|
לא קשור לארוע הנ"ל אבל שווה קריאה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "שאלה לגבי התקלות של פלח"ן צנחנים בלבנון בפברואר 1994"
י.ל.א. חייל ששרת בחה"ן צנחנים על שרותו בלבנון.
הלילה עשיתי פיפי במכנס , הפחד שאחז בי למראה טיל ה RPG שעף לכיווני , גרם לי לשיתוק , הזעה ופחד . זה היה כל כך מוחשי , הנקישה השקטה של המטול הנדרך כמה עשרות מטר לפני העמדה , בחושך ושקט מוחלטים היה צריך להיות חרש , על מנת להתעלם מהנקישה הכל כך מוכרת וכל כך מאיימת , הצמדתי את מכשיר ראיית הלילה לעיניים , ולחצתי על ON הזמזום של המכשיר המתחמם היה כמו רעש של מטוס נוחת לעומת השקט המאיים של הנקישה , הצמדתי את המכשיר לעניים ,אבל זה היה מאוחר מידי , הרעם היה מהיר מהברק , אור חזק , בהיר ומסנוור הבהיק מול עיניי , הטיל עף לכיוון העמדה בזוהר בוהק , מחזה מרהיב למי שרואה את זה מהצד , אך לא מצד זה שאמור תוך שניה או שתיים לספוג גל הדף רותח וחתיכות מתכת לוהטות בטמפ' של מאות מעלות בפרצוף , רעש הפיצוץ היה נורא , הטיל פגע בערמת בוץ כמטר וחצי לפני העמדה , ההדף זרק אותי למטה מהעמדה , לתוך שלולית בוץ , כמה מטר מתחת לעמדה , נפלתי עם הפנים לתוך המיים הקפואים , והתעוררתי רטוב מפיפי וזיעה במיטה ,שוב הזכרונות מלפני עשרים ומשהוא שנים חוזרים ועולים , שוב הפחד מפני הטילים , הקימה להסתער , השינה בעמדות מחשש לנפילות פצצות מרגמה שוב היציאה בלילה לסיורים בכפרים , במחשבה שצריך להשאיר את הצימידן , ארוז ומוכן למשלוח הביתה למשפחה , עם השכפץ , האפוד ומה שישאר ממני לאחר ההתקלות , שוב החלומות על השרות ההוא בלבנון , הלילה בקיבוץ של י בגליל העליון , טרם הכניסה ללבנון , הרולטה שעשינו עם בקבוק הבירה לראות מי לא חוזר מהקו הזה , הבקבוק הסתובב והסתובב עד שהוא סיים סיבוב אין סופי בכיוון של ד שרק חייך ואמר שהוא לא מאמין באמונות תפלות , השינה בבתי הילדים בקיבוץ ארוחת הערב בחדר אוכל של הקיבוץ , והמסיבה במקלט טרם עלייתנו בבוקר לשער הכניסה ללבנון , ההגעה למוצב הנורא ההוא על כביש החוף , שהסתכם באוהל אחד במרכז המוצב , תלוליות עפר מסביב לאוהל , בית שימוש אחד ומחסן תחמושת מוקף סרט סימון , זה היה המוצב , מסביבו פרדסים , בתים ושביל מתפתל שעלה למוצב מכביש הגישה , הפרדסים סביב היו עמוסים בפרי הדר והחכמולוגים שהיו במוצב לפנינו שמו תייל ממעיד , עם פעמונים בין העצים במטרה להכשיל כל מחבל שינסה להתקדם , בחסות החושך והעצים , ולאפשר לשומר לפתוח באש לעבר הרעש עם השמעה צלצול הפעמונים המתריע , החכמולוגים לא לקחו בחשבון שפרי הדר שמבשיל . ולא באים לקטוף אותו נופל , והיכן הוא נופל , בדיוק על התייל הממעיד , והפעמון מצלצל , כך שכל לילה היינו שומעים את צלצול הפעמונים המתריע על הגעת המחבלים לכיון המוצב , ומרוקנים ארגז תחמושת לכיוון הרעש ביחד עם