוזי הראשון" הכעיסה אותו. "אני לא אוהב את זה. המחויבות שלי למוצא שלי היא עמוקה, אבל אני לא מוכן בשום אופן לתיוג הזה, כאילו הוא העיקר ולא היכולת. לא קיבלתי את התפקיד בגלל שאני דרוזי או למרות שאני דרוזי, לכן זה לא רלוונטי. הגיע הזמן לרדת מזה".
אבל גם בהיותו חניך במכללה לביטחון לאומי קיבל פארס תזכורת לכך שמיעוט נשאר מיעוט. לקראת נסיעה למוסקווה עיכבו אותו אנשי הביטחון בנמל התעופה בן גוריון במשך חצי שעה לבדיקות. הוא לבש אז בגדים אזרחיים, אבל את תעודת הקצין לא שלף מהארנק כדי שיניחו לו. "אני מספיק מכובד בזכות עצמי", הסביר מדוע נמנע מכך. "חשבתי שזאת חולשה להציג את התעודה, כי בעוד כמה שנים, כשאני אשתחרר ותעודת קצין כבר לא תהיה לי, הרי השם עימאד פארס, שהוא לא אשכנזי, תמיד יישאר אתי. אני צריך לדעת לחיות עם זה על כל האי נעימויות הכרוכות בדבר. במקרה ההוא לא נפגעתי, האיש עשה את תפקידו בצורה תרבותית: כמי שכל חייו עוסק בביטחון הייתי מודאג אילו לא היו בודקים אותי ביסודיות".

רק הסגולים יכולים

פיקוד דרום עבר במארס 2002 ממגננה לפעילות התקפית. המבצע שהעיד על המדיניות החדשה נערך בחרבת א-חזעה ובו נהרג סגן פיני לוי מירי טנק שהיה בחיפוי. פארס רק חזר מהשטח ומיד נסע אל בית הוריו של לוי בעופרה, כדי שלא ילעיטו אותם בסיפורי כזב על נסיבות המוות.
כדי ללחוץ על הטרוריסטים, מבצע רדף מבצע. "אני רוצה אתכם לוחמניים", אמר פארס לחייליו וטבע את הססמה "רק הסגולים יכולים". עכשיו הוא בוחר לתת דוגמאות דווקא ממקרים שבהם חייליו לא תקפו, אלא הופתעו. "מ"מ שלנו ששכב במארב וזיהה שלושה מחבלים עשה את כל השגיאות שאפשר להעלות על הדעת. בסופו של דבר נשארה לו רק דמות אחת לטפל בה, המחבל ירה ראשון ופצע שני לוחמים, המ"מ כיוון את הנשק אבל היה לו מעצור, הוא התעשת, התנפל על המחבל והרג אותו במהלומות עם קסדה. בשביל זה צריך אומץ-על. נגמר הסיפור, וכולם חוקרים לי את התקלות במקום להבין שלא זה העניין. לשמחתי הצלחתי לשכנע את האלוף ואת מפקד האוגדה שהמ"מ ראוי לצל"ש, ולא לביקורת".
במקרה אחר חדר פלשתינאי חמוש למוצב, בלי שהכוח שהחזיק בו הרגיש בכך. "בזמן החלפת משמרות, מ"פ שהיה חד ודרוך נתקל בו וגמר עליו. מה קרה, אתה שואל? התחילה התרוצצות, איך קרה שהוא נכנס ולמה לא היתה שם גדר? אני נתתי לבחור תעודת הערכה. בעיני לא סגירת הפרצה היא המהות, אני שמתי את הדגש על הדריכות שהוא גילה. בחטיבה נוצרה אווירה שגבעתי מנצחים", הוא מתלהב.
פארס לא רק מדבר. בנובמבר 2002 נורתה אש מהמארב אל רכבה של אתי פחימה, תושבת גוש קטיף. פארס היה הראשון שחש למקום, זיהה את היורה, הוביל את החפ"ק שלו להסתערות והרגו. "אני פה 17 שנים בגבעתי ודבר כזה עוד לא היה", אומר סא"ל אילן מלכה, מפקד בסיס האימונים החטיבתי, המדורג זו העונה השנייה ברציפות במקום הראשון בצה"ל. "לברק בעיניים של החיילים ושלי - עימאד אחראי".
גידול חל במספר חיילי גבעתי הנשלחים לבית הספר למ"כים ולבה"ד 1, ורק בשיעור ההתנדבות לחטיבה כאילו אין תזוזה, והיא ממשיכה להשתרך מאחור. על כל מקום פנוי בגבעתי יש רק 0.8 מועמדים. "לא עמדתי ברף שהצבתי", מודה פארס. "מבחינת היכולת שלנו אין שום סיבה שהיחס לא יהיה 1:1.5, אני משוכנע שהבא אחרי יקטוף את הפירות".
לאחר שעזב את החטיבה התכנסו חמשת המג"דים שעבדו אתו לשיחת נפש. הבכיר שבהם, רון אשרוב, קם ואמר: "בואו נסכים שבלי עימאד לא היינו מגיעים לחצי ממה שהשגנו". אילן מלכה העלה על נס את נחרצותו של פארס, שהגשים משאלה של צעיר שלקה בשיתוק מוחין ובין מבצע למבצע ליווה אותו ב"יום כבקשתך" בבסיס האימונים של גבעתי ולאחר מכן גם גייס אותו לחטיבה. "זה המבצע הכי ערכי שעשית", השמיע מלכה לפארס את שבחו בפניו.

ככה לא מתנהגים

בעוד יד אחת שלו בונה מגדל מפואר, נדמה שידו האחרת הורסת. הפרשה שבגללה הוא עומד עכשיו לדין החלה במאי 2002, כשפארס נסע מעזה לעכו לפגישת מחזור של המחלקה שעליה פיקד בלבנון. ההתרגשות לקראת האירוע ניכרה עליו, את רוב הלוחמים הוא לא ראה 20 שנה. הוא חנה על מדרכה ליד המסעדה שבה נאספו הקרואים, שוטר דרש ממנו להזיז את הרכב ועל פי כתב האישום שהוגש נגדו, הוא סירב, קילל את השוטר ואיים עליו, ולא חדל מאיומים גם כששוטר צבאי ביקש ממנו להזדהות. פארס היה אז במדים, אי היה אפשר לטעות בדרגת האל"מ ולא בתג החטיבה. כשניסו לעצור אותו "והשוטר הצבאי תפס בזרועו", נכתב בכתב האישום, "בעט בו הנאשם בחוזקה באזור האשכים".
חלף רק שבוע והוא סטר לנהג שלו, ממשיך כתב האישום לגולל את מעלליו. משנודע לו כי הוגשה נגדו קבילה, הוא איים על חיילי החפ"ק, שהיו עדים למעשה, שמוטב להם לשתוק. בהזדמנויות אחרות, "במהלך תקופה של כשנה לפני המקרה, נקט לשון בלתי הולמת כלפי פקודיו וקרא להם בשמות גנאי". כמו כן הוא נאשם בנסיעה במהירות גבוהה מהמותר ובאי ציות לשוטר צבאי, כשהורה לנהג שלו לא להציג לו רישיונות, לאחר שעקף פקק תנועה בנסיעה על השוליים. "אני נלחם בעזה ואתם רק מפריעים לנו", קרא לעבר המ"צ ושוב לא נמנע מהטחת עלבונות.
זה נראה רע ובהחלט לא יאה. "אני מהיר חימה? לא חושב. אני לוחם. לצערי, ברגע שאומרים משהו על מישהו פתאום מתגלה שיש לו הרבה אוהבים במירכאות. מה שקרה בעכו זה שהשוטרים התנהגו בצורה לא קבילה ואני לא איפשרתי להם לפגוע בי. אני נלחם על עיקרון, ככה לא מתנהגים לאלוף משנה בצה"ל. הסיפור של הנהג, שיכנעו אותו שנתתי לו סטירה. נכון, ניערתי אותו כשהוא כמעט הפך עלי את הג'יפ, זה היה כשהיינו בדרך לאירוע מבצעי, לא הרחק מאתנו התפוצץ מטען. תאמין לי שטיפלתי בהרבה תלונות של חיילים על מפקדים שהיו חמורות פי כמה והן לא הגיעו לבית משפט. עשו מזבוב פיל".
הוא מאמין שבבית המשפט הצדק ייצא לאור. "אני לא סמרטוט של אף אחד, ויותר אני לא רוצה להגיב. את המאבק אני מנהל לבדי, את העסקנים הפוליטיים שניסו להתערב ולהקנות לפרשה גוון עדתי הורדתי מהעניין". אבל אין זו הפעם הראשונה שהוא נאשם באלימות נגד נהג שלו. בהיותו קצין אג"ם בעוצבת הגליל הוא נמצא חייב בדין כשהיכה את נהגו. "מדובר בבן דוד שלי שחטף ממני אגרוף בגלל בעיה ערכית משפחתית", אומר פארס. "זה מעשה שאני לא מתחרט עליו, זה היה ביני לבינו, לא קשור לצבא". הנהג ניסה לחפות על מפקדו, אמר שנפל במקלחת, אבל פארס לא הסכים להסתתר. "אני קמתי והודעתי שהכיתי אותו. אני לא מתחרט על המעשה. אני לא אשתנה, ההחלטות לגבי צריכות להתקבל לאור מה שאני שווה. עימאד פארס הוא אדם אמיתי שהולך קדימה ומביא את היחידות שלו בזמן אמת לשיא".
אלוף זיו מנסה להסביר: "ההסתבכויות של עימאד, כמפקד בכיר וכאזרח המדינה, לא יאה שיקרו לו. משיחות שלי אתו, גם הוא מבין את זה. הוא רואה סתירה בכך שמצד אחד הוא בחוד העשייה של צה"ל, ומנגד מבזים אותו, וזה גורם לו תסכול עמוק. עכשיו הוא עסוק כולו במשפט, הוא מחפש את הצדק שלו והוא לא מתפנה לדון עם עצמו בשאלה איך בכלל הוא נקלע למצבים האלה, מה החלק שלו במה שקרה, אפילו אם טפלו עליו עלילות. כשהוא ייצא מזה והגל יחלוף, לא תהיה לו ברירה אלא ללמוד שתרומתו לכך ניכרת יותר ממה שהוא מוכן להודות. תן לו שנה להתבשל והוא יבין".


עימאד פארס בביתו בחורפיש. ממש לא מאושר, למרות שהוא נהנה עכשיו מרגיעה שאף פעם לא היתה לו


אל"מ עימאד פארס. לא מתחרט, לא מוכן להשתנות

("הארץ", 07.10.2003)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/454/542.html

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...23/52556060.pdf

יופי, גבעתי\ מאת איתי אשר

אתמול קיבלה חטיבת גבעתי את פרס הרמטכ"ל, בזכות היותה חוד החנית בלחימה

למפקדי הצבא האמריקני, המעורב כעת בלחימה מרה בעיראק, היה אולי כדאי להיפגש לשיחה קצרה עם מפקדי חטיבת גבעתי קודם שחיממו בשבוע שעבר את נגמ"שי "הברדלי" בצפון כווית וחצו איתם את הגבול. לא שמישהו בישראל מזלזל במכונת המלחמה האמריקנית האדירה, אבל עצה אחת או שתיים מאל"מ עימאד פארס, המפקד המנוסה ולמוד הקרבות של חטיבת גבעתי, בוודאי לא היתה מזיקה להם, על אחת כמה וכמה כאשר צפויה להם לחימה גם בשטח בנוי. עצם העובדה שרעיון * גם אם חצי מחוייך עולה בכלל, הוא עוד סימן למעמדה המיוחד של החטיבה. ואם מישהו צריך חותמת רשמית לכך, התבשרו אתמול חיילי היחידה שהרמטכ"ל משה יעלון החליט להעניק את פרס הרמטכ"ל לחטיבה שלהם. גבעתי היא חטיבה ותיקה, רבת מעללים, ובמשך השנים ביקשו מתגייסים רבים להגיע דווקא אליה. קפיצת מדרגה בפעילותה המבצעית נרשמה באינתיפאדה הנוכחית. זמן רב האמינו בישראל שכניסה של כוחות לוחמים לתוך הערים ומחנות הפליטים ברצועת עזה תהיה מלכודת מוות. לכן, בתגובה לפיגועים נגד ישראלים, הסתפקו כוחות הביטחון בפעולות ענישה מוגבלות נגד האוכלוסיה הפלשתינית * כמו ביתור הרצועה לשלושה חלקים ופעולות "חישוף", כלומר עקירת פרדסים ומטעים. בשל העובדה שבמערכת הביטחון התייחסו לכניסה לתוך הישובים הפלשתינים כאל טאבו, שהס אפילו מלהזכירו, הפעיל צה"ל נגד פעילי ארגוני הטרור מדיניות "חיסול" כזו או אחרת, ולא תמיד מוצלחת, שהתבטאה בעיקר בירי טילים ממסוקים על מכוניות מבוקשים. לפני למעלה משנה הוחלט בצה"ל על שינוי דרסטי * פעולה בעומק השטח הבנוי ברצועה. חטיבת גבעתי, שהוצבה שם ככח הלוחם העיקרי, הופנתה למערכה. במארס 2002, שבועיים לפני מבצע חומת מגן, החלה בפעולה ההתקפית הקרקעית הראשונה במחנה הפליטים ג'בליה בצפון הרצועה, שבו לא פעל צה"ל מאז שלהי האינתיפאדה הראשונה, בראשית שנות ה*90. הפעולה הסתיימה בהצלחה רבה. 35 מחבלים נהרגו ועשרות נעצרו. זו היתה רק ההתחלה. מאז השתתפה החטיבה בכ*200 מבצעים בערים, בעיירות ובמחנות הפליטים הפלשתיניים. רק בשנת 2002 נכנסו לוחמי גבעתי כ*160 פעמים לתוך ישובים פלשתיניים המאוכלסים בצפיפות. בקרבות ובמרדפים ובקרבות נהרגו 183 מבוקשים. באותה תקופה היו לחטיבה תשעה חללים, רובם מפקדים. פרס הרמטכ"ל לחטיבה הוענק לה כהוקרה על הלחימה הממושכת והקשה, הרמה המקצועית והמבצעית הגבוהה. רק לפני כחמישה חודשים הוענק לחטיבה צל"ש מאלוף פיקוד דרום, דורון אלמוג. מפקד החטיבה, אל"מ עימאד פארס, שבע קרבות, ישן מעט מאוד בשנתיים האחרונות. בקרוב הוא עומד לפרוש מתפקידו. "מאז תחילת הלחימה מובילה חטיבת גבעתי פעילות התקפית והגנתית בתקופה אינטנסיבית של לחימה מתמשכת עם מחבלים", הוא אומר. "חיילי החטיבה השתתפו בעשרות אירועי לחימה. הם השתתפו ביותר מ*100 מבצעים התקפיים, פגעו במאות מפעלים לייצור אמצעי לחימה, הרסו עשרות בתי מחבלים, איתרו מנהרות ועצרו עשרות מבוקשים של החמאס והג'יהאד האסלאמי. כיום משתתפים חיילי החטיבה בשני מבצעים בשבוע בממוצע, היקף חסר תקדים של פעילות ליחידה לוחמת בתקופה כה ממושכת". התדמית של גבעתי עלתה פלאים בתקופה זו של עימות קשה. לא כך היו פני הדברים באינתיפאדה הראשונה. אז הסתבכו חיילי החטיבה בפרשיות התעללות באוכלוסיה פלשתינית וזכו לסיקור נרחב ולא סימפטי בתקשורת, שהם היו מוותרים עליו בחפץ לב. אותן פרשיות הותירו צלקות עמוקות בחטיבה. באה האינתיפאדה השניה ואיפשרה לחטיבה להוכיח שאפשר גם אחרת. לא בטוח שהמגוייסים הטריים של ימינו, ששמה של גבעתי מוכר להם היטב כחטיבה מהוללת, יודעים שבעצם זו חטיבת החי"ר הצעירה ביותר בצה"ל. היא הוקמה ב*1983 בעקבות מלחמת לבנון, לאחר שבצה"ל הגיעו למסקנה שיש צורך בהול ב"חטיבת מארינס" בגירסה ישראלית, שתתמחה בפלישה מהים. כמובן שתחילה חיפשו שם לחטיבה, וההחלטה נפלה על גבעתי, על שם החטיבה שנלחמה לשחרור הנגב במלחמת העצמאות. החטיבה הוקמה על בסיס גדוד הסיור "שקד" (שומרי קו דרום) ולצידו הוקם גדוד נוסף בשם "צבר". יחד עם שני הגדודים הוקמה גם סיירת גבעתי, שהורכבה מיוצאי סיירות בצה"ל ופלוגת "עורב" ללחימה נגד טנקים. חיילי החטיבה החדשה עברו תחילה קורס צניחה והלכו עם נעליים אדומות. כעבור שנתיים, ב*1985, הושלמה הקמת החטיבה עם הקמת גדוד נוסף. בלחץ חיילי החטיבה הם זכו בפברואר 1986 לכומתה יחודית משלהם, הלא היא הכומתה הסגולה המפורסמת. "המוטיבציה בחטיבה גבוהה היום הרבה יותר מבעבר", מדגיש אל"מ פארס. "כשיש מבצע, כולם רוצים להשתתף, גם אם לא ייצאו הביתה בגלל זה. גם בין הגדודים יש תחרות מי ייצא. אין עוד יחידה שעובדת בכזו אינטנסיביות, ללא תקדים. אין מקום ברצועת עזה שחטיבת גבעתי לא פשטה עליו. לכן לחיילים יש תחושה שהם המובילים. בכלל, מדהים לראות את הלוחמים. למרות הקשיים, המוטיבציה גבוהה וכמעט ואין נפקדים. יש מוראל גבוה וסיפוק עצום". בעיה אחת, פחות אימונים, שהיא נחלת כל הצבא, פוגעת גם בגבעתי. אך למרות שהחיילים אינם מתאמנים בכיבוש יעדים מבוצרים ובלחימה מול כוחות סדירים, מפקדי החטיבה אינם מודאגים. "לוחמי חי"ר נלחמים בקרבות קטנים, וזה לא משנה אם הם חלק ממלחמה כוללת או מעימות מוגבל", מסביר אל"מ פארס. "בסופו של דבר, חייל החי"ר נדרש לאותה תעוזה מקצועית. אופי הלחימה כיום יוצר התמחות בשטח בנוי ובשטח פתוח. למרות שהם בקושי מתאמנים, כשירויות היסוד של הלוחם * כמו הפעלת אש מדויקת * השתפרו. היום אתה בא לפלוגה ומבקש מהחיילים שהיו תחת אש להרים את היד, והרוב מרימים. בלבנון זה לא היה כך. לאור הניסיון הקרבי יצרנו הרבה תרגולות יחודיות שמיושמות לזירת הלחימה בעזה, כמו למשל אופן השליטה במרחב לחימה וטכניקת לחימה בשטח בנוי". בחודשים האחרונים התמקדה מרבית הפעילות של גבעתי במרדף אחר חוליות משגרי טילי הקאסם והמפעלים המייצרים את הטילים, המאיימים על תושבי שדרות. תוך כדי כך נפגעו מבוקשים רבים, אך בו*בזמן
נהרגו אזרחים חפים מפשע, שהתעמולה הפלשתינית ניצלה זאת מיד. על הפגיעה באזרחים אומר אל"מ פארס: "אנחנו נלחמים בשטח מאוכלס ומסכנים את הכוח, ובלבד שלא ייפגעו חפים מפשע. מצד שני, מרבית האש עלינו היא ירי צלפים מבתים. היו מצבים שפגענו במי שלא היינו צריכים, אבל אנחנו בודקים את עצמנו לעומק ומתחקרים". אתמול, עם הענקת הפרס, אמרו בחטיבה * זהו עוד פרק בהיסטוריה של גבעתי. ומן הסתם רצו לומר, שבזמן הקצר מאז שהוקמה החטיבה יש לה כבר ספר היסטוריה מפואר, שמדי שנה נוספים לו פרקים חדשים.

שייטת 13 שוב פרס הרמטכ"ל

את פרס הרמטכ"ל קיבלה עוד יחידה, שאגדה אופפת את לוחמיה, שייטת 13, או בכינויה הרווח יותר * הקומנדו הימי. מאז תחילת העימות עם הפלשתינים יש ללוחמי השייטת הרבה עבודה. אינספור המבצעים היבשתיים והימיים שבהם השתתפו הצליחו להקל על הלוחמים במעט על הכאב הנורא שנותר בהם בעקבות הלחימה בלבנון ומותם של 12 מחבריהם בשנת 1997, באסון בכפר אנצאריה. כשבוע לאחר שהצליחו להרוג את בכיר מבוקשי החמאס בשומרון, נאסר עסידה, קיבלה השייטת אתמול את פרס הרמטכ"ל, זו הפעם השניה ברציפות. קודם לכן, ביולי 2002, העניק להם הרמטכ"ל דאז שאול מופז צל"ש יחידתי "על ביצוע פעילות מבצעית לאורך זמן בנחישות ובהתמדה, תוך גילוי רוח לחימה למופת והגעה להישגים מבצעיים בולטים". הפעולה שזכתה לעיקר תשומת לב התקשורת מאז תחילת העימות, היתה השתלטות לוחמי השייטת מהאוויר ומהים על ספינת הנשק הפלשתינית "קארין איי" בלב ים סוף, בינואר 2002. בנוסף חדרו לוחמי הקומנדו הימי לנמל עזה, פוצצו ספינות פלשתיניות וביצעו פעולות רבות שהשתיקה עדיין יפה להן. אבל לצד הפעולות היעודיות, שניצלו את יכולתם הימית של הלוחמים, הרי מאז תחילת האניתיפאדה הפכו אנשי הקומנדו הימי ללוחמי יבשה לכל דבר והשתתפו בעשרות פעולות ללכידת מבוקשים בכירים. רס"ן יותם דגן, פסיכולוג השייטת, שפיקד במשך שנים על לוחמים ביחידה: "יחידה מיוחדת כמו שייטת 13 יכולה לשבת בצד ולהתכונן למלחמה, אבל זה דבר מסוכן, כי בכל עת צריך לזהות את הצרכים ולא לשבת באפס מעשה. מהר מאוד הבינו מפקדי השייטת שזו מלחמה וצריך לתת כתף. בחוף אנחנו פועלים כמו לוחמי חי"ר מובחר, לצד פעולות קומנדו ימי שעליהם לא שומעים. אחד הדברים שמאוד מאפיינים את הגישה של מפקדי השייטת, היא שבכל מקום שיש פעילות, גם אנחנו באים ואומרים: 'תנו לנו לעבוד'. נוצר מצב שבשלוש השנים האחרונות השייטת התחילה להוביל מספר תחומים מבצעיים שקשורים לטכנולוגיה ולדיוק, אבל הדבר המרכזי שבא לידי ביטוי הוא לתת כתף לשאר היחידות בצה"ל". למרות הפעילות הרבה והשוחקת שכרוכה לעיתים רבות בוויתור על חופשות סוף שבוע וחגים, הלוחמים מאושרים מהעליה החדה במספר המשימות שהם מקבלים. "את האקשן שחיפשו יש עכשיו בשפע רב", אומרים היום בשייטת. לוחמי הקומנדו הימי קיבלו מאז ומתמיד כבוד רב מחבריהם ה"ירוקים", אולם עתה * כשהם פועלים באינטנסיביות גם ביבשה * הכבוד הוא הדדי. עוד תופעה: קצינים רבים שגדלו בשייטת 13 עזבו את הים זמנית ומפקדים כעת על יחידות שדה. "שנים רבות אנחנו פועלים בשטחים", אומר רס"ן דגן. "ובתקופה האחרונה, עם העליה המשמעותית בפעילות, אנחנו מרגישים שאנחנו זוכים להערכה מיוחדת. באים אלינו מיחידות מובחרות ללמוד מהלקחים המבצעיים ומהטכניקות היחודיות שלנו שפותחו מהלחימה בים. גם אנחנו מנסים ללמוד בכל מקום ומכל אחד. יש הרבה יחידות בעלות ניסיון מבצעי וכולן תורמות זו לזו, ובסופו של דבר לפעילות המבצעית". לצד ההצלחות המבצעיות יש גם עצב בלתי נמנע. בשנה האחרונה איבדה השייטת חמישה לוחמים. "ליחידה כמו הקומנדו הימי מדובר באובדן קשה ביותר, כי אנחנו כמו משפחה קטנה ואינטימית", מדגיש רס"ן דגן. "כולם פועלים עם כולם. לבסוף נותר רק להמשיך קדימה, למרות הקשיים הגדולים".
("מעריב", 25.03.2003)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/403/814.html


https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...23/88497187.pdf

מח"ט הצנחנים נערך למלחמה הבאה\ מאת עפר שלח

עפר שלח נפגש בראיון אל"מ אמיר ברעם ושמע ממנו על ההכנות למלחמה הבאה ("נפעל במרחב ענק"), מה הדבר הכי חשוב שהוא לוקח לקרב ("מצלמה זו לא מילה גסה"), וגם על סערת הפצ'ולי מיד לאחר שהורה לחיילים להוריד את השרשרת ("זה גועל נפש")

אמיר ברעם הוא חייל. אי אפשר לטעות בכך, ולא שברעם מנסה להסתיר: זה ניכר בהילוכו, בסגנון דיבורו, בדרך שבה הוא מצמיד לקיר חייל מפלוגת ההכשרה של גדוד הסיור, שלא תפס עמדה כמו שצריך בתרגיל שאליו אנחנו מצטרפים. הכרתי את רוב מפקדיה של חטיבת הצנחנים, שברעם מוביל אותה כבר שנה וחצי, וספק אם אני זוכר עוד אחד שהמשפט "העיסוק שלי הוא גם התחביב שלי‭,“‬ שאותו ברעם אומר כלאחר יד במהלך השיחה שלנו, נשמע בפיו כל כך טבעי. מתן וילנאי או רפאל איתן היו מעדיפים לומר שלולא צרכיו של עם ישראל, היו כבר מזמן חוזרים לאקדמיה או למושב.
זה לא אומר שברעם הוא צר אופקים, ולא רק מפני שיש לו תארים אקדמיים במשפטים וביחסים בינלאומיים. במסגרת התחביב שלו, הוא עומד מאחורי הוצאתו הקרובה לאור של תרגום לספר, המתאר את קרבות הכיבוש של הצבא הבריטי בעזה במלחמת העולם הראשונה. עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של "עופרת יצוקה ‭“2‬ בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה. הוא עצמו כתב ספר פנים-צבאי, "עיר מבצר‭,“‬ שעסק בלחימה בשטח בנוי בצפיפות. לצנחנים היו גם מח“טים מעולים שקראו פחות ספרים ממה שברעם כתב.
הוא בן ‭,43‬ אב לשלושה. מגיל צעיר ידע שהוא רוצה להיות בצנחנים ("‬זה במשפחה‭‬") ולפקד. המסלול הזה לקח אותו לפנימייה הצבאית, מסלול שהיה באופנה פעם (וילנאי ואמנון ליפקין-שחק, שני מפקדים קודמים של החטיבה, למדו בפנימיות צבאיות) אבל לא כל כך בימיו. "אתה יכול להגיד שהתבגרתי מוקדם. ידעתי הרבה יותר על הצבא מרוב הנערים בני גילי, וגם רציתי ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה. ההורים שלי התנגדו לפנימייה, לא לשירות הצבאי. זו הייתה מסגרת בלתי רגילה, שהיא באמת כור מחצבתי. בריאלי גם פגשתי את אשתי‭.“‬
צה“ל של היום מותאם לחברה מותגית, שבה אין כבר "חיילים“ אלא רק "לוחמים‭,“‬ וכמות היחידות הקרויות מיוחדות, עם כנפיים קטנות והילה גדולה, היא גדולה במיוחד. ברעם, לדבריו, רצה להתגייס דווקא לגדודים הרגילים של החטיבה. "תמיד רציתי להיות מ“פ בצנחנים. רציתי ללכת לגדודים, אבל איכשהו התגלגלתי ל'עורב'. מאז, בכל פעם שהיו לי ספקות לגבי הקריירה, הם היו רק מול האפשרות לעבור לארגון ביטחוני אחר. אני באמת אוהב את מה שאני עושה. גם הבן שלי יהיה בוודאי בגדוד ‭,890‬ בפלס“ר (סיירת הצנחנים) או בעורב, היחידות עליהן פיקדתי‭.“‬
ולא בגולני.
"חס וחלילה‭.“
אתה באמצע שנות הארבעים שלך, גיל שבו אנשים בוחנים מחדש את בחירות הקריירה שלהם מזווית קצת אחרת. לא עבר לך אי פעם בראש מה היה קורה אם לא היית איש צבא?
"בפעמים שהזדמן לי לצאת החוצה, למשל כשלמדתי משפטים בבינתחומי, הסתכלתי מסביב וזה לא משך אותי. השהות בחו“ל (ברעם למד במכללה לביטחון לאומי בבריטניה, ובמקביל עשה תואר שני ביחסים בינלאומיים בקווינס קולג‘ בלונדון) פתחה לי את העיניים, אבל לא עוררה שום ספקות ביחס לחזרה לצבא. אני לא יודע מה יהיה אחרי התפקיד הזה, אבל עד היום זה שילוב של מקצוע, הרפתקה, חינוך - וזה ממלא אותי.“‬

מלחמה כמו פעם

האימון שאליו אנחנו מצטרפים הוא של פלוגת ההכשרות של גדוד הסיור החטיבתי. החיילים, שהתגייסו לפני כשנה לצבא, הם בשלב האחרון של ההכשרה שלהם כלוחמים לפלוגות המרכיבות את הגדוד - סיירת, נ“ט והחבלה המוצנחת - והתרגיל, במתחם האימון ללוחמה בשטח בנוי בבסיס האימונים החטיבתי, הוא חלק מתרגילי הסיכום שלהם. היעד מדמה כפר לבנוני; מבחינת ברעם, שמנסה להכניס לפקודיו אווירה של "מחר - מלחמה‭,“‬ לבנון היא לא רק יעד ספציפי, אלא משהו שמאפשר להתאמן על מקסימום דברים בזמן נתון, בצבא שאפילו החטיבות המובחרות שלו מתאמנות רק היום רק שליש מהזמן.
"אתה לא יכול לעשות הכל מהכל‭,“‬ הוא אומר, "כי אז תהיה בינוני בהכל. לבנון היא מבחינתי הכי רלוונטית, כי כולנו מבינים ששם עשויה להתלקח אש כתוצאה מהעברת נשק כימי לחיזבאללה או מהתנגשות אחרת. המתווה של לבנון מאפשר לי גם להתאמן על רוב הבעיות האפשריות‭.“‬
הוא גם מזכיר לצה“ל מלחמה שהיה רוצה לשכוח.
"מלחמת לבנון השנייה הייתה קבוצת מבצעים, שאחר כך קראו לה מלחמה. היו בה המון אפשרויות להפעלת הכוח, ודווקא השפע הזה הביא להחלטות לא טובות. זה לא יהיה ככה בפעם הבאה: במלחמה הבאה אנחנו עלולים להיות במצב של שתי חזיתות, ירי גם מלבנון וגם מעזה שמגיע עד תל אביב, ואז לא יהיו הרבה ברירות ויטילו למערכה את כל מה שיש‭.“‬
זה לא רק עודף אפשרויות, אלא גם מנטליות. מפקדי שדה שדיברתי איתם אחרי המלחמה הודו שלא ידעו לעשות את המעבר הנדרש מהפעילות בשטחים, שבה יש זמן והכי חשוב זה לא לטעות, למלחמה שבה הדבר החשוב הוא קודם כל לבצע.
"זה נכון. באיו“ש תמיד אפשר היה להגיד ’אם התנאים לא מושלמים, נבוא מחר‭.‘‬ אבל אני לא חושב שבמלחמה הבאה תהיה בעיה כזו. לא תהיה בעיה להבין את המעבר מבט“ש למלחמה. למ“פ יש היום הרבה יותר מודיעין. אבל זה לא אומר שהוא יגיד, ’אין מודיעין אז אני לא נכנס‭.‘‬ זה מוטמע היום גם באימונים: בתרגילים הגדודיים יש שלב שבו אני פשוט מבטל להם את כל הטכנולוגיה: אין ‭,GPS‬ אין את מערכות הצי“ד (צבא יבשה דיגיטלי) לפיקוד ושליטה, אין כלום. עובדים עם מה שיש‭.“‬
אילו עוד לקחים יש משם?
"המון. להתייחס ברצינות לתוכניות האופרטיביות. להניח שמה שאתה מתאמן עליו אכן יקרה. מצד שני, זה תמיד יכול לתקוף אותנו מכיוון לא ידוע, ואסור להתכונן למלחמה הקודמת‭.“‬
צה“ל התגאה ששיקם את עצמו בעקבות מבצע "עופרת יצוקה‭,“‬ שאליו התכוננו במשך זמן רב ונתקלו במעט מאוד אויב.
"זה היה משהו לתיקון הביטחון הפנימי. הייתי באותו זמן בלונדון, ושם זה נראה לגמרי אחרת. התנסיתי בימי המבצע במגע עם תקשורת אנטי ישראלית, ולמדתי המון. במבט משם, אמצעי הלחימה העיקרי הוא המצלמה‭.“ ‬
מתנהל ויכוח גדול בשאלה הזו, בין מה שנתפס כפתיחות תקשורתית מוגזמת בימי לבנון השנייה לבין השליטה המוחלטת במדיה וסגירת השטח בפניה, שקיבלה שבחים רבים אחרי "עופרת יצוקה‭.“‬ כמפקד בשטח, תתנגד שיתלוו אליך כתבים או תעדיף שייכנסו לשטח יחד איתך?
"אני לגמרי בעד. אני רוצה שתהיה איתי מצלמה, חייב לקחת איתי מצלמה, כי לא אעשה דברים שצריך להסתיר. אני אשמח אם יהיה איתי גם כתב זר. אני חושב שמצבנו הבינלאומי הוא כל כך רע, שאם יראו את הפעולה האמיתית שלנו זה עשוי רק לשפר אותו. זוהי המלחמה של היום. בכל מקום יהיו אזרחים, בכל מקום יהיה היבט משפטי - וזו לא מילה גסה. חוקי הלחימה הם חלק מהמקצוענות, ואני צריך לקחת אותם בחשבון. בפקודת המבצע יש היום היבטים משפטיים, וזה בעיני בסדר גמור. זה מעיד על ההבנה שהעולם השתנה, וזה בסדר גמור שמפקד יידרש הן לפן המשפטי והן לפן התקשורתי‭.“‬
החטיבה מכשירה לוחמים-מתעדים, שיצלמו את ההתרחשויות?
"כן, אבל מי שצריך להיות אחראי על הפן הזה הוא המפקד. המפקד צריך לכוון את המצלמה לאויב שמוציא אמצעי לחימה מתוך מסגד או יורה מתוך קבוצה של אזרחים. בזמן המלחמה הצבא יצטרך לנתב את התקשורת 'להקשרים מקצועיים. אבל גם בשגרה אני אומר למ“פים שלי שהם כבר אנשי ציבור, לא מפקדים פרטיים של פלוגות‭.“‬

