סגן הרמטכ"ל גדי אייזנקוט הוא המועמד המוביל לקבל את תפקיד הרמטכ"ל הבא. גם האלופים יאיר נווה ויאיר גולן בעלי סיכויים לזכות במינוי

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&cat=875&loc=13






[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/439/481.jpg]

רא"ל בני גנץ הוא רמטכ"ל מצוין, ואין כסגנו, האלוף גדי איזנקוט בכדי להחליפו בעוד כשנה. הוא קצין ישר דרך, הגון, בעל אומץ לב הן בקרב והן בעת מבחנים הדורשים אומץ לב מוסרי, ובעל ראייה אסטרטגית רחבה (שנשענת בין היתר על התורה הקלאוזוביציאנית שמדגישה את חשיבות איתור ותקיפת מרכזי הכובד אשר ליריב) שגם הוכיחה את עצמה במבחן התוצאה: "לאחר שבתרגיל "שילוב זרועות" התברר כי יכולת הפגיעה בקטיושות קצרות הטווח מוגבלת, קיבל חלוץ את הצעת אייזנקוט להכין תוכנית לפגיעה במפקדות החיזבאללה בדאחיה, הרובע השיעי בדרום ביירות. "אין לנו תשובה אמיתית לקטיושות", טען אייזנקוט. "צריך לחפש פגיעה במרכז כובד אחר. הדאחיה יכולה להיות הפתרון". חלוץ אישר – וב-21 ביוני הורה איזנקוט לאמ"ן ולחיל האוויר לתכנן את התקיפה. אל"מ נ', ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר, הצביע על בית אירופה, בניין משרדים הנשקף מבניין המטכ"ל בתל-אביב. "אלה בניינים מהסוג הזה. אתה באמת רואה בהם יעד?" אייזנקוט השיב בחיוב. פחות מחודש לאחר מכן הפציץ חיל האוויר את הדאחיה, כשהוא מסתמך על אותן תוכניות." (מתוך הספר "קורי עכביש" מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמוד 137)

ב

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן. שנשא האלוף גדי איזנקוט בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010, הוא הגדיר יפה את תפיסתו לעת מלחמה: "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (נאמר בדקה- 54:14)

הקונספציה של איזנקוט: חזק, מהר ומהאוויר\ מאת אלון בן דוד

סגן הרמטכ"ל החדש מאמין בדוקטרינת הדאחיה, על שם מעוז החיזבאללה בביירות שנחרב כמעט לחלוטין במלחמת לבנון השניה: כמה שיותר הפצצות הרסניות מלמעלה, כמה שפחות מהלכים קרקעיים.
http://www.al-monitor.com/pulse/iw/...l#ixzz2aqZXSdqu
בניגוד לאכזבה שנרשמה בציבור הישראלי, בצה"ל מסכמים בימים אלה בסיפוק את מבצע "עמוד ענן" בעזה, ורואים בו מודל מוקטן לאופי המלחמות העתידיות של ישראל: קצרות, חזקות ונשענות על כוח אווירי. נראה שצה"ל משתחרר מהטראומה של התמרון הקרקעי הכושל במלחמת לבנון השנייה (2006), וצבר מספיק ביטחון כדי להימנע ממהלך קרקעי גם בעימותי העתיד. סגן הרמטכ"ל החדש, האלוף גדי איזנקוט, שנראה כרגע כבעל הסיכויים הטובים ביותר להתמנות לרמטכ"ל הבא, הוא מייצג מובהק של התפיסה הזאת. מדוע מגדירים בצה"ל את "עמוד ענן" כ"הצלחה"? מבחינה מדינית, המבצע אמנם הביא לשדרוג מעמדו של חמאס, אבל צבאית, הוא הביא לשקט ביישובי הדרום שכמותו לא היה כבר שנים. בכירי הצבא לא יסתכנו בהימור, אבל רבים מהם צופים שהשקט בדרום יימשך עוד זמן רב. בצה"ל עדיין מתפעלים מהיעילות שבה אכף החמאס, כמעט באבחה אחת, את הפסקת האש על כל הפלגים בעזה. עיקר ההישגים ב"עמוד ענן" נרשם בחצי השעה הראשונה של המבצע: חיסולו של אחמד ג'עברי אותת שישראל אינה נרתעת מפגיעה בבכירי חמאס, ומייד לאחר מכן השמיד חיל האוויר 17 רקטות פאג'ר איראניות ופגע בעשרות בורות שיגור של רקטות קצרות טווח. איסוף שקדני של מודיעין איפשר את הפגיעות המדויקות, ורבים בצה"ל סברו שניתן היה להכריז על ניצחון ולסיים את המבצע כבר אחרי 48-24 שעות. אבל זה לא קרה. המבצע נמשך שבוע נוסף – מיותר לדעת רבים – כשכוחות מילואים גדולים שגויסו בצו 8 נערכים בדרום הארץ וממתינים לפקודה שלא הגיעה. כאן עדיין ניכרת השפעתה של הטראומה של מלחמת לבנון שכנראה תלווה אותנו בכל עימותי העתיד: מאז 2006, לעולם יבקש הרמטכ"ל גיוס מילואים נרחב, כדי להכין אופציה של תמרון קרקעי, והדרג המדיני לעולם יאשר את הגיוס הזה. זה המקור לפער שנוצר בדעת הקהל הישראלית בין ציפיות לתוצאות: כשצה"ל מקבל אישור לגייס 70,000 חיילים – יותר ממספר המילואימניקים שגויסו במלחמת לבנון השנייה, והרבה יותר מכפי שרצועת עזה מסוגלת להכיל - נוצרה ציפייה ציבורית שהנה, ישראל עומדת לפתור את הבעיה העזתית אחת ולתמיד. זאת בזמן שבצה"ל, לא התכוונו לרגע לבצע פעולה קרקעית רחבה בעזה.