ריקון השלפוחית , היציאות הביתה פעם בחודש וחצי , על הריאו , חשופים לגמרי לכל ילד שזורק אבן , והנסיעה הארוכה כל כך עד שרואים את הגבול והגדר , המעבר הכל כך חד לארץ , הגלידה בנהריה , הילד על האופנים , שפעם אחת כמעט יריתי בילד כזה שרכב מולי כי חששתי שהוא רוכב על אופני תופת , ובשניה האחרונה נזכרתי שאני בארץ ולא באיזה חור בלבנון , ההגעה לקיבוץ בשעות הלילה , שם הכל כרגיל , חדר האוכל שוקק חיים , אף אחד לא מעוניין לשמוע מה עובר אליך , מה קרה בלילה קודם , היכן היית , מה עשית , מי נהרג , ועל מי ירית , זה פשוט לא מעניין אף אחד , ארוחת הערב , יושב עם חברים שלא ממש מבינים מה אתה עושה בלבנון , כי הם משרתים קרוב לבית , יוצאים כל יום , מזיינים מתנדבות , ונהנים מהחיים , ואני , חושב על אתמול בלילה , על הנקישה השקטה , על הפיצוץ , על הנפילה על הפנים בתוך המים , וכאן יושב בן כיתה שמספר לי שהוא נפל על מתנדבת במחזור , למה , למה באמת אני צריך לחזור לשם ? , מי מונע ממני ללכת לקצין העיר , עפולה , עם נעל קשורה לחוט ולהגיד לו שנקשרתי לכלב , ואני לא רוצה לחזור למוצב ההוא , כן זה עם האוהל במרכזו , שלוליות הבוץ , והפרדסים מסביב. ימי שישי בצהרים הכי קשים , השקט באוויר , תחושת השבת המתקרבת , הקדושה והשקט באוויר , כביסת החיילים שמחכה להכיל כביסה שלא כובסה כראוי חמישה שבועות , לדרוך ולרקוד על המדים והתחתונים במקלחת עם מעט שמפו , זה לא כביסה , זה כבישה , אבל במציאות ובשגרה של מוצב חודר בלבנון גם זה נחשב לוקסוס , הסיורים כן הסיורים . יוצאים לסיור בשעות לא קבועות , בשביל לשנות את השגרה , להפחית את הסיכון למארב , יציאה לפנות בוקר , לפנות ערב , אמצע הלילה , צהרי היום , יוצאים חוליה של כמה חיילים עם מפקד תורן , ותמיד ממקום אחר , פעם יורדים בשביל , פעם יוצאים דרך הפרדס , ופעם עולים על החומה , נכנסים למשהוא לחצר, ומשם דוך לתוך הכפר , הקשיחות כן הקשיחות , תמיד מבט אטום כלפי המקומיים , אנו החזקים , לנו יש נשק , לנו יש לגיטימצייה להיות כאן , הרי הם אלו שנותנים גב לטרור , לאלו שיורים על הקיבוצים והערים בצפון , אלו שרוקדים על הגגות , שאצלנו קוברים את מיטב הבנים , לנו מותר וחשוב להראות להם שאנו כאן לשמור על הצפון , ועד שהם לא יתנו בעיטה בתחת של החולירס מהפתח , אנחנו נעשה את זה עבורם. הולכים ברווחי יום , על מנת להקשות על אילו שאורבים לנו , על מנת למנוע מצב שבצרור אחד , ניתן יהיה להוריד את כולנו , אבל הקונפליקט , המרחק מאפשר מצב של חטיפה בקלות יותר גדולה , הקרבה לחבר והידיעה שהוא במרחק הרחה של נוד מרגיעה , האזור מדהים ביופיו , ירוק , חוף ים במרחק הליכה , חלקות חקלאיות מעובדות היטב , ההרים מסביב , רק חבל שיש באזור כאלו שלא אוהבים את הנוכחות שלנו , שהורסים את אווירת הנופש . כמו שאומרים שקיבוץ יכול להיות