מה שצ‘רצ‘יל אמר

האימון הקרוב של חטיבת הצנחנים יהיה השני השנה, ויכלול צניחות. ברעם הוא מאמין גדול בצניחה, ולא רק בגלל היבטים של מסורת ומבחן ללוחמים. האימון הקודם, בתחילת השנה, היה הראשון זה 15 שנים שבו צנחה החטיבה כחלק מהתרגיל. "נצנח בתרגיל החטיבתי ובחלק מתרגילי הגדודים‭,“‬ הוא אומר. "מבחינתי, זה אמצעי חשוב - בתנאי שעושים אותו כל הזמן וכחלק אינטגרלי מן האימון‭.“‬
צניחה אחת או שתיים באימון היא "כל הזמן‭?“‬ כמה אפשר להתאמן על משהו ברצינות במצב הנוכחי, שבו זמן האימון קצר בהרבה מפעם ויש מחסור באמצעים?
"בכל מצב נילחם בחסר, בכל תרחיש המצב שלנו לא יהיה מושלם. אבל אנחנו החטיבה של צה“ל שייעודה להילחם בנתק קרקעי. גולני מתמחה ברכב כבד, גבעתי ברכב אחר. אנחנו החטיבה הקלה, שמתמחה בטווחים רחוקים. זה נוגע לא רק לאמצעי הגעה כמו צניחה, אלא גם לחיים בשטח. איך אתה מקבל שם לוגיסטיקה, מפנה פצועים, ערוך לשהייה ארוכה ברצף של פעולה.
"אנחנו מתאמנים לפעילות בנתק מבצעי, כלומר רחוקים משאר הכוחות של צה“ל. במזרח התיכון שמתהווה מחדש, מדינות מתפרקות ויש הרבה מצבים לא ברורים, וכשהאיום המרכזי על ישראל הופך להיות אש מטווחים של עשרות ומאות קילומטרים, אתה עשוי לפעול בתוך מרחב ענק.
"עצם העובדה שהאויב יודע שיש לנו יכולת כזו משנה את ההיערכות שלו. בין מלחמות העולם ביקרו את צ‘רצ‘יל על שבנה צי ענק. הוא אמר לפרלמנט שעצם העובדה שהצד השני יודע שיש לנו יכולת כזו גורם לו להיערך בעומק, למתוח את קווי ההגנה שלו ולא להיות יעיל‭.“‬
כבר עשרות שנים שהצנחנים אינם עוד "החטיבה של הקיבוצניקים והמושבניקים‭.“‬ פני החטיבה השתנו עם פני החברה. המגמה של בולטות הפריפריות בחטיבות החי“ר - הנובעת גם מן המשיכה ליוקרתן כאמצעי למוביליות חברתית - ומנגד מההתרחקות של חלק מהאליטות מיחידות שמרבות לשרת בשטחים - לא פסחה גם עליה. ברעם נחרץ גם בעניין הזה.
"שואלים אותי למה אני נשאר בצבא‭,“‬ הוא אומר. "כסף זה הרי לא הסיפור, את הבית אני לא רואה. התשובה שלי היא שאני אוהב מאוד את הפן המקצועי, אבל עם השנים הפן החברתי מרתק אותי יותר ויותר. ראית פה את הצוות של הסיירת: יש בו חייל דרוזי, עולים מאמריקה, אתיופים. אני קורא לזה כור החיבור - לא כור ההיתוך - הבן-גוריוני האחרון.
"הבן שלי חי באבן יהודה. הוא לא רואה דתיים או אתיופים. רק בצבא הוא יפגוש את כלל האוכלוסייה, וייצא אזרח ואדם טוב יותר. אנחנו גם מגייסים הכי הרבה חיילים בודדים שבאים כעולים מצפון אמריקה, גם על חשבון האפקטיביות המקצועית. אני באמת מאמין בצבא כמעוז הציוני האחרון, גם אם יגידו עלי שאני חי בסרט של עצמי‭.“‬
אתה עושה מאמץ שיגיעו אליך יותר חיילים מהשכבות היותר חזקות באוכלוסייה?
"יש שכבות אוכלוסייה שאני לא רואה מספיק אצלנו בחטיבה. בחלק מהמקרים הם הולכים למקומות כמו ‭,8200‬ שמגייסת מהמרכז, והיא יחידה שהצבא צריך מאוד. אבל אי אפשר להסתיר שבכל החטיבות הלוחמות יש דומיננטיות לפריפריה‭.“‬
אתה מנסה להביא יותר מתל אביב?
"אני מנסה להביא את הטובים מהפריפריה. אני מגייס הכי הרבה אתיופים מכל חטיבות החי“ר - ולוקח את הכי טובים. דרוזים, בני ישיבות, מכל מקום את הכי טובים. אני מנסה לגרום לחיילים שכשהצבא ייגמר, והם יחזרו לקבוצות ההומוגניות שלהם, הם לא ישכחו את מי פגשו בחטיבה. אין בינינו לבין גולני הבדלים בקבוצות האיכות שמתוכן אני מגייס, אבל אני יכול לגייס את המתנדבים ויש אצלנו מלחמה על כל מקום. ואגב, היא קשה במיוחד בקבוצות האיכות הגבוהות, שם יש הרבה יותר מתנדבים מההקצאה שיש לנו, ואני מביא לשם אחד מכל עשרה שמבקש להגיע אלינו. למי שבא מרקע חזק יהיה דווקא יותר קשה להתקבל‭.“‬
לפני כמה שנים יצאו כמאה קצינים וחיילים מכנס של הצנחנים, כי שרה בו מקהלת בנות. יש אצלך מתח סביב דתיים וחילונים?
"בצנחנים, להבדיל מחטיבות אחרות, זה לא סיפור. אחד מארבעת המג“דים שלי חובש כיפה, חמישית מהמ“פים הם דתיים. אנחנו החטיבה היחידה שמשפיעה על הגיוס שלה, ואני מקפיד על איזון בריא בגיוס. אבל מרגע שמישהו עבר את השער ונכנס אלינו, אני לא מתעניין בכלום חוץ מהאיכות שלו כחייל או מפקד‭.“‬
קודמך, אהרון חליבה, התבטא נגד מסלול ההסדר וספג הרבה ביקורת.
"אני נגד ההסדר במובן הפוליטי שלו, אבל החיילים שאני מקבל מההסדר מצוינים‭.“‬
כשהיית מג“ד 890 התפרסם בתקשורת סיפור שהציג את חיילי הגדוד כנזקקים. זה הקפיץ אותך אז.
"אנחנו עוסקים בהיבט הזה המון. פעם הצנחנים היו דוחים אנשים שיש להם בעיות ת“ש. היום כ‭15-‬ אחוז מהחיילים בחטיבה מוגדרים זכאי סיוע; אבל לפחות שליש מהחיילים, שרובם אינם זכאי סיוע על פי ההגדרות, הם כאלה שאני חושב שצריך לסייע להם. אני דוחף את מערך הת“ש להכניס כמה שיותר חיילים מהתחום האפור לתוך ההגדרה של זכאי סיוע, למרות שזה לכאורה נגד האינטרס הכלכלי של הצבא. אני גם מנסה לעזור להם דרך תווים ותלושים שיש למג“ד, ודרך תורמים - שאני מכוון אותם לכך שבמקום למועדונים ומתקנים יתרמו לפרט. יש הרבה אנשים שמגיעים אלי דרך האגודה למען החייל ורוצים לאמץ חיילים, חלקם לא רוצים אפילו שמישהו יידע‭.“‬
מה שנראה לי פגום אז היה, שבאותו זמן שבו החטיבה התרעמה על כך שמציגים חיילים כנזקקים, היא לא היססה לקבל תרומות מאנשים פרטיים לצרכים מבצעיים שהצבא אמור לספק, כמו אפודי מגן קרמיים. אותו דבר לצורכי החיילים בתוך הצבא, שאמור לספק מתקציבו ולא לפנות לתרומות.
"הייתי מעדיף שזה לא יקרה, אבל ביומיום אני נכנס לזה מדי פעם, כי אני רוצה שלחיילים יהיה הכי טוב. לצה“ל יש המטוסים הכי מתקדמים, אמצעי לחימה ושליטה הכי טובים. אבל תלך למחנה בנבי מוסא ותראה את המגורים והשירותים, זו פשוט בושה. זה צבא של יחפנים, עם אמצעים מעולים שנקנים בכסף זר וחיילים שחיים בזבל.
"אני חייב לדאוג לאנשים למגורים ואוכל ותנאים כמו שצריך, ולא תמיד עומד בזה. ולכן, למרות כל העקרונות, אם בא תורם ועושה את זה מסודר, דרך האגודה למען החייל, אני לוקח. אני לא אוהב את זה, אבל בסוף עושה את זה כי זה מגיע ללוחם‭.“‬
לפני כמה שבועות עלה ברעם לכותרות סביב סיפור אחר הקשור להווי של לוחמים. הוא אסר על חיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 202 לענוד את ה“פצ‘ולי‭,“‬ בקבוקון שזה תקופה ארוכה הפך לסמל של הפלוגה, ועל פי האגדות מכיל נוזלי גוף של חברותיהם. ברעם אמר שזהו סמל מבזה נשים; החיילים, ובעיקר חיילים לשעבר, טענו שהוא מתערב שלא לצורך במסורת, שמעניקה לחיילים זהות ומוטיבציה. ההסבר שלו אופייני: בעיניו זה העליב את החיילים והחיילות לא פחות מאשר את האישה.
"זו סערה בכוס מים‭,“‬ הוא אומר. "בכנות, בעיני זה פשוט גועל נפש. אני לגמרי בעד סמלים מיליטנטיים: חרבות, סכינים, רימונים. אבל הפצ‘ולי לא נראה לי, לא למג“ד ‭,202‬ לא למ“פ מסייעת. היוזמה לביטול באה מלמטה, והמחאות באו בעיקר מבחוץ. אני רוצה שימצאו לעצמם סמל אחר, גברי, לוחמני: קרני שוורים, מה שלא יהיה. לא משהו מבזה. דיברתי על זה עם החיילים. שאלתי אחד מהם, ’לאמא שלך הסברת מה זה‭,‘?‬ והוא אמר ’בשום אופן לא. בבית אני שם את זה בכיס‭.‘‬ לאחותך? ’מה פתאום‭.‘?‬ אם בבית אתה שם את זה בכיס, שגם פה לא יהיה. זה פשוט מגעיל בעיני.
"אני מסתכל על זה גם כאבא. שני הבנים והבת שלי ישרתו בחטיבה, וזה לא הסמל שאני רוצה שיראו. אני עוסק לא מעט בעולמם של החיילים, בחיכוך בין צעירים וותיקים. לא סתם לא תראה בצנחנים, עוד הרבה לפני, קרבות של צעירים וותיקים. מי שמתעסק בפצ‘ולי עושה את זה כנראה כי אין לו דברים כמו מכות להתעסק בהם‭.“‬
אתה מדבר הרבה על מקצועיות וגאווה, אבל החיילים שלך באים מחברה שבה כבר מזמן החייל הוא ילד, שההורים "שלחו אותו לצבא“ והצבא "מחויב להחזיר אותו הביתה‭.“‬ זו בעיה?
"זה בוודאי משהו להתמודד איתו, אבל יהיה לא מבוגר מצדי לקרוא לזה קושי. ברור שמהבחינה המקצועית הצרה היה עדיף שהצבא יהיה עולם מקצועי סגור. אבל פה זו העיירה היהודית שעשו לה צבא, וזה העולם שבתוכו אני חי‭.“‬
אבל נראה שהצבא, אולי משום שקשה לו להתמודד עם תופעות חברתיות מסוימות, הופך את העניין לאידאולוגיה. בעצמי ראיתי את מפקד הבסיס שבו אנחנו יושבים עכשיו אומר ל‭600-‬ הורים של טירונים "לכולכם יש הטלפון הסלולרי שלי‭,“‬ והופך בזה את התערבות ההורים ללגיטימית. חלק מההורים הודו בפני שזה מוזר בעיניהם.
"אני לא נותן את הסלולרי שלי, אבל אפשר להשיג אותי בקלות. יש לי דוברת, יש לי עוזרת לקצין שלישות חטיבתי שהיא נציג פניות הציבור. לדורון רובין, שפיקד על החטיבה בזמנך, לא היו כאלה. זה בסדר שפונים אלי, זה בסדר שאחת ליומיים אני מקבל שאילתה תקשורתית‭.“‬
עד שזה מגיע להכשרת חיילים מקצועיים, ועוד יותר מזה להחלטות של הפיקוד. במלחמת לבנון השנייה הפיקוד הושפע מהפחד מנפגעים עוד יותר מהציבור. אחד מקודמיך, שאול מופז, אמר אז בישיבת ממשלה ש“הציבור מקבל קשה חיילים שנהרגים, בעיקר בזמן מלחמה“ - והיה ברור שכך חושב ומחליט גם פיקוד הצבא.
"זה חדר גם לצבא וגם לחברה. אבל אני בטוח שאם תהיה לחימה כולם יתעשתו, גם הציבור. לבנון לא הייתה ’חומת מגן‭.‘‬ ב‘חומת מגן‘ הייתה לחימה מאוד אמוציונלית, מאוד אישית, כי בזמן שאני הובלתי גדוד אשתי פחדה ללכת לסופר. כשהיה יוצא פיגוע מטול כרם למרכז הארץ, היא הייתה שואלת אותי, ’זה יצא מאצלך? אז מה בדיוק אתם עושים שם‭.‘?‬
היה לי חשש טבעי מנפגעים אבל לא חשבתי שזה מגביל אותי. זה חלק מהמצב המסובך ומשינוי פני המלחמה: במלחמה הבאה אנחנו נילחם בעומק, כשפה יחטפו במרכז הארץ. אני חושב שאז נדבר על הדברים אחרת. כשהציבור עם הגב לקיר הוא מגיב בצורה בריאה, וראינו את זה לפני ’חומת מגן‭.‘‬ כשהוא לא נדחק לקיר זה סימן שזו מלחמת ברירה - ואסור לנו לעשות מלחמות כאלה‭.“‬
ברעם אמור לסיים את התפקיד בשנה הבאה, ולהתקדם לדרגת תא“ל. הוא אינו יודע עוד איזה תפקיד יקבל; אם העבר מסמן את העתיד, גם זה יהיה תפקיד פיקוד על עוצבה מאותו סוג. גם תפקידיו כאל“מ היו כולם פיקודיים: חטיבת שומרון, חטיבת מילואים של הצנחנים ועכשיו החטיבה הסדירה. מח“ט צנחנים מוצלח יהיה, קרוב לוודאי, לאלוף ובתפקיד מרכזי.
רפול, שחק, מופז ויעלון הגיעו מהתפקיד הזה לרמטכ“לות. אבל צה“ל רוצה את ברעם בתפקיד שחשוב לו עכשיו, לא בהכרח בתפקיד שיעשה אותו מועמד כשיר יותר לימים הבאים. זוהי תסמונת ידועה בצבא: רמטכ“ל או אלוף פיקוד, שרוצה להצליח בקדנציה שלו, שם תחתיו את הקצינים המובחרים בתפקידי פיקוד נדרשים, וכך לא רק שהם נשחקים אלא הם גם אינם מקבלים הכשרה במטה או הדרכה, דברים שירחיבו את עולמם ויכשירו אותם טוב יותר לתפקידים הבכירים המחכים להם.
אתה בשלב הטרום פוליטי האחרון של חייך הצבאיים. מתא“ל ומעלה, השאלה מי תומך בך - בצבא ולפעמים גם מחוצה לו - מתחילה להיות הגורם הכי חשוב.
"אני יודע, אבל זה ממש לא משנה לי. החלום שלי היה להיות מג“ד 890 ומח“ט הצנחנים. הגשמתי את שניהם. אני לא מח“ט צעיר, ואני אומר מה שאני חושב. גם אם לא אתקדם בתוך הצבא כי לא תהיה לי תמיכה מלמעלה, השגתי מה שרציתי לעשות‭.“‬
המקביל שלך בחטיבת הנח“ל, אמיר אבולעפיה, כתב עבודה שביקרה מאוד את המחסור בדיון חופשי ופורה בצבא, וטען שקצינים לא מפגינים עצמאות מחשבה.
"אני מכיר את המאמר שלו. אתה צריך לקחת סיכון אם צריך, ולא להיות קונפורמיסט, והתוצאה תלויה מאוד במפקדים שמעליך. אנשים כמו אביב כוכבי וגדי אייזנקוט יחפשו לשמוע כיוון אחר, וישמחו אם תאתגר אותם. השאלה היא מי מוביל את הצבא. בעיני אין כרגע שום מגבלות, ואין לי שום בעיה להגיד מה אני חושב. אבל נכון, אני עדיין רק מח“ט‭.“‬
("מעריב", 16.09.2012)


מח''ט צנחנים אמיר ברעם צילום: יוסי אלוני

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 17)




(עמוד 18)




(עמוד 19)

("הנסיך" מאת עפר שלח, "מעריב" מוסף ראש השנה תשנ"ח, 01.10.1997, עמודים 17-19)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבות וקטעים על האלוף במיל' דורון אלמוג:
"מגמה זו התחזקה עוד יותר בדצמבר 2000, כשהוחלף סמיה בדורון אלמוג. בעיני אלמוג, מינויו לאלוף פיקוד הדרום הגיע הרבה מאוחר מדי. הוא צמח בשורות חטיבת הצנחנים, ונודע כאחד ממפקדי השדה הבולטים שלה. הישגו החשוב ביותר היה במלחמת לבנון: כמפקד גדוד של יחידות חטיבתיות הוביל בהצלחה את החטיבה כולה עד לביירות. אחר כך פיקד על יחידת שלדג ועל חטיבת הצנחנים. כמפקד אוגדת עזה פינה את הרצועה עם כניסת הסכמי אוסלו לתוקפם, ואחר כך שקעה הקריירה שלו בתרדמה של שבע שנים. עתה הגיעה ההזדמנות שלו לחזור ולפקד על כוחות בקרב, והוא ידע בדיוק איך עושים זאת."
(מתוך הספר "בומרנג" מאת עפר שלח ורביב דרוקר, הוצאת כתר, 2005, עמוד 33)

בגלל המלחמה ההיא\ אביחי בקר

האם השבץ המוחי שתקף את האלוף במיל' ישראל טל קשור לעימות הסוער שהיה לו שעתיים קודם לכן עם האלוף דורון אלמוג? פרשה מביכה שמתחילה במלחמת יום כיפור

מסך כבד של שתיקה אופף את נסיבות האירוע המוחי הקשה שפקד את אלוף במיל' ישראל טל, בן 76, הוגה טנק המרכבה, ומהבולטים שבמגבשי תורת הביטחון של ישראל. בשבוע שעבר חשפה בתו, פנינה בר, במוסף זה את דבר מחלתו ואשפוזו המתמשך בבית לוינשטיין. הבת המתגוררת עתה בבנארס שבהודו, חזרה לארץ במיוחד כדי להיות לצד אביה. את תהליך התאוששותו מהניתוח היא הגדירה כ"נס רפואי" ותיארה את גילויי האהדה מ"כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותו ומוכנים לעשות המון למענו".
הרבה אנשים לא שוללים על הסף את האפשרות שהתרחשויות שחווה טל באותו יום שני, 11 בנובמבר 99', תרמו תרומה מסוימת לשבץ המוחי שתקף אותו באותו יום. הפרשה מביכה את צמרת צה"ל ומשתתפיה לא ששים לדבר עליה. "רד מזה", הם מייעצים, "זה לא מוסיף כבוד לאף אחד". כמו הרבה טראומות, גם זו מתחילה במלחמת יום הכיפורים, פצע שמסרב להגליד. 27 שנה אחרי המלחמה ההיא יזם פורום מטכ"ל מפגש של אלופי 99' עם כמה מאלופי אוקטובר 73' שכותרתו היתה "מוצב הפיקוד העליון במלחמה" ועניינו מפגש בין-דורי, טעון מתחים פוטנציאליים מפרים.
הכינוס התקיים, מה יותר סמלי מזה, באולם "בית דדו" בבסיס פו"ם. מול המ"פים, המ"מים והצוערים של מלחמת ים כיפור שהפכו מאז לאלופים, התייצבו האלופים במיל' טל, אז סגן הרמטכ"ל, אלי זעירא, אז ראש אמ"ן, בנימין פלד, אז מפקד חיל האוויר, יצחק חופי, אז אלוף פיקוד צפון, צבי זמיר, אז ראש המוסד ובנימין תלם, אז מפקד חיל הים. חלקו הראשון והעיקרי של הכנס הוקדש להרצאות של אלופי 73' ולא היה בו דבר שיבשר על מה שעתיד להתרחש. הדוברים הציגו את תפישותיהם על פרוץ המלחמה ודרכי ניהולה, בדרך כלל בנימה חיובית. לפי העדויות, הרצאתו של זעירא היתה המרשימה ביותר. הוא אמנם לא הכה על חטא אבל ערך חשבון נפש בגילוי לב שאינו אופייני בפורום כזה. עניין רב היה גם בדבריו של פלד, שחשפו חילוקי דעות מהותיים בינו לבין עמיתיו למטכ"ל 73' באשר לתמונת המלחמה. "דיון טוב", הסכימו הכל כשיצאו להפסקה.
אחרי שחזרו הנוכחים מההפסקה קם האלוף דורון אלמוג ובלי התראה מוקדמת נשא דברים קשים שהפרו בבת אחת את האווירה הפסטורלית, המנומסת, הכמו אקדמית ששררה באולם. אלמוג מתח ביקורת חריפה על דברים שאמרו קודמיו, ביניהם הטענה "המדהימה", כדבריו, שבדרג המטכ"ל לא היתה כלל הפתעה, תאוריה שבעיני אלמוג סותרת לחלוטין את המציאות העגומה שבה נתקל בהיותו סגן בגדוד 202 בזירת סיני. לפתע פרץ כל המתח הסמוי בין שני הדורות. שוב התברר כי הגנרלים של יום כיפור מדברים על המלחמה בשפה אחרת לגמרי מהקצינים הזוטרים של אז. אלמוג גם דחה במפגיע את הניקוד הגבוה שהעניקו לעצמם נציגי מטכ"ל 73' באשר לאופן ניהול המערכה. "עם כל הכבוד", אמר, "לא לכם לתת ציונים. הייתי מצפה שאת השיפוט תשאירו לחיילים". אלמוג לא נקב בשם מפורש, אבל ברוב דבריו התייחס להרצאתו של טל שההיסטוריה שכחה לו משום מה את חלקו במחדל.
"דורון היה בוטה, הוא נהג בחוסר טקט ובילדותיות", מקטרג עליו אלוף מהמטכ"ל הנוכחי. לעומתו טוען אחד מאלופי יום כיפור, שנכח באולם, כי "אלמוג דיבר בשקט, מתון אך נוקב, ההערות שלו היו ענייניות ומנומקות". בסוף דברי אלמוג, לשעבר מח"ט הצנחנים, קצח"ר ומפקד אוגדת עזה, ביקש טל לחזור לדוכן לסיבוב נוסף, לא מתוכנן. הוא היה נסער מאוד, יצא להגנת בני דורו והעלבון ניכר היטב בדבריו. "התגובה שלו היתה נסערת", אומר אחד מחברי המטכ"ל הנוכחי, "זה היה גם הרגע שבו עלה לראשונה שמו של דדו. זה היה מאוד מוזר, דנו שם שעות במלחמה אבל הרמטכ"ל דוד אלעזר אפילו לא הוזכר. כשהתקרבו אליו הלכו תמיד סחור סחור. הדברים של טליק היו נוגעים ללב, מכובדים, אותי הם מאוד שיכנעו. הוא הגיע אפילו עד קרב סן סימון במלחמת העצמאות והזכיר לכולנו שהודות לדמויות כמו דדו המדינה קיימת, שהאנשים שאותם אנחנו הצעירים מאשימים הם בעצם הנדבכים שעליהם נבנה צה"ל".
גרסאות אחרות משרטטות תמונה אחרת לגמרי. "טליק ממש השתולל", אומר אחד מאלופי 73'. "הוא צרח על דורון, 'אתה חצוף, מי אתה בכלל שתבקר את המטה הכללי של אז'. אפילו אני, שיצא לי לא מעט להכיר את הגסות שבה טליק הודף מתנגדים לו, לא נתקלתי מעולם בתגובה כל כך חריפה מצידו. כשהקשבתי לו אמרתי לעצמי שזה עוד יגמר חלילה בהתקף לב". המשתתפים חיכו בקוצר רוח שהסיוט יעבור. הרמטכ"ל, שאול מופז, קם לאזן ולהרגיע ולדברי הנוכחים "הוא העיר בעדינות לדורון". הכינוס התפזר בתחושה של טעם רע, ריקנות והחמצה גדולה, אם כי גם כאן ההתרשמויות חלוקות. "זה לא היה עד כדי כך דרמטי", מבקש אחד לתקן את הרושם. "כולנו יצאנו מבוזים", מכריז אחר.
בדיוק שעתיים אחר כך נתקף טל בשבץ מוחי, תוצאה של קריש דם במוח. העיתוי הזה גרם לרבים לזקוף את האירוע לחובת הוויכוח הלוהט עם אלמוג. אלא שבתו של טל דוחה בשמו את הפרשנות הזאת. בר מסרה בשם המשפחה את התגובה הזאת: "מדובר באירוע רפואי שאף אחד אינו מוסמך לקבוע מה גרם לו. אנחנו על כל פנים לא רואים קשר כלשהו בין השבץ לבין מה שקדם לו. זה רק יד המקרה. דבר דומה עלול היה לפרוץ גם בנסיבות פחות דרמטיות. כשהרמטכ"ל ביקר את אבא בבית החולים אמא אמרה לו בפירוש שאין לנו טענות למערכת הצבאית וודאי שלא לדמות זו או אחרת מתוכה".
("הארץ", 28.01.2000)


http://www.mako.co.il/pzm-magazine/...5e3d8141006.htm

אחרי 39 שנה: קצין הצנחנים התאחד עם הקסדה שהצילה את חייו\ מאת שמעון איפרגן

האלוף במיל' דורון אלמוג נתקל לאחרונה במחסן בקסדה עם חור גדול וסיפור מצמרר: זאת הקסדה שנתן לקצין שהיה תחת פיקודו – קסדה אשר ספגה רסיס קטיושה והצילה את חייו. הוא החליט לחפש את הקצין ההוא ואז לפתע פגש בו במקרה. "זה היה מרגש מאוד, סגרנו מעגל"

זה קרה במאי 1974, שבעה חודשים לאחר מלחמת יום כיפור. האלוף במיל' דורון אלמוג, אז קצין צנחנים צעיר ומ"פ מסייעת, נשלח לאזור מזרעת בית ג'אן כ-40 קילומטר מדמשק, במטרה לתת מענה לירי של קטיושות ומרגמות מסוריה לעבר החרמון ורמת הגולן. "נלחמנו בסורים כשאנו סופגים כל יום הפגזות תופת של מאות פגזים וקטיושות", נזכר אלמוג. "היינו יוצאים ממוצב 'חנה' במזרעת בית ג'אן לפשיטות בשיא החרמון ובמובלעת הסורית. אלו היו ימים מאוד קשים".
באותו זמן קצין בשם עקיבא חי עזרא, מפקד מחלקת מרגמות ומפקד מוצב 'חנה', שירת תחת פיקודו של אלמוג והגיע למקום ללא כל הציוד הצבאי. בעיצומן של אחת ההפגזות אלמוג, מפקדו הישיר, החליט להביא לעקיבא את הקסדה האישית שלו. בדיעבד, התברר שהמעשה הזה הציל את חייו של עקיבא: רסיסי פגז קטיושה שנורה לעבר המוצב התפזרו לכל עבר ואחד הרסיסים חדר לתוך הקסדה של עקיבא, שנפצע באורח קשה מאוד, אך שרד.
עקיבא ניצל באורח נס לאחר שקיבל טיפול רפואי ממושך והשתקם אבל הוא ואלמוג לא זכו להיפגש מאז. כל אחד הלך לדרכו.
"הרסיס של הפגז הסורי חדר לתוך הקסדה של עקיבא, לתוך ראשו. הקסדה, המוכתמת בדמו, נשארה אצלי עם תפילה בלב שרק יישאר בחיים ואביא לו כמתנה", שיחזר אלמוג.

"הקסדה הזו הצילה את החיים שלי והיא שלך"

40 שנה חלפו עברו מאז ולפני כשבועיים חלה תפנית בעלילה. דידי, אשתו של אלמוג, עשתה ניקיון וסדר במחסן שבחצר ביתם. במהלך העבודות היא מצאה במקום את הקסדה הישנה של עקיבא בתוך שק יוטה כשהיא מעוטרת בחור גדול שנבקע ממנה. דידי שאלה לפשר החור בקסדה, ואלמוג השיב: "זו הקסדה של עקיבא", וסיפר לה את השתלשלות האירועים.
אלמוג החליט להפוך עולמות כדי לסגור מעגל ולהיפגש עם עקיבא כדי למסור לו את הקסדה. הוא התקשר ללאון רגוניס, שהיה בעברו שליש בחטיבת הצנחנים, וביקש ממנו לאתר את עקיבא אבל הוא לא הספיק – הגורל היה מהיר ממנו.
ביום חמישי האחרון נערכה בפארק ברמת גן עצרת הצעדה של חטיבת הצנחנים לדור יום כיפור, בה השתתפו אלפי לוחמים בעבר ובהווה. אלמוג, נותר בין האחרונים בסיומו של הכנס, כאשר כל האלפים כבר התפזרו לכל עבר.
"הייתי כבר בין האחרונים שנותרו במקום, היתה לי תחושה שעקיבא מחפש אותי, אתה יודע בכל זאת מכל האלפים שהיו מי חשב שאפגוש אותו שוב. פתאום, מגיע לעברי בחור גבוה, חייכן ואמר לי: 'אתה יודע מי אני? אמרתי לו שלא. הוא אמר לי: 'אני עקיבא'. הראיתי לו את הודעת ה-SMS ששלחתי לשליש רגוניס שלא הספיק לאתר לי אותו. היית התרגשות גדולה, בכל זאת לא ראיתי אותו 40 שנה, הקסדה שלו היתה אצלי כל השנים ובכלל עקיבא ואני היינו בכלל בדרך החוצה ושנינו לא חשבנו שנפגש אבל בסוף זה קרה וזה היה מאוד מרגש. זו הייתה סגירת מעגל".
עקיבא ואלמוג החליפו ביניהם חוויות. הוא סיפר כיצד מצא את הקסדה שלו וביקש להחזיר לו אותה שתישאר אצלו למזכרת. עקיבא סירב בנחרצות והפתיע את אלמוג: "הקסדה הזו לא שלי, היא שייכת לך. אתה זוכר שהגעתי אליך כמעט בלי ציוד ובלי קסדה, אתה הורדת את הקסדה שלך מהראש ונתת לי. הקסדה הזו הצילה את החיים שלי והיא שלך", אמר עקיבא לאלמוג.
השניים התחבקו ולאחר מכן נפרדו בידידות גדולה. עכשיו בכוונתו של אלמוג לתרום את הקסדה הייחודית הזו למוזיאון הצנחנים.
"מאז שאחי ערן שנהרג ברמת הגולן בתחילת המלחמה ההיא שכב שבוע ימים מדמם בשטח, אני נשבעתי לו לעולם לא להשאיר חייל מדמם בשטח והקסדה של עקיבא היתה כל השנים ליד התמונה של אחי ערן", כתב אלמוג בפוסט בדף הפייסבוק שלו, אשר בו סיפר את סיפורה של הקסדה שהצילה את חייו של עקיבא.
("אתר פז"ם", 06.1.0.2013)

"במהלך מבצע סדר ונקיון שיזמה רעייתי דידי במחסן שבחצר ביתנו לפני כשבועיים, התגלתה, נחבאת אל הכלים בתוך שק יוטה, קסדת צנחנים ישנה, מעוטרת בחור מכוער שנבקע מרסיס של פגז סורי. "מה זה" שאלה? עניתי, "זאת הקסדה של עקיבא." "ומי זה עקיבא", דרשה. "עקיבא הספיק להיות מפקד מחלקת מרגמות תחת פיקודי כשהייתי מ"פ מסייעת במזרעת בית ג'אן, 40 ק"מ מדמשק. באפריל – מאי 1974 נלחמנו בסורים כשאנו סופגים כל יום הפגזות תופת של מאות פגזים וקטיושות. משם יצאנו לפשיטות בשיא החרמון ובמובלעת הסורית. עקיבא הספיק להיות שבועיים מפקד מוצב חנה במזרעת בית ג'אן, עד אשר רסיס של פגז סורי הבקיע דרך הקסדה לתוך ראשו. חילצנו אותו במצב קשה מאד. הקסדה מוכתמת בדמו, נשארה אצלי עם תפילה בלב שרק יישאר בחיים ואביא לו את הקסדה מתנה...
40 שנה חלפו מאז. ידעתי שעקיבא השתקם והחלים. אינטנסיביות החיים, הלחימה והפרידות הכואבות שבדרך, בהם אחי ערן ורבים רבים מחברי, הדחיקו את זיכרון הפציעה של עקיבא. עכשיו, אמרתי לדידי, "אני הולך לחפש אותו ולהחזיר לו את הקסדה". הרמתי טלפון לאון רגוניס שהיה בעבר קצין השלישות של חטיבת הצנחנים ואמרתי לו: "אוני, תמצא לי את עקיבא". ביום חמישי האחרון, ה-3 לאוק 2013, נערכה עצרת של חטיבת הצנחנים הסדירה כהצדעה לדור יום כיפור, בחלוף 40 שנה מהמלחמה ההיא. משהסתיימה העצרת, לאחר אינספור חיבוקים עם חברים, מפקדים ופקודים, כשנשארנו כמעט אחרונים בפארק ברמת גן, ניגש אלי בחור כהה וחייכן. "אתה יודע מי אני?" שאל. "לא", עניתי. "אני עקיבא" אמר. התחבקנו. הראייתי לו את הסמס מהבקר לאון רגוניס שעדיין לא הספיק לעשות דבר עם בקשתי. "הייתי בדרך החוצה ופתאום החלטתי לשוב ולחפש אותך" אמר. אמרתי, "הקסדה שלך אצלי. מצאתי אותה במחסן לפני שבועיים. אני רוצה להחזיר לך." שמור אצלך", אמר. "היא לא שלי. היא שלך". "מה זאת אומרת", הקשייתי. "הגעתי אליך כמעט בלי ציוד ובלי קסדה. אתה הורדת את הקסדה שלך מהראש ונתת לי. הקסדה הזאת היצילה את חיי והיא הקסדה שלך".
ואחי ערן שנהרג ברמת הגולן בתחילת המלחמה ההיא, שכב שבוע ימים מדמם בשטח... ואני נשבעתי לו לעולם לא להשאיר חייל מדמם בשטח. והקסדה של עקיבא הייתה כל השנים האלו ליד התמונה של אחי ערן. התמונה שתליתי במחסן, כמו פיקדון למשימה בלתי אפשרית. להחזיר את ערן, אחי האהוב, הביתה."
(סטטוס שפורסם בעמוד

לצפייה במקור באתר Facebook, לחצו כאן. של האלוף במיל' דורון אלמוג, 06.1.0.2013)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 2)


(עמוד 9)


(עמוד 10)


(עמוד 52)
("קשוח, עקשן, כותב שירים: תת-אלוף דורון אלמוג, מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, ניצח על הפינוי" מאת יהודה ‬ קורן, "ידיעות אחרונות" מוסף 7 ימים, 15.04.1994, עמודים 2, 9-10, 52. )

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 18)



(עמוד 19)
‫ ("אנחנו בפיגור משמעותי לעומת החי"ר של מצרים וירדן" מאת אביחי בקר, ‬‫ "מעריב" מוסף שבת 31.05.1996, עמודים 18-19)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

("כיפת ברזל" מאת יוסי יהושוע, "ידיעות אחרונות" מוסף 7 ימים, 15.08.2014, עמודים 1, 24-26, 28, 30, 32)


("כיפת ברזל" מאת יוסי יהושוע, "ידיעות אחרונות" מוסף 7 ימים, 15.08.2014, עמוד 28)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

("סעיף אמינות" מאת אביחי בקר, "מעריב" מוסף סופשבוע,‬ 22.12.1995, ‫עמודים 50-54, 55)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...01/58116366.pdf




("בוגי יעלון מנווט - הכיוון: לישכת הרמטכ"ל" מאת יוסי לוי, "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת, 22.12.1995, עמוד 3)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(יוסף ולטר, "גולני שלהם" חלק א', חלק ב', "מעריב", ‏ 18.04.1986)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

דיין השני\ מאת ארי שביט

אלוף עוזי דיין, אחיינו של משה דיין, סגן הרמטכ"ל ומועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא, מייצג זן הולך ונעלם של מפקדים: לוחם מובחר אך נטול מאצ'ואיזם, הומניסט, בעל נטיות אינטלקטואליות, אפילו ליריות. לא פלא שסגנון מנהיגותו עורר לעתים ביקורת בקרב הששים אל ההדק. בראיון מקיף פורש דיין את השקפותיו בתחומי ביטחון, חברה ומה שביניהם