בשנים שקדמו למלחמת לבנון התפתחה בצה"ל תפיסה של השענות על יכולתו של חיל האוויר הישראלי להביא חימוש בדיוק רב ובמהירות כמעט לכל נקודה במזרח התיכון. התפיסה הזאת קיבלה משנה תוקף אחרי שחיל האוויר האמריקני הדגים ב-2003 כיצד ניתן לפרק מדינה מכל יכולותיה הצבאיות והאסטרטגיות, וזה עוד לפני שהחייל האמריקני הראשון הניח רגל על אדמת עיראק. התפיסה האמריקנית של לוחמה מבוססת אפקטים (effects based warfare) נראתה הולמת במיוחד לעידן הנוכחי, שבו שרויה ישראל בעימותים מול ארגונים שאין בהם הכרעה צבאית, אלא נצחונות תודעתיים בלבד. עם התפיסה הזאת התייצב צה"ל למלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, אלא שאז ישבה בביירות ממשלתו של פואד סניורה, הבן-יקיר-לי של המערב. ממשלת ישראל דחתה את בקשות הרמטכ"ל דן חלוץ לפגוע מהאוויר בתשתיות הלבנוניות, וצה"ל נאלץ למקד את פעילותו בעיקר כנגד ארגון חיזבאללה. בתום 33 ימי לחימה שהסתיימו בתמרון קרקעי מוגבל ולא-מוצלח, השתררה בישראל תחושה של החמצה. צה"ל החל בתהליך של שיקום כוחות היבשה שלו, בהובלת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, תוך שהוא מוחק ופוסל את התפיסה שקדמה למלחמה. אשכנזי הוביל תהליך של "חזרה ליסודות" - בנייה מחדש של היכולות הצבאיות הבסיסיות ביבשה תוך חזרה לגישה המסורתית, לפיה רק התמרון הקרקעי יכריע מערכה. לכן התעקש אשכנזי, בדיוק לפני 4 שנים, על תמרון יבשתי בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" – גם כדי להחזיר לחייליו את הבטחון העצמי ביכולתם לפעול בשטח עוין, וגם כדי לאותת לסביבה שצה"ל אינו חושש מתמרון קרקעי. מלחמת לבנון השנייה נחשבה לכשלון, שאת סעיפיו הרבים פירטה ועדת וינוגרד אחד לאחד. אולם בחלוף השנים החלו בישראל להכיר בהישגים המשמעותיים שלה. במהלך המלחמה ואחריה התבוסס צה"ל בניתוח הכשלונות הרבים שאכן היו לו, והתעלם מההשפעה הדרמטית שהיתה למלחמה על הצד השני. חיזבאללה, שהופתע מהתגובה הישראלית לחטיפת שני החיילים ב-2006, ספג מכות כואבות, שאחריהן לא העז לירות ולו גם כדור אחד לאורך הגבול עם ישראל בשש וחצי השנים שחלפו מתום המלחמה. מאז, גם נסראללה לא מעז ליהנות יותר מדי מאור השמש.