מקום נפלא במידה ולא היו בו קיבוצניקים , הידיעות שמגיעות כל יום , פעם זה בן מחזור שלנו מיחידה אחרת ששמר בעמדה ,קצת יותר מדוגמת מהעמדה שלנו , עמדה עם גג פח , והקצין שלו שרצה לבדוק אם הוא עירני זרק קצת חצץ על הגג של העמדה , אותו בן מחזור חשב שיורים עליו , ירד למטה בריצה במטרה לתפוס מחסה , תוך כדי צעקות מחבלים תוקפים אותנו , וקצין אחר שיצא מהשירותים חשב שזה מחבל רץ מולו ותקע לו כדור בראש , פעם זה בן מחזור אחר , שיצא למארב חודר , ובטעות הכניס תחמושת לא נכונה למחסנית , שהתפוצצה לו בפנים עם הלחיצה על ההדק , שהמחבלים נכנסו לו לכוונות , פעם אחרת החברים הסתערו על מחבלים , הרגו את כולם , למעט בן זונה אחד שעשה את עצמו מת , ושהחברים עברו אותם לוידוי הריגה הוא קם מאחוריהם וירה להם בגב , ואז הגיע תורנו , סיור שגרתי בבוקר , בעוונותי נשארתי במוצב , לנקות את הבוץ מהבוץ , לחבר בתולה ( סוללה של מכשיר קשר ) לרדיו הקטן שהבאתי מהבית לשמוע חדשות מהארץ , חושב איזה קו מחורבן זה הולך להיות , ואז יריות , כמה מטחים קצרים של יריות , אין מקום לדאגה ,ככה לא נשמעת התקלות עם מחבלים , זה בטח החברה עושים ניסוי כלים , בטח עושים , מטווח איפוס נשקים , וכל זאת במטרה להראות להם שאני חמים על ההדק . לא כדאי להתעסק איתנו , אנו קשוחים , עירניים , וחמים על ההדק , תשמרו את הרוע שלכם לאילו שיחליפו אותנו , הפחד והחשש מתחיל לחלחל שאין תשובה מהסיור , מנסים פעם אחרי פעם ליצור איתם קשר ואין תשובה , השקט מסביב מטעה , כפריים מעבדים את האדמה , מכוניות ממשיכות לנסוע על כביש החוף , אין עשן ,אין יריות הכל שקט , בטח הם באמצע חיפוש באחד הבתים , בטח הם לא שומעים אותנו כי הם במקום ללא קליטה , מקום ללא קליטה , אלק , ליתר בטחון כולם עלו לעמדות , לכל מקרה שלא יבוא , ואז הסיוט התחיל , ג הקשר של הסיור מגיע בריצה , בלי מכשיר הקשר שחטף כדור ויצא משימוש , חולצה קרועה , נשק בלבד , התקילו אותנו , תקפו אותנו במרכז הכפר , ממש במרכז מגרש הכדורגל , הם היו מעבר לחומה , אנו שמרנו מרחק יום , אבל שני צרורות אורכיים ארוכים חתכו אותנו לאורך , ד נפגע קשה , א מפקד הצוות נפצע , דן סמל הצוות חטף גם , י מהקיבוץ שאירח אותנו ערב העליה ללבנון פצוע גם , ג הגיע למוצב בריצה , ותוך שניות צוות הכוננות יצא איתו בריצה , לחלץ את החברים , האמת לא זוכר כלום מהריצה למרגש הכדורגל , לא זוכר כלום , מהדרך , זוכר את ההגעה למגרש הכדורגל , את החברים שוכבים מחופרים בפאתי המגרש , את ד שוכב מאחורי תלולית עפר , ו ד עושה לו חוסם עורקים , החילוץ היה מהיר ויעיל , גרירה של הפצועים למקום מחסה , החרמה של טרנספוטר מקומי , העמסה של הפצועים לרכב החילוץ , שברנו את החלונות של הרכב והוצאנו את הנשקים החוצה , נסיעה מטורפת , מהירה לכיוון המרפאה האזורית , תוך כדי דיווח במכשיר