ההצדעה של סגן הרמטכ"ל מרושלת. כאשר רב"ט בסדיר, או תת אלוף במפח"ש מצדיעים לאלוף דיין, האלוף דיין מחזיר להם מין הצדעה אגבית, חסרת התלהבות, של מי שכל העניין הצבאי מעט זר לו, מי שנראה כאילו עדיין לא החליט אם יחתום קבע. חרף הקריירה הצבאית העשירה שלו, דיין מעולם לא ניחן במצ'ואיזם התקני, הכאילו הכרחי, של לוחם מהולל מנהלל. הוא קרא שירה, אפילו כתב קצת בצעירותו, ותמיד נחשב לקצת חכמולוג, אחד ששואל יותר מדי שאלות, שנותן יותר מדי הסברים, שיודע יותר מדי. אחד שאיננו מהסס מלהתעמת לעתים תכופות עם מפקדים ישירים ואפילו עם קצינים מאוד בכירים, שאותם ידע להביך בשאלות מעט מתנשאות.
דיין נולד בעפולה לפני 51 שנים, זמן קצר לפני שאביו, זוריק דיין, אחיו של משה דיין, נפל בקרב רמת יוחנן. הוא גר בכוכב יאיר, נשוי לתמר (תלמי), ד"ר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ואב לשלושה ילדים: איתי, איה וזוהר. ב-66' התגייס לצה"ל, וצורף לסיירת מטכ"ל, שם נחשב לחייל טוב מאוד. אמיץ, אינטליגנטי, בעל כושר גופני מעולה, אלוף היחידה בריצת 1,500. מאז מלחמת ששת הימים השתתף באינספור מבצעים, חלקם אפילו ידועים. הוא היה בנמל התעופה של ביירות בדצמבר 1968 (כשרפול שתה קפה בטרמניל) ובפשיטות מעבר לתעלה במהלך מלחמת ההתשה, ב"סבנה", ובמבצע חטיפת הקצינים הסורים. במלחמת יום כיפור היה סגנו של יוני נתניהו בקרבות החרמון, שבהם אף נפצע.
אל הפיגוע הטראומטי במעלות ב-1974 הגיע הסטודנט למתמטיקה דיין כטרמפיסט במסוק שהטיס מירושלים את הדוד משה, שר הביטחון אז. כעבור זמן קצר מצא את עצמו תחת פיקודו של בן-נהלל אחר, מוקי בצר. את ריח מדיו הספוגים בדם-ילדים ואת מראה חדר הכיתה, מלא הגופות המרוטשות, לא מחק מזיכרונו. בהמשך מונה למפקד סיירת מטכ"ל, וכאן כבר היו הדעות עליו חלוקות. רבים ביחידה חשבו שדיין פשוט לא קורץ מהחומר הנכון. בשלהי שנת 79' הגיע הרמטכ"ל רפאל איתן למסקנה כי מינויו של דיין למפקד היחידה הוא משגה וביקש להחליפו. היה לו אפילו מועמד אחר לתפקיד, אלא שהאיש בדיוק נכנס אז לתחום העסקים והרעיון לחזור למדים לא ממש קסם לו. דיין ניצל מהדחה, אך לא זכה באמונם של כמה מבכירי היחידה.
עד הפיגוע במשגב עם ב-1980. דיין פיקד על פעולת החילוץ, שבו חוסלה חוליה של חמישה מחבלים שחדרה לקיבוץ והרגה שניים מבניו (מבוגר ופעוט), וניסה כמפקד היחידה ליישם כמה מלקחיו של הפיאסקו במעלות, שש שנים קודם לכן. ההצלחה במשגב-עם היתה מעין חוויה מתקנת ואבן דרך בקריירה שלו. היא זיכתה אותו גם בהערכתם של מי שעד אז פיקפקו ביכולתו. מי שחשבו שהוא אחר.
מי שלא פיקפק מעולם ביכולתו של דיין היה אהוד ברק. לשניים קשר עמוק, כמעט אינטימי, שנוצר כאשר דיין היה מפקד צוות צעיר בסיירת וברק המפקד. הם עבדו יחד על שורה של מבצעים ופיתחו שפה משותפת. במובן מסוים מצא ברק בדיין גלגול שלו עצמו: בחור נבון ויצירתי שחשיבתו לא תבניתית, שיש בו פוטנציאל של אינטלקטואל צבאי. ברק אמנם ממוקד יותר מדיין ודיין הרבה יותר אמפתי מברק, אבל לשניהם קוד משותף ועולם אסוציאטיווי דומה. שניהם מתמטיקאים חובבי אלתרמן, חוקרי ביצועים וקוראי ספר. שניהם שואבים הנאה עצומה מניתוחם של עניינים מורכבים. מפירוקן של בעיות לגורמים. ממלאכת הפענוח ומאמנות הפיצוח.
מאז משגב-עם ואילך היתה דרכו של דיין לצמרת סלולה. אחרי שהלך בעקבותיו של מפקדו וחברו, אהוד ברק, והשלים תואר שני בחקר ביצועים באוניברסיטת סטנפורד, פיקד דיין על אוגדות שריון שונות והיה ראש אגף התכנון בצה"ל ואלוף פיקוד מרכז. כשהחל תהליך השלום מצא עצמו משתתף באופן פעיל למדי בשיחות עם הפלשתינאים, הירדנים והסורים ובעיצובם של הסכמי קהיר ואוסלו ב' והסכם השלום עם ירדן. במקביל עסק בשבע השנים האחרונות בהכנתו של צה"ל לשדה הקרב העתידי, הכנות אשר מתחילות לשאת פרי בימים אלה. דיין איננו יונה צחורה. את מלחמת לבנון, למשל, חשב לבלתי נמנעת. אף על פי שהיה חשדן ביחס לפלנגות ולא התפעל מהאופן שבו המלחמה נוהלה, לא הסתייג ממנה באופן עקרוני. ובכל זאת תמיד עורר חשדנות אצל הששים-אלי-הדק, שראו דברים אך ורק דרך כוונת הרובה. במובנים מסוימים הוא הקדים את זמנו: כבר לפני 15 שנים נחשב לקצין ליברלי למדי בעל רגישות גדולה לצרכי הפרט ובעל פתיחות יוצאת דופן. לעתים הואשם בכך שהוא יותר מדי חביב. שהוא מפלס את דרכו במתק שפתיים. בניסיון להשביע את רצון כולם.
הכומתה שהוא חובש שחורה וכך גם נעליו, עדות לשנותיו כמפקד גדוד, מפקד חטיבה ומפקד אוגדה בשריון. וגם מעין מחווה שלו כלפי פיקודיו בשריון. בכלל, מחויבות לכפופים לו היא תכונה המאפיינת את דיין. קשה למצוא שבוע שבו הוא אינו נפגש עם משפחות שכולות או חיילים לשעבר. כשהיה אלוף פיקוד מרכז קשר קשרים הדוקים למדי לא רק עם המתנחלים, שתחילה הסתייגו ממנו, אלא גם עם שורה של משפחות של נפגעי טרור שנדהמו מהיחס האישי שהפגין כלפיהם.
הכרוניקה העיתונאית דווחה לא אחת על מקרים שבהם הנחית את מסוק האלוף שלו כדי לטפל בפצוע פיגוע, או בפצוע תאונת דרכים. סביר מאוד להניח שאילו היה מפקד אחראי בצאלים בבוקר ה-5 בנובמבר 1992, איש לא היה מאשים אותו אחר כך בהפקרת פצועים. אולי להיפך. אולי היו מאשימים אותו בכך שהקדיש יותר מדי זמן לטיפול בהם.
בתפקידו כראש אגף תכנון עסק דיין בפיתוח התוכנית הרב שנתית של צה"ל ובמדיניות כוח האדם שלו - ואולם את מרבית זמנו הקדיש לתהליך המדיני. הצוות שאותו גיבש כלל כמה וכמה מהאנשים המנהלים את המשא ומתן גם היום: צבי שטאובר, מייק הרצוג, גלעד שר.
יחד עם ברק, שחק ווילנאי ואחרים הצליחו אנשי הצוות להכניס כמה שינויים משמעותיים בהסכמים המקוריים וכתוצאה מכך הם עיצבו את אותו מצב ביניים מורכב מאוד ששורר עד היום ברצועת עזה ובגדה המערבית. הם אף בנו את התשתית הביטחונית לשיחות עם הסורים ויצרו קשרים הדוקים עם הקצונה הירדנית הבכירה. ואולם מעורבותם הפעילה מאוד של לובשי מדים כדיין בתהליך המדיני יצרה רגישויות לא מעטות ואף עוררה ביקורת.
מאוחר יותר, כאלוף פיקוד מרכז, נאלץ דיין להתמודד עם כמה מההסתבכויות של התהליך. בראשית 1996 היה לו חלק בכך שחברון לא פונתה בשלהי כהונתו של שמעון פרס, אבל חודשים אחדים מאוחר יותר הוא היה מי שפינה את העיר באופן מוצלח למדי. בספטמבר 1996 פיקד על הכוחות שנאלצו להתמודד עם אירועי-המנהרה ובהמשך היה שותף למדיניות האקטיוויסטית למדי של מלחמה בטרור שאותה הוביל השב"כ. לאורך כל תקופת כהונתו בפיקוד הקפיד לקיים יחסים טובים למדי הן עם הפלשתינאים והן עם המתנחלים. יכולתו לנהוג בכבוד בריבים פוטנציאליים ולפרק מוקשים פוליטיים הקנתה לו הערכה רבה הן אצל אלה והן אצל אלה.
כמו קצינים ישראלים אחרים בני דורו, לדיין אין ניסיון כלשהו בפיקוד על עוצבות גדולות במצבי לחימה של ממש. גם במלחמה האחרונה שבה השתתף, מלחמה לבנון, לא פיקד על יחידה לוחמת כלשהי. כמו מרבית עמיתיו, גם הוא עשה את תפקידיו הבכירים בצבא במצבים של רגיעה, כיבוש או סיום כיבוש. התחומים שבהם התנסה בשנים האחרונות ושבהם הוכיח לא מעט מיומנות נגעו על פי רוב בפוליטי, באזרחי ובמינהלי.
אולי בשל כך נוטה דיין להדגיש את יחסי חברה-צבא כמרכיב מרכזי בתמונה הביטחון הלאומי. שאלות של נורמות חברתיות, ערכים ומה שהוא מכנה אחדות העם נתפסות בעיניו כבעלות חשיבות ביטחונית מן המעלה הראשונה. ואולם במקביל, עוסק דיין בשנים האחרונות לא מעט בהכנתו של צה"ל לקראת מלחמות העתיד. בניסיון לממש את הבטחתו של אהוד ברק ליצור צבא אחר, עתיר טכנולוגיה, שיעניק לישראל עליונות קונוונציונלית על שכנותיה.
על אחד הקירות בחדר ההמתנה ללשכתו תלויים תצלומי שחור לבן ממוסגרים היטב של 25 האלופים שקדמו לדיין בתפקיד סגן הרמטכ"ל או ראש אג"ם. 13 מהתצלומים שמחים: אלו האלופים שעברו מלשכה זו אל הלשכה הבאה בתור, לשכת הרמטכ"ל. 12 התצלומים האחרים שמחים פחות. על פי הנלחש כעת במסדרונות המטה הכללי, טובים סיכוייו של הסגן הנוכחי להימנות בסופו של דבר עם השמחים.

המצב

עשרים דקות אחרי תחילתה של השיחה הראשונה מוכנס פנימה פתק. שני אנשי צד"ל נהרגו כשג'יפ עלה על מטען צד במעבר זמרייה ושני אזרחים לבנונים נהרגו באש הארטילרית שצד"ל ירה בתגובה. כתוצאה מכך קיימת אפשרות ממשית של ירי קטיושות על הצפון כבר בשעות הקרובות. צריך להחליט בתוך זמן קצר על אופני תגובה אפשריים. ובתוך דקות צריך להחליט אם להוריד או לא להורידאת תושבי הצפון למקלטים.
ובכל זאת, סגן הרמטכ"ל מעדיף שלא לבטל כליל את הראיון. הוא מבקש ממני כמה רגעים להתייעצויות, אחר כך שב ומזמין אותי לחדר. זה מין עיקרון אישי. עניין של מזג. לשמור על קור רוח, לא להיכנס ללחץ, לא לסטות מן המתוכנן אלא אם אין ברירה. על כן השיחה ממשיכה תוך כדי ניהול המשבר. ניתוח בעיות היסוד של ביטחון ישראל נמשך תוך כדי קבלת ההחלטות הדחופות. הנה לך המחשה של המציאות המורכבת מאוד שאיתה אנחנו מתמודדים יומיום, אומר האלוף דיין. הנה לך מקרה טיפוסי של העימות המוגבל, ה-'Low Intensity Conflict' שבו ישראל שרויה היום. שכן מצבי החירום הנקודתיים הללו, שאותם מזמנים לנו גם המלחמה בלבנון וגם הטרור הפלשתיני, יכולים להתפתח במהירות רבה מאוד לאירועים שיש להם השפעה כלל אזורית. ואלו תמיד מצבים שיש בהם מרכיב גבוה של אי ודאות, מצבים שמחייבים שיקול דעת מורכב מאוד, עדין מאוד.
ובשקט בשקט מבקש סגן הרמטכ"ל מראש אגף מבצעים, האלוף דן חלוץ, שייכנס אליו. בזה אחר זה הוא משוחח עם ראש אמ"ן, עם מפקד חיל האוויר, עם אלוף פיקוד צפון. שומע מכל אחד מהם את הערכותיו ואת תוכניות הפעולה שלו. בודק את הערכות המודיעין השונות, התרחישים האפשריים. מה אפשר להסיק מהדברים שהשיח נאסראללה אמר שלשום. מה הקשר של האירועים עם ביקורה של אולברייט. מה לוח הזמנים של הקבינט. היכן הרמטכ"ל. מתי אפשר יהיה לקבל אישור לפעולה נגדית אם יתברר שיש בה צורך. באיזה מינוח להשתמש בהודעת האזהרה האמורה להעביר איתות תקיף לביירות. אבל בראש ובראשונה יש להחליט אם להוריד את התושבים למקלטים.
במבט כולל של סגן רמטכ"ל, מה מצבנו?
"מבחינה ביטחונית אנחנו היום חזקים מאוד, אולי חזקים מאי פעם. העובדה שאנחנו חזקים היא שאיפשרה לנו את עצם הכניסה לתהליך המדיני והיא גם שמהווה לו רשת ביטחון, שכן בתהליך הזה יש הזדמנויות אך יש בו גם סיכונים. יחד עם זאת עלינו לזכור שנצטרך להמשיך ולהיות חזקים גם בעתיד, גם אם התהליך יתקדם בכיוון הרצוי, כיוון שהציווי מספר אחד במזרח התיכון הוא להיות חזק. הייתי אומר כך: גם בימים שבהם יגור זאב עם כבש, עדיף לנו להיות הזאב. זה לא אומר שאין מגבלות לכוח וזה לא אומר שלא צריך להפעיל את הכוח באופן צודק, אבל הציווי הראשוני הוא לשמר את כוחנו".
האם לישראל עדיין נשקף איום קיומי כלשהו, או שעידן האיומים הקיומיים חלף ועבר מן העולם?
"עידן האיומים הקיומיים לא עבר. ראשית, כל עוד לא השלמנו את טבעת הסכמי השלום עם כל שכנותינו, האיום הקיומי תקף. בנוסף לכך עומדים לפנינו איומים ארוכי טווח: טילי קרקע-קרקע, נשק בלתי קונוונציונלי והצירוף של טילי קרקע-קרקע עם נשק בלתי קונוונציונלי. ומעל לכל אלה מרחפת סכנה אמיתית של התגרענות המזרח התיכון".
האם החשש מפני התגרענות, מפני הבוקר שבו יודיע רדיו-טהרן או רדיו-בגדד על כך שאיראן או עיראק פוצצה מתקן גרעיני ראשון, הוא שעומד ביסוד החשיבה האסטרטגית הישראלית?
"האיום הזה קיים והוא בהחלט מכניס למציאות הביטחונית ממד נוסף. יחד עם זאת, אני לא מציע לגשת אל הנושא הזה באופן דטרמיניסטי. אין לנו ריב טריטוריאלי עם איראן ובראייה שלנו אין לנו ניגוד אינטרסים איתה. על כן, בראייה חיובית, מצד אחד עלינו להתכונן ולתת מענה לאיומים, אבל מצד שני אל לנו לקבל כמובן מאליו את היותנו אויב ברור לאיראנים".
האם לאיומים אסטרטגיים מסוג זה יש בכלל מענה?
"התשובה לאיום טילי הקרקע-קרקע ואיום ההתגרענות מורכבת משילוב של מעקב עירני אחר התפתחותם ומבניית מענה ברבדים שונים. מטעמים מובנים נוח לי יותר לדבר על טילי הקרקע-קרקע. כאן יש קודם כל מניעה וסיכול של האיום מראש, על ידי רתימה של חזית בינלאומית לכך. מעבר לכך יש ממד ההרתעה, ויש אפשרות של תקיפה באמצעות הזרוע הארוכה שלנו אם ההרתעה נכשלת, ואפשרות של יירוט הטילים עצמם באמצעות מערכת ה'חץ'. ויש מיגון והתגוננות. אין כאן תרופות פלא, אין חסינות מלאה. אבל אם אתה בונה מענה ברבדים השונים, אתה מייצר חגורת ביטחון סבירה שמורכבת מתרומה של כל אחד ואחד מהרכיבים הללו".
האם לא יהיה נכון לומר שלבסוף תהליך השלום הוא המענה הרציני, היחידי, מול האיומים האלה? שהם גורמים לכך שהשלום הוא בעצם כורח ביטחוני?
"אם אתה שואל אותי אם התהליך המדיני במזרח התיכון בהכרח מסכל או מסיר איומים עתידיים אפשריים, התשובה היא לא. אך האם הוא תורם תרומה חיובית מול האיומים ארוכי הטווח? אני חושב שכן. כיוון שככל שאתה מרחיב את מעגל האי-לחימה, יש לכך הקרנה חיובית גם על המעגל הרחוק יותר. לכן השילוב של התהליך המדיני עם קיום הציווי של להמשיך ולהיות חזק הוא שילוב נכון מבחינה ביטחונית".
התעצמותו הדרמטית של הצבא המצרי מטרידה אותך?
"מצרים בונה כוח צבאי חזק, ויש חשיבות מאוד גדולה לכך שבטווח הארוך בניין הכוח הזה לא יהווה סיכון. אבל השלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי לשני הצדדים. ואני מאמין בנבואות שמגשימות את עצמן. לכן דיבור פומבי על סיכון פוטנציאלי בהתעצמות המצרית הוא לדעתי דבר שלא נכון לעשות אותו. במלים ובעיקר במעשים צריך לדאוג לכך שהיחסים עם מצרים ימשיכו להיות יחסים של שלום".
והכוח הפלשתיני? האם הוא מהווה גורם במשוואת הכוחות האזורית?
"בינינו לבין הרשות הפלשתינית יש א-סימטריה מאוד גדולה ביחסי כוחות, במובן הקלאסי של המונח. האיום הפוטנציאלי העיקרי שקיים בעימות אפשרי עם הפלשתינאים הוא בהקרנה שעלולה להיות לו על האזור. הסכנה במקרה זה היא שבטווח ארוך עימות שכזה לא יישאר תחום בשטח שבין הירדן לבין הקו הירוק. בעיה נוספת שהוא עלול לעורר היא בתוכנו. המגבלה כאן איננה הכוח שביכולתנו להפעיל, אלא הצורך להגיע להסכמה לאומית על האינטרס הישראלי שבשבילו אנו מוכנים להיאבק, ועל רמת הכוח שאנחנו מוכנים להפעיל להשגתו.
"באופן כללי אנחנו נמצאים בתהליך קשה וכואב עם הפלשתינאים. אני מאמין שאם ננהג בנחישות ובתבונה, יש באפשרותנו להגיע למצב של דו קיום איתם. שים לב שאני לא מדבר על שלום, אלא ראשית כל על דו-קיום. זה לא בגלל שאין לנו שאיפה לשלום, אלא משום שבראייה מפוכחת ברור שלפלשתינאים ולנו יש תפישות שונות לגבי תוצאותיו המקוות של התהליך. בינם לבינינו קיים ניגוד אינטרסים המובנה בתהליך כבר מראשיתו. מה שקורה היום הוא שניגודי האינטרסים בנושאי ההתיישבות, הפליטים, קוי התיחום וירושלים התייצבו בקו החיכוך. סוגיות שבעבר נדחו לעתיד, היום הן בחזית התהליך.
"בנוסף לכך, בניגוד למה שתוכנן נוצר חוסר אמון עמוק בין הצדדים. לכן מצב של שלום הוא מצב שאנחנו רחוקים ממנו מאוד. הגעה אל מצב שכזה תחייב תהליך חינוכי-חברתי עמוק שיימשך תקופה ארוכה. מה שכן ניתן לשאוף אליו בזמן הנראה לעין הוא מצב של דו-קיום. אם נצליח לשקם את האמון, לשמר את עוצמתנו ולהגיע להבנה על כך שיש דברים שלא ניתן להסכים עליהם בשלב זה, מצב של דו-קיום הוא בהישג יד".
האם נשמעת כאן תפישה הדומה משהו לתפישתו של דודך, משה דיין? שהבעיות הן קשות ועמוקות, ולכן אין לשאוף לפתרון סופי, אלא לצמצם את חילוקי הדעות ולתת לחיים לעשות את שלהם?
"משה היה אדם מאוד מעשי ואדם חושב. לדעתי הוא הבין היטב את משולש הקיום הישראלי באזור הזה, שהוא בעל שלושה קודקודים: אדמה, דם, בני אדם. והוא הבין היטב את הצורך בהגנה על האינטרסים הישראלים החשובים באמת. אני חושב שאחד הדברים שהוא השכיל לעשות הוא למצוא נוסחה - נכונה לזמנה - המאפשרת לא לוותר בנושאים החיוניים לנו ולהיות נדיב בדברים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות נדיבים בהם. במזרח התיכון יש לכך חשיבות מיוחדת. כיוון שאם אינך נוהג כך, אם אתה מוותר בדברים החיוניים או לא יודע להיות נדיב בדברים האחרים, אתה מגיע למצבים קשים. אבל כדי להיות נדיב אתה תמיד צריך להיות חזק".
החוויה הזו של הצורך להיות חזק היא מאוד יסודית אצלך.
"אספר לך סיפור. לי יש הזכות העצובה שהיו לי שני אבות, אבא זוריק ואבא משה. זוריק נהרג כשהייתי בדיוק בן 100 ימים, לכן לא הכרתי אותו. הוא נהרג ברמת יוחנן בראשית מלחמת השחרור, בקרב עם הדרוזים. סגן מפקד הכוח הדרוזי באותו קרב היה בחור דרוזי בשם אסמעיל קבלאן. מספר ימים אחרי נפילתו של זוריק כרת אחיו משה ברית עם הדרוזים, ברית שהביאה כעבור שנים לשילובם במשמר הגבול. ואותו אסמעיל קבלאן היה בין מקימי משמר הגבול, ובנו ג'יהאד היה אחד הקצינים שלנו במערת המכפלה בתקופה שבה אני הייתי אלוף פיקוד המרכז. לי הדבר הזה נותן תחושת ניצחון על מציאות הדמים. הלקח שלי הוא שאם אתה מספיק חזק ויודע מה חיוני לך, אתה יודע למצוא נוסחה מסוג הנוסחאות שאנשים כמו משה דיין או חיימקה לבקוב מצאו, נוסחה ששומרת על האינטרסים שלך אבל גם מגלה נדיבות".

התהליך

היית שותף בכיר בשיחות עם הסורים. האם יצאת מהשיחות מעודד? האם תחושתך היא שהסדר עם הסורים קרוב?
"נראה לי שהסורים מעוניינים בהסדר, אבל לא בכל מחיר. התשלום שהם נתבעים לשלם כדי להגיע להסדר נתפש בעיניהם כתשלום כבד. מה שאני הבנתי במהלך עשרות השעות של השיחות עם הסורים הוא שההכרעות יהיו קשות מאוד. בצד הסורי הן ידרשו סוג של נחישות ואומץ לב מנהיגותי. לא יצאתי בתחושה שזה משחק ילדים, שזה או-טו-טו. זה לא תהליך עם סוף ידוע מראש".
אבל מה בעצם הבעיה? הם רוצים לקבל, אנחנו מוכנים לתת - לכאורה זה עניין פשוט יחסית של תן וקח אסטרטגי.
"העניין יותר מורכב. אתן לך דוגמה. במהלך השיחות עם הסורים שמתי לב שהשפה שבה הם משתמשים שונה מהשפה שלנו. אנחנו דיברנו על אינטרסים וצרכים ואילו הם דיברו על ערכים ועקרונות. בשלב מסוים אמרתי לנציג הסורי, ואליד מועלם, שאני מבין שהערך הבסיסי של העם הסורי הוא ה-'Syrian Dignity' הכבוד הלאומי הסורי, ושבאופן דומה הערך הבסיסי של העם הישראלי הוא ה-'Sense of Security' תחושת הביטחון. אבל אפילו הניסיון הזה לא עזר, כיוון שאחרי כמה רגעים מועלם חייך ואמר לי: 'גנרל דיין, אין אתה יכול להשוות בכלל את שני הערכים הללו? הרי ה-'Syrian dignity' הוא באמת הערך הפונדמנטלי של העם הסורי, ואילו תחושת הביטחון הישראלית היא אפילו לא דבר אובייקטיווי'.
"מה שאתה מגלה בשיחות מסוג זה הוא שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. ההבדלים התפישתיים הם גדולים מאוד, כיוון שבמדינה כמו סוריה יש עקרונות וערכים שמקיימים את החברה והמשטר, את ההייררכיה השלטונית שלה, ויש תחושה שאם תשלוף אותם המערכת ההייררכית תקרוס. לכן השאלה היא לא שאלה של הסדרי מביטחון, אלא באמת יש פה העניין הזה של ה-'Syrian dignity' שהאדמה וקדושת האדמה הן חלק חשוב מאוד ממנו".
קיימת טענה שהיתה הפרזה בעניין האיום הסורי, שבעצם צבאה מיושן ומתיישן במהירות וכי סוריה הנחשלת לא יכולה להיות איום של ממש על מעצמת ההיי-טק הישראלית.
"מבחינתי כל צבא שיש לו היקף גדול וכוח ואפשרות לפעול נגדנו, בתנאים מסוימים הוא איום. אבל זה נכון שישראל נתפשת על ידי הסורים כמדינה חזקה מאוד. בשיחות בינינו הגנרלים הסורים שבו וטענו שהם אינם מבינים מדוע אנחנו זקוקים להסדרי ביטחון כה נרחבים בשעה שאנחנו פי 10 יותר חזקים מהם, ובשעה שבעיניהם יש לנו אפילו יכולת הכרעה אולטימטיווית. זוהי תפישתם. אבל אסור לשכוח שהאיום המשמעותי ביותר של טילי קרקע-קרקע עלינו הוא דווקא האיום הסורי.
"להסכם שלום ישראלי-סורי יש פוטנציאל של השפעה דרמטית על המצב האסטרטגי במזה"ת, כי הסכם כזה ישלים טבעת של הסכמי שלום עם השכנים שלנו. אבל עד שהתמונה לא תתבהר והערוץ הזה לא יקבל תנופה, האיום המוקרן מסוריה הוא מבחינתי איום קיומי. המשימה של מתן מענה לאיום הזה ממשיכה להיות משימה מובילה שלנו".
ולבנון? האם צה"ל עדיין מסתייג מנסיגה חד-צדדית ומעדיף נסיגה הכרוכה בהסכם עם הסורים? הלא מדבריך שלך עולה שהסיכויים להסכם כזה אינם ברורים כלל?
"הלחימה בלבנון היא חלק ממצב כולל שבו אנחנו נתונים של עימות באינטנסיוויות נמוכה, או עימות נמוך-עצימות, מה שהאמריקנים מכנים 'Low Intensity Conflict'
(LIC), גם הטרור הפלשתיני וגם לוחמת הגרילה בדרום לבנון הם חלק מהמצב הזה, השונה באופן מהותי ממצבי 'המלחמה-או-רגיעה' שבהם התנסינו בעבר.
"ברמה האקדמית יש הטוענים שסוג זה של עימות מוגבל הוא בעצם פניה החדשות של המלחמה, שהמלחמה הטוטלית כפי שהכרנו אותה לא תתרחש יותר. ואולם באזור שלנו איננו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות של ההנחה הזו, מה גם שאחד הסיכונים בעימותים מוגבלים שכאלה הוא שהם מסוגלים ליצור מלחמות טוטליות.הם יוצרים מצבי חירום מקומיים שבתוך זמן קצר מאוד יכולים להפוך למצבי חירום כלל אזוריים.
"ההנחיה המדינית שלפיה אנו פועלים היום בגבול הצפון היא שבכוונת מדינת ישראל לצאת מדרום לבנון בהסכם. זו עמדה שאין ניגוד בינה לבין עמדתו של הצבא בעבר, שעל פיה אין לצאת ולהיערך על קו הגבול הבינלאומי ללא הסכם. אבל אם לא יושג הסכם עד המועד שבו הממשלה נקבה, תעמוד שאלה לא קלה הן בפני הדרג המדיני, הן בפני הדרג הביטחוני. במקרה כזה נצטרך לעשות הערכת מצב מחודשת".
אתה ליווית את התהליך עם הפלשתינאים מראשיתו. האם במבט כולל אתה יכול לומר שהוא עובד? האם על פי הניסיון שנצבר עד כה הוא הוכיח את עצמו?
"מדובר בתהליך קשה וכואב, שנוי במחלוקת. לדעתי, מבחינה ביטחונית ובראייה ארוכת טווח, זו דרך שנכון ללכת בה. אבל אני תמיד זוכר שמדובר ביעד ולא בדרך סלולה ולכן אין לנו ערובה שהתהליך יביא אותנו בהכרח למחוז חפצנו".
אם במהלך שנת 2000 יתברר שישראל והפלשתינאים לא מגיעים להסכמה בדבר הסדר הקבע, האם פירוש הדבר סכנה של התפתחות מצב אלים בינם לבינינו?
"לאורך זמן, אי הגעה למצב של דו-קיום בהבנה ובהסכמה תוביל בהכרח להגברת הסכסוך בין ישראל לפלשתינאים. הדבר הזה לא חייב להתרחש בשנת 2000. אבל בטווח הארוך ואפילו הבינוני, הברירה היא בין דו-קיום לבין התגברות הסכסוך".

קוים אדומים

מהם האינטרסים החיוניים שעליהם אסור לנו לוותר בערוצים העיקריים, הסורי והפלשתיני? היכן עוברים הקוים האדומים?
"בחזית הצפונית עלינו להשיג הסדרי ביטחון אשר יאפשרו לנו למנוע התקפת פתע, ואילו ביהודה ושומרון יש לנו אינטרס ביטחוני משולש. האינטרס הראשון הוא לתת מענה לאיום חיצוני; כאן המשמעות היא שיש לישראל צורך בעומק אסטרטגי, ומכאן חשיבותה של בקעת הירדן וחשיבות השליטה על הגבול. האינטרס השני הוא מתן ביטחון לישראלים הנמצאים בתוך השטח הזה. והאינטרס השלישי הוא מניעת איומים - במיוחד טרור - משטחי יהודה ושומרון אל תוך הקו הירוק. בנוסף לכל אלה יש גם צורך חיוני למנוע היווצרותו של צבא פלשתיני".
אבל כאשר אתם מתייצבים מול הדרג המדיני ומתארים בפניו את האינטרס הביטחוני הזה, מה אתם אומרים? האם אתם אומרים שמבחינה ביטחונית בקעת הירדן היא חיונית? האם אתם אומרים שגם נוכחות על גב ההר חשובה?
"אינני רוצה להיכנס לפרטים. לקראת המו"מ על הסדרי הביניים גיבשנו מפה של אינטרסים ביטחוניים, מפה שמביאה לידי ביטוי את המשמעות הטריטוריאלית של האינטרס הביטחוני המשולש שאותו הגדרתי. אך המפה הזו מבטאת אך ורק את האינטרס הביטחוני. לדוגמה, בקעת הירדן היא אינטרס ביטחוני מובהק, כדי לתת לישראל עומק אסטרטגי, אבל השאלה מה יהיה רוחבה המדויק של הרצועה הישראלית שם - זה נושא לדיון בין הדרג המדיני לביטחוני, כאשר ההחלטה הסופית היא כמובן של הדרג המדיני. כל שאני יכול לומר הוא שבעניין זה הרוחב כן קובע.
"בכל הנוגע להתיישבות הישראלית, השאלה הזו איננה ביטחונית בלבד. זוהי שאלה בדרג הלאומי. ולכן מי שיקבע אותה הם לא אנשי הביטחון, גם לא בעקיפין. הדבר מרחיק הלכת ביותר שאנו יכולים לומר בהקשר זה הוא דבר שאותו כבר אמרתי בקבינט של רבין: עומק הביטחון לישראלים ביש"ע כעומק הגושיות שאותה אפשר ליצור".
השטחים שעליהם פיקדת כשהיית אלוף פיקוד המרכז, האם הם היו מבחינתך שטחים כבושים או חלקים מארץ ישראל?
"בעיני הם מרחבים הקשורים בהיסטוריה ובמורשת של עם ישראל. יש לי זיקה חזקה מאוד לארץ. יהודה ושומרון הם עבורי ערש התרבות הישראלית וכל מקום שאני הולך בו באזורים הללו מדבר אלי היסטורית. אבל באזור הזה באים לידי ביטוי באופן מיוחד שלושת הקודקודים של משולש הקיום שאותו הזכרתי קודם, והשאלה היא כיצד בסופו של דבר מגיעים לפתרון שלאורך זמן יתן ביטחון, ישמר את האינטרסים החיוניים ויאפשר לבני האדמה לחיות על אותה אדמה מבלי לחיות תחת איום הדם.
"במקום שאני גדלתי בו, בעמק, נהוג לומר שבאדמה ומים אין חברים. אני למדתי להאמין שיכול להיות שזה נכון, אבל בסופו של דבר צריך למצוא דרך שתאפשר לבני האדמה לחיות עליה וממנה ביחד. התפישה שלי היא הומניסטית ביסודה, יש בה איזו אופטימיות הומניסטית. זו לא תפישה נאיווית, זו תפישה שמבינה שלחיים יש פינות חדות. אבל היא איננה כוללת את התחושה של גורליות דטרמיניסטית, אלא היא מאמינה שיש לנו יכולת להשתתף במידה רבה בעיצוב המציאות. והיא גם נזהרת מאוד מכל השקפה שעל פיה המטרה מקדשת את האמצעים. בסופו של דבר היא מאמינה בניסיון למצוא איזו דרך שאיננה דרך של ייקוב הדין את ההר, אלא דרך של ניסיון לאזן בין הצרכים השונים ואפילו בין הניגודים הנראים לכאורה מאוד קשים".