האלוף גדי איזנקוט, מי שבמהלך המלחמה שימש ראש אגף המבצעים ולאחריה אלוף פיקוד הצפון, היטיב לזהות איזה פגיעות יצרו את ההרתעה מול חיזבאללה, ושנה לאחר המלחמה הציג את "דוקטרינת הדאחיה", שהפכה לתפיסה המובילה בצה"ל לעימות מול חיזבאללה. איזנקוט זיהה שמכל המהלכים שביצע צה"ל ב-2006, מה שתרם יותר מהכל להשגת ההרתעה היה ההרס העצום שגרם חיל האוויר לרובע הדרומי של ביירות – הדאחיה - ובכפרים השיעיים בדרום המדינה. על פי הדוקטרינה שהציג, בכל עימות עתידי עם חיזבאללה תפעיל ישראל כח אש לא-פרופורציונלי כנגד כל נכסי חיזבאללה ומדינת לבנון, שיביא לסיום מהיר של הלחימה. כפי שהגדיר זאת לאחרונה קצין בכיר: "גולדסטון יחוויר לעומת מה שיקרה במלחמה הבאה בלבנון". בתקופת כהונתו של איזנקוט בפיקוד הצפון הוא דרש מפקודיו לייצר לו את מה שלא היה לצה"ל במלחמת לבנון השנייה: מטרות, מטרות ועוד מטרות. על פי הדוקטרינה, יפעיל חיל האוויר את מלוא כוחו- מהרגע הראשון ללחימה, כשהוא פוגע בלמעלה מאלף מטרות מדי יום. גם חיזבאללה מבין את זה ולכן הלחימה מולו לא תהיה מדורגת – חיזבאללה יפעיל אף הוא את מלוא כח האש שלו במאמץ להסב נזק מירבי לעורף הישראלי, ובעיקר למרכז הארץ. זה יהיה מבחן שהעורף הישראלי עוד לא עמד בו, ולכן ישאף צה"ל לקצר את משך הלחימה ככל האפשר. למרות שכוחות המילואים יגויסו מייד עם תחילת המלחמה, צה"ל יחתור להביא לסיום הלחימה מבלי להיגרר למהלך קרקעי נרחב, שמימושו ידרוש שבועות ארוכים. כך, בלי הצהרות או הכרזות, חזרה לה תפיסת ה"צריבה התודעתית" של משה (בוגי) יעלון ודן חלוץ אל הזרם המרכזי בצה"ל. הרמטכ"ל בני גנץ ישם אותה לראשונה במבצע "עמוד ענן", וגדי איזנקוט, קצין שחושב לפני שהוא יורה, יישאר נאמן לה אם ימונה לרמטכ"ל הבא. בקריירה הארוכה שלו בצה"ל הוכיח איזנקוט שהוא קצין דעתן, עקשן, שאינו חושש להתעמת עם הממונים עליו וגם אינו נותן יד למי שרוצה לעשות ניסויים שיעלו בחיי חייליו. עד היום הוכיח שהוא ניחן ברוגע, בשיקול דעת וברצון מתמיד לחפש אלטרנטיבות שפויות לאלימות. הוא לא נרתע מהפעלת כוח, אבל מקפיד מאד לבחון את השימוש בו אל מול גודל המטרה. יידרש לא מעט אומץ מנתניהו ומשר הביטחון הבא שלו למנות לתפקיד רמטכ"ל דעתן שכזה. אגב, ראש הממשלה הבא בנימין נתניהו, ושר הבטחון הבא שלו, אולי אהוד ברק, לא ימצאו באינזקוט שותף נלהב לתקיפה חד-צדדית באיראן. אם יקבל את הפקודה – הוא יבצע אותה, אבל ישאף להרחיב את בסיס הלגיטימציה הבינלאומית והפנימית של ישראל לפעול. נכון להיום, הוא נחשב המועמד המוביל להתמנות לרמטכ"ל בפברואר 2014, אבל הרשימה עוד לא נסגרה.
("אל-מוניטור", ישראל פולס 06.01.2013)