הקשר של צוות החילוץ למרפאה שאנו בדרך ושיעדכנו את הכוחות בדרך שלא יירו עלינו בטעות כי בכל זאת רכב אזרחי , עם חלונות שבורים , ונשקים מופנים החוצה מהחלונות לכל מקרה שיגיע , ד שכב על הרצפה , דם יוצא לו מאזור החזה , המבט שלו חודר , הוא מסתכל לי בעניים , כאילו אומר אני כאן , אני חי ואני סומך עליכם שתצליחו להציל אותי , אבל כמה דם , כמה דם יוצא על אף הנסיון לעצור אותו , ההמתנה מחוץ למרפאה , הרופאים שעובדים עליו , מנסים כבר חצי שעה , להציל אותו , הרופאים שלנו הכי טובים , יש להם את הידע והנסיון לעשות ניסים , אין מצב שהוא ימות , הרי אנו חברים , כבר שנה אנו ביחד , הוא מכיר את המשפחה שלי , אני מכיר את שלו , הוא אפילו בילה לילה אצל המשפחה שלי בקיבוץ שהוא יצא לבדיקות באמצע הטירונות ולא היה לו דרך לחזור לבסיס , ואז הגיע האגרוף , האגרוף הגיע בדיוק שלא ציפינו לו , ד נפטר על שולחן הניתוחים , כחצי שעה נאבקו על החיים שלו , אבל הוא בסוף נפטר בגלל איבוד דם , כוס אמק , איך לא הצליחו להציל אותו , הוא היה חי מאוד שהבאנו אותו למרפאה , ע ניגש אלי ושנינו מתחבקים ובוכים ללא קול אחד על צוואר השני , חברים מצוות בוגר של היחידה , במקרה נמצא באזור , הם באים לחבק ללא מילים , כולם מקיפים אותנו בחום ואהבה , אבל אין נחמה , הפצועים כבר בבית חולים בארץ , ורק אנחנו נשארנו מבולבלים מפוחדים וממש ממש לא יודעים מה לעשות , צעקות , קללות , שני אנשי מנהלה הולכים מכות ליד רכב החילוץ , צעקות שוברות את השתיקה מסביב , בן זונה , מניאק , זה שלי לא שלך , אני וע ניגשים למריבה , חושך בעניים , הם פרקו את הרדיו מהרכב , ורבים למי הוא שייך , לזה שפירק , או לזה שחשב על הרעיון , מדהים איך העצב הופך מהר לכעס , כעס כואב , מהיר וחם שעולה לראש , בלי שליטה ובלי אפשרות לחשוב בצורה הגיונית , אני וע תופסים את שני הגנבים ופשוט מרביצים להם מכות רצח , הקלה תחושה של שחרור מסויים מגיע עם כל אגרוף , אנו איבדנו חבר יקר לפני כמה דקות והם רבים על מכשיר הרדיו , היכן השפיות , עולמנו חרב עלינו והם גונבים ורבים , הלילה יורד , קר מאוד , אנו דואגים לשני החברים שנשארו במוצב , הם שם לבד כבר שעות רבות , יודעים שמשהוא נורא קרה , אבל לא ממש יודעים מי חי ומי לא , מארגנים לנו נסיעה חזרה למוצב , נסיעה של כמה דקות , מרחוק נראה שהמוצב כולו עולה באש , זיקוקים , אש , רעש , והמון אור אדום בוהק מכיוון המוצב , מסתבר שהחברים שנשארו במוצב חשבו שתוקפים אותם , כל אשכולית שנפלה על התייל הקפיצה את רף החרדה , והמחשבה שתוקפים את המוצב רק גברה , ג רוקן באותו לילה את כל התחמושת שנשארה במוצב , ובטעות פגע בשנאי מתח גבוה שעבר בפרדס , וגרם לשריפה והפסקות חשמל בכפר למטה מגיע להם , בטח היום חוגגים שם למטה . חוגגים את העובדה שהם הצליחו לפגוע בנו , הם עמדו והסתכלו