בן הארץ

דיברת על כך שאנחנו חזקים, וניכרת אצלך אמונה עמוקה מאוד בכוחנו, תחושה של ביטחון עצמי רב. הביטחון העצמי הזה מוצדק? אנחנו באמת כל כך חזקים?
"הרבה פעמים אני מוצא שהתחושה שלי שאנחנו בעלי כוח וחוסן חזקה בהרבה מהתחושה הרווחת בציבור. לעתים נדמה לי שבדברים מסוימים אנשים בארץ חוששים לקחת סיכונים כיוון שאינם משוכנעים בעוצמה שלנו. אני לא שותף לתחושה הזאת. כשאני מסתכל סביב אני רואה צבא חזק וכלכלה חזקה וטכנולוגיה מאוד מתקדמת, הרתומה היטב גם לצרכים הביטחוניים שלנו. ואני רואה שכאשר דבר מה לוחץ עלינו, אנו יודעים להיות גם נחושים וגם יצירתיים. ואני חושב שמלווה אותנו תחושה היסטורית חזקה ותחושה של שורשיות והעובדה שאנו בית לכל העם היהודי. כך שהתשובה הקצרה שלי היא כן, אני בטוח בעצמנו ומאמין בכוחנו.
"נדמה לי שרוב הדברים שנראים היום כחולשות שלנו הם בעצם סימנים של חברה שהתבגרה. לכן מה שמטריד אותי הוא בעיקר הקושי שיש לצבא לפעול על רקע חברה השרויה במחלוקת פנימית קשה. אם נצליח לשמר שפה משותפת ומידה של אחדות והרגשה שאנו מלוכדים סביב דבר צודק, אני ממש לא רואה מגבלות ליכולת שלנו".
בניגוד לעבר, צה"ל נדרש היום להגן על חברה שבעה מאוד המתנהגת לא אחת כאילו כבר הגענו אל המנוחה והנחלה. האם אין לצבא קושי מסוים עם האתוס החברתי החדש הזה?
"בחברה הישראלית אין היום תחושה חדה של איום קיומי. במובן מסוים אני חושב שזה אחד ההישגים הגדולים שהמדינה השיגה. היא מעניקה לאזרחיה את ההרגשה שכיוון שהיא מדינה חזקה, האיום הנשקף להם פחות חד ומאיים משהיה בעבר. וזה אכן נכון. אבל העובדה שהאיום הקיומי פחת עדיין אין פירושה שאין סכנה כלל.
"כאשר אני ירדתי מהאוטובוס בתל השומר בנובמבר 66' ופסעתי אל תוך בסיס קליטה ומיון נעול בסנדלים תנ"כיים ולבוש במכנסי אתא, באתי מחברה שחשה איום ממשי לעצם חייה, חברה מגויסת, חברה שבה לפרט היו הרבה יותר מחויבויות כלפי הקולקטיב. זאת גם היתה חברה שהיתה מאוד הומוגנית, לפחות על פני השטח. לעומת זאת, חייל המתגייס היום בא מחברה שבה הפרט נמצא במרכז ההוויה, חברה שיש בה אי הסכמה בהרבה מאוד תחומים, חברה שתחושת האיום הקיומי שלה קהתה מאוד, חברה שיש בה הרבה יותר פתיחות והרבה יותר מתן לגיטימיות לחולשה.
"אינני חושב שכל השינויים האלה הם שינויים לרעה, להיפך. אני חושב שהחיילים היום יכולים להיות אידיאליסטים בהרבה מאוד תחומים, אבל הם רוצים שהבחירה האידיאליסטית תהיה בחירה שלהם, אישית. בסך הכל הפתיחות היא תוצאה מאוד חיובית של התפתחות החברה שלנו, אני לא חושב שהיא גורמת לכך שהחיילים יהיו חיילי שוקולד. אבל היא כן מחייבת את המפקדים להקדיש הרבה יותר זמן לבעיות של הכפופים להם ולקשר עם משפחותיהם. במקרים מסוימים היא גם מחייבת אותם להתמודד עם אותה לגיטימיות של חולשות, אבל אני לא חושב שיש כאן בעיה קרדינלית".
אתה רואה את עצמך כחייל, או שההגדרה הזו מעוררת בך איזו אי נוחות?
"עם השנים הצבא הולך והופך למקצועי, וטוב שכך. לכן אנשי הצבא הולכים והופכים לאנשי מקצוע, וגם זה טוב. יש כאן איזה צירוף של תחושת שליחות ושל מקצועיות. אבל אני, למרות שמבחינה שכלתנית אני יודע שאני איש צבא, אני מרגיש את עצמי כחקלאי או כמושבניק, למרות שבפועל אני לא עוסק בחקלאות ואני כבר לא גר במושב. יכול להיות שההגדרה שאותה אני מעדיף היא של בן הארץ. כך אני באמת מרגיש את עצמי, בן הארץ הזאת".
מה זה אומר להיות בן הארץ הזאת?
"בן הארץ הזו חי בארץ. הוא איננו אנתרופולוג, לא משקיף מן הצד. הוא לא בהכרח נולד בארץ אבל מכיר את הדברים מכלי ראשון. משתתף בעשייה, אכפתי, לא מנוכר לא לארץ ולא לעם.
"זה אחד הדברים היפים שאני רואה אותם מתרחשים בצבא. הרי בסופו של דבר כולנו כאן עולים חדשים, מי יותר, מי פחות. מה שאתה רואה שקורה לאנשים תוך כדי המסלול הארוך של העשייה והשירות והפיקוד על אנשים הוא שהם הופכים כולם לבני הארץ. הם הופכים לחלק מהדבר הזה. וזה יפה לראות. ובעיני, זה העיקר. גם ההתנסות, גם תחושת השייכות והמחויבות הבסיסית למדינה ולחברה. לחיות כאן כשאתה מעורה בתוך החברה ועושה את הדברים בראייה חיובית קדימה ומתוך אמונה בהתפתחות העתידית. אם אתה רוצה, קרא לזה ציונות. ציונות 2000".
יש לך תחושה חזקה של מקום.
"תראה, אני כאילו הצבר הקלאסי. לא בלונדיני ולא כחול עיניים ובכל זאת צבר קלאסי. אבל לא גדלתי עם כפית של כסף בפה. גדלתי במושב היוגב בבית שלא היתה בו רצפה ולא היה בו חשמל וכביש לא הגיע אליו, רק דרך עפר. ולא היה מקרר ולא רדיו ואת הכביסה היו מכבסים בדוד בחצר. גם השירותים היו בחוץ. החיים היו מאוד מצומצמים, מאוד תובעניים, העבודה היתה קשה. ובכל זאת, הילדות שלי היתה מאוד מאושרת. החיים ההם היו מאוד מלאים. האנשים שחיו ביוגב באו מ-26 ארצות שונות, אבל הם חיו ביחד יפה מאוד עם עבודה ועזרה הדדית וכבוד, כשכבוד זה לא להיות אף פעם מסכן, לא להגיע אף פעם למצב שבו מרחמים עליך. זה דבר שנחרט היטב בזיכרונו של ילד שאבא שלו נהרג במלחמה.
"גם כעת, כשאני טס לאיזו משימה בצפון והיוגב נכנס פתאום למסגרת חלון המסוק, אני מתרגש מחדש. השדות, הבתים, דרכי העפר, בית הקברות, מאגרי המים. ועד היום אין בעיני אור יפה ונעים מהאור של הלוקס ההוא, הראשון במושב, שהאיר את הבית הקטן שלנו. ואני באמת מרגיש את עצמי קשור מאוד אל האדמה הכבדה והעמוקה של העמק, שבחורף היא נדבקת לנעליים ובקיץ היא נסדקת ובסתיו מניפים ממנה בידיים שרוטות חבילות של חציר. והריח המיוחד שלה בהגיע הגשם הראשון, האופן שבו היא נעלמת מתחת לעשב ולכלניות בחורף והאופן שבו היא מצמיחה את החיטה מתוכה. לכן אני באמת מרגיש בן הארץ הזו, ואני גאה בכך. בעיני כל זה איננו איזו נוסטלגיה, זו תחושת שייכות חזקה מאוד.
"בעיני מה שהיה חשוב במיוחד במקום שממנו באתי, שהיו בו ישראלים מכל הסוגים, זו העזרה ההדדית ששילבה את המוסר עם אנושיות פשוטה וישירה. מי שראה אותה בפעולה בעזרה במשק ובבית, לא ישכח אותה אף פעם. בעיני היא מודל גם היום, מודל שעל פיו אפשר וצריך לבנות את אחדות העם שלנו.
אחדות העם היא בעיני הדבר העיקרי היום, גם כצורך הביטחוני המרכזי שלנו. אם נשיג אותה, אין כמעט גבול למה שנוכל לעשות כאן".
("הארץ", 17.09.1999)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

למה דווקא ג'רי

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...04/77328922.pdf

למה דווקא ג'רי\ את אביחי בקר

מינויו של תא"ל יצחק גרשון (ג'רי) לפקד על כוחות צה"ל בגדה מעורר חילוקי דעות בצמרת הצבא. יריביו תמהים במה זכה קצין בינוני כמוהו לפקד על הגיזרה הרגישה ביותר של צה"ל. תומכיו מבטיחים הפתעות. במועצת יש"ע מרוצים. בינתיים

האירוע המעצב שלו הוא הפשיטה על בסיס חיזבאללה במיידון במאי 88'. המבצע שבו פעל צה"ל לראשונה מעבר לרצועת הביטחון, ובהיקף חסר תקדים, נגד הארגון השיעי שהחל לבסס את אחיזתו באגף המזרחי של דרום לבנון. לפחות 40 אנשי חיזבאללה נהרגו בקרב שהוביל סא"ל יצחק גרשון (ג'רי), אז מפקד גדוד 202 של הצנחנים. מפקד הפעולה היה שאול מופז, מח"ט הצנחנים אז, והיום הרמטכ"ל.
חיילי הגדוד צעדו ליעד 12 ק"מ וכשחזרו נשאו עמם שלושה חללים, סמל מרקו ברנשטיין, חוקר השבויים סרן בועז רביד והמ"פ הנערץ סרן ציון מזרחי. לבית חולים רמב"ם הובאו 15 פצועים. "הרימו את הראש והיו גאים במה שעשיתם, אפשר להיות עצובים אבל לא צריך לבכות", אמר גרשון למראה הפרצופים הדומעים. אלה שהיו לצידו במיידון מלאי שבחים על קור הרוח, המעוף והתעוזה שגילה תחת אש. במהלך ההסתערות הוא אף הופתע מטווח שני מטר על ידי לוחם חמוש באר-פי-ג'י והקדים אותו בשבריר שנייה.
מבחינתו של גרשון, פעולת מיידון היא כרטיס הביקור שלו. באחת ההרצאות שלו על הפעולה שמעו אותו אומר: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". אלא שבעיני חלק מעמיתיו כרטיס הביקור שלו משובץ באירועים הרבה פחות מחמיאים, שמעמידים בסימן שאלה גדול את החלטת הרמטכ"ל להפקיד אותו על הזירה הרגישה ביותר של צה"ל.
זה חודש מכהן גרשון, היום תא"ל, כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. בחפיפה הקצרה שלו עם קודמו בתפקיד, תא"ל בני גנץ, הוא ביקש ממנו להניח לנושאים המבצעיים. עם זה, הוא אמר, כבר אסתדר בעצמי. הוא העדיף להתמקד בהיבטים המשניים לכאורה: תקשורת, מטכ"ל, דרג מדיני ומתנחלים, כל מערכת הלחצים מבית שתכריע לדעתו את גורל הקדנציה שלו לשבט או לחסד.
אין זה מפתיע אפוא שפגישת העבודה הראשונה שלו, דקה אחרי שנגמר טקס חילופי המפקדים באוגדה ועוד לפני שכינס את המח"טים שלו, היתה עם חברי מועצת יש"ע. את גנץ הם השביעו מרורים. גרשון, נראה, הפנים היטב את הלקח. בינתיים הוא גם נועד עם נציגי היישוב היהודי בחברון ועם חברי מועצת קרית ארבע. מדיווחי המשתתפים בפגישות הללו עולה שהאוגדונר הטרי פותח את כהונתו ברגל ימין. "בנושאים שבהם בני היסס, ג'רי אישר מיד", הם מציינים בסיפוק. במילים אחרות, גרשון נתן להם להבין שיזכו להבנה רבה יותר מבעבר. "תזכרו שהתחלף פה מפקד", חזר והדגיש לפניהם בכמה הזדמנויות.
גורם שמכיר היטב את המפקד היוצא והמפקד הנכנס, מנסה להעריך את הצפוי בגדה: "ג'רי לא בא רק כדי לתחזק את העסק. ברגע שייהרג על הצירים המתנחל השלישי, הוא יחתוך. בזכות אומץ הלב שלו, לסיר הלחץ של איו"ש הוא בפירוש האדם הנכון. הוא ייזום, הוא יקח סיכונים. לג'רי אין הקור והריחוק שמאפיינים את בני. הוא אגרסיווי, הוא עשוי אפילו להורות לתקוף יעדים עוד לפני שהדרג המדיני דן בנושא. הוא איש שמחליט ולא מתמהמה. בהשקפותיו הוא בטח יותר נץ מבני". בחודש שגרשון בתפקיד נהרגו באיו"ש - עד סגירת הגיליון - ארבעה ישראלים. השטח מצפה שיחתוך.
יתרון הבינוניות
כמו שקורה בדרך כלל עם קצינים המתמנים לתפקידים בכירים, גם הפעם יש חילוקי דעות על טיב המינוי. מבקריו מביעים ספקנות רבה אם כישוריו הממוצעים של גרשון הולמים את כובד המשימה בחזית המאבק נגד הפלשתינאים. הם מציינים במיוחד את הפער בין הרטוריקה וההבטחות של האוגדונר החדש לבין הגשמתן במציאות. רבים מצטטים את המושג האירוני "סגור עם ג'רי", שהיה לשם דבר בצבא ורודף אותו בכל אשר יפנה. "זה לא שהוא עובד עליך", מסבירים מכריו, "מקור הנגע בנטייה הילדותית הקופצנית משהו להתחייב מבלי לבדוק אם אכן יוכל לממש את ההבטחה". לא מדובר במשימות מבצעיות אלא בהבטחות אישיות, למשל, מ"פ שגרשון הבטיח לו לצאת לקורס יוקרתי ואז התברר שהמכסה שניתנה לחטיבה התמלאה מזמן. זה קורה גם למפקדים אחרים אבל לא בתדירות שמאפיינת את גרשון. "קצין קטן אבל פוליטיקאי בחסד", מסכמים מבקריו.
ב"עוצבת האש", אוגדת מילואים איכותית, התחנה שקדמה ליהודה ושומרון, הידהדה למרחקים אנחת הרווחה הקולקטיווית שנפלטה ביום שעזב את הלשכה ובמקומו התייצב טל רוסו. "שמרן, שגרתי עד שעמום, נפוח מחשיבות עצמית", אומרים יריביו. אמירות שלו בנוסח "דעתכם חשובה אך אינה קובעת" הרתיחו רבים. "כשמקשיבים לג'רי אפשר בקלות ללכת שולל אחרי המלים הארוכות המלוות בארשת פנים רצינית", אומר אחד ממבקריו הגדולים, "אבל אם בוחנים ביסודיות מה בעצם הוא אומר, מגלים שמאחורי הקשקשת והברברת אין כלום. יש אצלו המון התעסקות בשואו-אוף. במקום לספק פתרונות פשוטים הוא עסוק כל הזמן במצגות שמהבהבות ומסתובבות. ג'רי הוא אב-טיפוס של דור מפקדים שעיקר כוחם הוא ב'פאוור-פוינט'. אנחנו לא הערכנו אותו אבל כידוע הרמטכ"ל מת עליו".
בהיותו מח"ט הצנחנים היו למופז שלושה מג"דים, בני גנץ ב-890, ישראל זיו ב-50 וגרשון ב-202. אפילו כולם נבונים, כולם יודעים את התורה, האם זה מקרי בלבד שסבב השיבוצים האחרון קידם בעת ובעונה אחת דווקא את נערי מופז? התרעומת על כך בחוגים מסוימים בצה"ל עדיין לא שככה. גנץ כידוע הוקפץ מיהודה ושומרון להיות אלוף עוד בטרם מלאו עשרה חודשים לכהונתו; זיו נשלח להיות מפקד כוחות צה"ל ברצועה, ואילו גרשון נקרא בהתרעה קצרה לאיו"ש.
כאמור יש לגרשון גם תומכים לא מעטים. "צפה להפתעות, בעוד שנתיים יחזרו אליך כל המשמיצים ויודו שהם טעו בגדול בנוגע לג'רי", הודף את הספקות מג"ד צנחנים שהיה מפקודיו. "אמנם הוא לא רץ הכי מהר, הוא לא הכי מבריק, אבל כשמצרפים יחד את המטען האנושי, המקצועי והערכי, התוצאה היא קצין ברמה סופר-גבוהה. לחבורה שאני שייך אליה הוא זכור כמח"ט בעל יכולת מרשימה של הנעה ושליטה".
קצין מילואים, שאף הוא צמח בצנחנים, מחזק את התזה על היתרון של מפקד יעיל על מפקד מבריק: "למרות שאני רחוק מלהתלהב מהאיש, אני לא שותף לתחושה האפוקליפטית שאני מרגיש סביבי. ניסיוני לימד אותי שאין אדם שהוא לבדו יציל את המולדת, הציפייה שלנו לבר כוכבא או לפחות למאיר הר ציון הרי נכזבת במרבית המקרים. אם נסתמך אך ורק על כוכבים בסופו של דבר נישאר בלי אלה שמסוגלים גם להרים שרוולים ולהזיז את האבנים הכבדות מהדרך. בהחלט יתכנו מצבים שבהם עדיף בינוני על כריזמטי".
לא לקחו אותו ברצינות
שבוע לפני שיצאה ההודעה הרשמית על מינויו התחייב גרשון לאשתו, אלישבע (שבי), שהשמועות העקשניות כאילו הוא מיועד להיות מפקד כוחות צה"ל בגדה אין להן יסוד. אתה עובד עלי, היא אמרה לו והוא נשבע לה שכפי שהוסכם עם הרמטכ"ל, הוא יוצא לאנגליה להשתלם באקדמיה המלכותית ללימודי צבא (RCDS). לונדון כבר קרצה לזוג, שהתחתן רק לפני שנתיים ומשהו, ובשל הנסיעה שבאופק הם עצרו את התוכניות להניח בבית בקיסריה רצפת פרקט והחלו באריזה, אבל אז התהפך הגלגל.
הוא בן 43, בכור מחמישה אחים, יליד פרדס חנה כשעוד היתה מושבה, בוגר אורט בנימינה ותושב קיסריה. "זאת פינה שחוליי א"י עדיין לא פגעו בה", הגדיר פעם באוזני חבר את חיבתו לשומרון הישן. הוא נשוי בשנית ואב לדרור, חניך בפנימייה הצבאית בחיפה וגל, תינוקת בת שנה.
הוא התגייס לסיירת שקד בפברואר 77' וכבר בטירונות הצמיד לו סמל המחלקה את הכינוי המזוהה איתו יותר מאשר שמו. במסגרת קורס מ"כים-סיירות הוא השתתף במבצע ליטני. אחרי בה"ד 1, משום ששקד התפרקה הוא הלך לחטיבת הצנחנים בהשראת מפקד הבה"ד אז, דורון רובין. במלחמת לבנון היה מ"פ של פלוגת מאי 81' בגדוד 890, שקורותיו מהנחיתה בשפך האוואלי ועד לחבירה עם הפלנגות הנוצריות בבסאבה שבמבואות ביירות, מתועדים בפרוטרוט בספר "אתי מלבנון" שחיבר המח"ט אז, יורם יאיר (יה-יה).
"בראש החטיבה הולכות חבורות המח"ט והמג"ד בראש ואחריהן צועדים לכל רוחב הכביש חיילי הפלוגה של ג'רי, עליזים וצעקנים", כתב יאיר בתמונת הסיום האופטימית של הספר. "רק מטעמי נימוס הם בולמים את התלהבותם ולא עוקפים בריצה את חבורת המפקדים, אלא רק כאילו דוחקים בהם מאחור להרחיב צעד ולהגיע כבר אל אלה הממתינים בפאתי הכפר. התושבים מביעים את שמחתם על בואנו בנפנופי ידיים בקריאות נרגשות ובבכי". הפלוגה, שספגה הרוג אחד בלבד במלחמת לבנון, יוחנן נגר, נפגשה השנה לכנס מחזור בבני עטרות. ג'רי, ציינו החיילים לזכותו, לא הדיח גם כאלה שרשמו שלוש נפקדויות.
בתום השלב הראשון של קרבות לבנון, כשהסתמנה הפוגה, הוא יצא לחופשת שחרור וכבר קנה כרטיס לג'ונגלים של דרום אמריקה. אלא שלקראת הפריצה לביירות התקשר אליו הביתה מפקד האוגדה עמוס ירון וקרא לו לשוב, "אחרת זה על מצפונך". גרשון עזב הכל ומיהר דרך ראש הנקרה לביירות, מצא את מג"ד 890, מתי הררי, קיבל ממנו את המינוי למ"פ מסייעת ומיד נכנס עם הפלוגה הבלתי מוכרת לו ללחימה.
המג"ד הבא שלו, שהיה זה ששיכנע אותו להישאר במדים, היה משה יעלון (בוגי). גרשון היה קצין האג"ם של החטיבה כשהמח"ט היה מופז, ובעבור תשעה חודשים לצדו התבשר על ידי מופז כי הוא מייעד אותו לתפקיד מג"ד 202. "ג'רי, שהוא קונפורמיסט, לא נמנה על הדמויות המיתולוגיות בצנחנים", זוכרים הוותיקים. "אף פעם לא לקחו אותו ברצינות. כקצין צעיר היה בהתנהלות שלו מרכיב חמוד, מאוד ילדותי, שגרם למפקדים לא רק לסלוח כשהיה אצלו ברדק אלא גם לתת לו סוכריה. השאלה למה דווקא ג'רי חזרה תמיד ונשנתה". אחרי הפשיטה הנועזת על מיידון כבר הסתכלו עליו אחרת. אלא שבצד תהילת מיידון עמד תור המג"ד שלו גם בסימן משבר משפחתי שהביא לגירושיו. "לא ידעתי לחלק נכון את הזמן בין הבית לצבא ובדיעבד היתה זו טעות", הוא אומר מדי פעם. בהמשך אף עודד את המג"דים שלו להקדיש יותר למשפחותיהם.
כדי ללמוד על הסגנון שלו כמג"ד, אין כמו המקרה של אחת הפלוגות החלשות יותר שהיו לו. כל פעם שגרשון היה מגיע לפלוגה לביקור, זה היה מסתיים בחיזוקים חיוביים, "כל הכבוד, אתם חבר'ה מעולים". בין זה למציאות לא היה שום קשר. הפלוגה והמ"פ בראשה היו על הקרשים. גרשון מצדו המשיך לשחק את המשחק להפליא, הקפיד להלל ולהחדיר בהם את האמונה שהם גדולים. בסופו של דבר הם נהיו כאלה.
הוא היה הסמח"ט של דורון אלמוג ושל יעלון ולאחריהם היה מח"ט החרמון. בסיום תפקידו כתב לו מפקד אוגדת רמת הגולן, משה סוקניק: "נהניתי ולמדתי להכירך. המקוריות, היוזמה והדבקות במשימה הן רק חלק מהתכונות הבולטות שלך. אתה אדם רגיש עם נשמה המסוגל לאחד סביבך צוות ולהובילו להישגים רבים. האגף השקט של החרמון איפשר לי כמפקד אוגדה לעסוק בנושאים אחרים. קבל את הערכתי על העבודה הרבה ובמיוחד על ההישגים המדברים בעד עצמם".
בין מארס 93' לאוגוסט 94' הוא היה מפקד הגזרה המזרחית בלבנון. חודש לפני סיום תפקידו נספו במוצב טייבה שני חיילי גולני, ערן חודרה ואביקם הופמן, כתוצאה מפגיעה בקו מתח גבוה שנפרש נמוך. בעקבות ההתחשמלות הועמדו למשפט בבית הדין המיוחד בקריה המ"פ סרן אופק בוכריס, המג"ד סא"ל משה תמיר (צ'יקו) וכן גרשון, מפקד הגזרה. סעיף האישום שעליו נתבעו היה גרימת מוות ברשלנות. גרשון זעם. לטענתו בשעה שמתנהלת לחימה יש לנקוט, אם בכלל, אמצעים פיקודיים ולא פליליים. עורך דינו היה דב וייסגלס.
שלוש שנים אחרי האסון זוכו שלושת הנאשמים מסעיף גרימת מוות והורשעו בעבירה קלה של התרשלות. לעדויות אופי על גרשון התייצבה גלריה מרשימה של אלופים, בין השאר מתן וילנאי, עוזי דיין ואבותיו הרוחניים מופז ויעלון. "כישלונו של המח"ט מתבטא בכך שלא בחן את נקודות התורפה הבטיחותיות", קבעו השופטים ופסקו לגרשון 35 ימי מחבוש על תנאי למשך שנתיים. אבל התמקדות באסון תעשה עוול עם הקדנציה שלו, שהיתה עשירה במבצעים חוצי קו אדום; ואמנם הכרעת הדין המקלה סללה את מינויו, בחתימת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, לתפקיד הנכסף של מח"ט הצנחנים. כמו במקרה איו"ש גם הפעם הוא החליף את גנץ.
אסון ההתחשמלות בטייבה לא היה המקרה היחיד שבגינו הועמד לדין. בהיותו סמג"ד 890, ליד אנסאר, פגע טנק ישראלי בשני חיילים והרגם. התאונה החלה כשהטנק, שהיה מצויד במערכת ראייה תרמית שאך הוכנסה לשימוש בשריון, התרחק 300 מטר מהמוצב הגדודי על מנת להתמקם בעמדה השולטת בגבעה שממנה נהגו חוליות פלשתיניות לירות לעבר המחנה. הצוות שקיבל תדריך מגרשון דיווח בקשר במהלך הלילה שהוא מאתר אויב על גבעת המטל"רים. הסמג"ד שהיה בחמ"ל בדק את הנתונים שנמסרו לו ואישר לפתוח באש. אז הוא פתח בריצה לכיוון הסוללה ההיקפית לראות במו עיניו את הפגיעות. ברגע שהוא עזב את החדר פגע בגג הבניין פגז שקטל שני אנשי קשר תמימים שבדיוק התקינו עליו אנטנה. למרבה הצער השריונאים לא איפסו את עצמם, התבלבלו, זיהו את כוחותינו כמחבלים, ובמקום אל גבעת המחבלים ירו על המוצב הגדודי.
בעקבות חקירת מצ"ח הועמד גרשון למשפט בבית הדין של פיקוד דרום בקסטינה. הוא זוכה מכל אשמה.
סגנון פתוח
בתרגיל החטיבתי הראשון שלו כמח"ט הצנחנים הוא נקע את הרגל לאחר צניחה לא מוצלחת בצאלים. "שיט, הלך האימון", הוא קרא מרוב תסכול. חייל שצנח בקירבתו ולא ידע מיהו גער בו למשמע הדברים: "מה שיט? תגיד תודה שבזכות המכה הכל עכשיו מאחוריך". הוא היה ממשיך לרדת עליו לולא הבחין שהוא מדבר עם המח"ט. "אל תספרו לי על בעיות, דברו איתי על אתגרים", נודע גרשון באמירת המחץ שלו בחטיבה. בתגובה קם קצין אספקה באחת הישיבות והכריז: "יש לנו אתגר עם שקי שינה".
את השנתיים שהיה בתפקיד מאפיינים מפקדי היחידות שלו כפוריות וכפריחה לחטיבה. בפרגון מקיר לקיר של המג"דים ניכרת אהבה כלפיו. "אין אצלו רשמיות, הוא חותך גינונים", אומר אחד מהם. "לקצינים עצמאיים ג'רי הוא מקור ברכה, הוא מפקד למפקדים שמסוגלים לעבוד לבד. ברגע שהוא סומך עליך, אתה מלך העולם. הגיבוי שהוא נותן הוא טוטלי, זה נכון גם לטעויות. הוא משחרר חבל, לא יורד לנשמה, לא מתעסק בזוטות, הוא מאפשר המון חופש פעולה ומרחב תמרון, הוא לא יושב על הווריד. הוא מפקד של 20 אלף רגל".
היו גם הגינונים הקטנים, מכתבים למפקדים תמיד בכתב יד, הקדשות בנוסח אישי, טלפונים לנשות הקצינים בערבי חג. בסתר גרשון גם כותב שירים. עם חוג המג"דים הוא פיתח יחס חברי ובלתי אמצעי, הם רואים בו מודל לחיקוי. "לנו לא נותר אלא להוריד את החלומות שלו לקרקע המציאות". אבל לא לכולם התאים הסגנון הפתוח. מי שהיו זקוקים לחניכה צמודה לא מצאו אותה במפגשים החטופים עם המח"ט.
באוגוסט 98' חדר איש חיזבאללה למוצב סוג'וד והפתיע את הצנחנים ששהו שם. מופז, שנכנס לתפקידו זמן קצר קודם לכן, הדיח בתגובה קצין וחייל, למען יראו ויראו. גרשון חלק עליו לאורך כל הקו. לדעתו, לאור הנסיבות המיוחדות שנוצרו פעלו הלוחמים ללא דופי. אולם בהמשך, בכנסים פנימיים של צה"ל, הוא הצדיק באופן נחרץ את החלטת ההדחה. כיצד מתיישבת הסתירה? הסברו הוא שלרמטכ"ל חשוב היה לשדר מסר של חתירה למגע וערך הניצחון, וכך, למען המטרה הגדולה, הוא תמך לבסוף בהדחה שאותה ניסה למנוע. גרשון הוא האחרון לעורר סקנדלים, וכתמיד גברה נאמנותו המוחלטת למערכת.
חצי שנה חלפה ובפברואר 99', במבצע של סיירת הצנחנים, נהרגו בקלעת ג'בור מפקד היחידה, רס"ן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו. הכוח שהיה בדרכו למארב נתקל בחוליה של החיזבאללה. משחלפו ימי האבל התעוררה פרשת הלוחם סמ"ר עופר שרון, שגורמים אינטרסנטים - חיבור של ימין פוליטי וקצין חינוך ראשי אלעזר שטרן - סילפו אותה לכדי הטחת אשמה, לפיה נמנע שרון לכאורה מלהסתער בעת ההיתקלות משום הזדהותו מבית עם תנועת ארבע אמהות.
גרשון, שאין בקי ממנו בפרטי ההיתקלות, לא ביטא בפומבי את שידע ויכול היה לשים קץ להשתלחות בשרון. "לעופר, שהוא אדם ערכי מבני הנוער הטובים שיש לנו, היתה השתהות מסוימת בתגובה, זה כל הסיפור", הסביר בזמנו למעטים שביקשו לרדת לשורש העניין. "אחרי ההתמהמהות הוא ירד למטה והתנהג כמו גיבור לכל דבר ועניין". כששרון התייצב לפניו מיד כשחזר מהמארב, תיאר לו באופן נוקב את שאירע ואף קבע שאיכזב את עצמו ולכן אינו ראוי להיות לוחם בסיירת, סבר גרשון שהוא שופט את עצמו לחומרה ולכן הורה לו לחזור לצוות כדי שייצא למבצע הבא. הוא אמר לו שהיסוס לרגע הוא טבעי וכדי לנסוך בו ביטחון הוסיף שגם לו זה קרה. עם המח"ט לא שוחח שרון על תפישותיו הפוליטיות שלו; הסערה התעוררה רק בעקבות ראיון ב"הארץ" עשרה חודשים לאחר המארב הקטלני. גרשון היה אז כבר בתחנתו הבאה, כמפקד "עוצבת האש".
באוגדה האיכותית לא היתה דרכו סוגה בשושנים. על רקע שינויים שחולל במבנה ובהיקף האוגדה, קמה לו אופוזיציה עיקשת שלא הסכימה עם צעדיו. בצמרת האוגדה קיים ריכוז של קציני מילואים שהם בכירים במשק ובאקדמיה, שהתתמודדות האינטלקטואלית שלו מולם לא היתה קלה; גם חבריו בצנחנים לא רוו נחת מכך שגרשון הפך ממפקד עמית לגנרל שלהם. גרשון ראה במתנגדים "שריד של הארגון הישן שרוצה לשמור על נתח הגבינה שלו", כדבריו. הוא העדיף להתעלם מכך שהאחריות לכישלון בשיווק הרעיון היתה שלו בלבד. לתוצאה שביקש להשיג אפשר היה להגיע גם בלי החיכוכים שלעתים קרובות נגררו עד כדי פסים אישיים. "הוא השאיר מאחוריו שממה, הכל קפא", תוקפים כמה מוותיקי האוגדה. אפילו הם מגזימים, גם מצדדיו המושבעים מודים שלעומת השיא בתקופת כהונתו כמח"ט הצנחנים, הפיקוד על האוגדה היה פרק מזהיר פחות עבורו. גרשון עצמו רואה את הקדנציה כהצלחה רבתי.
חופש פעולה מלא
בסולם המורעלות אין לו מתחרים. הוא הטיפוס שתמיד יקום ויעיר למה לא מתאמנים יותר. בקורס אנגלית שמקיים צה"ל בוינגייט לא רק שהיה מופת של שקידה, הוא נלחם בשיניים שלא יעתיקו. תכונה מובהקת נוספת שלו היא חולשתו לשפה: הוא מתואר כרטוריקן בחסד או, להבדיל, כמכור לסיסמאות.
לאיו"ש הוא הגיע בליווי התהייה איזה מין מודל הוא עכשיו. האם זה גרשון נוסח מיידון, או גרסה עדכנית של "סגור עם ג'רי"? בינתיים השטח אופטימי. בעת סיור שקיים בשבוע שעבר בגזרת חלמיש, הוא מצא צוות נגמ"ש שהתנהג כאילו הוא בפיקניק על שפת הים ולא לנוכח פני אויב. הוא הזעיק אליו לבירור את המ"פ שהיה בטוח שזה סופו המר. מפקד האוגדה, שיער הקצין, יאותת לשטח שהנה בא בוס חדש באמצעות סנקציות חריפות שינקוט נגדו. הוא נדהם כשגרשון דיבר אתו בנועם ונמנע מעונשים.
נרעשת אפילו יותר היתה קבוצת פועלים פלשתינאים ביציאה בתקוע. הג'יפ שעצר לידה היה גי'פ "סופה" גדוש אנטנות. "אלה ערבים", אמר לגרשון מח"ט הגזרה, אבל מפקד האוגדה פתח את הדלת, בירך את החבורה בשלום והחל משוחח.
בתדריך למח"טים ולמג"דים, שבועיים מיום מינויו, הוא נשא את האני מאמין שלו: "במישור המבצעי-טקטי שבו נפגשים ל(קרב) דו-צדדי הלוחם הישראלי והפלשתינאי, אנחנו חייבים תמיד לנצח. יש לנו מחויבות מקצועית, מוסרית וערכית לעשות את זה, לפנינו מרחב כמעט בלתי מוגבל של אפשרויות. אם ננצח נקודתית יהיו לזה, אני מאמין, השלכות על הפתרון הכולל. המשימה שלנו היא לאתר פעילות חבלנית, ליצור איתה מגע, לסכל ולהשמיד אותה". עוד הדגיש: "אין לי שום טענות לא לדרג הצבאי ולא המדיני. חופש הפעולה שניתן לי הוא מלא".
("הארץ", 08.08.2001)


מחקו את הכפר, מחקו את רון ארד

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...04/29950527.pdf

מחקו את הכפר, מחקו את רון ארד\ מאת עמיר רפפורט

מיידון 1988. צה"ל מסתער על חיזבאללה. האש כבדה ולא רחוק משם נמצא ארד. לפי הדוח האחרון שהועבר, הוא לא שרד את הקרב

מאי 1988. בקעת הלבנון, 90 קילומטר צפונית לגבול עם ישראל. על פי הדוח שהגיש חיזבאללה בשבוע שעבר, בלילה הזה, במקום הזה, ניסה רון ארד לברוח משוביו. הדוח שנמסר לעופר דקל, המתווך בעסקת השבויים שבמסגרתה קיבלנו את אהוד גולדווסר ואלדד רגב בארונות, מכיל 80 עמודים בערבית. יש רק דבר אחד שחיזבאללה חותם עליו בוודאות: בלילה שבין 3 ל-4 במאי 1988 הוחזק רון ארד בבית בכפר נבי שית, הנמצא בחלק המרכזי של בקעת הלבנון, 60 קילומטר מצפון למיידון, סמוך מאוד לגבול הסורי.

מפה מתחילים סימני השאלה. תרחיש אחד בדוח של חיזבאללה אומר שכוח מובחר של צה"ל ניסה לחלץ את ארד ומבצע החילוץ השתבש; תרחיש אחר טוען כי ארד קיבל סיוע פנימי של אחד משוביו, ניסה לברוח ונכשל; האפשרות השלישית מדברת על כך שכמה משוביו של ארד עזבו אותו לבד באותו לילה גורלי, בעקבות הקרב במיידון, ושארד נהרג בניסיון לברוח.