בהקשר הזה שווה לעיין רגע בכתבה מאת אלון בן דוד בה מתואר מסלול השירות של האלוף איזנקוט:
"מתחילת שירותו בצה"ל הסתמן איזנקוט כחייל שנאבק על עקרונות וסולד מגינונים. לאורך כל דרכו בחטיבת גולני מעולם לא חשב שצריך לגלח את הראש או להתקין את הכוונת הכי משוכללת על הנשק כדי להיראות יותר מורעל. הנער שאהב להשיט מפרשיות במפרץ אילת התגייס לחטיבה ב-1978, וכבר בטירונות סיים כמצטיין פלוגתי אף שלא נחשב לרובאי הטוב בפלוגה. אחרי קורס קצינים חזר לגדוד 51 ולחם כמ"פ במלחמת לבנון בעין א-תינה, בנבטייה, בג'זין ובשדה התעופה בביירות. בתום המלחמה יצא לאזרחות, אבל אחרי שלושה חודשים שיכנע אותו אילן בירן לחזור כמ"פ לבית הספר לקצינים, תפקיד שאחריו מונה למפקד פלוגת הנ"ט של החטיבה. כבר אז הוא לא היסס להתעמת עם הממונים עליו. כשהורה לו מח"ט גולני צבי פולג (פרקש) להחזיר את חייליו מרגילה כדי שיעזרו להכין יום ספורט חטיבתי, איזנקוט הודיע שאין לו שום כוונה להחזיר חיילים מהבית למשימה כזאת באמצע חופשה שחיכו לה חודשים ארוכים. פרקש זעם וקיצר את התפקיד של איזנקוט בפלוגה. גם המקרה הזה לא פגע בהמשך הקריירה שלו בצבא. כמו רבים מבני דורו בצה"ל גדל איזנקוט בלחימה באזור הביטחון בדרום לבנון. הוא היה מג"ד 13, סמח"ט גולני וקמב"ץ פיקוד צפון, עד שהחליף את חברו ארז גרשטיין ז"ל בפיקוד על החטיבה ב-1997. בקור רוח ובחיוך פיקד על שורה ארוכה של מבצעים של החטיבה בלבנון שבמהלכם חוסלו כ-40 אנשי חיזבאללה. יש לו סבלנות רבה לחיילים ואפס סובלנות למשמעת. כשנאלץ להתמודד עם מרידות בחטיבה פעל לשינוי הנורמות בפלוגות הוותיקות ולצמצום זכויות היתר של חיילים ותיקים מול צעירים. קור הרוח לא עזב אותו גם כשקיבל את הידיעה על נפילתו של חברו לדרך גרשטיין ממטען בלבנון בפברואר 1998. איזנקוט אסף את חמו ואת חמותו של ארז ואיתם נסע להביא את הבשורה הקשה לאלמנה הרטל גרשטיין. יש האומרים שככל שהתקדם בתפקידים, כך נגלו האיכויות של איזנקוט כמפקד וכקצין חושב. גם כששירת תחת שני אלופים שלא נודעו בעודף הסבלנות שלהם - איציק מרדכי וגבי אשכנזי - הוא לא היסס להשמיע דעות לא מקובלות. בפיקוד הצפון של אותם ימים, כשבכל בסיס ומוצב הופיעה הכתובת "המשימה - הגנה על ישובי הצפון", העז איזנקוט לטעון כי הבנות "ענבי זעם" עם החיזבאללה ב-1996 הפכו את אזרחי הצפון למגיני החיילים, וזה אמור להיות ההפך. הדעתנות הזאת משכה את תשומת ליבו של אהוד ברק כרמטכ"ל ואחר כך כראש הממשלה וכשר הביטחון. כשהגיע כראש ממשלה לבקר בחפ"ק של מבצע של סיירת גולני, ברק פנה לאיזנקוט בנוכחות הרמטכ"ל מופז והציע לו לשמש מזכיר צבאי. איזנקוט, שכבר סיכם על תפקיד אחר, אמר שיעשה כל מה שהרמטכ"ל יורה לו. וכך הוקפץ מתפקיד מח"ט אל לשכת ראש הממשלה. בניגוד לנטייה הטבעית של קצינים בתפקיד המזכיר הצבאי, איזנקוט חתר דווקא לצמצם את סמכויותיו וביקש לעסוק בעניינים צבאיים טהורים. וכמו בגולני, גם בלשכת ראש הממשלה הוא לא היה סחבק. הוא נרתע מאירועים נוצצים ומהתחככות חברתית, ואולי משום כך סיים בהצלחה כהונה כמזכירם של ראשי הממשלה ברק ושרון בלי שדבקו בו רבב פוליטי או השתייכות לפורום כזה או אחר. את שעות הפנאי שלו הוא מעדיף לבלות עם אשתו ועם חמשת ילדיו, ולא לצידם של בעלי ממון או שועי עולם.