עלינו במהלך החילוץ כאילו שהם רואים סרט אקשן , רק שאנחנו היינו הניצבים, הלילה היה קפוא , היינו שישה חברה על שלוש עמדות שמירה , מבוהלים מפוחדים , ובעיקר לא ממש יודעים מה אנו צריכים לעשות , למחרת התחילו לפנק אותנו , הגיעה תגבורת לעזור לנו באבטחה , הגיע ניידת שקם , שלחו לנו טבח , והכי חשוב טלפון להתקשר הביתה לדבר עם ההורים , הזמן היה קצוב , כל אחד קיבל כמה דקות , הכל בסדר כאן בלבנון , אין פחד , מבלים כמו שצריך , הנוף שיגעון , החברה כולם בסדר , רק האוכל חרא , מוזר , אני עומד במרכז תלולית אדמה , רועד מקור , מטושטש מחוסר שינה , כואב על האובדן , ומנסה לשדר להורים שהכל בסדר , אנו עושים חיים , שלא ידאגו , הפינוי היה מהיר , עברו בסך הכל שלושה ימים , והתקבלה ההחלטה , מפנים את המוצב ,אין הצדקה לקיום המוצב , אין צורך במוצב במקום בו הוא עומד , הכפרים סביב לא מספיק חשובים , על מנת שנסכן חיי חיילים , מה קרה כאן , למה לא פינו אותנו לפני שבועים , בשביל מה עלינו לכאן ? , למה צריך להירג חבר , על מנת שהחכמים שיושבים למעלה יגידו לנו שמוצב מיותר , אולי כל הסיפור הזה מיותר , ואז הגיע י , מפקד הצוות המקורי , זה שגייס אותנו ליחידה , הוא הגיע מחופשת השחרור , לחזק אותנו , ולהיות איתנו אחרי ההתקלות , ועל הדרך לשמש כמפקד זמני לצוות , עד מילוי המקום בלשון המעטה אפשר להגיד ש ההגעה של י לעודד אותנו , רק עשתה ההיפך , לא אהבנו אותו , הוא התעלל בנו במהלך המסלול , וההגעה שלו לפקד ולעודד ממש לא הייתה במקום , י , את הלבן בענים של י ראיתי פעם ראשונה במסע הראשון בטירונות , עד אז לא ידענו מי זה מפקד הצוות , את הסמל כולנו הכרנו אבל את אלוהים , ממש לא , זה היה לפנות בוקר , לקראת סוף המסע , ע שהיה הכי חזק בצוות סחב את מכשיר הקשר , על גבו , והוא נפל , כולם עברו על פניו ולא עזרו לו לקום , ע החזק שוכב בבוץ מתפתל מכאב , גם אני עברתי על פניו , המשכתי הלאה שאורות הבסיס קורצים מרחוק , ואז חזרתי , לא יודע למה , עצרתי במקום , וחזרתי לע , הרמתי אותו , לקחתי ממנו את מכשיר הקשר , למרות שהוא היה חזק וגדול ממני , הרמתי את המכשיר , שמתי אותו על הגב , הכנסתי יד מתחת לכתף של ע והתחלתי לסחוב אותו לכיוון הבסיס , משהוא לא הסתדר לי , הרגשתי כאילו משהוא נמצא מאחורי , הסתובבתי עם הנשק , כמעט מכניס אותו לפנים של י שעמד בחושך , והסתכל על כל הארוע כפסיכולוג הבוחן מועמדים לתפקיד בעבודה בלי שהם ממש ידעו שהוא שם , קמתי בשקט לא לעיר את התינוקת שישנה איתנו במיטה , הורדתי את התחתון הרטוב , ניגשתי לארון והוצאתי מכנס יבש ונקי , הלכתי למטבח להכין כוס תה חם ואז הבנתי , גם אחרי עשרים ומשהוא שנים , יצאתי מלבנון , אבל לבנון לא יצאה ממני
אחד מרבים שעדיין חיים את הסיוט.
נגזר מדף היחידה בפייסבוק. |
ראשי
צ'אט
26-01-2014, 14:27
מצב כלאיים