שלושה תרחישים, סוף טרגי אחד. ארד נהרג, אומר חיזבאללה. אבל היכן נקבר? נסראללה ואנשיו לא משיבים. קשה לזכור עכשיו. בשורה התחתונה אין בדוח כל הוכחה שרון ארד באמת נהרג. בשורה התחתונה לא קיבלנו מידע משמעותי. חיזבאללה-בלוף.

"חיזבאללה קיבל השבוע את סמיר קונטאר ועוד ארבעה שבויים חיים", אומר בתסכול גורם ביטחוני בכיר. "אנחנו קיבלנו את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, שזה חשוב, אבל בעניין רון ארד נשארנו עם התעלומה". גורמים ביטחוניים אחרים מגלים כי הדוח נלמד במהירות במוסד, בשב"כ ובאגף המודיעין של צה"ל. שלושת הארגונים הגיעו למסקנה אחת: הדוח שקרי.
"זה לא רק חיזבאללה-בלוף אלא גם ישראבלוף", אמר גורם ביטחוני. "חיזבאללה היה זקוק לדוח כדי שיוכל לטעון שעשה כל שביכולתו לגלות מה קרה לרון ארד, ולקבל בחזרה את סמיר קונטאר בלי לפתור את התעלומה באמת. מצד שני, אנחנו היינו זקוקים לדוח, גם אם הוא שקרי, כדי לשדר לדעת הקהל שוויתרנו על קונטאר כקלף מיקוח רק אחרי שעשינו הכל בעניין רון ארד".

אז מה באמת קרה? האם רון ארד באמת ניסה לברוח ונהרג? מה התרחישים שחיזבאללה מדבר עליהם ועד כמה הם ריאליים? לא בטוח שאפשר לענות על השאלות האלה. אפשר רק לנסות לחזור אחורה בזמן, לאותו ליל ירח מלא במיידון, 1988.

חייבים לעשות משהו

שש שנים עברו מאז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. שש שנים אחרי, וצה"ל מארגן את הפעולה הגדולה ביותר שלו מאז מבצע שלום הגליל. כוחות: צנחנים, שריון, תותחנים, מסוקי קרב של חיל האוויר ויחידות נוספות. יעד: הכפר מיידון, שלושה קילומטרים צפונית למוצבים חונה וסוג'וד, בקצה המזרחי של רצועת הביטחון בדרום לבנון.

הפעולה נולדה ב-26 באפריל 1988. סגן אלוף שמוליק אדיב, מפקד גדוד בגבעתי, נהרג בפיגוע שביצע חיזבאללה במורדות הר דב. "חייבים לעשות משהו", אמר אלוף פיקוד צפון דאז יוסי פלד, למפקד הצנחנים דאז אלוף משנה שאול מופז. התוכנית של מופז היתה יומרנית: פשיטה חטיבתית על מיידון.

אבל מהר מאוד קיבלו מופז ופלד רוח גבית ממי שהיה אז מפקד אוגדת געש בצפון, תת אלוף מאיר דגן. אחד התנגד: הרמטכ"ל בזמנו רב אלוף דן שומרון ז"ל. אבל פלד עקף אותו ופנה ישירות לשר הביטחון יצחק רבין. הוא שכנע אותו שחייבים ללמד את חיזבאללה לקח ו"למחוק" את מיידון מעל פני אדמה. פשוט "לשטח" את הכפר.

חיזבאללה של 1988 לא היה ארגון טרור בממדים המפלצתיים של היום. הוא היה שקוע אז במאבק על ההגמוניה בעדה השיעית בלבנון מול תנועת אמל, ועדיין לא נהנה מסיוע מאסיבי מסוריה כמו בעשור האחרון.

אבל הוא כן התחיל להתבסס, ובין היתר השתלט על הכפר מיידון, שהתרוקן באותה תקופה מתושביו המקוריים. במקום כפר שוקק חיים, הפכה מיידון ליעד מבוצר עם תעלות לחימה, בונקרים תת קרקעיים וכמויות אדירות של תחמושת. מוצב קדמי ענקי.

הפשיטה על מיידון היתה חלק מצמד מבצעים שכונו "חוק" ו"סדר". מבצע "חוק" היה למעשה פעולת הסחה של הצנחנים, שהתמקדה באזורים המזרחיים ביותר של רצועת הביטחון. יממה אחר כך יצא מבצע "סדר" אל הפועל.

"הפעולה במיידון החלה במסע רגלי של שמונה קילומטרים מאזור חונה לכיוון מיידון", מספר אחד הלוחמים שהשתתף בפעולה. המתאבן, על פי התוכנית, היה הרעשה ארטילרית מאסיבית של התותחנים, לפני שהצנחנים יפשטו אל תוך הכפר. מפקד גדוד 202 של הצנחנים סגן אלוף גרשון (גרי) יצחק קיבל את המשימה העיקרית: לכבוש את בתי הכפר בסיוע פלוגות ההנדסה וה"עורב" (פלוגה מהתמחה בירי טילים נגד טנקים).

על פלוגת ההנדסה פיקד רוני אלשיך. סרן גל הירש, שבדיוק מונה להחליף אותו, לחם לצדו. מפקד עורב היה יאיר גולן. סיירת צנחנים, שעליה פיקד גדי שמני, התפרשה מצפון למיידון כדי למנוע מעשרות אנשי החיזבאללה שהיו בכפר לנסות לברוח. המנטרה: להרוג, עד האחרון.

עד טיפת הדם האחרונה

יום רביעי, 4 במאי, ארבע וחצי בבוקר. הצנחנים כבר פרושים. מרחק נגיעה ממיידון. בראש הכוח: פלוגה מגדוד 202, בפיקוד ציון מזרחי. 40 מטר מאחור שכבו על האדמה הטרשית המח"ט מופז, קצין המבצעים מאיר כליפי, ומפקד גדוד 402 של התותחנים צביקה פוקס. מחכים לאור ראשון.

עוד לפני שהשמש הפציעה החלו העניינים להשתבש. תצפית של חיזבאללה זיהתה את הצנחנים ופתחה באש. המ"פ ציון מזרחי נפגע. בהמשך נפטר מפצעיו. גם הקשר האישי של מופז, מרקו ברנשטיין, חטף כדור של צלף. "הכדור פגע במרקו מתחת לקסדה, והוא נהרג כשהיה ממש במרחק של כמה סנטימטרים ממני", שחזר מופז השבוע. "מהדף הפגיעה נשמט לי מכשיר הקשר מן היד".

למרות מכת האש הקטלנית, המבצע נמשך. מופז הורה לחפ"ק שלו לדלג כמה עשרות מטרים לאחור. הוא השמיע בקשר את מילת ההפעלה "נתרן" מפקד הארטירליה פוקס נתן פקודת אש "שהרעידה את מיידון", כלשונו. "ירינו לא פחות מנ3,000 פגזים ", הוא משחזר. "המטרה של מכת האש הראשונית -היתה לרכך את ההתנגדות הצפויה של אנשי חיזבאללה שהיו בתוך הכפר כשייכנסו הצנחנים פנימה. במקביל החלה אש מרגמות כבדה של חיזבאללה לעברנו, וגם הסורים, שהיו פרושים בבקעת הלבנון, ירו לעברנו פגזים".

את התותחים הסורים השמידו מסוקי קרב של צה"ל מהאוויר. אחרי דקות ארוכות של הרעשה ארטילרית ישראלית כבדה, הציפייה היתה שהכניסה למיידון תהיה חלקה ושאנשי חיזבאללה שלא נפגעו מן הפגזים ינסו לברוח. זה לא קרה. "הם נלחמו ממש עד טיפת דמם האחרונה באומץ רב", משחזרים מפקדים שהשתתפו בקרב.

הלחימה בין הצנחנים ובין לוחמי החיזבאללה התנהלה בתוך תעלות, מאחורי סמטאות צרות ובתוך בתים, מטווח אפס ממש. "ירו עלינו מכל כיוון אש מקלעים כבדה וגם טילי אר-פי-ג'י", משחזר אחד הלוחמים מגדוד 202. "אחד הטילים פספס רק בכמה סנטימטרים את המג"ד שלנו, ג'רי".

אף מחבל חיזבאללה לא נשאר

ג'רי, גרשון יצחק, סיפר השבוע בשיחה מארצות הברית: "כמעט לא שמתי לב לטיל שעף לי מעל הראש. תוך כדי תנועה בראש הכוח של פלוגת מאי בגדוד, יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר-פי-ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש.

כמה שניות אחרי ההתקלות הסתערנו על העמדה של אנשי החיזבאללה וזרקנו לתוכה רימון. אחר כך עברנו לעמדה סמוכה שגם לתוכה השלכנו רימון, אבל מחבל שהיה בה תפס את הרימון והשליך אותו לעברנו בחזרה. אף אחד מאיתנו לא נפגע כתוצאה מפיצוץ הרימון לידינו, וזרקנו עוד רימון לתוך הבור, אבל גם הוא חזר. בשלב הזה החלטתי לשבור את המנוף של רימון זרחן, כדי לבטל את זמן ההשהיה, למרות שזה אסור מבחינה בטיחותית, וזרקתי גם את הרימון הזה לתוך הבור. הפעם הרימון לא חזר, והסתערנו על העמדה ביריות".

בסיומו של הקרב במיידון היו לצה"ל שלושה הרוגים. בנוסף למרקו ברנשטיין וציון מזרחי, נהרג מירי המרגמות של חיזבאללה גם סרן בועז רביד, ששימש כחוקר שבויים בשירות מילואים. בנוסף לכך, היו לצה"ל 17 פצועים. חיזבאללה איבד 50 מאנשיו. איש מלוחמיו שאיישו את הכפר לא ניצל. איש לא נשבה חי.

עם שוך הקרב החלו לוחמי ההנדסה של הצנחנים לפוצץ את בתי הכפר. שעות אחר כך סיימו אנשי צד"ל את ה"שיטוח" של הכפר באמצעות דחפורים. "אני זוכר שהם שלפו 'שאבריות', והתחילו לקטוע לאנשי חיזבאללה ההרוגים את האצבעות", משחזר אחד הלוחמים. "כנראה כדי לקחת להם את הטבעות. הייתי בשוק מן המחזה הזה".

חטפו בומבה

ברבות השנים התברר כי לכל מי שמילא תפקיד משמעותי בקרב במיידון ציפתה קריירה ביטחונית משמעותית. המח"ט מופז, שדורות של מפקדים למדו במערכי שיעור את הקרב שניהל, הספיק לכהן בינתיים כרמטכ"ל וכשר ביטחון. היום הוא שר התחבורה. מפקד האוגדה מאיר דגן משמש כראש המוסד.

צביקה פוקס פרש מצה"ל כתת אלוף. הוא, דגן ומופז נשארו חברים טובים. גדי שמני הוא אלוף פיקוד המרכז, ומאיר כליפי, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, בדרגת אלוף גם כן. ג'רי, גרשון יצחק, השתחרר בשנה שעברה מצה"ל לאחר שכיהן כאלוף פיקוד העורף בתפקידו האחרון. יאיר גולן הוא אלוף פיקוד העורף כיום. גל הירש היה אמור להיות אלוף בבוא היום גם כן, אלמלא התפקיד הטרגי שמילא במלחמת לבנון השנייה.

"הקרב במיידון היה כמו הקרב על גבעת התחמושת, רק שלאויב היה הרבה יותר נשק", מסכם בדיעבד אלוף (במיל') גרשון יצחק. האם פעולה כמו במיידון היתה יכולה להתרחש כיום? אלוף (במיל') יוסי פלד בספק. "אז האלופים, ואני ביניהם, היו 'ברדים'. לא אינטליגנטיים כמו היום. המטרה היתה כל הזמן להשמיד את האויב, והדרך היתה ברורה מאוד - באמצעות הפעלה ישירה של כוח. החיזבאללה חטפו במיידון בומבה בומבה. לא השארנו מהמאחז שלהם אבן על אבן".

האם אלוף הפיקוד בזמן הפעולה לקח בחשבון שיכולות להיות לה השלכות על גורלו של רון ארד? פלד עונה על השאלה הזאת בשלילה. כך גם מפקדים רבים אחרים שנטלו חלק במבצע "חוק וסדר". "השם רון ארד לא הוזכר באותו לילה, וגם לא בתחקירים שנערכו אחרי המבצע, שהיו כולם חיוביים מאוד".

כבר ידענו את זה

הכפר נבי שית נחשב באופן היסטורי כמעוז של חיזבאללה. עבאס מוסאווי, המזכ"ל שקדם לחסן נסראללה, גדל בכפר הזה. מתצלום על באתר הלוויין של גוגל אפשר לראות כי הכפר נבי שית שוכן בלב השדות הפוריים של בקעת הלבנון, המעובדים עד למטר האחרון. במעטפת החיצונית של הכפר המרחקים בין הבתים גדולים ביותר.

לב הכפר, הקסבה, צפוף מאוד. האם במקום הזה מצא רון ארד את מותו? עד כמה שהדבר יישמע מוזר, ולמרות העובדה שדוח חיזבאללה נחשב שקרי, האפשרות שרון ארד נהרג שם, בלילה שבין 3 ל-4 במאי 1988 בהחלט נחשבת ריאלית בעיני גורמים במערכת הביטחון.

במערכת הביטחון לא מוציאים מכלל אפשרות תרחיש אחד שלא סיפק חיזבאללה: שאחד משוביו של רון ארד ירה בו כנקמה כשקיבל דיווח על מה שאירע במיידון. לאחר מכן, על פי התרחיש הזה, הועלמה הגופה, אולי בסיוע אנשי חיזבאללה ואיראן ואולי בלעדיו.

האפשרות שרון ארד נהרג בנבי שית מתיישבת עם גרסה שמסר בחקירתו מוסטפא דיראני, איש אמל שהחזיק בזמנו בארד, שנחטף לישראל ושוחרר ממנה בעסקה הקודמת עם חיזבאללה בשנת 2004. היא נתמכת גם על ידי הערכות בישראל שנבי שית בהחלט היה אחת התחנות שבהן עבר ארד בשביו, גם אם לא האחרונה שבהן.

הגרסה שרון ארד נהרג בנבי שית בליל פעולת מיידון לא נולדה רק בשבוע האחרון. הראשון שסיפק אותה כבר לפני כ-14 שנה היה מזכ"ל חיזבאללה בשנת 1988, השייח סובחי אל-טופיילי. הדוח של חיזבאללה מהשבוע לא הוסיף הרבה על גרסה דומה שמסר בריאיון עיתונאי בשנת 1994.
נשארנו עם חיזבאללה.

כך או כך, אין הוכחה חד משמעית שרון ארד מת. בסוף השבוע שלאחר קבלת הדוח מחיזבאללה בעניינו של רון ארד, אומרים גורמים ביטחוניים כי חקירת התעלומה נמצאת בדיוק באותה נקודה שבה היתה בשבוע שעבר. תקווה קלושה קיימת לגבי האפשרות שדוחות חקירה שמסר חיזבאללה יאירו כיוון חקירה ישראלי חדש, שעדיין לא מוצה, כך ששירותי המודיעין של ישראל יוכלו לפתור את התעלומה סוף סוף בעצמם. תהליך כזה יכול להימשך זמן רב. הוא עדיין לא קרה.

עד שתיפתר תעלומת רון ארד, אם תיפתר אי פעם, אפשר לקבוע כי לאחר מימוש העסקה עם חיזבאללה ולוויותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב באה מלחמת לבנון השנייה אל קצה. העיסוק האובססיבי בפרשת החטופים העלים מסדר היום נושאים חשובים לא פחות ואולי אפילו יותר, כמו הדיווח (שמקורו בהדלפות גורמים נוצריים בלבנון לתקשורת הלבנונית) שלפיו חיזבאללה הציב מכ"מים בגובה 2,600 מטר בגבל צנין שבהרי הלבנון. זו התפתחות שעלולה להעיב על העליונות האווירית המוחלטת של חיל האוויר בשמי לבנון ובסוריה, במיוחד אם למכ"מים יחוברו מערכות טילים מתקדמות נגד מטוסים, שנמצאות ברשות הסורים.

הראש של צה"ל כבר נמצא במלחמה הבאה, שקצינים לא מעטים יראו בה הזדמנות "לתקן את הרושם הגרוע" שהותיר צה"ל במלחמת לבנון השנייה. נכון לסוף השבוע הזה, ההערכה היא כי קיץ 2008 יסתיים באופן שקט בכל החזיתות. החזית האיראנית אמנם נמצאת בראש הכותרות, אבל לא נראה שתהיה תקיפה ישראלית נגד תוכנית הגרעין של איראן במהלך החודשים המועטים שעוד נותרו עד לבחירות בארצות הברית.

בחזית הסורית המתיחות ירדה מאוד בזכות המשא ומתן הבלתי ישיר שנמצא בעיצומו. גורם צבאי בכיר העריך כי בעזה תימשך הרגיעה "עוד הרבה זמן, בניגוד לכל ההערכות המוקדמות, משום שהחמאס מוכיח שיש לו אינטרס לשמר אותה".

דווקא החזית מול חיזבאללה נראית גם אחרי העסקה נפיצה מכל החזיתות, שכן עימות בלבנון עלול להתפתח במקרה שחיזבאללה ינקום בישראל על חיסול עימאד מורנייה באמצעות פיגוע קשה. אולם אם חסן נסראללה יסתפק בפיגוע שייחשב "נסבל", ובלי לקחת אחריות רשמית עליו, לא בהכרח תבוא תגובה ישראלית על כך.

("מעריב", 19.07.2008)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ציון שנקור, ד"ר אבי יצחק ותמיר אלעזר הם שלושת סגני-האלופים היחידים ממוצא אתיופי שמשרתים היום בצה"ל. בראיון מיוחד הם מספרים על הקשיים, על האחריות כלפי בני קהילתם ועל הדחף להצטיין

http://www.idf.il/1133-21666-he/Dover.aspx

(הכתבה "אנחנו מ-67' צבא כובש" מאת אבי צור, ביטאון "הלוחם", גיליון 224, ספטמבר 2010, עמודים 26-34)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 6)


(עמוד 7)


(עמוד 8)


(עמוד 46)
("יה-יה משתחרר" מאת חיים שיבי,‫ "ידיעות אחרונות" מוסף שבועות, 10.06.1997, עמודים 6-8 ועמוד 46). ‬

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

איך השפיע צוק איתן על הגדה?

איך השפיע צוק איתן על הגדה?\ מאת אמיר בוחבוט

מרץ 2015 עומד להיות חודש קריטי: אזרחי ישראל ילכו לקלפיות, הצטרפותם של הפלסטינים לבית הדין הבינלאומי בהאג תיכנס לתוקף, והקפאת כספי המסים תורגש ביתר שאת בכיס של הפקידים ואנשי הביטחון ברשות. מפקד חטיבת אפרים מתכונן להסלמה אבל לא מודאג: "לא רואה אינתיפאדה שלי

מרץ 2015 עומד להיות חודש קריטי לישראל ולפלסטינים. אזרחי ישראל ילכו לקלפיות, הצטרפותם של הפלסטינים לבית הדין הבינלאומי בהאג תיכנס לתוקף, והקפאת כספי המסים תורגש ביתר שאת בכיס של הפקידים ואנשי הביטחון ברשות. כמו כן, ועדת שייבס שחוקרת חשדות לפשעי מלחמה שישראל ביצעה לכאורה בעזה צפויה להגיש את מסקנותיה. סוג של גולדסטון 2. כל עוד הקיפאון המדיני נמשך, נדמה שההתנגשות בלתי נמנעת. הסדקים בתיאום הביטחוני כבר ניכרים, אך במערכת הביטחון חוששים לדבר על כך, כדי לא להעצים את המתיחות. צה"ל הגביר בהתאם את ההיערכות שלו לשנת 2015, והוא דרוך לא רק לבלום הפרות סדר ופיגועים, אלא גם לזהות את האירוע הראשון שעלול להוביל לסבב אלים רחב במיוחד.
התכונה מורגשת בחטיבות המרחביות באוגדת יהודה ושומרון, אבל מבעד למשקפות של המפקדים בשטח, המציאות נראית קצת פחות דרמטית. מפקד חטיבת אפרים אל"מ גיא ברגר עומד בנקודת התצפית ביישוב צופים ומסמן בידיו את גזרת האחריות שלו במערב השומרון, שכוללת את העיר קלקיליה ואת כביש חוצה שומרון. עוד בגזרה: 132 קילומטר של גדר, חלקה חומה וחלקה גדר תיל. במקומות מסוימים הגדר קרובה מאוד לבתים הפלסטיניים, והאפשרות לקפוץ מעליה ובתוך כמה דקות להיות בשטח יישוב ישראלי היא נקודת תורפה ברורה. כוחות צה"ל נדרשים להגיב במהירות שיא לכל התראה על נגיעה בגדר.
ברגר, נשוי ואב לארבעה, גדל בצנחנים ושירת גם במגלן. הוא פיקד על סיירת צנחנים, היה מפקד בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים וגדוד 202. בקיץ הקרוב הוא אמור לסיים את תפקידו. בעתיד הוא צפוי להתמודד על תפקיד מפקד חטיבת הצנחנים.
סיור בג'יפ ממוגן לאורך גדר המערכת מגלה כי העבודות על הגדר נמשכות. הקבלנים מוסיפים מוצבים קטנים, מצלמות ודרכי גישה. "מה שאתה רואה כאן זה חיזוק המכשול", מסביר המח"ט וממשיך בנסיעה איטית. "לגדר שלי אין עומק. לכן אני פועל עמוק בשטח ולא נותן לאנשים להגיע למרחב הזה. מהרגע שהאדם חצה את הגדר, היכולת שלו להגיע ליישובים ישראליים, כולל כביש 6, היא מידית וברורה".
את תחילת השינוי סימנו אירועים קשים כמו רצח החייל תומר חזן בספטמבר 2013. כעבור חודש נדקרה נעם גליק בת ה-9 על ידי פלסטיני ביישוב פסגות, ובאותו החודש נרצח שריה (ייה) עופר בכפר ברוש בבקעה. לאחר מכן, במחצית השנייה של 2014, נחשפה מזימה של חמאס בגדה לעשות הפיכה ברשות הפלסטינית.
"מאז מהקיץ האחרון יש אווירה של הסלמה", אומר ברגר. "אין יותר פח"ע (פעילות חבלנית עוינת, א.ב.). אין יותר את המושג הזה. יש טרור עממי עם אבנים, ויש טרור ממוסד. הכול טרור. נכון שהמפגע הבודד והחוליה מקומית הם לב האיום, אבל אנחנו מתחילים לראות יותר סדר שמזכיר לי את תחילת 2004, שהייתה תקופה רוויה באירועי טרור. זה לא ברמה של אז, אבל זה מתחיל להזכיר. זה לא רק אדם שקם בבוקר, שולף סכין והולך לדקור".
מבצע "שובו בנים", שבו פתח צה"ל לאחר חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, אפשר לפגוע בתשתיות חמאס בגדה המערבית. המגמה נמשכה במבצע "צוק איתן". כוחות מילואים, בשיתוף חטיבת כפיר שלא לקחה חלק במבצע, המשיכו לבצע מעצרים מדי לילה ולילה. "תוך כדי מבצע 'שובו אחים' גילינו סליקים, מצבורי נשק, מיליון שקל שיועדו לפעילות חמאס. מוסדות חמאס חטפו מכה קשה. נעשתה פה מערכה מאוד משמעותית נגדם. זה היה סוג של מסר שלא כדאי להתעסק אתנו", מספר ברגר, בעודו מתפעל מכלי הנדסי ששוטף את הגדר. "הכול מתבסס על חופש פעולה ועל עליונות מודיעינית. אם אני רוצה להיכנס לקלקיליה, אכנס פנימה, לאיזה בית שאני רוצה, ואביא את האדם החשוד. האחיזה פה היא אבסולוטית".
בניגוד לטענות בצמרת הצבא על אימונים לא מספקים ועל קושי ביצירת רצף של מפגשים לחיילי מילואים, ברגר אומר כי הלחץ על חמאס לא פסק גם בימי "צוק איתן", כשהגדה נהפכה לזירה משנית ואל חטיבת אפרים הגיעו כוחות מילואים. "אתה שומע על גדודי הגנת גבולות וחושב שזה גדודי צ'יקמוק, אבל זה ממש לא. קיבלתי גדודים איכותיים שסיכלו טרור לאורך כל מבצע צוק איתן, כולל 36 מעצרים. המסר הוא פשוט, גם אם תהיה מלחמה בצפון או שוב בעזה יש כאן בחירום גוף חזק מאוד. ביום שבו נחטף סגן הדר גולדין, היו לי בחטיבה 15-20 הפרות סדר במקביל. כל האירועים נגמרו בירי חי. בימים רגילים זה לא קורה. בשגרה את גומר את האירוע באמצעים לפיזור הפגנות. למרות החיכוך הגדול, בכל ימי המבצע היו עשרות פצועים פלסטינים והרוג אחד. זה יכול היה להיגמר אחרת אם לא היה איפוק ואם כוחות המילואים לא היו מקצועיים".
למרות האהדה שיש לחמאס ביהודה ושומרון, הוא לא הצליח ליזום הפרות סדר ופיגועים, באופן שיקשה על הצבא ויפעיל לחץ על ממשלת ישראל לסיים את המבצע. איך אתה מסביר את זה?
"אוגדת יו"ש נערכה בהתאם. בסוף 2013 נערכנו ודיברנו על ריבוי זירות, על מפרי סדר, על הגנת יישוב, על הגנת צירים. דיברנו על הקושי לפעול בשטח הפלסטיני. כיוונו לאפריל 2014, אבל זה קרה בקיץ. כמח"ט עשיתי שני תרגילים חטיבתיים. בדצמבר השנה עשיתי תרגיל ויש לי אחד נוסף בפברואר. עשינו תהליך ארוך במיגון, בציוד שבימ"ח, בהתאמת הוראות פתיחה באש, באימון המפקדים, בסיורי שטח. הכול מתורגל. אחרי צוק איתן לא שמעת אצלנו תלונות על ציוד או על הוראות פתיחה באש לא ברורות".
השטח מבשר רעות. כל הגרפים מעידים על כך שהאלימות במגמת עלייה. אתם ערוכים?
"בוא נבדיל בין הערכה להיערכות. ההערכה שלנו, כמו שאנחנו רואים את המציאות, היא שיש פה אווירה של הסלמה ואנחנו צופים שהאווירה הזו תביא אותנו להתמודדות עם אירועים מורכבים יותר, עם חוליות מקומיות וחוליות ממוסדות. אני לא רואה אינתיפאדה שלישית בפתח, אבל אני בהחלט רואה שהחודשים הקרובים יהיו מורכבים יותר. לפני חודשיים התמודדנו עם חוליה שירתה בכביש 443, ואנחנו רואים פה מעשי שוד אלימים של כלי רכב. אנחנו מתמודדים עם אבנים ובקבוקי תבערה".
המח"ט עוצר את הג'יפ הממוגן ומצביע על הגדר. "אתה רואה את הגדר השרופה? זה מצוק איתן. יש כאלה שזורקים בקבוקי תבערה, אבל הצד השני יודע שאם זה יימשך מישהו למחרת יכול לסגור את המעבר שממנו יוצאים פועלים לעבודה בישראל. במעבר איל עוברים 5,000 פועלים. יש מעברים דומים בחשמונאים ומכבים. זה כבר לא קשור לתיאום הביטחוני – הפלסטינים יודעים שהמחיר שהם עלולים לשלם הוא כבד".
אתה לא מוטרד מהאפשרות שכל אזרח פלסטיני יוכל להתלונן נגדך בהאג? זה לא גורם לך לחשוב ולפעול אחרת?
"חטיבה היא גורם טקטי. ממני ומטה - זה לא רלוונטי. אני מניח שהדרג הבכיר מתעסק בזה. אני מכיר את זה, אני שומע הערכות מצב אני מבין את המורכבות של הדבר הזה. אנחנו פועלים לפי אמות מידה שלא היו מביישות שום צבא בעולם ולראיה הקיץ האחרון. תיארתי לך הפרות סדר בלילה, שבהן האיום על כוחותינו נמשך שש-שבע שעות ברצף, ובקצה נהרג פלסטיני אחד שיידה אבנים מקלע מטווח קצר. המצב יכול היה להיות הרבה יותר חמור. אני והכוחות שלי פועלים בסטנדרטים מאוד גבוהים. הייתה לנו חדירה דרך הגדר. מוצאים אישה בהיריון עם ילד בן שנתיים. היא הולכת לקבץ נדבות. לפי ההנחיות החייל אמור לעכב אותה שלוש שעות. אין חייל צה"ל אחד שלא יסובב אותה ויחזיר אותה לכפר אם תיאורטית הוא יכול אחרת".
עולות ספקות לגבי המידה שבה חיילי צה"ל מבינים את קוד חניבעל שנועד למנוע חטיפת חיילים. הפקודים שלך מבינים?
"אנחנו מסתובבים עם פנקס שמסביר כל דבר ודבר, ולא בגלל שאתה פה. הוראות הפתיחה באש ברורות. יש את זה לכל מפקד מחלקה ומעלה. מה מותר ומה אסור, גם בכל הנוגע לנוהל חניבעל. אני לא מחכה שייחטף חייל, ואני לא מוטרד רק מחטיפת חייל - יש גם אזרחים ישראלים שנכנסים לקלקיליה ולכפרים באזור ואני מוציא אותם כל יום. חלקם מתקנים כלי רכב, חלקם מבקרים. יום אחד זה יגמר אחרת".
אולי הקצינים מבינים את הפקודה אבל הלוחמים נותנים פרשנויות.
"הפקודה מאוד ברורה. היא אומרת שעליך לעשות כל מה צריך מבלי לפגוע באדם שנחטף. אם אתה עלול לסכן אותו עליך להפעיל שיקול דעת. זו לא מתמטיקה מדויקת. קודם כל להפגין נחישות בפעולה ולעצור את החטיפה. ביו"ש זה פשוט יותר, כי האחיזה שלי היא פשוטה יותר. אם תחטוף לי אדם לקלקיליה בתוך חמש דקות אני סוגר אתה העיר ויש ריצה מהירה פנימה וניסיון לשים את היד על האדם. בביקור האחרון של האלוף אצלנו הוא הקפיץ לנו כוח לקלקיליה כדי לראות תוך כמה זמן אנחנו מגיבים בתרחיש של חטיפה ובאיזה היקף כוח. אני חושב שהיינו בסדר".
מה דעתך על תחקיר שנעשה על ההפגנה שבה מת סגן השר הפלסטיני זיאד אבו עין? הכוח פעל כשורה? אתה מבין שאירוע דומה יכול ליצור אפקט של כדור שלג.
"ממה שאני ראיתי בתחקיר, הכוח פעל בהתאם למצופה. לא הפעיל אלימות מעבר למה שהיה צריך, ופעל באמצעים לפיזור הפגנות. רואים בסרטונים שאין קשר בין ירי הגז שנעשה בזמן מסוים לבין זה שתפסו אותו בזמן אחר והוא התעלף ולבין שזה שהעניקו לו טיפול רפואי. מצד שני, לא אסכים שמישהו ירים יד על חייל צה"ל, כמו שאני לא רואה מצב שבו חייל חוטף מטח של אבנים כשהוא מאחורי מחסה".
אנחנו חולפים עכשיו על פני טרמפיאדות ורואים נערים עוצרים טרמפים. זה מחזיר אותנו למקרה החטיפה של שלושת הנערים בקיץ האחרון.
"לצערי הרב יש עדיין הרבה בני נוער שתופסים טרמפים. אנחנו מחזקים את הכוחות במרחב הזה, ולא היינו צריכים את אירוע חטיפת ורציחת הנערים כדי להיערך לזה. אנחנו משקיעים במצלמות ובבטונדות שנועדו למנוע דריסה, כדי שהמצב יהיה נשלט בצורה טובה. אין 100%".
("מערכת וואלה! חדשות", יום חמישי, 15 בינואר 2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

פיגועים בגולן הם רק עניין של זמן

אם תשאלו את תא"ל איתי ברון מה יקרה במזרח התיכון ב־2015, הוא יתמצת במילים: "המשך הבלאגן" · בראיון בלעדי ל"ישראל השבוע", ראש חטיבת המחקר היוצא באגף המודיעין משרטט דיוקן של אזור אלים ומורכב - וכמעט לא מספק סיבות להישאר אופטימיים

http://www.israelhayom.co.il/article/250531


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/566x349/public/images/articles/2015/01/15/14213420303392_b.jpg]

אחרי הצל"ש, מפקד מגלן חוזר למנהרות הטרור

אחרי הצל"ש, מפקד מגלן חוזר למנהרות הטרור\ מאת אמיר בוחבוט

מפקד היחידה המובחרת מספר בראיון לוואלה! חדשות על מרפאת הנפץ בה נהרגו שלושה מפקודיו, על האתגר בלחימה בתת-קרקע ועל רוח הלחימה שהביאה ציון לשבח ליחידה

היום ה-23 של מבצע "צוק איתן", שעת לילה מאוחרת, לוחמי יחידת מגלן ניצבים על קו גדר המערכת בדרום רצועת עזה, מוכנים להתגנב בחשאי למרחב חאן יונס בניסיון לאתר מנהרה התקפית של חמאס שנחפרה מתוך מרפאה, שני קילומטרים בעומק הרצועה. ברגע האחרון הוחלט בפיקוד הדרום להחזיר את הכוחות לשטחי הכינוס ולשנות את שיטת החדירה.

בלילה שלמחרת נכנסו כוחות מגלן כשהם מלווים בכוחות שריון ובצורה לא חשאית כלל עם אור ראשון וכיתרו את המרפאה החשודה. מיד החלו הכוחות בהליך שגרתי של שלילת האפשרות למילכוד המרפאה, סרקו את המבנה ביסודיות ולבסוף גם איתרו פיר מנהרה.

מפקד היחידה, סגן-אלוף י' נכנס למבנה המרכז הרפואי ובחן אותו. לאחר מכן, התפרסו הכוחות והגנו על המרחב. לפתע נשמע פיצוץ עז ופטריית עשן היתמרה מעל המבנה. חמאס הפעיל חביות מלאות בחומר נפץ שהוטמנו על ידו ליד עמודי היסוד של המרפאה, שקרסה תחת חלק מלוחמי היחידה שנותרו במבנה. כוחות השריון שליוו את אנשי היחידה המיוחדת פתחו באש ומנעו ממחבלים להתקרב לאזור, אם כי החשש שמא בהמולה יצא מחבל מפיר המנהרה וחטף חייל לא הוסר במהרה.

"אני רואה מחזה לא ייאמן, ענן אבק, פיצוץ מחריש אוזניים, פצצות מרגמה שנופלות וירי", נזכר מפקד מגלן ברגעי התופת. "החשש שלנו היה שפיר המנהרה נפתח ומחבלים ינסו לחטוף לוחמים שהיו במבנה. לוחמים ומפקדים הסתערו פנימה לתוך המבנה לתוך התופת. בלי לחשוב פעמיים, למרות שמי אמר שאין עוד מטען?".

מפקדי הכוח - מפקד היחידה י', סגנו רב-סרן לירון, ומפקד פלגת הלוחמים סגן גלעד הסתערו אף הם בנשקים שלופים לתוך המרפאה, מוכנים ודרוכים להיתקלות עם כוחות חמאס. "שמענו צעקות וירו עלינו פצמ"רים", נזכר רב-סרן לירון, "הגבנו בהתקפה. גם באמצעות ירי טנקים. רצינו שהאויב יבין שכאן לא חוטפים חיילים". בין לבין, המשיכו הלוחמים לפנות את שברי הקירות והבלוקים בידיים חשופות בניסיון לאתר את חבריהם.

סגן-אלוף י' סיפר השבוע כי הדקות שחלפו מרגע הפיצוץ ועד להשלמת איתור הלוחמים עברו עליו כמו נצח. "יש לי כמה דקות ארוכות שאני לא מוצא את כולם ומתלבט האם להכריז 'חניבעל' (אירוע חטיפת חייל. א"ב)". הכוחות בשטח דרשו פינוי מוסק מהמתחם, אך הבקשה נענתה בסירוב בשל החשש שהחמאס יצליח ליירט מסוק שיוזנק למקום התקרית בעומק הרצועה. לבסוף, הוחלט לפנות את הפצועים לשטח מדינת ישראל על גבי טרקטורונים של "יחידת הניוד" המיוחדת המתמחה בנהיגת שטח מורכבת, אחרי שקיבלו טיפול מציל-חיים מרופא היחידה, סרן גיא, שקיבל השבוע צל"ש אלוף פיקוד מרכז בגין האומץ והגבורה שגילה תחת אש.