קונפליקט איראני

בשיאה של האינתיפאדה השנייה, ב-2003, איזנקוט מונה למפקד אוגדת יהודה ושומרון והוביל את הלחימה שהצליחה לבסוף לדכא את הטרור הפלסטיני. הוא דרש מפקודיו להתנהל בלי אגו, כפי שנהג בעצמו, ובסופו של דבר הצליח להפסיק את מלחמות הטריטוריה בין צה"ל לשב"כ שבמשך שנים היו מכשול במאבק בטרור. כשבן טיפוחיו רון וייזל, מפקד דובדבן, סירב להשאיל רכב למבצע של הימ"מ, הודיע לו איזנקוט שיש לו שתי ברירות: או להשאיל את הרכב או להיות מודח לאלתר מהתפקיד. וייזל ויתר, ושאר הקצינים הבינו את המסר. מלחמת לבנון השנייה תפסה אותו בתפקיד ראש אגף מבצעים במטכ"ל. כבוגר לבנון ניסה איזנקוט להסביר את הצורך במהלומת אש קשה על חיזבאללה ועל תשתיות בלבנון; הוא הציע לגייס מילואים מיד כדי להתכונן למהלך קרקעי, אבל המליץ להימנע מפעולה קרקעית ולהתמקד במערכה אווירית קצרה ככל האפשר. בסופו של דבר הוא נאלץ לראות את צה"ל מדשדש באדמת לבנון 33 יום ומותיר שם מחיר דמים כבד. כמי שהיה חתום על רוב פקודות המבצע שיצאו בימי המלחמה הוא ניסה כמה פעמים להתריע על חוסר הבהירות בהגדרת המשימה לכוחות ועל חוסר התוחלת שבהפעלת כוחות קטנים מדי, אך דעתו לא התקבלה ברוב המקרים. ועדת וינוגרד ציינה שבכל התייעצות עם הדרג המדיני הקפיד איזנקוט להשמיע את דעתו ולציין שהיא שונה מעמדת המטה הכללי של דן חלוץ. השפעתו לא הייתה רבה כאמור, ולמרות התואר החשוב שמילא במלחמה הוא לא נפגע ממסקנות הוועדה.[/B]" (מתוך הכתבה "דרוך ומוכן" מאת אלון בן דוד, מגזין "בלייזר" ינואר 2013, עמוד 49 )

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בחור טוב עם חברים בעייתים מהעבר המשותף בגולני (אשכנזי, סיבוני), אם אהוד ברק היה נותר שר בטחון תחת ממשלת נתניהו השלישית אזי הסיכויים של אייזנקוט לבקש הורדה בדרגה בחזרה לאל"ם ולפקד שוב על חטיבת גולני היו גבוהים (בהרבה) מאלו שיתמנה לרמטכ"ל כיורשו של גנץ. ברק ראה מן הסתם בהתנהגותו התמוהה של אייזנקוט בפרשת גלנט/הרפז פגיעה אישית קשה באמון בין השניים (אייזנקוט היה מזכירו הצבאי של ברק וחב חלק מהקידום שלו לכך) ועל כן אינני רואה כיצד היו יכולים השניים לעבוד יחדיו כשר בטחון ורמטכ"ל, לא משנה כמה שליחים ורצים ניסו להפיג את המתח ביניהם. הגם שרוב האחריות נופלת על חלוץ ואדם, אייזנקוט גם אינו חף מכשלי מלחמת לבנון השנייה וכל מיני רעיונות נקודתיים יצירתיים שהשמיע (הוא וטל רוסו) במהלך המלחמה, כאילו היה בכלל צופה אגבי המתבונן מהצד במשחק שחמט בסנטרל פארק, אינם מחפים על העדר עבודת מטה מסודרת בתחום האג"ם והעדר מימוש תוכניות מבצעיות. גם לגנץ אחריות עקיפה משמעותית לכשלון זאת מתוקף היותו מפקד זרוע היבשה המורחבת (סטייל משרד התשתיות הלאומיות שנתפר בזמנו תרתי משמע לשרון בממשלת נתניהו הראשונה) שהיה אמון על בניין והכשרת הכוח היבשתי למלחמה.

יאיר נווה לעומת זאת אינו גולנצ'יק קליקה קלאסי אלא קצין קריירה פרוסי מקצועי ואדמיניסטרטור מצוין, בסגנון דן הראל, ישראל זיו ויום טוב סמיה. עבור שר בטחון פעלתן הוא מינוי נוח וקלאסי. גם קפלינסקי הוא מועמד שכזה, הגם שקרוב בהרבה לקליקה מנווה אך הסיכוי שיחזירו רמטכ"ל שלישי ברצף מהאזרחות לצבא נראה כנמוך למדי, גם בתור מועמד פתע של יעלון (שגם אינו קרוב אליו יתר על המידה). נכון, גם יאיר נווה חזר מהאזרחות לצבא אך מאז כבר חלפו שנים, הוא נטמע בחזרה בהוויה הצבאית, הוביל פרויקטים גדולים מאד ומי זוכר היום בכלל את תקופתו ברכבת הקלה בירושלים. יעלון ונתניהו מעריכים אותו, ניסו לאחרונה לייצא אותו לתע"ש ואך בהעדר פתרון הולם ממתין בינתיים האלוף נווה בהקפאה קריוגנית עמוקה.

פלוס נוסף ולא מבוטל במינויו של יאיר נווה לתפקיד הרמטכ"ל הוא באספקת חומרים לכתב הארץ אמיר אורן, שיכול להסיק מכך כי הכוחות הדתיים משתלטים לא רק על השב"כ אלא גם על צבא ההגנה לישראל והנה כפסע אנחנו לפני הפיכה צבאית בידי "מטכ"ל הגבעות"

אני במילים עדינות לא מסכים עם דעתך. ראשית, אין בעיני כל בעיה בחבריו של איזנקוט לשירות בגולני ואני אישית מעריך אותם ואת פועלם מאוד. שנית, איזנקוט התקדם בצה"ל בעיקר בזכות כישוריו ויושרתו, למרות שלא שתק, התחנף והתיישר עם דעת הממונים עליו. שלישית, בפרשת הרפז הוא פעל בעיני בסך הכל כראוי במצב בעייתי שאין לו "פתרון בית ספר". כולנו אוהבים לומר מה היינו עושים במצבים מסוימים ושופטים לחומרה אנשים רציניים וראויים שפעלו אחרת מכך. מה? כל השנים בגולני הם פעלו ע"פ מצפן ערכי ראוי ודווקא פה הגיאו לקוטב שסחרחר אותו? או שמא במצב מורכב החלטות הן אפורות יותר משנדמה מן הצד? על כל פנים במלחמת לבנון השנייה היה איזנקוט חבר מטכ"ל בכיר ומשפיע וכמוהו גנץ (גנץ אמנם שימש זמן קצר בטרם המלחמה ובמהלכה כמפקד זרוע היבשה, אבל לא הגון בעיני להלביש עליו את האשמה לאי כשירות כוחות היבשה). הצעותיהן ברובן לא התקבלו או לחלופין לא מומשו כפי שהציעו. על גנץ אמר בשעתו איזנקוט כי: "הוא מחובר לפרטים והוא איש מקצועי והוא היה תחת אש והוא אדם ספקן, הוא דור שני ליוצאי שואה. אני חושב שהוא איש טוב, שהוא יעורר אמון בצה"ל והוא יידע להוביל." (מתוך הכתבה "התמלילים הסודיים מלשכת שר הביטחון" מאת אמיר אורן, "הארץ", 18 בינואר 2013‬ ).

לאחר המלחמה אמר על רא"ל דן חלוץ על איזנקוט את הדברים הבאים:
* "הוא רואה את טובת המערכת. פיו ולבו שווים והוא אינו מהסס לומר את דעתו, גם אם אין זו דעת הממונים עליו. הוא איש שמכיר גם את היכולות וגם את המגבלות שבהפעלת הכוח. ההסתכלות שלו יותר רחבה, לא נוגעת רק למקצוע ולתפקיד שהוא ממלא." (מתוך הכתבה "דו"ח איזנקוט" מאת יוסי יהושע ואמירה לם, "ידיעות אחרונות", 15 ביולי 2011 )

* "במלחמה זו שימש האלוף גדי איזנקוט כראש אגף המבצעים. בתוקף תפקידו זה התהדקו היחסים בינינו, ונדמה לי שנכון יהיה לומר כי הוא היה האיש הכי קרוב אלי במהלך המלחמה. את רוב שירותו הצבאי עשה גדי בחטיבת גולני, שבה התחיל כטירון וסיים כמח"ט, אך הוא מילא שורה של תפקידים גם ביחידות אחרות, ביניהם מפקד אוגדת 'עמוד האש' ואוגדת איו"ש. אפשר להגיד עליו שמעטים הם האנשים המכירים את כוחות היבשה של צה"ל באופן כה יסודי ומעמיק כגדי איזנקוט." (מתוך הספר "בגובה העיניים", מאת דני חלוץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010, עמוד 320)

* "גדי נתפס בעיני כאדם בעל קו מחשבה מקורי שאומר את אשר הוא חושב ואינו נרתע מלהיות בודד בעמדתו."( מתוך הספר "בגובה העיניים", מאת דני חלוץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010, עמוד 405)

עפר שלח כתב על איזנקוט כי "בישיבת המטכ"ל שלאחר התפטרותו של חלוץ בינואר 2007, נפרד שר הביטחון פרץ מהרמטכ"ל במילים 'אני מעריך אותך על שנתת לקצינים שדעתם לא היתה כדעתך לדבר'.
'איזה קצינים,' אמר חלוץ, 'קצין אחד בדיוק.' הקצין הזה היה איזנקוט." (מתוך הספר "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה" מאת עפר שלח ויואב לימור, הוצאת "ידיעות ספרים", 2007, עמוד 400)