האירוע הקשה הסתיים: סמל-ראשון מתן גוטליב, סמל-ראשון עומר חי וסמל-ראשון גיא אלגרנטי שקיבל צל"ש על פועלו בקרב נהרגו, ועוד 20 לוחמים נפצעו בדרגות פציעה שונות. השאלה מדוע לא היה מודיעין אודות מלכוד המרפאה בחביות חומרי הנפץ נותרה עדיין פתוחה.

אך אירוע המרפאה היה רק פרק אחד בחלקה של היחידה המובחרת במבצע "צוק איתן", שהחלה את רצף המשימות האינטנסיבי שלה שישה שבועות לפני התקרית הקטלנית העזה, במבצע "שובו אחים" ביהודה ושומרון במהלכו סייעו לוחמיה באיתור שלושת גופות הנערים החטופים מגוש עציון. חלק מהפרקים הגלויים של היחידה נחשפים כאן לראשונה, וחלקם יישארו חסויים כנראה לתמיד.

כוח התערבות מובחר

בתחילת "צוק איתן" ועם גילוי איום החדירה דרך מנהרות, הופנתה היחידה לשמש ככוח התערבות בישובים סמוכי-הגדר. הרעיון היה שברגע שהמחבלים יצוצו בשטח ישראל ויפתחו בריצה לעבר ישוב כזה או אחר, יסתערו עליהם לוחמי הקומנדו של מגלן וינטרלו את האיום. לאורך רוב ימי המבצע, מי שסייר בשטח יכול היה לפגוש את לוחמי מגלן רכובים על טרקטורונים או רכבי שטח אחרים, מחכים להזדמנות להסתער.

סגן-אלוף י' תמצת את תכלית המשימה של לוחמיו בשלב הראשון כך: "מאחר והאיום הוא כדורי, מעל לפני הקרקע ומתחתיו, הוחלט שמגלן בגלל ההתמחויות המגוונות שלה תעמיד מסה קריטית שתפגוש את האויב ותלך אתו 'ראש בראש', בשאיפה להגיע אליו כבר בפתח המנהרה".

יריית הפתיחה מבחינת מגלן ניתנה עת יצאו 13 מחבלים במנהרה ליד קיבוץ כרם שלום מול דרום הרצועה. חוליית חמאס כבר יצאה מפתח המנהרה ונפרסה בשדה, אבל אחרי שהבינה כי זוהתה, החליטה לחזור לתוך המנהרה. בתיעוד הזכור היטב מהאירוע נראה כיצד פצצה שהטיל כלי טיס "עוקבת" אחרי מחבלי חמאס לפתח המנהרה. יחידת מגלן היתה מעורבת גם בתקיפה עצמה, וגם מאורח יותר בסריקות בפיר המנהרה ומסביבו.

לוחמי יחידת מגלן עוברים את אחת ההכשרות המורכבות והקשות ביותר בצה"ל. היחידה הוקמה בסוף שנות ה-80' כיחידת נ"ט מתקדמת, אך מאז היא צברה כשירויות רבות בזכות איכות לוחמיה ובהתאמה היא קיבלה אחריות על מבצעים מיוחדים. אחת מאותן כשירויות מיוחדות היא הלוחמה בטווח התת-קרקעי.

"את המנהרות הראשונות פגשנו בכפר מרון א-ראס בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה ומאז נצבר הידע ביחידה", סיפר מפקד היחידה, "מנהרה מבחינתנו זה יעד מבוצר חפור מתחת לקרקע. צריך לשים לב שאנחנו לא מעצימים את האויב עם המנהרות הללו. יש לאויב חסרונות רבים כשהוא במנהרה. הוא מנתק אחיזה עם המציאות, יכולת הפיקוד שלו נפגעת ושם הוא אמור לפגוש אותנו".

"שהתת-קרקע יהפוך לבית הקברות של אויב"

למרות קור הרוח והביטחון העצמי שמפגינים מפקד היחידה ושאר מפקדיו בתחום התת-קרקע, הפך איום המנהרות לנושא מרכזי במבצע "צוק איתן". במערכת הביטחון ומחוצה לה מהדהדת עדיין הביקורת נגד צה"ל על כך שלא הכשיר מספיק יחידות וחטיבות ללוחמה מסוג זה ולא פיתח מספיק יכולות לטיפול במנהרות, מה שגרם להתארכות משך האיתור, המיפוי והשמדת המנהרות.

"צריך להדגיש שהמנהרות לא הפתיעו אותנו. פיתחנו מולן יכולות, אבל תמיד יש מה לשפר, בדגש על הכנה מנטאלית לגבי עומקן ואורכן ובתיאום הציפיות מעצמנו למה אנחנו מסוגלים כשאנחנו פוגשים מנהרה", הסביר מפקד מגלן, שהודה גם כי מנהרה "זה כמו לונה פארק. אתה מביט ברכבת ההרים, רואה את המסלול שלה, מבין מה היא עושה, אבל כשאתה עולה עליה אתה עדיין דרוך ומעט לחוץ. זה טבעי. אנחנו צריכים לדאוג לכך שתת-הקרקע יהפוך לבית הקברות של האויב".

הסיוע לסיירת הצנחנים

במהלך "צוק איתן" פעלה היחידה גם בשיתוף כוחות אחרים, תוך שהיא מנצלת את יכולותיה המיוחדות. מקרה אחד כזה אירע בשבוע הראשון לתמרון הקרקעי, אז התלווה סרן גלעד, מפקד פלגת הלוחמים ככוח קומנדו לגדוד הסיור של הצנחנים במרכז חאן יונס. סיירת הצנחנים ניהלה קרב קשה במהלכו נפצעו למעלה מ-20 לוחמים, בהם סגן מפקד הסיירת, רב-סרן חגי בן ארי, שנפגע באורח קשה מאוד (לימים, כשהוא מאושפז מחוסר הכרה בבית החולים, מינה אותו מח"ט הצנחנים, אלוף-משנה אליעזר טולדנו למפקד סיירת צנחנים).

סרן גלעד וכמה מהצלפים ביחידה הסתתרו ונפרסו בבית פלסטיני סמוך להיתקלות הכוח מסיירת הצנחנים. סרן גלעד ביקש לשפר עמדות כדי למנוע ממחבלים להתקרב למקום אך נענה בשלילה. הוא קיבל החלטה, הכוח בפיקודו שבר קיר ועבר לבית שכן. שתי דקות אחר כך, זיהה הכוח שני מחבלים מתקרבים.

מפקד פלגת הלוחמים סיפר על השניות הדרמטיות: "הצלף זיהה שני מחבלים מסתננים למרחב שלנו. ממש לאזור הבית בו אנחנו ממוקמים. אני מאשר לצלפים לפתוח באש. המחבל הראשון נופל. המחבל השני מסתתר מאחורי משאית בזווית מאוד קשה. הצלף מוריד גם אותו. מחבל שלישי ששימש כתצפיתן זוהה על ידי הצלפים מציץ ממבנה מספר פעמים. באחת מהן הוא חטף כדור בראש. שינוי המיקום שלנו היה קריטי לזהות את המחבלים מתקרבים. אנחנו תמיד מדברים עם הלוחמים שלנו על וורסטיליות. אנחנו לוחמי קומנדו. איפה שנהיה נסתדר. אני סומך על הלוחמים שלי בכל צורה של התקפה".

במהלך הריאיון משוטט במתחם היחידה קצין שמתנשא לגובה של שני מטרים לפחות. הוא קצין המודיעין שלך היחידה, סרן ר'. אומרים שהוא חד-מחשבה ובעל יכולת ניתוח נדירה. דמות ששווה הרחבה. בזכות המידע שהביא ועיבד מהמערכות השונות - מלוחמיו בשטח ועד לאנשי השב"כ, הצליחה היחידה להיות מעורבת בפעולות התערבות למניעת חדירת מחבלים, התמרון הקרקעי הרחב, איתור מנהרות, סיכולים ממוקדים שבהן השתתפה היחידה ושני מבצעים מיוחדים עליהם לא ניתן לכתוב מפאת איסורי צנזורה.

מודיעין איכותי מייצר ליחידה הזדמנויות רבות לפעולה. כך היה בין היתר בקרב מול פלוגת "קאררה" המיומנת של חמאס בדרום הרצועה, אז חיסלו לוחמי מגלן 12 מחבלים בקרב שהפך לשם דבר ביחידה.

"בשורה התחתונה, חשפנו שתי מנהרות התקפיות שנחפרו לשטח ישראל, ארבע הגנתיות בשטח הפלסטיני. הרגנו 69 מחבלים, 17 מתוכם במגע קרוב, וביצענו פעולות שלא ניתן לדבר עליהן", סיכם מפקד היחידה לפני שעלה לג'יפ בדרכו לצפון לדיון הערכת מצב בפיקוד בצפת לאור המתיחות בגבול הלבנון בשבוע שעבר. למרות הצל"ש שקיבלה היחידה מהרמטכ"ל גנץ השבוע, מסביר מפקד היחידה כי מגלן צריכה עדיין לשפר את יכולותיה בתחום המנהרות, כדי להדביק את הקצב בו מתקדם האויב. ייתכן שבפעם שלוחמיו יתמודדו מול אויב שיצוץ מפתח מנהרה, יהיו אלה לוחמי חיזבאללה.

("מערכת וואלה! חדשות", 05.02.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מעולם לא נתתי לפציעה להטריד אותי\ מאת אבי צור ואתי אברמוב
על השירות ביחידה המובחרת >> על הפציעה בה איבד את רגלו >> על הפיקוד על יחידות העילית: 'דובדבן' וה'גדעונים' >> על מסע הכומתה אותו עשה שלוש פעמים עם פרוטזה >> על הפיקוד על הלוחם אהוד ברק, שהתחפש לערבי במבצע של 'דובדבן' >> על בחירתו להתגייס למשטרה במקום לפקד על גדוד בצנחנים >> על הרגעים הקשים במהלך ההתנתקות >> ועל המלחמה הסזיפית בפשע >> ראיון נדיר עם ניצב אורי בר־לב, מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, שעונה לראשונה לאלה שקראו לו 'נאצי' במהלך ההתנתקות: "אגוז אחד עושה רעש בקופסה ריקה יותר ממאה אגוזים"

אחד הדברים שניצב אורי בר־לב, מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, שונא לדבר עליהם, הוא עובדת היותו נכה צה"ל, קטוע רגל, מפעולה בתוך שטח אויב שהשתיקה יפה לה עד עצם היום הזה. "אני יודע שזה נשמע מצ'ואיסטי", הוא אומר, ספק מתנצל, בראיון ל'הלוחם', "אבל אף פעם לא ישבתי עם עצמי ואמרתי: 'אוי ואבוי מה קרה לי'. הפציעה לא עיצבה לי את החיים באף תחום, זה לא סוף העולם. לא יתרון, אבל בטח לא חיסרון".

זה מה שאתה אומר כשאתה בא לבקר קטוע טרי?
"בהחלט. כשאני מגיע לבקר קטוע טרי, יומיים־שלושה אחרי פציעתו, מספר לו על עצמי, שתפקדתי עם פרוטזה כמפקד יחידת עילית, לא ויתרתי על תחביבים כמו סקי או צלילה, אני מעביר את המסר, שקטיעה זה לא דבר מגביל. היום יש מפקדים וקצינים קטועי גפיים ביחידות הכי טובות, מקומות שדורשים רמה מאוד גבוהה בכל קנה מידה".
בחודש אוגוסט האחרון פיקד בר־לב על פרויקט הדגל של המדינה - ההתנתקות מחבל עזה. כמפקד המחוז הדרומי שמע את כל הסיפורים של המפונים, השתתף בשמחותיהם וברגעי העצב, ולבסוף פינה אותם 'בנחישות אך ברגישות'. "היה צריך לתת להם זמן לפרוק רגשות", הוא מסביר ממרחק שבעת החודשים שעברו. "30 שנה הם הרגישו שהם החלוצים, הסיירת. כל אחד אמר להם: 'אם לא אתם באלי סיני, מחר יפלו פצצות מרגמה באשקלון, או ייהרגו ילדים בירושלים ותל אביב'. ופתאום היתה החלטה של המדינה והם צריכים להתפנות. עולמם חרב עליהם. זו לא היתה השתלטות בלתי חוקית. לא היתה שם מרפסת אחת שנבנתה שלא על פי חוקי המדינה. הם באמת ראו עצמם כמו הילד ההולנדי שהחזיק את האצבע בתוך החור שבסכר".
בר־לב, 47, נולד במושב עין־ורד. כשהיה ילד עברה משפחתו למשמר־איילון. ישוב בו חזר להתגורר בשנים האחרונות, הפעם עם אשתו, וארבעת ילדיו בני 22, 20, 19, 14. דומה כי המצוינות ליוותה אותו מאז ומעולם. כך למשל, את התיכון סיים עם תואר אקדמי ראשון בהנדסה. ב־77' התגייס לסיירת 'שקד' המיתולוגית, ועבר מסלול פיקוד וקצונה בהנדסה קרבית. בשנות ה־80', כמ"פ צעיר, פיקד על ארבעה לוחמים, שנשלחו לפעולה מעבר לגבול. בגמר הפעולה המוצלחת כשלעצמה, כשהם כבר שהו בשטח ישראל, אחד הממצאים, אותו הביאו מהשטח, התפוצץ. בר־לב וחייליו נפצעו קשה.
הפיצוץ השאיר את בר־לב קטוע רגל מתחת לברך. בעצם נכה, אבל רק בהגדרה.
בר־לב: "מעולם לא נתתי לפציעה להטריד אותי. הייתי משוכנע שאני חוזר לשרת כמ"פ".
לא צריך שתי רגליים בשביל להיות מ"פ בצנחנים?
"שלושה חודשים לפני שנפצעתי, יצאנו עם סיירת גולני למבצע. אחד הלוחמים עלה שם על מטען ואיבד רגל. תוך כדי שאני סוחב אותו על הגב, שאלתי: 'מה קורה?', והוא השיב: 'לפחות תהיה לי וולוו אדומה'. אמרתי לעצמי: 'הבחור התחרפן'. כשהלכתי לבקר אותו בבית החולים, הבנתי שאפשר לחיות די טוב גם בלי חצי רגל. עברו חמישה חודשים ובום, זה נפל גם עלי. עם יד על הלב? כבר אז זה לא נראה לי סיפור. היה ברור לי שאני ממשיך בחיי כרגיל".
שלושה חודשים בשיקום של תל השומר, כולל ביקור חטוף ב'בית הלוחם' וקריאה של הספר "רגל של בובה" של יעקב העליון, שעוסק בסיפורו של בחור צעיר שרגלו נקטעה, הספיקו לו כדי להכריז על כוונתו לחזור לתפקיד המ"פ.
"רפול, שהיה אז רמטכ"ל, אמר לי: 'אין בעיה. תחזור להיות מ"פ טירונים'. כל כך נפגעתי, שעזבתי את הצבא ויצאתי עם חבר לטיול על קרחונים בלפלנד ובנורבגיה. לאחר תשעה חודשים חזרתי והתחלתי לעבוד כמתכנת מחשבים".
הקריירה של בר־לב כאיש היי־טק נקטעה באיבה כאשר אהוד ברק, אז אלוף פיקוד המרכז, קרא לו לשיחה ושיתף אותו במחשבה להקים יחידה מיוחדת בצה"ל שתילחם בטרור. התוצאה: בר־לב הקים והפך למפקד הראשון של יחידת העילית 'דובדבן', כולל שלוש פעמים בהן עשה מסע כומתה, 126 ק"מ בכל פעם, עם אפוד ונשק, והכל עם פרוטזה".
ממתי מפקד יחידה צועד במסע כומתה?
"נכון, בדרך כלל מפקד היחידה לא עושה את זה. במקרה הטוב עושה את זה מפקד הפלגה עם מפקדי הצוותים. זה משהו שעשיתי דווקא בגלל הנכות, כדי שלא יתחיל דיון - הוא לא יכול, הוא כן יכול. כמפקד, זה לא משהו שאתה יכול לוותר לעצמך, אתה משמש דוגמא".
בצה"ל לא הרימו גבה?
"אם היתה הרמת גבה, לא הרגשתי, או שהיא עברה מהר מאד".
בסיום תפקידו בדובדבן נשלח בר־לב לשנה בפיקוד ומטה (פו"מ), שלאחריה היה אמור להשתבץ כמג"ד בחטיבה 35 של הצנחנים. אלא שטלפון מאסף חפץ, אז ראש אגף מבצעים של המשטרה, שוב קטע את התכנון המקורי. "חפץ ביקש ממני להקים את יחידת 'הגדעונים'", נזכר בר־לב. "אמרתי לו: 'לא רלוונטי, אני הולך להיות עכשיו מג"ד בצנחנים'. הפעילו עלי לחצים, ואחרי התלבטויות הסכמתי לבוא לשנה. בפועל, בתום השנה הרגשתי מחובר ומחוייב ליחידה וללוחמים. במשך ארבע וחצי שנים פיקדתי על 'הגדעונים' והחלטתי להישאר במשטרה".
בציבור, היחידות הללו נתפסות כיחידות של 'מסתערבים', למרות שהן עוסקות במגוון רחב של פעילויות נגד טרור. אני מבין שמדובר ביחידות שהשתיקה יפה להן. יחידות שבהן ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא לפעמים כחוט השערה. האם אתה יכול לחרוג ממנהגך ולשתף אותנו במבצע או שניים, כדי שפעם אחת ולתמיד הציבור יקבל איזשהו רמז במה מדובר?
"זה קרה במוצ"ש, כשהייתי בדרך הביתה עם אשתי והילדים. קיבלתי מידע מאד מסווג על מכונית 'פסאט' לבנה, שעושה את דרכה לירושלים, כדי לבצע פיגוע בבית כנסת. כל מה שקיבלתי היה סוג הרכב ושלוש ספרות אחרונות שלו. הורדתי את האישה והילדים על הדרך ודהרתי לירושלים, שם חברתי לרכב של היחידה שזיהה 'פסאט' לבנה העונה על התיאורים. בשלב מסוים הוא נעמד ברמזור אדום, מרחק 70 מטרים מבית כנסת הומה אדם. לא היה זמן למחשבות מיותרות. למרות שראש השב"כ היה איתי על הקו, קיבלתי את ההחלטה: נכנסנו ב'פסאט' בכל העוצמה, ואז קפצנו מהרכב עם נשקים שלופים. ברכב שכבו ארבעה פלשתינים שמעצמת ההתנגשות נחבלו קשות. בחיפוש ראשון לא מצאנו כלום. בחיפוש יותר מדוקדק מצאנו רימון יד על רצפת הרכב. בחקירה התברר שאחד המחבלים התכונן להשליך אותו תוך שניות אל תוך חלון בית הכנסת. זו היתה פעולה מתוכננת. בנסיעה מוקדמת הם אפילו זרקו אל בית הכנסת אבן כדי לאמוד את המרחק מהכביש".
אחד הראשונים שהגיעו כדי לחזק את ידי הלוחמים היה ראש הממשלה יצחק רבין. "שאלתי אותו מה היה קורה אם היה מתברר, שהרכב שבו נכנסנו, לא היה הרכב הנכון. האם היינו מקבלים גיבוי לו פגענו באזרחים תמימים, שהפכו למשותקים לכל ימי חייהם. רבין והיועץ המשפטי שלו, בהגינותם הרבה, הודיעו שבמקרה של כישלון, לא היו עומדים מאחורינו".
תן עוד דוגמא.
"באחת הפעילויות נתתי הוראת פתיחה באש על רכב מסוים. וזה לא כמו בסרטים, שכל אחד יורה שני כדורים ונגמר. כל אחד מהלוחמים רוקן על הרכב את כל התחמושת שהיתה לו. עד שניגשתי לרכב וזיהיתי בפנים ארבעה מחבלים הרוגים עם קלצ'ניקובים ומטענים, נהיה לי שיער לבן. כי ברור לי, שאם במקום מחבלים אני מגלה בפנים את הירקן, אשתו ושני ילדיהם, אני בבעיה. ככה זה אצלנו. כשפעולה נגמרת בהצלחה, אז יופי, מקבלים בקבוק שמפניה ומחמאות: 'אתם גדולים מהחיים'. ואם זה נגמר אחרת, זה רק אנחנו לבד, מול האמת הקשה".
יצא לך להתמודד מול אמת קשה שכזו?
"למזלי הגדול לא".
בר־לב מצטנע ולא מספר, אבל עבודת מודיעין אצל כמה ממקורביו, מתברר כי בעקבות הפיקוד על היחידות המיוחדות הוענקו לבר־לב צל"ש רמטכ"ל, צל"ש אלוף פיקוד ועיטור מיוחד מהמשטרה על פעילות במבצעים מיוחדים. כששאלנו אותו עליהם, הוא ביקש בנימוס לעבור הלאה. מידע נוסף שהצלחנו לגלות הוא שבעבר פיקד על אהוד ברק, בזמן שזה היה סגן הרמטכ"ל. זה קרה בשנת 1987, כשבר־לב פיקד על יחידת 'דובדבן'. החברים מספרים כי ברק הגיע לביקור ביחידה בזמן שהלוחמים התכוננו לצאת למבצע בצפון השומרון. בר־לב הציג לברק את המבצע וברק הודיע באופן ספונטני כי הוא רוצה להצטרף למבצע כלוחם. בר־לב תדרך את כל הצוות, כולל הלוחם ברק, שצורף לצוות, התחפש לערבי ויצא עם הלוחמים. במבצע המוצלח לכדו הלוחמים שישה מבוקשים ואמצעי לחימה רבים.

"ההתנתקות"

אחרי השירות ב'גדעונים' נשאר בר־לב במשטרה. בתחילה כמפקד היחידה המרכזית בירושלים, בהמשך כעוזרו של אסף חפץ, מי שהביא אותו למשטרה והפך למפכ"ל, ולאחר מכן כמפקד המרחבים איילון וירקון, סגן וממלא מקום מפקד מחוז המרכז, ראש אגף המודיעין, ומדצמבר 2004 מפקד המחוז הדרומי. במילים אחרות: האחראי העיקרי מבחינת המשטרה על גזרת ההתנתקות מגוש קטיף.
בר־לב: "ההתנתקות לא הסתכמה בהפעלה מבצעית מהחפ"ק. שנה לפני הפינוי התחלנו להערך מבחינה מבצעית ומנטלית, ובמקביל, קיימנו משא ומתן מתמשך עם המנהיגות. לא היה רב חשוב במדינה שאיתו לא נפגשנו לפחות פעם או פעמיים. הכל כדי שלא יישפך דם. זה הוכיח את עצמו בכפר מימון ובאופקים וגם בהתנתקות עצמה".
ומה עם הקיצוניים שחיכו לכם על הגגות, שקראו לך 'נאצי'?
"אגוז אחד עושה רעש בקופסה ריקה יותר ממאה אגוזים. בגוש קטיף חיו בין 8,000 ל־9,000 איש, רובם המכריע מלח הארץ ומיעוט קטן מאד של קיצוניים. בסוף, אף אחד לא שלף סכין, לא ירה ירייה ולא הניף מקל".
מה עבר עליך בשבועות של ההתנתקות?
"ראשית, זו הפעם הראשונה ששני גופים כמו המשטרה והצבא עובדים יחד למען מטרה משותפת שהונחו לבצע ע"י הדרג המדיני. חשוב לציין שגם אנחנו במשטרה וגם בצבא, במיוחד דן הראל, אלוף פיקוד דרום ואני, הנחנו את האגו המבצעי בצד וישבנו ותכננו יחד איך ניתן לבצע את המשימה הרגישה הזו ללא פציעות בגוף ובנפש. שנית, אתה עובד סביב השעון. כל הזמן עסוק בלנהל 20 אלף איש, לתכנן מה עוד אפשר לעשות, ואיך זה יעבור חלק. אתה נפגש כל הזמן עם המפקדים והשוטרים המפנים, שומע אותם, בשתיים בלילה עושה הערכת מצב מה יקרה בשש בבוקר, ואז יש לך שעה להתקלח, להחליף מדים, ולשים קצת את הראש".
מה היו הרגעים הקשים ביותר עבורך במהלך ההתנתקות?
"לפנות את בית הכנסת בנווה־דקלים מקהל מתפללים המורכב ברובו מוותיקי הישוב. הם אנשים כמוני, כמוך. להגיע למשפחה שהאבא, בן 74, היה 30 שנה מחנך בבית הספר ועכשיו הוא חולה סרטן ומתקשה באריזה. או להגיע ביום הפינוי לבית של 'הסבתא של נווה־דקלים', שהיתה גם ממפוני ימית וחוגגת יומולדת 75 באותו היום. אתה שומע אותה והלב נקרע".
יש משהו שממש הדיר שינה מעיניך?
"החשש שלא נוכל לחיות יחד אחרי הפינוי. שתינוק אחד ייפגע או יפול מידי אימו ובכך תיפתח קטסטרופה".
מה דעתך על האמהות של גוש קטיף שדחפו את התינוקות לפני השוטרים?
"זה עורר בי תחושה של צער על אותם ילדים ובעיקר חוסר הבנה".
כשראית את פינוי עמונה, הרגשת סיפוק שאצלך זה היה אחרת?
"לא הייתי שם ואני לא יכול להסביר מהצד, מי הטוב ומי הרע. מה שבטוח הוא שאזרח צריך לדעת מה גבולות החוק ותפקידנו לטפל במתפרעים. אי אפשר להשוות את עמונה לגוש קטיף. בגוש קטיף היה מדובר באזרחים שומרי חוק, כולל זקנים, וילדים. בעמונה היו בני נוער".
ובכל זאת, מילה על כך שהמשטרה לא יצאה מזה טוב.
"מעטים המקרים שהיא יוצאת טוב. לצערי. הכי נוח להאשים את המשטרה".
אתה בקשר עם מפונים?
"בהחלט. למשל, האדם שכתב את המזוזה האחרונה בנווה־דקלים, הוזמן והגיע לפני כעשרה ימים למחוז וקיבע אותה בחדר הישיבות החדש שלנו. אני בקשר עם ראשי המתישבים. חלקם, כמו זבולון כלפה, פועלים ללא לאות להקמת ישובים קהילתיים חדשים בסמוך לשומרייה, שיורכבו בעיקר מתושבי גוש קטיף".
איך עליית החמאס משפיעה עליך, כמפקד מחוז שגובל עם מצרים ועזה?
"בתחום האחריות שלי זה לטפל בכל אירוע פלילי או פח"עי. אני משתדל לעשות את זה הכי טוב שאני יכול מבחינה מבצעית, במטרה כמובן למנוע פגיעה בביטחון האזרחים ורכושם. בשורה התחתונה, פחות מעניין אותי אם זה בא מהחמאס או מהתנזים".
גנבו לו שני טרקטורונים מהחצר בשנות שירותו של אב המשפחה, עברה משפחת בר־לב מספר בתים בין ירושלים וכוכב יאיר. את אשתו הכיר כקטוע רגל, מה שלא מנע ממנו לשלוח את ילדיו לשרת בהכי קרבי שיש. עקב תפקידו, הוא לא נמצא הרבה בבית, מה שאולי מסביר איך גם הוא נכנס לאחרונה לסטטיסטיקת קורבנות הפשע בארץ, אחרי ששני טרקטורונים נגנבו מחצרו. "פשיעה זו בעיה חברתית, בעיה סבוכה במהותה", הוא מנסה להסביר את המוטו שלו כמפקד מחוז. "לך ותגדיר מה התפקיד של המשטרה. צבא, אני יודע מה התפקיד שלו. הוא כובש גבעה, משמיד אויב. הוא הולך באופן אבסולוטי, הורג את האויבים. בזה הוא ניצח או לא ניצח".
"במשטרה הרי אף אחד לא אומר לנו בפקודת המבצע: תשמידו את העבריינים. זה לא עובד ככה. יש אחוז מהאוכלוסייה שחי מעבריינות. הוא קם בבוקר ואומר לעצמו: ממי אני חוטף תיק, למי אני מוכר את הסמים שיש לי. הוא מתפרנס מזה, ואני הסיכון המקצועי שלו. אם אני הייתי מתעלל בו, מביא אותו לחבל התליה, מנפנף אותו במרכז העיר, כולם היו רואים ואומרים: לא כדאי להיות סוחר סמים. בפועל העבודה שלנו זה להילחם בפשע במסגרת החוק ועל פי מגבלותיו, וזה מסובך, בייחוד כשחלק גדול מכוח העבודה שלנו, ואני שונא להשתמש בזה כתירוץ, נאלץ לעסוק במלחמה בטרור ובפיגועים".
"לצערי, רוב רובם של האזרחים שומרי החוק לא מעריכים את עבודת המשטרה. אחרי שאני רואה בשטח איך השוטרים שלי עושים הכל כדי לחזור הביתה עם עוד סיכול של גניבה, או פריצה, או אלף סוגי פשע אחרים, אני יכול לומר באחריות: יש לנו משטרה מצוינת בארץ".
"יחסית לעולם המערבי, רמת הפשיעה כאן היא מהנמוכות, איפושהו בין בלגיה ללוקסמבורג. הבעיה שאנחנו כשוטרים לא אחראים על החינוך ואנחנו לא יכולים להיות נוכחים בכל בית בישראל בערב שבת ולבדוק האם צעיר זה או אחר לוקח עימו סכין לבילוי. אני יודע שזה באופנה להאשים את המשטרה, אבל זה לא הגון להאשים אותנו בחוסר התרבות במדינה, באלימות הגואה ובחינוך הקלוקל".
גם במחוז הדרומי לא מסתפק בר־לב בפיקוד מהמשרד, אלא יוצא לשטח. "בתחילת כהונתי, למשל, סיירתי בקריית גת, אשקלון, באר שבע ובדימונה. ב־11 בלילה חייגתי 100 באחד מהרחובות בדימונה. לאחר שהמוקדנית ענתה לי, אמרתי לה: 'שלום, מדבר אורי מפקד המחוז. אני מבקש שניידת תגיע לרחוב הסנה פינת טרומפלדור. אחרי כמה שניות של דממה, שאלה אותי המוקדנית: 'מי זה'? אמרתי: 'אורי, מפקד המחוז'. אחרי כמה רגעים הגיעה לשם ניידת שבתוכה שני שוטרים מאד חשדניים. אמרתי להם: שלום, אני האורח שלכם לשעתיים הקרובות, בואו ניסע".
אולי הם היו נחמדים וזריזים כי מפקד המחוז היה בניידת?
"אני מציע לך להצטרף ללילה אחד, למשמרת של שמונה שעות, בניידת סיור, ואני מבטיח לך שאחרי זה גם אתה תהפוך ל'גרופי' של המשטרה. תראה מה עובר על שוטר בשמונה שעות. עם מה הוא צריך להתמודד, מצבים בלתי אפשריים, שאין להם פתרונות בית ספר. כדי לטפל ברובם אתה צריך חוכמת חיים ואורח רוח. כל מפגש פשוט עלול להתפתח לקטטה המונית אם השוטר לא יודע לטפל בו נכון. שוטר צריך להיות מקצוען, פרופסור של החיים".
מה קרה לפשיעה במחוז בזמן התנתקות?
"המחוז לא הפסיק לעבוד בתקופת ההתנתקות. המפקדים הונחו לעבודה יצירתית ורצופה שתשפיע גם בתקופה בה יהיו פחות שוטרים ברחובות. קיימנו למשל את מבצע 'עוף החול' בימי טרום ההתנתקות. החדרנו 10 סוכנים סמויים לעבודה ברחבי המחוז ולאחר מספר חודשי פעילות, בסוף ההתנתקות, הופללו 114 סוחרי סמים ואמל"ח במחוז. חילקנו את המחוז לתאי שטח. כל קצין קיבל אחריות אישית על תא שטח ומחוייב לפעול באופן ממוקד לירידת הפשיעה בתא שטח זה, בסיוע יתר גורמי התחנה העובדים עימו. מעבר לתוצאות המדהימות של הירידה בפשיעה, זה חיזק את הסינרגיה בעבודה בין משרדי התחנה השונים".
"יוזמות נוספות שקידמנו הן חוליות ספציפיות ללוחמה בתופעת סחיטת דמי חסות מתוך מטרה להעלות את יכולת ההרתעה של המשטרה ואת מספר התלונות והטיפול בתופעה".
"בעקבות כל הפעולות שבוצעו, וזה רק מקבץ דוגמאות קטן, הצלחנו להוריד את נפח הפשיעה במחוז הדרומי ב־%20. זו ירידה דרמטית! רק בעיר באר שבע יש ירידה של 40%, אבל הירידות קיימות ברובן המכריע של תחנות המחוז. השנה היתה גם ירידה במקרי הרצח וניסיונות הרצח, השוד והאונס. אחד הדברים המשמחים אותי ביותר הוא הירידה המשמעותית במספר ההרוגים והנפגעים בתאונות הדרכים".
"אנחנו כל הזמן מדברים עם המפקדים על מנהיגות, דוגמא אישית ואחריות. אני באמת ובתמים מאמין כי כשאתה מחוייב לעבודה, עובד מהנשמה, לא נתפס לשבלונות אלא חושב כל הזמן על פתרונות יצירתיים המתאימים לבעיות נקודתיות, אתה יכול להוביל מהלכים ולצמצם פשיעה באופן משמעותי".
"סביר שלעולם לא נגיע למצב בו אין כלל פשיעה במדינת ישראל, אבל התפקיד שלנו הוא לייצר הרתעה, לשמור על החוק ועל איכות החיים של האזרחים בדרום, ואת זה אני חושב שאנחנו מצליחים לשפר מיום ליום בעיקר בזכות כל הדברים שהזכרתי קודם: מנהיגות, אחריות ודוגמא אישית של המפקדים. האמת היא שאני מאד גאה בשוטרים ובמתנדבים על הרצינות שלהם והמחויבות לעבודה".
מה אתה רוצה לעשות אחרי השירות?
"אחד מהשניים: או לגדל ארטישוק, או להיות מדריך חבורות רחוב".
ומה עם כניסה לפוליטיקה?
"השתגעתם? אתם צוחקים עלי?"
(מתוך ביטאון"הלוחם" גליון מספר 198, מרץ 2006)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"יש אווירה של אלימות אבל לא חזרנו עשר שנים אחורה"

"יש אווירה של אלימות אבל לא חזרנו עשר שנים אחורה"\ מאת אור הלר

אור הלר יצא לשטח ושמע ממפקד חטיבת אפרים על האתגרים בגזרת מערב השומרון, על רקע ההסלמה באלימות והמשקעים של "צוק איתן"