השר לשעבר, רא"ל במיל' אהוד ברק אמר: "לגבי יש הרבה חולשות אחרות, אני לא חוזר בי משום דבר שאמרתי, אני עוד אדבר איתך על זה, אבל הוא איש מקצוע. זאת אומרת, אתה מדבר עם גבי אשכנזי, או איתך, אתה יודע מראש שכל מה שאתה חשבת עליו, כל מה שאתה תחשוב עליו, באופן אוטומטי הראש של אנשים שהם מחוברים מבצעית לאדמה הוא שם." (מתוך הכתבה "התמלילים הסודיים מלשכת שר הביטחון" מאת אמיר אורן, "הארץ", 18 בינואר 2013‬ ).

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הרמטכ"ל למד את לקחי קודמיו. הוא מתרחק מפוליטיקה ונמנע מכשלונות מבצעיים, אך הוא עלול להזכר כמי שהוביל גל פיטורים בצה"ל

http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2244161

ציטוט:

במקור נכתב על ידי strong1 ונמנע מכשלונות מבצעיים

העיתונות בארץ מדהימה אותי כל פעם מחדש.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

גנץ מתחיל את שנתו האחרונה בתפקיד בראש שקט\ מאת עמוס הראל

הרמטכ"ל למד את לקחי קודמיו. הוא מתרחק מפוליטיקה ונמנע מכשלונות מבצעיים, אך הוא עלול להזכר כמי שהוביל גל פיטורים בצה"ל

הבוקר (שישי) יחל בני גנץ את שנתו הרביעית והאחרונה כרמטכ"ל. בדרך כלל זה השלב שבו רמטכ"לים מתחילים לעוף על עצמם; להשתכנע שהאהדה הציבורית כלפיהם נצברה רק בזכות כישרונותיהם האישיים יוצאי הדופן ולא כתוצאה מהדרגות שהם עונדים על כתפיהם. בשנה הרביעית נוטים רמטכ"לים להרהר באפשרות של הארכת כהונתם באופן חריג לשנה חמישית, לקבל ביקורי חנופה ועלייה לרגל של עיתונאים ועסקנים, להשתעשע בחלומות פוליטיים, להיענות בהצטנעות מעושה להצעות לחנוך כיכרות על שמם. גנץ, ייאמר לזכותו, התנהל עד היום יותר בזהירות ונדמה שיש פחות סיכוי שייפול במלכודות שאליהן נפלו אחדים מקודמיו. היטב ראה מה אירע לשני הגנרלים שישבו לפניו בלשכה שבקומה ה-14 בבניין המטכ"ל, שני ראשי ממשלה בפוטנציה שעזבו עם טעם מר בפה. דן חלוץ נראה לאחרונה מקבל תכתיבים מיו"ר מכבי תל אביב שמעון מזרחי באיגוד הכדורסל, חוויה שעלולה עוד לגרום לו להתגעגע לימים פשוטים יותר, שבהם נאלץ להתמודד רק עם מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה. גבי אשכנזי, שנקרא לשקם את הצבא אחרי הכישלון במלחמת לבנון השנייה,ממתין כעת לחקירה הגלויה של המשטרה בפרשת הרפז, חלק מנזקי הדו-קרב הארוך והמיותר שניהל עם אהוד ברק. גנץ עוד זוכר כיצד נבחר לתפקידו רק ברגע האחרון, בהתראה של עשרה ימים, אחרי שבוטל מינויו של האלוף יואב גלנט בשל פרשת הבית בעמיקם. הוא גם יודע שהיה רק השלישי בסדר העדיפויות של אהוד ברק וראש הממשלה בנימין נתניהו, אחרי שהאלוף גדי איזנקוט ויתר על הכבוד במהלך אותו סוף שבוע רצוף טלטלות בשלהי ינואר 2011. אולי זהו מקורו של הריחוק המסוים שבו מסתכל הרמטכ"ל על הדרג המדיני. הוא מקפיד להימנע מהקלחת הרותחת של הפוליטיקה - גישה שמתלבשת יפה על מזגו של הרמטכ"ל שמעדיף בדרך כלל להתרחק מקטטות פומביות. בטור החיובי במאזן שלוש השנים הראשונות של גנץ תיזכר הצלחתו לייצב את המטכ"ל אחרי סערת הרפז ולשפר את האווירה, הן בתוך צה"ל והן ביחסים עם שרי הביטחון, תחילה ברק ואחריו, ביתר שאת, משה יעלון. הוא החזיר גישה עניינית יותר, פחות אישית וסוערת, יותר פתוחה לביקורת, לניהולו היומיומי של הצבא. הקרדיט העיקרי שגנץ זכאי לו מגיע ממקום שכמעט אינו חשוף לתקשורת ולציבור: הפעילות המבצעית והמודיעינית החשאית, הנעשית בהיקף גבוה מבעבר, רובה מעבר לגבול. צה"ל תרם תרומה ניכרת לאופן השקול והמדוד שבו מתקיימת המערכה הזו, תוך סיכול סכנות הנובעות מהמהומה בעולם הערבי ומניעת הידרדרות למלחמה שתסבך גם את ישראל. השבוע, בשולי אירוע רב משתתפים, נראו גנץ, מפקד חיל האוויר האלוף אמיר אשל, וראש אמ"ן, האלוף אביב כוכבי, מסתודדים קצרות במה שהצטייר למתבוננים מהצד כעניין דחוף. יחד עם סגן הרמטכ"ל איזנקוט, זו החבורה המצומצמת המובילה את הפעילות המבצעית, שאינה מגיעה לידיעת האזרח הישראלי כל עוד אינה מסתבכת וכל עוד הפקידים בפנטגון שומרים על סודיות. גנץ דבק בגישה הזהירה והאחראית להפעלת כוח צבאי שהפגין אשכנזי גם בסוגיות אסטרטגיות, ובראשן הטיפול באיום הגרעין האיראני. הקו הממלכתי שנקט בנקודות מפתח בחודשי האביב והקיץ של שנת 2012 זכה לשבחים משרים שעקבו מקרוב אחר אופן קבלת ההחלטות. אם לא תתלקח הזירה הפלסטינית - ועדיין קיימת סכנה כזו - ייתכן שיעבור קדנציה שלמה בלא מבצע צבאי נרחב. מבצע "עמוד ענן", בנובמבר 2012 בעזה הסתיים לאחר שמונה ימים בלא כניסה קרקעית לשטח הרצועה. אם לא תפרוץ מלחמה, תיבחן השנה האחרונה בקדנציה של הרמטכ"ל בעיקר דרך משקפי כוח האדם. אף שיעלון וגנץ מנעו קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון (מומלץ לא להתרשם יתר על המידה מהנהי הצבאי בעניין), נדרש כעת צה"ל לעבור תהליך ייעול וארגון מחדש. כל זה נעשה בלי תוכנית רב-שנתית מחייבת, שאישורה מתעכב זה שלוש שנים - דבר שפוגע בתפקודו של צה"ל וסוגיה שנראה כי גנץ צריך היה לגלות בה יתר נחישות במגעיו עם הדרג המדיני.