סמוך למוצב צופים של צה"ל באזור קלקיליה, אפשר לראות היטב את כל מרכז הארץ גם ביום מעונן וגשום. דף המסרים הרשמי של צה"ל מתגאה בכך שהאלימות במזרח ירושלים בחודשים האחרונים לא גלשה לתחומי הגדה, שנשארה בסך הכול רגועה למדי. אלא שמאחורי השקט היחסי בשטחים עומדת עבודה קשה של הרבה מאוד אנשים. אחד מהם הוא אל"מ גיא ברגר, מפקד חטיבת אפרים, החטיבה המרחבית האחראית על מערב השומרון, האחראית בין היתר על אזור העיר קלקיליה.
ברגר הוא צנחן על פי הספר, מה שבסלנג הצה"לי היו מכנים "צהוב": גבוה, ראש גדול, עם הבנה עמוקה של טקטיקה ואסטרטגיה בחטיבה המורכבת עליה הוא מופקד. ברגר צמח בחטיבת הצנחנים, בגדוד 101 ובמגלן, פיקד באינתיפאדה השנייה על סיירת הצנחנים, מפקד גדוד 202, ומפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. 150 אלף מתנחלים מתגוררים בתחומי חטיבת אפרים שאותם הוא צריך לאבטח.
אחרי הקיץ הביטחוני המורכב שעבר על המדינה בכלל ועל צה"ל בפרט, אנחנו מסיירים בג'יפ של ברגר באזור קלקיליה, בגדר ההפרדה, ובציר חוצה שומרון.
"במהלך כל 'שובו אחים' היינו בפעילות נרחבת נגד החמאס בגדה", מספר ברגר בראיון לישראל דיפנס.
"ניהלנו גם לפני פעילות, אבל העמקנו את המערכה בחמאס ב'שובו אחים' וב'צוק איתן'. זה התרכז בשלושה תחומים עיקריים: מעצרי פעילים כמו משוחררי שליט ואחרים, כל אדם שעוסק בטרור, מאבק נגד אגודות צדקה, דעוות כותלות למיניהן, ואגודת ספורט שהייתה כאן, שהבחור שלה נעצר בנמל התעופה בן גוריון בידי השב"כ. כל מי שקשור לחמאס אנחנו עוצרים אותו, חיפושי אמל"ח כמו למשל בסלפית, במהלכם מצאנו קרל גוסטב ואפוד ומחסניות, ופעילות שלישית היא תפיסת כספי טרור. כל הדבר הזה חיבר אותנו לתשתית שהשב"כ אמר עליה שהיא תשתית חמאס אסטרטגית שבראשה עומד בכיר חמאס, סלאח ערורי, שיושב באיסטנבול שבטורקיה, ואחד האנשים המרכזיים ברשת הזו הוא ריאד נאצר שהוא מכפר בגזרתנו, דיר קאדיס. הוא היה איש המפתח של כל ההתארגנות.
"התשתית הקימה חוליות שפעלו בג'נין, חברון, רמאללה וקלקיליה. מתוך 'שובו אחים' והמערכה נגד החמאס עלינו על החוליה הזו. 'שובו אחים' אירע סביב הפיוס בין החמאס לפתח אבל מבחינתנו אין הבדל בפעילות, וגם לצד השני. למנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית זה הדליק הרבה נורות אדומות ההתארגנות הזו. אנחנו קוראים לזה תשתית על-גזרתית. היו שם 150 אלף דולר שאיתם הם קנו כלי רכב וכלי נשק והם רצו לעשות הפיכה בגדה ולהשתלט על הרשות בדומה למה שהחמאס עשה בעזה לפני עשר שנים כמעט. הם התחילו להניע את התשתית על בסיס פיגועי ירי אבל בקצה הם רצו לעשות הפיכה צבאית נגד הרשות כדי שחמאס יהיה בשלטון".
איך הקרינו האירועים בקיץ על גזרת חטיבת אפרים?
"ב'שובו אחים' וב'צוק איתן' ראינו עלייה באירועים שאנחנו קוראים להם 'פטיש חם': אירועי זריקת אבנים ובקבוקי תבערה על הכבישים, מטענים, ניסיונות דריסה, ומאד חיזקנו את תשתית התיעוד שלנו בצירים. זו אחת המסקנות שלנו מהחטיפה בגוש עציון ב-12.6, אבל גם עוד לפני זה עסקנו בכך. המצלמות יעזרו לזהות רכב חטיפה ולסגור עליו מעגל. זה מגביר אחיזה בשטח. תגבור סדרי הכוחות שקיבלנו פה, את גדודי המילואים הגדולים שלנו עם עוד פלוגה, של יוצאי דובדבן, חטיבת כפיר ויחידת עוקץ, וכך יצא שהתושבים פה ביישובים לא הרגישו כמעט את העלייה באירועים האלימים. להיות עם סד"כ גדול זה פעולה מרסנת. אצל התושבים פה בגזרה, אצל חלקם, 'צוק איתן' עבר לידם. ב'צוק איתן' היו תושבים שהתלוננו שאי אפשר לשלוח את הילדים ללונה פארק בתל אביב כי יורים שם רקטות. אמרתי להם 'חבר'ה אם זו הבעיה שלכם, אז אני שמח כי זה אומר שחיילי המילואים עושים פה עבודה טובה. 'צוק איתן' יושב בתודעה של הפלסטינים פה ויש לו גם השפעה מרסנת. ויש גם מרסנים כלכליים. לא חזרנו עשר שנים אחורה".
איך מתבטאת פה העלייה באירועים האלימים מאז הקיץ?
"היו פה הרבה אירועי אבנים, מטעני הבשלה (צמיג בוער על הגדר שיכול להתפוצץ), היו פה הרבה אירועי ירי. בדרך כלל, אנחנו מתמודדים פה עם הפרות הסדר בלי ירי חי. ב'צוק איתן' היו מוקדי הפגנות של מאות אנשים, ובגלל הרמאדאן עיקר ההפגנות היו בלילה, כולל ירי זיקוקים ו'קלע דוד'. ב'צוק איתן' נהרג פלסטיני אחד בגזרה פה בעיירה בית ספא. הייתה פעולה מאד שקולה אבל מאד נחושה".
אתה יכול להחזיק היום את הגדה כמעט אך ורק עם כוחות מילואים ולשחרר כוחות סדירים באופן מהיר ללבנון ולעזה?
"היו לי פה כוחות מילואים מאומנים ומוכנים למשימה שלהם. רובם יוצאי חטיבת כפיר. מפקד הגדוד של הגזרה שלנו עכשיו למשל (גזרת צופים - א.ה.) יעשה פה את המילואים שלו ופה הוא יעשה גם את צו שמונה שלו. אני פוגש פה מ"פ במילואים שמספר לי שזה צו 8 רביעי שלו בגזרה: 'חומת מגן', 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'. אני לדעתי מח"ט המילואים היחיד כמעט שגייס ב'צוק איתן' את כל חטיבת המילואים שלו וגם נלחם איתה, את המלחמה של איו"ש עם איך שהיא מתבטאת כאן. אמרתי להם לחיילי המילואים בשיחת הסיכום: תדעו לכם שגם בסיבוב הבא פה אתם תגיעו לפה. התמהיל פה הוא תמיד גדוד תותחנים, גדוד שיריון, וגדוד חי"ר במילואים. ב'צוק איתן' היו הרבה אירועי מטענים כולל רכב תופת במחסום חוצה שומרון. זה מישהו שהיה יכול להתפוצץ באריאל או בקדומים עם בלוני גז ועצרו אותו במחסום. זה לא מטענים של לבנון, אבל מטען כזה ועושה בהחלט בעיות. קח דוגמא כפר ושמו א לובן ליד בית אריה עופרים. בכל ימות השנה הם עובדים שם והנה הכל נדלק ב'צוק איתן' ונעצרים 12 פעילים של פח"ע עממי של אבנים ובקבוקי תבערה. יש גם מבוגרים שמשלמים לצעירים להוציא פיגועים. המערכה נגד החמאס היא מערכה מתמשכת, ומבחינתנו גם אחרי שדברים נרגעו אנחנו ממשיכים לכסח דשא. פעולה נחושה ואגרסיבית וזכרונות חומת מגן עם הטנקים ברחובות גרמו לזה ש'צוק איתן' עבר לרוב התושבים לידם.
"קח לדוגמא אירוע של הפעלת מטען סלולרי, הפעילו אותו ב-31.8. נוסע רכב, שמים לו צמיג בוער, רוצים שהכוח ייצא החוצה ויכבה את הצמיג ואז להפעיל עליו את המטען עם האומים. על רכב ממוגן זה לא יעשה כלום. חיילים הנמצאים מחוץ לרכב, יכולים להיהרג ברדיוס של חמישים מטר".
מה אתה יכול לומר על מעורבות חמאסית בגזרת חטיבת אפרים? יש היום תאי חמאס עם תשתיות שמנסות להוציא פיגועים משמעותיים?
"היה לנו פה מקרה שבו אצל עצור אנחנו מוצאים מעבדת חבלה בבית. אתה רואה פה תשתיות יותר מורכבות ממה שאנחנו מכירים. הייתי פה מפקד סיירת צנחנים ב-2004 ואז היה עץ חוליה מסודר. היו קרבות ירי ו'סירי לחץ' (נוהל קרב במהלכו סוגר צה"ל על בית מבוקש בשטחים - א.ה.) אבל ידעת מול מי אתה נלחם. היום זה שני חבר'ה שקמים בבוקר ומחליטים לעשות פיגוע. זה לא המחבלים שהיינו מוצאים פעם בשכם. אלה חבר'ה צעירים בני עשרים ובני 16, יוצאים לזריקות אבנים ופיגועי ירי, כמו למשל ליד תחנת דור אלון בכביש 443 לירושלים. זו חוליה מקומית אבל אסור להתבלבל, זו חוליה מקומית מאורגנת מכפר מזוהה חמאס. חלק מהמעצרים מסתיימים בירי וצריך לעשות אותם מסוערבים. יש עצורים שאומרים בחקירה: 'ראיתי מה קרה בעזה ב'צוק איתן', וזה משפיע עליהם לצאת לפעילות. יש בימים האלה אווירה של אלימות אבל לא חזרנו עשר שנים אחורה.
"יכול להיות שמישהו מהמחבלים יש לו אבא שעובד בישראל ויש פה הקשר כלכלי שמרסן את השטח. יש משוחררי עסקת שליט שיושבים בעזה ומנסים להכווין חוליות פה בקלקיליה. זה לא בן אדם וחצי אלא חוליה יותר מאורגנת".
מה מצבה של ה"אינתפידה הלבנה" בכפרים הפלסטיניים בלעין ונעלין שנמצאים תחת אחריות החטיבה?
"גם שם אנחנו פועלים בצורה טובה וזה נרגע. הם מנציחים את הסכסוך על הגדר. סביב 'צוק איתן' זה מאד החמיר. הם מתקשים לגייס היום פעילים. איפה שיש השחתה של הגדר אנשים נעצרים. יש לנו חופש פעולה ומימוש של שליטה מבצעית. אנחנו פועלים לא רק על הצירים אלא גם בדרכים ובכפרים".
איך פועל התיאום הביטחוני עם המנגנונים הפלסטינים?
"באחרונה הוציאו שוטרים פלסטינים אזרח ישראלי בן שישים מכפר סבא שהלך לעשות קניות בקלקיליה כדי לחסוך כמה לירות. 'צוק איתן' והתקופה האחרונה הראו שהפוטנציאל של ההסלמה קיים כאן. בעקבות פגועי הדריסה שמנו בטונדות בתחנות אוטובוס. הטרמפים לא נפסקו אבל יש פחות".
כקצין צנחנים היה לך קשה להיות פה בקיץ כשהמוקד של הלחימה היה בעזה?
"אשתי אמרה לי שהיא שמחה בפעם הראשונה שאני בשטחים. ההישג הנדרש פה הוא אחר. אנחנו מבינים היטב שההשפעה של עזה ושל הצפון על מה שקורה פה זו היא מיידית. ההיערכות שלנו תואמת את האיום ולא את השקט היחסי בשטח. אנחנו לא מתבלבלים. גם אם נראה שיש פה שקט. באיו"ש בשש-שבע שנים האחרונות נעשה תהליך בבניית גדודי המילואים. המילואים פה הם קריטיים כי את הכוחות הסדירים צריך לשחרר כמה שיותר מהר לצפון ולעזה.
"התפקיד שלי זה לאפשר למי שמעליי לנהל את עזה כזירה עיקרית. לי כמח"ט חשוב להבין פה את הלך הרוח שמושפע גם מאל ג'זירה. אני שמח שמדברים עכשיו על החמרת ענישה על פח"ע עממי. הכביש הזה שבו אנחנו נוסעים בשקט עכשיו, היה ב'צוק איתן' קטסטרופה".
אל"מ גיא ברגר מתכוון עכשיו להישאר בצבא כמה שיתאפשר לו. לקבל פיקוד על חטיבת מילואים ובהמשך להתמודד על חטיבה סדירה, עם החלום של כל צנחן: לחזור ולפקד על חטיבת האם, חטיבת הצנחנים.
ברגר משתייך לדור המפקדים בצה"ל שאת השירות הסדיר שלהם העבירו בקו בלבנון, בקבוצת המוצבים שברצועת הביטחון: "העברתי בלבנון את כל השנים הראשונות שלי בצבא בין 1996 ל-2000. זו הייתה תקופה מאוד מעצבת בהקשרים המקצועיים. כל חוט חשבת שהוא מטען. היו מעבירים לנו בקשר מילים לא ברורות ואז גילינו שיש לך עוד 24 שעות במארב. הייתי מ"מ במוצבי טייבה ועיישייה. היום אתה אומר לחייל 'מארב של 96 שעות' הוא חושב שהשתגעת. הבנו היטב מה אנחנו עושים שם. בתחילת שנות האלפיים, כשהייתי מפקד סיירת, המורכבות באיו"ש הייתה מאוד גדולה. אתה הולך בתוך כפר ולוקח באופן סביר שיירו עליך. עכשיו, עשר שנים אחרי, אנחנו מנסים לחזק חדות. עד שלפני שנה התייחסנו לאיום פריפריאלי ושמים מארבי זיג ושם 'אלמנות קש' בבתים. אין לנו מטרה להגביר חיכוך אלא לתפוס מקומות שבהם זורקים אבנים על הציר. דווקא בעזה יש פיתוחי ידע מאוד מעניינים. אני כמפקד בא"ח צנחנים העברתי את הלשביי"ה משטח פתוח לשטח בנוי. היום אין חייל בצנחנים שלא ביצע אימון רטוב. היום בבא"ח יש תווך תת קרקעי. אני חושב שפיתוח הידע עובד טוב מאד. כלקח מלבנון השנייה ההכשרה על שטחים בנויים השתפרה משמעותית. היום תבוא לבא"ח צנחנים, יש שם מסעות של שלושים ארבעים קילומטר. שבוע מלחמה הוא שלושה שבועות. ובתרגילים תראה טנקים וחיל הים וחיל האוויר".
כצנחן אפשר להניח שאתה תומך בחזרה לאימונים של אופציית הצניחה מעבר לקווי האויב?
"אני חושב שלצבא מערבי נכון שיהיו הרבה יכולות. יכול להיות שיהיו בצניחה נפגעים. אנחנו יודעים להצניח כלי רכב ואוכל מים יחד עם הכוח הצונח, כדי שיוכלו לצאת להתקפה".
("ישראל דיפנס", 18.02.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מה מטריד את מח"ט הצנחנים הבא?

מה מטריד את מח"ט הצנחנים הבא?\ מאת אמיר בוחבוט

אלוף-משנה נמרוד אלוני מפקד על חטיבת חי"ר מובחרת במילואים, אחרי שצמח בשורות הצנחנים. בראיון לקראת קבלת החטיבה האדומה לידיו, הוא מספר על צבא המילואים שמקבל הרמטכ"ל החדש

חטיבת המילואים 551 עליה מפקד אלוף-משנה נמרוד אלוני כפופה לאוגדת המילואים 98. אוגדה שנהנית ממשאבים רבים והון אנושי מהאיכותיים שקיימים בזרוע היבשה. למרות זאת, במלחמת לבנון השנייה, החטיבה כשלה במשימותיה. לכן, ענן של חששות מרחף מעל לראשי מפקדיה, שעתידים לפגוש את חיזבאללה בעימות נוסף, שלפי איומי מזכ"ל התנועה, חסן נסראללה, ועל פי הערכות צה"ל זה עשוי להתרחש בטווח הנראה לעין.
למרות היותו מפקד חטיבת צנחנים מובחרת במילואים, הוא בוחר לפתוח את השיחה בינינו בתיאור גדודי המילואים האחרים שהכיר בתפקידיו הקודמים, כאלו שלכאורה מוגדרים פחות איכותיים מאלו שהוא מפקד עליהם כיום.
אלוני, 41, נשוי ואב לארבעה ילדים, מתגורר עם משפחתו מיכל בקיבוץ כפר בלום באצבע הגליל. את הקריירה הצבאית שלו עשה בעיקר בצנחנים ונחשב לאחד מקציני השדה בולטים כיום בצה"ל. הוא פיקד בעבר על סיירת הצנחנים, על יחידת מגלן ועל גדוד הסיור של החטיבה האדומה. אחר כך מונה למפקד החטיבה המרחבית שומרון ולאחר התפקיד המאתגר הזה, קיבל לידיו את הפיקוד על חטיבת החי"ר המובחרת במילואים "חצי האש" במקביל להיותו מפקד בסיס האימונים של פיקוד המרכז בלכיש (בא"פ לכיש. א"ב), שם עוברות רוב יחידות פיקוד המרכז במילואים אימון לפני תעסוקה מבצעית. בקיץ הקרוב הוא יסגור מעגל כשיקבל את הפיקוד על חטיבת הצנחנים הסדירה במקומו של אלוף-משנה אליעזר טולדנו שפונה להדריך במכללה לפיקוד ומטה.

התותחנים כמשל

"אני התחלתי את תפקידי בשומרון עם גדוד תותחנים בשבי שומרון. אמרתי 'אוי ואבוי', לאן נפלתי עכשיו. אני רגיל לצנחנים החמודים האלה. מה שאתה אומר להם הם עושים", סיפר אלוף-משנה אלוני על המפגש הראשוני עם התותחנים. "להפתעתי, מצאתי גדוד, מפקד גדוד וסגנו, שלא יצאו הביתה מהגזרה במשך כל הקו. ראיתי מ"פים שרובם עשו אותו דבר בעקבות הדוגמה האישית של המג"ד. הם עשו עבודה יוצאת מן הכלל. זו היה המפגש הראשון שלי עם אנשי מילואים שהם לא מדריכים או מפקדי צוותים באוגדה 98. ראיתי אחר כך רבים וטובים. לא נתקלתי באף גדוד שבא אליי לגזרה בחוסר התלהבות".
אחד החששות של אלוני כמפקד החטיבה המרחבית שומרון בין השנים 2010-2012 היו החשש מחיכוכים בין חיילי המילואים לבין מתיישבים באזור. ברקע, הוא שמע כל מיני סיסמאות: "חיילי סדיר עושים מה שאומרים להם. אבל מילואימניקים? הם סוג של פוליטיקאים. מסתובבים עם עורכי דין, ידליפו הכול לתקשורת". אלוף-משנה אלוני לא התרגש יתר על המידה והתעקש שמפקדי המילואים יוצבו במוקדי החיכוך. "מה לעשות שהמילואימניקים חיים טוב יותר את הדמוקרטיה בישראל מאשר חייל בן 18? זו כוחה של הדמוקרטיה, וטוב שכך. זה היה האתגר הגדול בתקופתי, אבל זה היה מצוין. אני מאוד נהניתי מגדודי המילואים. הייתי עם תותחנים, חרמ"שים, יח"טיות (יחידות חטיבתיות. א"ב) של חטיבת הבקעה 417 וגדודי החי"ר במילואים של חטיבות יו"ש המרחביות שהם יוצאי חטיבת כפיר".

"צריך לשחק שש-בש כדי להתחבר"

המילואים באופן כללי התאמנו פחות בשנים האחרונות בגלל מחסור במשאבים. מה עם הלכידות של המילואים?
"נכון שאף אחד לא מתאמן כמו 98. חשוב להבין, כשאתה אומר גדודי מילואים ביו"ש, מדובר בגדודים אורגניים של חטיבת השומרון שמורכבים מ-80% יוצאי כפיר גדוד חרוב. חבר'ה מצוינים. צעירים עם הרבה מוטיבציה. נכון שירדנו באימונים בשנה-שנתיים האחרונות ביחידות האלה. אני שומע ממפקדי החטיבות מילואים דברים. כמו פלס"ר שריון שלא נפגשו שלוש שנים. כל מיני תופעות. בשנת 2013-2014 היו מעט מאוד גדודי מילואים בתעסוקה. יגידו לך המח"טים, וגם אני, שאני לא מחליף תעסוקה באימון. אימון מכין אותי למלחמה, בטח באוגדה 98. אבל עובדה שפתאום אני בחטיבה הנוכחית שלי עוד לא עשיתי תעסוקה עם הגדודים שלי. זה חסר. החיבור שנוצר בשלושה שבועות של תעסוקה לא נוצר באימון. אין להם זמן לכוס קפה ומשחק שש-בש. אנחנו הורגים אותם. באים ביום ראשון והם לא נושמים עד יום חמישי. הם אומרים 'אנחנו לא עשינו כאלו שבועות בסדיר'".
אתה בא עם דעה מסוימת על מילואים מהשומרון. מה אתה פוגש בעוצבת חצי האש?
"חזרתי לאנשים שאני מכיר. אני מכיר את האנשים למטה יותר טוב מהמג"דים שלהם, כי פיקדתי עליהם בעבר. הופתעתי מאוד מהמקצועיות שהם הביאו איתם מהסדיר. המוטיבציה ברורה. הדרישה המקצועית היא לגומיות בנעליים, צבעי פנים ומצנפות. על הדברים הקרביים מהסוג הזה. הדבר הראשון שהפתיע אותי הם מפקדים בינוניים מהסדיר שהפכו למצטיינים במילואים. זה קורה כי הם מתבגרים".
אתה מדבר איתם על זה? מה הם אומרים לך?
"הם אומרים לך 'אנחנו באים למילואים כי ביקשו מאתנו וכי זה מה שצריך. אבל עזוב אותי אני לא איש צבא הייתי חייל ביחידה מיוחדת אני עשיתי את מה שעשיתי באותו זמן'. הם אנטי-טייפ-קאסט של איש צבא. זה מה שיפה בעולם המילואים. אתה רואה מישהו בסדיר, אתה אומר שהוא עושה את זה גם בשביל הקריירה. הוא רוצה לקבל רווח, הוא יקודם. פה (במילואים. א"ב) הוא עושה את מה שהוא עושה בידיעה שאין רווח בקצה. ואם הוא עושה את זה טוב, אתה לא יכול שלא להתרשם או להתלהב מהאירוע".
מה הנוסחה לכל זה?
"סולם ערכים שהם הביאו מהסדיר למילואים. צה"ל היום עושה פעולה מדהימה שהחייל מתגייס והוא ממשיך עם החברים שלו עד גיל 45. ביחד, באותה מחלקה. לא מפרקים. זו עוצמה בסדיר ובטח במילואים. אבל אסור לשכוח. התמיכה מהאישה ומהעבודה היא דרמטית וחשובה".
מפקדי המילואים חשופים להזדמנויות לעבור לעבוד בחו"ל. אתה חושש שמא הם יברחו לגמרי מהמילואים?
"יש לי כאלה כמה דוגמאות. קצינים מעולים שמודיעים לך באמצע החיים, באמצע הקריירה המילואימניקית שלהם: 'אני ברילוקיישן'. פעם המערכת הייתה מתפרקת מאמירה כזו. 'מה? רילוקיישן? קח את הרגליים ועוף מפה'. היום? יש לו הצעת עבודה, הוא לא יכול לעצור את החיים. יש לי מג"ד שכשהיה סמג"ד, יצא לשנתיים וחצי רילוקיישן וחודשיים אחרי שחזר הוא קיבל גדוד, כי אין טינה סביב העניין הזה. יש לי מ"פ שפתאום הרים דגל אחרי שנה בסך הכול ואומר: 'רילוקיישן לארה"ב'. אנחנו לא יודעים מתי הוא יחזור".
"רילוקיישן" זו המילה שהכי מפחידה את מח"ט המילואים?
"לא. אני אגיד לך מה הכי מפחיד אותי, שאני לא אצליח להוציא אנשים לקורסי פיקוד במילואים. אנשים אומרים שהם רוצים להיות מ"פ, להיות מג"ד, אבל קשה לי להתנתק חודשיים וחצי (משך קורס מפקדי פלוגות או גדודים. א"ב). אשתי תהרוג אותי. אז אני עושה איתו קומבינות. אני אומר לו 'אני משחרר אותך שנה וחצי ממילואים. אל תבוא. אל תבוא לאימון הקרוב. תעשה באמצע את העניין הזה. קורס מ"פים, מג"דים, עושים פליק-פלק באוויר כדי לבוא לקראת האנשים. בסוף הם צריכים להעמיד קורס ברמה. הם לא יכולים לעשות קורס בהתכתבות. מאוד קשה היום לאנשים. בעבר, האישה והחברה יותר זרמו עם זה. יש אמירה מסוכנת שלשמחתי אני לא חש בה, שאומרת 'מג"דים? זה רק מי שיכולים'. מי שיכולים להרשות לעצמם חודשיים וחצי קורס".


"אף אחד לא מתאמן כמונו". הרמטכ"ל היוצא בני גנץ מבקר באימון של חיילי חטיבה 98 בדרום (צילום: דובר צה"ל)

כמח"ט אתה מקבל את האמירה הזו?
"באמת באמת? יש לי את דוד, אבירם, אורי ואלעד. הייתי בוחר אותם כמג"דים סדירים. לכן פה זה לא הבעיה".
אל תגיד לי שהכול אצלך מושלם. ממה אתה כן סובל?
"מילואימניק בחטיבה שלי בשנה-שנתיים הראשונות הוא מילואימניק מבולבל. בהתחלה זה כן בא לו, לא בא לו. הוא מודיע לך חודש לפני (השירות במילואים. א"ב) שהוא מגיע וביום שישי לפני האימון (שמתחיל ביום ראשון. א"ב) הוא מודיע 'אני לא בא".
איך אתה מסביר את צניחת המוטיבציה הגבוהה שהייתה למילואימניק בסדיר?
"החייל אומר לעצמו השתחררתי משירות סדיר, עשיתי שלוש שנים, מה זה מילואים? עזוב אותי עכשיו בשקט. אני לא מדבר על מי שעובד ומי שסטודנט ויש לו מבחנים. הוא יכול לבוא אבל הוא לא מרגיש מחויבות. התקופה של המילואים היא בגילאי 28-39. זה השיא של המילואים. עד גיל 28 החייל בבלבלה של החיים. הוא לומד, מתחתן הוא בונה את עצמו. יש לי סמ"פ, מצטיין קורס מ"פים בשנה שעברה שאני מת כבר שהוא יהיה מ"פ. הוא סיים באוגוסט האחרון תואר בהנדסה. אמרתי לו :'בוא תהיה מ"פ'. הוא אומר לי: 'תן לי להיכנס לעבודה. תן לי רגע לשים רגל איפשהו, ואני אבוא'. יש לנו סיכום - הוא לא מחויב אליי באופן אישי, הוא פשוט איש טוב. הוא תותח והוא חייב להיות מ"פ מסייעת. יש כאלה שאני לא מצליח לשכנע. כאלה שמעדיפים להיות מפקדי צוותים כל המילואים, ולא מ"פ".

נקודות התורפה של מח"ט המילואים

כשרעייה של קצין מילואים ומקום עבודתו לא מפרגנים לו, מה אתה יכול לעשות?
"אתה עושה המון ויתורים כמח"ט. זה מתחיל בלו"זים הקטנים. מתי כן ומתי לא לזמן אותם. מותר למ"פ ולמג"ד להגיד 'לאשתי קשה', 'אני לא יכול לבוא גם לכנס הזה', 'תפטור אותי'. 'בוא נסיים ישיבה בשש כי אשתי היום בעבודה ואני חייב להחליף את אמא שלי', זה שם. אז קובעים ישיבה בהתאם. או אומרים לו 'צא באמצע'. אני מנסה להוציא את הבושה מהשיח כי זה לא הוגן. הרבה פעמים גם למג"דים סדירים זה לא הוגן. התבגרנו בנושא. בשנים האחרונות הגיעו למטכ"ל ממפקדים ששינו את המסר. הם אמרו למג"דים והמח"טים הסדירים 'צאו הביתה'. זו לא בושה".
יש לך עוד נקודות תורפה כמח"ט מילואים?
"החטיבה שלי נבדלת בדבר אחד. אתה קורא לאנשים מהיום למחר והם באים. אבל הם אומרים לך שיש צד שני לחוזה הזה. שתבינו אותו כשהוא מבקש. אין משחקים. שואל אותי מפקד אוגדה איך לא בא המג"ד לכנס. אני אומר לו שחררתי אותו. מפקד האוגדה אומר 'אבל יש צו'. אני משיב לו שאני לא מדבר עם המג"דים שלנו בצווים".
מה המקרים השכיחים שאתה מתעסק איתם כמח"ט מילואים? הרי מי שלא רוצה לעשות מילואים - לא יעשה.
"הרבה שנים היינו בגישה שאומרת להילחם על כל אחד, גם במחיר הורדת הסטנדרט בעולם המילואים. הגענו למקומות שיש לנו 200% איוש בפלוגות. אתה אוגר אנשים. אתה מקבל יותר ממה שאתה צריך. הנשירה אצלי קיימת אבל היא לא גבוהה. ההוא ברילוקיישן. ההוא שנפצע וההוא שפרש. עד גיל 28 אתה מתקשה להביא את האנשים. בין גילאי 28 ל-38-40 הם נותנים עבודה, ואחרי 40 אתה לא מסוגל להיפטר מהם. חיילי מילואים בגילאי 40-42 רצים אצלי על הגבעות. אין לי רבע תחושה שלילית כלפי מי שקשה לו. מי שלא מגיע, אני לא נלחם נגדו. הבעיה היא מי שמגיע ולא בראש שלו. מהאימון שעבר העפתי מהחטיבה חייל צעיר, חמש שנים במילואים. הוא עישן בתרגיל. העירו לו מפקדיו. חזר שוב לעשן. אמרתי לו 'אלו הסטנדרטים שלנו'. אני גם לא מוכן לעבריינות. זרקנו חמישה טבחים שהמג"ד גילה שעושים עסקאות אפלות. הם עשו 'שבוע-שבוע' מאחורי הגב שלנו. יש קווים אדומים".
אתה יודע מה קורה בחטיבות אחרות?
"רוב המח"טים לא מאפשרים למג"דים שלהם להדיח חיילים, בגלל מצב כוח האדם. יש לי בעיה עם האמירה 'צבא העם'. לא בגלל שזה לא נכון, אלא כי זה מאפשר אווירה שאפשר להיות בינוניים. תגיד, הכדור של חיזבאללה מבדיל בין מילואימניק לחייל סדיר? הוא פוגע אותו דבר וגורם לאותו נזק".
מה עושים עם אלו שהתבגרו, עברו את קו הגיל הסביר למילואים ועדיין באים?
"המח"ט שהחלפתי, אלוף-משנה ירון פינקלמן, עשה בעיניי עבודה מצוינת בנושא הזה. הקצינים מפעם היו אומרים לחיילים הוותיקים: 'אתם לא תורמים לארגון, אתם באים לעצמכם'. אבל יש לא מעט אחרים, אצלי יש אחד כזה. הוא בן 48, קצין טרור בסיירת צנחנים. הוא היה בן זוג של רב-סרן חגי בן ארי שנפצע ב"צוק איתן". גם כשבן-ארי חטף את הכדור בראש, הוא עמד לידו. מילואימניק הזה היה איתי במבצע חומת מגן, במלחמת לבנון השנייה. הוא מגיע ונלחם, לא מדבר. הוא אח בוגר ומסביבו כולם ילדים".

"החטיבה לא תיפקדה ברמה הנדרשת בלבנון"

יש מתיחות בגבול הצפון וחשש שמא תפרוץ מלחמה מול חיזבאללה. איך אתה דואג שהביקורת שנמתחה על החטיבה שלך במלחמת לבנון השנייה לא תחזור על עצמה?
"אנחנו כחטיבה, בלשון המעטה, לא הצלחנו במלחמת לבנון השנייה. אנחנו, כחטיבת מילואים לא תפקדנו ברמה הטקטית הנדרשת מעצמנו בלחימה. זה לא משנה אם כבשנו את הכפר רשף או לא כבשנו את רשף, וכדומה. לא תפקדנו ואת זה אנחנו מעידים על עצמנו. הסיבה העיקרית היא שבמשך שנים האנשים הללו שגדלו בגדס"ר ובמגלן התאמנו להיות חטיבת נ"ט על גבי ג'יפים ולא נלחמו כחי"ר. הם אנשים מצוינים אבל כשהם הוטלו למשימה הם לא ידעו איך זה נראה. לא שטח בנוי לא שטח פתוח. לא מסת אש. הבלבול הזה הביא אתו תחושה של חוסר מסוגלות ונפגעים ראשונים הביאו לנפילת מורל וכן הלאה (עשרה מלוחמי החטיבה נהרגו ועשרות נפצעו במלחמת לבנון השנייה. א"ב)".
מה קרה בחטיבה מאז המלחמה?
"אחרי מלחמת לבנון השנייה הגיעו שורה של מח"טים שלקחו את החטיבה ומשכו את הסטיק חזק מאוד. אנחנו היום חטיבת חי"ר מעולה קודם כל בגלל כוח אדם איכותי. נכון שנפגעו דברים ייעודים. אין ארוחות חינם. אנחנו מגשרים עליהם כי אנחנו מתאמנים יותר מחטיבות אחרות. היום, 80% מהאימונים הם אימוני חי"ר. ביצענו לאחרונה תרגיל גדוד שהיה מותאם ללקחי 'צוק איתן'. שיישב לחיילים השילוב עם דחפורים, טנקים וכו'. לחימה צמודה, התמודדות עם פירי מנהרות. הרמטכ"ל אמר לי 'וואלה, לא ראיתי הרבה גדודים סדירים שנלחמו ברמה הזו'".
מה אתה לא מוכן שיקרה אצלך מחר במלחמה?
"אני היום מוכן פיקס. מחסני החירום מוכנים. לא רק אצלנו, אלא בכל הצבא. מח"טים של אחרי 2006 הם אנשי ימ"חים. תבדוק את הלו"ז שלי. אין שבועיים שאין בהם מסדר בימ"ח. אני לא חריג, כך גם שאר המח"טים. איך אומר אחד ממפקדי? 'החטיבה שלנו הפסידה בימ"חים. לא ברשף ודבל'. אני לא מוכן שמיומנות החי"ר הגדודית תהיה פחות ממצוינת. אני מוכן לשלם כל מחיר מקצועי אחר גם בכשירות הייעודית היום אל מול המזרח התיכון הזה עם פחות טנקים לאויב, אבל הרבה לוחמי גרילה. אנחנו צריכים להיות קודם כל גדודי חי"ר מצוינים".
זה הקו האדום?
"כן. רמת המצוינות בתחום החי"ר".
מה מצבנו? מה מצב שאר הצבא?
"חטיבות הצנחנים שאני מכיר, הצנחנים שאני ראיתי בעיניים שלי הם ברמה סופּר-גבוהה. יש חטיבות חי"ר שרמתם פחות גבוהה. אגיד לך ממה אני באמת מודאג - ראיתי חטיבה, בלי לנקוב בשם, שהחיילים שלה הולכים בלי כיסוי קסדה, בלי גומיות בנעליים, לבושים בחולצות אזרחיות כשהתאמנה בצאלים. לא ראיתי איך הם מסתערים אמנם, אבל אותי מטריד שהם מוותרים לעצמם בדברים האלה".
איפה אתה היית לא בסדר?
"התשובה הלא שגרתית היא לטפל בקצוות של האימון. איך החייל מגיע לאימון ואיך הוא יוצא ממנו. בשבוע הראשון באימון האחרון לא חישבנו נכון את שעות שינה. הוצאנו את הגדוד הראשון הביתה כשהוא עייף ביום חמישי, שזה סטנדרט. הבעיה היא שהם נוהגים הביתה. הגדוד הראשון שיצא הביתה אמרו לנו בסיכום שבוע שהם מרגישים מאוד רע בעניין הזה. איפסתי מערכות בשבוע שאחרי. נתתי לפני כן חמש שעות שינה, יצאנו לאקט האחרון באימון ואז יצאו הביתה. אני מוכן לוותר על אקט לא רק כדי שיגיע בשלום הביתה אלא שהוא לא ירגיש ולו בקמצוץ שמישהו מזלזל בחשיבות של ההגעה שלו הביתה".

מה באמת מטריד את המילואימניקים

אתה חושש משבר? שוויון בנטל? פוחת הדור האיכותי שבא למילואים?
"לדעתי אין שום סיכוי שזה לא יטריד. המצוקה של מעמד הביניים, של המילואימניקים. המצוקה הכלכלית. לכן זה עניין. מה גורם לי לאופטימיות? הדור באיכות לא פוחת. מה עוד? האויב. אחת לשנתיים-שלוש דואגים להזכיר לכולנו את הסל הערכי. אם יהיה פה שקט תקופה ארוכה? הרצון להיות מ"פים ומג"דים יהיה בירידה. אני לא יודע אם זה יקרוס".
מה לדעתך מטריד את המילואימניקים?
"תשאל את אנשי המילואים והם יגידו לך שהם מוטרדים מהעניין שלא באמת מתכוונים להפעיל אותם. הרמטכ"ל לא יכול לשכנע אותם אחרת. אני מאמין למטכ"ל שהוא יפעיל אותם איפה שצריך ולא תהיה ברירה. אבל הם עדיין אומרים לעצמם ש'אם מאמנים אותי ואם אני כזה טוב למה לא מפעילים אותי?'".
("מערכת וואלה! חדשות", 19.02.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...20/95474795.pdf
https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...20/30426427.pdf
https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...20/99315398.pdf
https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...20/99340202.pdf



(עמוד 10)


(עמוד 11)



(עמוד 12)



(עמוד 13)

(הכתבה "אמרתי ללוחמים: אני רוצה שתמונת הנערים המתים תהיה לפניכם בכל רגע" מאת אריאלה רינגל הופמן, "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת, 03.10.2014, עמודים 10-13)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בתחילת שנות השמונים הוא הוביל מבנה של שמונה מטוסי קרב עמוק לתוך עירק, בידיעה שהצלחה במשימה תבטיח את קיום מדינת ישראל. שלושה עשורים לאחר מכן, אל"מ במיל' זאב רז ממשיך להילחם למען המדינה - אך הפעם הוא עושה זאת באמצעות מפגש עם פלסטינים במטה הפת"ח ברמאללה. "אני עושה את מה שאני מרגיש כחובה. לפגוש אותם כבני אדם, לדבר איתם, להראות להם שאכפת לנו"

http://www.mako.co.il/pzm-magazine/...bac80c41006.htm

תא"ל מנחם ("מן") אבירם החליף את שרון כמח"ט הצנחנים והיה סגנו של רפול ביום כיפור. אבל על מלחמת לבנון הראשונה היתה לו ביקורת חריפה: "אסור להפעיל את צה"ל כדי להכתיב משטר למדינה אחרת", אמר

http://www.haaretz.co.il/magazine/o...emium-1.2588063

(הכתבה "מתקדם בשטח אויב" מאת אריאלה רינגל-הופמן, "ידיעות אחרונות", מוסף 7 ימים, 10.09.1999, עמודים 58-66)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 12)


(עמוד 13)
(הכתבה "הקצין שיוציא את צה"ל מלבנון" מאת יואב לימור, "מעריב", מוסף לשבת, 03.09.1999, עמודים 12-13)


סיפורו של אלוף\ מאת אלון בן דוד

סיפורו של אלוף\ מאת אלון בן דוד

סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי בראיון פרידה מצה"ל, אחרי שהחליט לפרוש למרות שהוצע לו כל תפקיד אפשרי. "קפלן" מדבר על תהליך קבלת ההחלטות במלחמה האחרונה, על התחושה לשלוח את בנו המילואימניק לקרבות קשים, על הסרט "בופור" ועל משא ומתן אפשרי עם סוריה, שציך להתחיל לדבריו כמה שיותר מוקדם

32 שנים שירת סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, בצה"ל, כשאת רוב שירותו עשה בגבול עם לבנון משני עברי הגדר. לפני 25 שנים כמעט איבד שם את חייו כמפקד סיירת גולני על הבופור, ועכשיו מלחמת לבנון השנייה היא שעצרה לו את הקריירה, כשהיה המועמד הוודאי לתפקיד הרמטכ"ל.

קפלינסקי קיווה להחליף את חלוץ, אבל צילה של ועדת וינוגרד שריחף מעליו וההצעה של שר הביטחון הקודם, עמיר פרץ, להחזיר לצה"ל את גבי אשכנזי, גרמו לו לזוז הצידה. ברק ואשכנזי הציעו לו כל תפקיד אפשרי והתחננו שיישאר, אבל הוא בחר לפרוש.

את פרישתו הסופית, שתוכננה ללפני חודשיים, דחה קפלינסקי בגלל המתיחות עם סוריה, ואתמול (שישי) הוא אומר שיש לפתוח בהידברות עמה. "אני חושב שזה אינטרס של ישראל ושל כל העולם המערבי להוציא את סוריה", מסביר קפלינסקי, "ולהבנתי אם ייצרו את התנאים לכך – זה אפשרי".
("ערוץ 10", 13.10.2007)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

גולנצ'יק בקריה

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...20/47489335.pdf

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...20/59993867.pdf

גולנצ'יק בקריה\ מאת מרדכי חיימוביץ
ראיון ראשון מאז כניסתו לתפקיד סגן הרמטכ"ל, עם משה קפלינסקי, המכנה עצמו אדם פשוט

אישיותו של סגן הרמטכ"ל, משה קפלינסקי, עוצבה באולפני ג.ג: גולני וגדרה. הוא מגדיר את עצמו כאדם פשוט. מחבב את פשטותו, לעתים אפילו מתגנדר בה "אני מניח שהתרשמת שאתה מדבר עם איש מאוד לא מורכב‭,"‬ הוא מעיד על עצמו בראיון ראשון מאז נכנס לתפקידו. אבל אל תיתנו לאריזה האיכרית, המחוספסת, להטעות אתכם. שיחה אישית עם קצין שנפצע בקרב על הבופור, איבד חברים ופקודים בלבנון ובשטחים, שירת כמזכיר הצבאי של שרון – אבל מפחד שאשתו תתפוס אותו מעשן.
בסוף אני מבקש שיביע משאלה לשנה החדשה. משהו אישי. לא איחולים ליותר ביטחון, לא מאוויים לפחות טרור, לא כיסופים מגזרת ה‭.Obvious-‬ "לא מה- ‭,"?Obvious‬ תמה משה קפלינסקי, "לא עולה על דעתי‭."‬ אולי שמכבי תל-אביב יביאו עוד אליפות?
"בסדר, אבל עם כל אהבתי למכבי, זאת לא משאלה לראש השנה‭."‬ אז מה בכל זאת?
"מה‭."?‬
איזה משהו שהיית רוצה לראות אותו מתגשם במהלך השנה הבאה‭...‬ "שלא קשור בביטחון‭."?‬ שלא קשור בביטחון, שחשוב לאיש משה קפלינסקי.
"לא יודע. אני מניח שאחרי שיחה של יותר משעה התרשמת שאתה מדבר עם איש פשוט, מאוד לא מורכב‭."‬
סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, בן ‭,48‬ מחבב את פשטותו. אינו מסתיר אותה. לפעמים נדמה שהוא מתגנדר בה. אבל נא לא לטעות. האריזה האיכרית, המחוספסת, מזכירה אמנם את רפול, אך הדיבור אינו עילג והמחשבה יותר מאלמנטרית. לעתים אתה חושב שהתחכום כואב לו. שלא נעים לו איתו. כשיציג מבנה דיאלקטי מדי, ייראה כמתנצל. כאומר: מצטער, נפלט לי.
אלוף-משנה דרור ויינברג ז"ל שנהרג בחברון הגדיר אותו: "נראה כמו גולנצ'יק, חושב כמו צנחן, מדבר כמו נחלאווי‭."‬ קפלן, כך כולם קוראים לו, אומר לי שהמשפט הזה בכלל משובש. הגולנצ'יק והצנחן היו שם מהתחלה, הנחלאווי הוא מתוספות הזמן.
האם זה תיאור מדויק?
"מה זה נקרא לחשוב כמו צנחן? לא יודע. ולצערי אני לא יכול לשאול את דרור‭."‬

כיתת אמן במינימליזם

קפלן של הפאזה הנוכחית הוא גולנצ'יק בנעליים חצאיות. איש מגושם, ולי יש חיבה מוכחת למגושמים. אין בהם תזזית מתישה והתנהלותם נראית שפויה יותר. אנושית יותר. קל לסמוך על אנשים שמפחדים שהאישה שלהם תתפוס אותם מעשנים. עיניו השחורות צוחקות, אבל בשנייה יעברו לכוננות ספיגה. מקרינות איזו נחישות פלדתית. "אדם חם ונוגע‭,"‬ אהבו כל ציידי הפרופיל לשרטט.
יוצר בחיפזון תנאים של קרבה. "איך זה שעוד לא יצא לנו להיפגש‭,"?‬ שאל על הסף. האמת היא שגדלנו אחד בגב של השני. גדרה שלו היתה פעם מקום שרק עוברים בו והחבר'ה למדו איתי בתיכון ברחובות. הזכרתי את יהודה לוסטיג, קפלינסקי ציין שנהרג ביום כיפור. רגישותו לשכול מכרסמת את ימיו יותר ממה שהוא מוכן להודות.
פגישתנו התאחרה בחמש דקות כי היה בטלפון עם אב שאיבד את בנו במארב בעין-יברוד. "יש שיחות שאי אפשר להפסיק‭,"‬ התנצל קפלינסקי. אבל אותו אחר הצהריים בלשכתו הבהירה בקריה היה מעל לכל כיתת אמן במינימליזם.
קפלן ניסה לפשט, אולי להפשיט את השיחה ממחלצות ראש השנה. לא ליפול למלכודת המילים המחצרצות. אם תקראו בהמשך קומפוזיציות כמו: "חוויה מעצבת" ו"מצב נפשי‭,"‬ הן לקוחות מהשאלות שלי, לא מהתשובות שלו. האמת שמצאתי סגן רמטכ"ל די מופתע שאני מעוניין בו אישית. "ואני בכלל התאמנתי על אקטואליה‭,"‬ צחק כשהקפה נחת על שולחננו, "אם הייתי יודע ככה הייתי מביא את אשתי. יש לה מלא סיפורים‭."‬
בתיבת ההילוכים של הראיון הזה היו כמה מהירויות. על האוטוסטרדה הלאומית הוא נסע על חמישי והנהג אפילו סיפק כותרות כמו: הרגיעה בטרור נובעת מכך שהארגונים משקמים תשתיות שנפגעו. ואיראן היא האויב הקיומי מספר אחת של ישראל. בכביש האישי הראיון נסע על ראשון, הנהג שחרר וידויי מצוקה מחויכים כמו "הולך להיות לי קשה כאן היום" ו"במצבים האלה אני נבוך‭."‬ לתחנת ההתרעננות בדרך המפותלת שעברנו קראו גולני. גולני שלו.
"מה שעיצב אותי זה גולני‭"
אישיותו של משה קפלינסקי עוצבה באולפני ג.ג - גולני וגדרה. הוא גדרתי, בן גדרתי, בן גדרתית. סבתא וסבא רבא הגיעו ב‭,1887-‬ שלוש שנים אחרי הביל"ויים. "עד היום אנחנו עדיין נחשבים לחדשים‭."‬
האם הם הרגישו ציונים מדרגה שנייה?
"אני יודע על זה רק מהסיפורים של אבא. כל הזמן היתה לו ההרגשה הזאת, גם היום. הוא גורר את זה מאז כי לקח את זה מההורים שלו.‬ אבא ברוך טען תמיד שהביל"ויים היו אנשים רעים. לטרוניה שלו היה כנראה על מה לסמוך. כשחגגו 120 שנה לגדרה, העלו לבימה את נצרי הביל"ויים. לא את אבא שלי, כי המשפחה שלו מ‭."1887-‬
זה עלבון?
"אצל אבא שלי. בחור לבבי, לוקח הכל ללב‭."‬
אני אומר שזה מזכיר לי סיפור על משפחת איש שהוא מכיר לא רע. ורה ושמואל שיינרמן, הוריו הרוויזיוניסטים של אריק שרון, הרגישו דחויים בכפר מל"ל. קפלן לא קנה את ההשוואה. "זה לא ככה אצלנו‭,"‬ אמר, "אבא שלי מספר את זה בקוריוזים, לא יותר מזה‭."‬
מה זה להיות גדרתי, מה מביא איתו אדם מגדרה לדרך שהוא עושה?
"לא יודע, באמת שלא יודע. אם אתה שואל מה עיצב אותי אני חושב שזה גולני‭."‬
אבל אני שואל קודם על גדרה.
"גדרה זה הבית. גדרה זה דבר גדול, לא משהו של פעם. לא גדלתי במקומות אחרים. אבא שלי, שהוא חקלאי ותיק - שים לב שזו פעם שלישית שאני מדבר עליו - אומר שתולעת חיה בצנון כי היא לא יודעת שיש גם עגבנייה. גם אני, לא יודע מה יש במקום אחר‭."‬
"תבדוק שאתה לא מתקלקל במעלה הדרך"
בהרבה מובנים גולני היתה מקום אחר. הוא התגייס ב‭'76-‬ והחברים שחררו אותו די מהר מהמטען העודף בשמו. מאז קפלינסקי הוא קפלן. זו היתה גולני של קצוות, חטיבה שהיתה מרזב חברתי השואב מכל הארץ. עולים, שכבות מצוקה, אנשים שאפילו התקשו לכתוב. לאור פנס האוהל היה קפלן כותב בשמם גלויות לחברות. "זה היה חלק מתפקידיי כטירון‭,"‬ הוא צוחק. אבל זו היתה גולני-לייט.
גולני האמיתית, זו שהוא מדבר עליו, היא קודם כל גולני שלימדה אותו להתייחס לאנשים, לפקודים, למטרה. "שם למדתי שעל משימה לא מוותרים. לא בטוח שבאתי עם הדבר הזה‭."‬
זה דבר שהולך איתך?
"אני מאוד משתדל. תמיד אני אומר לעצמי: 'תבדוק שאתה לא מתקלקל במעלה הדרך‭.'‬ מקווה שאני מצליח. כנראה שיש בי שינויים פה ושם, אבל הבסיס הולך איתי‭."‬
כשאתה מקבל החלטה, אתה בודק אם היא עומדת בסטנדרטים, בקודים של גולני?
"אני חושב שזה כבר טבע שני. בא מעצמו. ב'פידבקים' אני שומע שדרך המחשבה היא גולנצ'יקית, אז זה בסדר‭."‬
נשמה גולנצ'יקית, יש דבר כזה?
"הנשמה הגולנצ'יקית בשבילי זה האנשים והעיקרון שקודם כל המערכת, רק אחר כך אתה‭."‬
ראש גולנצ'יקי, יש דבר כזה?
"הראש הגולנצ'יקי מכתיב לך פשטות. לא רק בהליכות, גם במחשבה. אתה מפרק את הדברים המורכבים לדברים פשוטים ומרכיב אותם מחדש. אתה חושב פשוט, אתה נוהג פשוט, אתה פותר
בעיות‭."‬
נורא קשה לו לתת לי דוגמאות, כי זה באמת טבע שני. "האם אתה זוכר את הרגעים המעצבים מתקופת החיילות בגולני‭,"?‬ אני שואל. "הולך להיות לי קשה כאן היום‭,"‬ הוא מפנה טרוניה צחקנית לאיש של דובר צה"ל. "קטעים מעצבים? הזיכרונות שאני לוקח, שמה שבאמת משפיע זה החברים. בעיקר אלה שאיבדנו בדרך.

"כל נקודה בלבנון מתקשרת לאנשים"‬

לאן אתה מסתכל‭,"?‬ הוא תופס את העיניים שלי מביטות לו מעל כתף שמאל. מאחוריו תלויות התמונות של שניים שנהרגו בלבנון. למעלה תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, מפקד עוצבת לבנון, שנהרג לפני שש שנים וחצי כאשר מכוניתו עלתה על מטען. מתחתיו אמיר מיטל ז"ל, מג"ד בגולני שנפל לפני 17 שנה בקרב נועיימה. ממנו ירש גרשטיין את הפיקוד על סיירת גולני.
בביתו ובלשכתו של קפלן תלויים ציורים של דוד מיטל, האבא של אמיר. כך שהמערכת החברית הזאת, עד כמה שהיא מנסה להיות פשוטה וישירה, בכל זאת מסתבכת. קשרים שנטוו בחיים ממשיכים להשתרג אל תוך המוות. "מה הם בשבילך‭,"?‬ שאלתי את קפלן. "חברים, שותפים לדרך. שניהם אגב, שותפים לדרך עד היום‭,"‬ אבל ציניות סמיכה לא תטשטש רגשנות דלילה.
הוא זוכר אותם והם חסרים לו, בעיקר ברגעים הקשים. "גם ארז וגם אמיר זה לבנון. אז כל מה שקשור ללבנון מעלה לי אותם. בסיטואציות הצבאיות, בבדידות שעוטפת אותך כשאתה בוחר בתפקיד הזה‭."‬
ככל שמטפסים יותר בודדים יותר?
"כן, בהחלט‭."‬
אף שהיה מפקד האוגדה שהוציאה את צה"ל מלבנון, קפלינסקי חרוך בתודעה הישראלית כמפקד סיירת גולני שנפצע בקרב על הבופור. קודמו בתפקיד, גוני הרניק, שהחליף אותו לאחר שנפצע, נהרג.
מקרה כזה גורם לך לחשוב מה זה גורל?
"כל הזמן אתה חושב על זה. כל הזמן‭."‬
כשאני אומר לבנון זה אוטומטית מחזיר לקרב על הבופור?
"ממש לא. זה היה משהו אחד מתוך הרבה. היה הרבה לבנון לפני והרבה לבנון אחרי‭."‬
אז מה זה לבנון?
"כשאתה אומר לבנון אתה מחזיר אותי לאלה שאיבדנו שם. כל נקודה בלבנון מתקשרת לאנשים‭."‬
מה רגעי הפחד שאתה לוקח איתך מלבנון?
"כל שיירה, כל ירי, כל מארב. אבל אתה יודע מה? הרגעים האמיתיים של הפחד זה כשיורים על החיילים שלך‭."‬
למה? כי אתה מרגיש חוסר שליטה?
"לא חוסר שליטה, אבל חוסר ודאות. מתחילים לרוץ לך בראש כל מיני תסריטים. אלה הרגעים שהבטן זזה‭."‬
אתה זוכר רגעים כאלה?
"הרבה‭."

"לא אשכח כל החיים את הלילה בו נהרג ויינברג"‬

אני מבקש שיספר, וקפלן מחזיר אותי לימיו הלא רחוקים כאלוף פיקוד המרכז. לאותו ערב שבת ארור בנובמבר 2002 שבו נהרג בחברון אל"מ דרור ויינברג. "שישי בערב, אתה יושב בבית ופתאום מודיעים לך. ואני יוצא בדרך לשם בלי לדעת הרבה. ואני נוסע ובקטעים מסוימים אין קליטה, ואתה מנותק ובבטן עפים כל הפרפרים וכל הפרפורים‭."‬
כל החיים לא תשכח את הלילה ההוא בדרך לחברון.
"אני לא אשכח כל החיים‭."‬
כשהגיע למקום היה יותר קל. למרות שהיה נורא. 12 בחורים הלכו, אבל לפחות הוא יכול היה להבין, להנחות, להגיב. שלוש שעות נמשך הקרב המר בסמטה החשוכה בדרך למערת המכפלה. בין ההרוגים היה גם מח"ט חברון אל"מ דרור ויינברג, שחתום על המשפט ההוא המנסה להגדיר את קפלינסקי. הוא היה הקצין הבכיר ביותר שנהרג מאז שהתחילה האינתיפאדה. כמה חודשים אחר כך עמד להתמנות למפקד הצנחנים ולהיות המח"ט הדתי הראשון של החטיבה. הוא השאיר אחריו אישה הרה וחמישה ילדים.
מפקד מרגיש נקיפות מצפון כשחייל שלו נפגע והוא יוצא בשלום?
"לא הייתי קורא לזה נקיפות מצפון, אבל כשחייל שלך נפגע אתה יורד לעומק השאלה. עם עצמך. אתה חופר. חופר את עצמך לעומק‭."‬
החפירה הזאת נמשכת הרבה זמן אחרי שנגמר התחקיר הרשמי, לא?
"היא אף פעם לא נגמרת. כל אירוע שבו נפגעים אנשים זורק אותך לסיטואציות דומות בעבר‭."‬
זאת חפירה שחוזרת גם בלילות?
"אצלי לא, אני מניח שיש כאלה שכן‭."‬
זה גיהנום לא קטן להיות מפקד.
"גיהנום? זה קשה. מאוד. לא כולם מבינים את עוצמת הקושי‭." ‬
אחד הקשיים, קפלן יגמד אותו, הוא לתרגל מצב נפשי שיאפשר לך לעבוד למרות שאתה יודע שיש כבר הרוגים. "אצל מפקד טוב המחשבה הזאת אף פעם לא צצה, ברור לו שקודם כל צריך להשלים את המשימה‭."‬
קודם כל‭...‬
"נפגע חייל לידך, הרצון הטבעי זה לטפל בו. אבל אתה מבין שקודם כל עליך לגמור את ההסתערות, לך תנטרל את מקור הירי, אחר כך תחזור לטפל בו. וזה מנוגד לטבע של הבן אדם‭."‬

שליח של בשורות איוב

את המצב הזה, "ה‭Basic-‬ שמלמדים בטירונות‭,"‬ תרגל גם כשהיה אלוף פיקוד מרכז. "אז עוד לא קראו לזה מפקד פיקוד‭,"‬ הוא צוחק, ורומז לשינוי בתואר שהכניס הרמטכ"ל דן חלוץ. "חודשיים אחרי שהתמניתי מודיעים לי שמתחילים להזיז כוחות באזור אריאל. ותוך כדי מכניסים לי פתק עם רשימת הנפגעים שבינתיים הופכים להרוגים. והשם הראשון ברשימה הוא רס"ן במילואים תמיר מסד‭."‬
מסד היה איש קרוב לקפלינסקי. מפקד צוות בסיירת גולני כשקפלן היה המפקד. גם הוא מחזיר את הסיפור שלנו לאותו קרב גורלי על הבופור. מסד הוא הסג"מ שראש הממשלה מנחם בגין שאל מול מצלמות הטלוויזיה: "היו להם מכונות ירייה‭."?‬ הקיבוצניק ששרד 20 שנה לפני כן את הכתישה ההיא נהרג בהסתערות על המחבל בתחנת הדלק באריאל.
"ובעוד הפתק עם השמות אצלי ביד, אני רואה על הצג הנייד שלי את המספר של אורלי, אשתו של תמיר. אתה יודע, יש עכשיו מין קונץ-פטנט כזה שרואים את המספר. ואתה יודע שאתה לא יכול לענות. ואתה יודע שאתה לא יכול לשקר. בשום מצב אתה לא יכול לשקר, בטח לא במצב הזה. אז מה אתה עושה? אתה לא עונה ורק אחרי שהכל נגמר אתה נוסע אל אורלי הביתה ומודיע לה‭."‬
שליח של בשורות איוב, זה היה הג'וב שלו גם כשהיה המזכיר הצבאי של שרון. ההודעה השחורה ביותר שהעביר לראש הממשלה היתה הפיגוע במלון פארק. "זאת היתה תקופה עם הרבה אירועים קשים, אבל מלון פארק נזכר בגלל העיתוי שלו, בליל הסדר‭,"‬ הוא אומר לי.
קפלן לא בדיוק משתגע על השאלות שלי בנוגע לתקופה ההיא בחייו. ייתכן שהוא מבקש להצניע, לא להעלות קצה חשד שהוא מפעיל איזה חיוג ישיר ללשכת ראש הממשלה. איני מאמין שהוא מנסה להשיל את הקרבה הזאת בשעה שכלל לא ברור אם שרון הוא שיכריע מי יהיה הרמטכ"ל הבא. איזה אריק שרון הכיר? קפלן דחה אותי בחיוך, בלשונו זה נשמע כך: "מה עכשיו אריק שרון? מה להגיד, את הדברים הטובים, הרעים? בוא נעזוב את אריק שרון, מותר לי לבקש, לא‭."?‬ לא עזבנו.

"לא ניצלתי את העבר שלי עם שרון"

נשארתם באיזו קרבה, שרון ואתה?
"קרבה של מבטים, בעיקר בדיונים. מחליפים דברים כמו 'מה נשמע‭,'?‬ מוסרים ברכות לאירועים מיוחדים‭."‬
אחרי שגמר לעבוד אצל שרון, מונה קפלינסקי לאלוף פיקוד מרכז. האם זה יצר איזו אי נוחות אצל הממונה עליו (הרמטכ"ל יעלון) שהוא מתקשר ישירות עם שרון? הוא דוחה את ההנחה המרומזת שלי. מכנה אותה "רכילויות‭."‬ "כולנו אנשים מבוגרים, יש אמון, כולנו מחויבים למערכת. לא ניצלתי את העבר שלי עם שרון. אני חושב שכל מפקדיי ידעו את זה כל הזמן. לא חשתי שחושדים בי‭."‬
האם הימים אצל שרון נותנים לו יתרון במרוץ לרמטכ"לות? "שום יתרון‭,"‬ קפלינסקי נשמע נחוש ביותר. התקופה ההיא, כך הוא משוכנע, רק פתחה זוויות חדשות. העניקה מבט-על לקצין כמותו, שגדל בשטח. ייתכן ששם הבין שאין עניין שהוא צבאי נטו. שלכל דבר יש גם פרופיל אזרחי והיבטים מדיניים. "כמה מההנחות האלה שילבנו בדרך שבה התמודד פיקוד מרכז עם הפלשתינים‭."‬
איך השילוב הזה התבטא?
"בעיקר בהבנה שהמענה שלנו חייב להסתכל גם על הזוויות האזרחיות. בתפישה שצעד שלך משפיע הרבה מעבר לסיטואציה הקטנה שאתה עוסק בה באותו רגע‭."‬
אתה מבין יותר את מגבלות הכוח?
"אתה מבין נכון יותר את המגבלות שלך ורק אז אתה פועל. מתברר לך שהפעולה שלך אינה רק צבאית. אז רק שם למדתי את זה? לא. אבל שם קיבלתי את הפרספקטיבה היותר נכונה. את העומק היותר נכון של המצב‭."‬
ימיו בפיקוד מרכז מצטיינים בירידה דרסטית בטרור וגם בהקלות לתושבים. בין השאר התעקש לפתוח במועד את שנת הלימודים בכל בתי הספר, לרבות אוניברסיטת אנג'אח בשכם. אל קולו של קפלינסקי נשזרת חגיגיות מסוימת כשהוא מספר לי, אך הוא משתדל לא להסתחרר.
הזירה שעליה היה מופקד חמקנית ולא מוגדרת. מקריות ומזל הם הגדר הבלתי נראית בין חיים לדם והכל תסבוכת ללא קצה. הוא קיבל את שכם תחת עוצר והחליט להסיר אותו לקראת פתיחת שנת הלימודים. מיד לאחר הפסקת העוצר המליץ המודיעין להטיל אותו חזרה. התקבלו ידיעות שאחד מארגוני הטרור מתכוון להלום. "ואני החלטתי בכל זאת לדבוק בגישה שלי ולאפשר להם לפתוח את שנת הלימודים‭."‬ ואז, במוצ"ש של אותו שבוע, נכנסה חוליה ליישוב ברכה. "למזל כולנו נגמר האירוע בשני פצועים, אבל זאת בדיוק הדילמה, ובתוכה אתה חי כל הזמן‭."‬

"חי בשלום עם הדרך בה פועל בצבא"

מקריות כזאת מחזקת או מחלישה אותך בגישה לאפשר חיים סדירים על חשבון ביטחון הרמטי?
"לא חוכמה לקחת סיכונים. החוכמה היא לקחת סיכונים שאתה מכפר עליהם באמצעים אחרים. כשאין אמצעים כאלה לא הייתי לוקח סיכון. יש גבול לסיכון שאתה יכול לקחת, שאתה צריך לקחת, שמותר לך לקחת‭."‬
בטבע שלך אתה אדם שלוקח סיכונים?
"כשצריך. אבל אני מקווה שלא יותר מדי‭."‬
אחרי כל ההקלות שנתת תוך כדי סיכון, היית מגדיר את המצב בשטחים כטרגדיה פלשתינית?
"אני חושב שהם יכלו להגיע להישגים גדולים יותר לו ויתרו על הדרך שבחרו בה. מצבם האישי לא השתפר לדעתי במהלך השנים האלה. אבל זה מעגל כזה. הם בוחרים בטרור ואתה חייב להגן על עצמך‭."‬
האם אתה לא חושב שהכמיהה שלנו להגן על עצמנו מביאה אותנו לפעמים לאטימות למצב שלהם?
"לא חושב שיש אטימות‭."‬
תסביר לי.
"לפעמים אתה עושה פעולה, כמו המחסומים, שכצופה מהצד קשה לך לקבל אותה. אבל כשאתה בודק את כמות התפיסות של אמצעי לחימה, של מבוקשים, של סייענים, אתה מקבל את הפרופורציות. ומצד שני עליך לשפר את המחסום, לשפר את ההתנהגות בו, אבל עדיין לעבור אותו‭."‬
מה אתה חושב על הכיבוש במבט כולל? מה זה עשה לנו כעם?
"אני לא עוסק בזה. כאיש צבא קיבלתי משימה לתת ביטחון במצב נתון וזה מה שאני עושה‭."‬
כששמעת על צו המעצר נגד דורון אלמוג בלונדון, עבר לך בראש שיום אחד יגידו גם לך: "אתה, משה קפלינסקי, מואשם בפשעי מלחמה‭?"‬
"בוודאי שעבר לי בראש, אבל אני חי בשלום עם הדרך שאנחנו כצבא ואני אישית פועלים. זה לא אומר שלא היו לי טעויות, שלא היו לי תקלות, אבל בדרך שאנחנו נלחמים בטרור הבאמת נתעב הזה אני מרגיש בסדר גמור‭."‬
יצא לך לדבר מאז עם דורון אלמוג?
"לא יצא, אבל העניין כואב לי קודם כל בגלל דורון. אני יודע עד כמה הוא היה ער ורגיש לכל ההקשרים האלה כמפקד אוגדת עזה וכאלוף פיקוד דרום. כאב לי גם כי האיש נסע ללונדון למען מטרה הומניטרית נעלה והוא זוכה לקבלת פנים כזאת במדינה שהיתה אמורה לדעת מה זה טרור‭."‬

"הרגיעה היא אינטרס של רוב הגורמים"

לפני שנה אמר שגם אחרי הפינוי יימשך הטרור הפלשתיני. האם הוא מחזיק בדעתו גם כסגן רמטכ"ל? "אנחנו יודעים שיש התכוננויות שלהם, מנסים לשקם תשתיות שנפגעו, להחדיר ליו"ש אנשים שהוכשרו בעזה‭."‬ שלא אסיק שפיגועי ההתאבדות עומדים להתחדש, אבל הרגיעה היום היא בגלל אינטרס של רוב הגורמים ליצור רגיעה. מקצתם בכלל עסוקים, בין השאר, בתחרות למי ינוכס הפינוי.
את הפינוי המוצלח בצד הזה מנכס קפלן למערכת ולאנשים. "יש מי שהמשימה היתה קשה להם, אבל מגיע צל"ש לכולם על הדרך שהתמודדו‭."‬ אחרי קצת יותר מ‭50-‬ מקרי סירוב, כל תסריטי האימה ההם נראים לו לא רציניים. אין לו חשבון עם מועצת יש"ע כגוף, אבל יהיה צורך לבדוק את היחסים עם רבנים מסוימים "שחצו את כל הקווים‭."‬
אני מספר לו על חוגים דתיים שפוסלים חתונה עם חיילים שהשתתפו בפינוי. הוא מספר לי על רשימות שמות באינטרנט, על חיילים שמציקים להם בבתי הכנסת. ובכל זאת, "תופעות שוליות" הוא מכנה את זה. האם הצבא בפוזיציה לטפל במצב? בעיקר בהוקעת התופעות, בשיחות, במתן חיזוקים, בתמיכה במי שחשים מאוימים בחייהם.
גם חייו בקריה לא מי יודע מה מאושרים. השטח חסר לו, למרות שהוא יוצא לא מעט. "רציתי לשאול אותך על החיים בקריה‭,"‬ אמרתי. "אלה חיים אלה‭,"?‬ ענה לי. זה לא המקום הטבעי שלו, הוא מודה, אבל אין הוא מרגיש פה זר. האמת שהופתעתי למצוא אותו בנעליים חצאיות והוא, כמתנצל, אמר שזה פשוט הולך עם המדים בהירי החולצה. למרות שהוא חיית שטח, הוא אוהב את העבודה הנוכחית שלו. הוא לא חושב שהיא עמדת המתנה לתפקיד הרמטכ"ל.
איך עובד הצמד חלוץ-קפלינסקי, האחד איש חיל אוויר מלוטש, האחר לוחם מגולני?
"גם איש חיל האוויר זה לוחם‭."‬
אני מתכוון לאחד עם רובה על הכתף.
"אז מה אני אמור לענות עכשיו? לדבר על הרמטכ"ל‭."?‬
על הכימיה ביניכם.
"אני מרגיש טוב מאוד עם העבודה הזאת. כל דבר מעבר לזה - רכילויות. החיבור שלנו טוב, לדעתי אנחנו משלימים זה את זה. בכירותו ברורה. על האוטוריטה שלו אני לא צריך לדבר. היא ידועה ונראית בצבא ומחוצה לו‭."‬
"צריך לאחות את השברים"
הצבא ומחוצה לו. בשיחה עם גנרל אתה שואל את עצמך, עד כמה הוא רואה את החיים האזרחיים. האם אפרוריות היום-יום צבועה גם היא בחאקי. קפלינסקי מודע לכך שלא הכל בדיוק זורם מעבר לשער של מחנה מטכ"ל. אבל הוא מביט אל הבעיות דרך הכוונת. כאילו היה מנסה לתת להן את התרגום הצבאי. "מה הדבר שהכי מטריד אותך במצב הישראלי‭,"?‬ שאלתי. "אנחנו צריכים לגמור לאחות את השברים אחרי ההתנתקות‭."‬
ובתחום החברתי?
"איך תהיה החברה אחרי ההתנתקות‭."‬
אני מתכוון לחברתי-אזרחי. עד כמה מטרידה אותך העובדה שכל ילד חמישי עני?
"מטריד אותי מאוד. בעיקר בכל מה שקשור לחיילים‭."‬
הוא מכיר הרבה עוני בצבא, אבל חושב שהמערכת עושה הכל כדי לאפשר לחיילים לתפקד. ננקטות פעולות כדי שהעוני לא ישפיע על רמתו המבצעית של צה"ל.
איך תיראה ישראל עוד 20 שנה, באילו גבולות היא תתקיים?
"אני לא עוסק בדברים שיהיו‭."‬
בטח יש בך איזו ציפייה לעתיד.
"יש לי מבט איך אנחנו צריכים להיות, אבל אותו אני לא הולך להגיד‭."‬
דווקא חשבתי שאתה הולך.
"לא. יש עוד כמה דברים שלמדתי בלשכת ראש הממשלה‭."‬

"תקופה עם הרבה סימני שאלה"

אתה לפעמים נרגע, עושה הפסקות בכל הדריכות הזאת?
"אין הפסקות‭."‬
אולי מכבי תל-אביב?
"יש לך כל מיני דברים שאתה בורח אליהם‭."‬
לאן אתה?
"סרטים, אוהב את מכבי תל-אביב‭."‬
הולך למשחקים?
"לפעמים. לאחרונה לא יצא לי, אבל כשהייתי צעיר התמדתי‭."‬
בתפקיד כמו שלך יש זמן לקרוא ספרים?
"משתדלים‭."‬
מה קראת לאחרונה?
"עזוב את זה. תאמין לי שקראתי‭."‬
סיימנו את הפגישה בכל זאת במשאלה. במישור הלאומי. סגן הרמטכ"ל ביקש שיהיה בשנה הבאה יותר ביטחון ואולי שלום, סוף סוף. "למי אתה מפנה בקשה כזאת? האם אתה מאמין באלוהים‭,"?‬ שאלתי. "אני מפנה בקשה כזאת לכל מי שיכול לעזור‭,"‬ ענה לי, "אבל בעיקר לעצמנו. זאת תקופה עם הרבה אתגרים, עם הרבה סימני שאלה".
("מעריב", 03.10.2005)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(הכתבה "בתוך שתי דקות נפצעו כל הקצינים בפלוגה נשארתי לבד" מאת פנחס וולף, במחנה, 24 באוגוסט 2007, עמודים 54-55)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)