לחימה מרחוק

השינוי הנעשה כעת הוא המחיר שיש לשלם על שש שנות פינוק, של חיים מעבר ליכולת אחרי תקלת לבנון ב-2006 ושל הצורך להסיט משאבים לצרכים חדשים ויקרים, כמו הקמת מערך הלוחמה בסייבר, בניית יכולות מודיעין חדשות ועיבוי מערכי המטוסים ללא טייס (מל"טים) ויירוט הטילים והרקטות. בד בבד, מסונדל הצבא לסדרה של פרויקטים גדולים לרכש אמצעי לחימה, שאושרו בשנות השפע. הפרויקטים הללו - טייסת אף-35, צוללת דולפין שישית, טנקי מרכבה 4 ונגמ"שי נמ"ר - יזללו תקציבים לא רק בשלב הרכישה, אלא גם בהמשך מדי 
שנה בשל עלויות גבוהות של אחזקה שוטפת. בימי גנץ מתחדשת מגמה, שבלטה אצל יעלון כרמטכ"ל והוקפאה בתקופת אשכנזי, להדגיש את יכולות הטכנולוגיה והלחימה מרחוק - חיל האוויר, מודיעין, סייבר - על חשבון היכולת לבצע מהלכי תמרון קרקעיים נרחבים בעת לחימה. השינוי, המתבטא בראש ובראשונה במשאבים, נובע מהשילוב בין אילוצי התקציב להבנת המציאות החדשה במזרח התיכון, שבה פחתו סיכויי העימות הצבאי הקונבנציונלי (אוגדה באוגדה, טנק בטנק) וגברו איומי הרקטות בעורף והטרור בגבולות. אבל הוא קולע גם לסבלנות הפוחתת של הציבור בישראל לאבדות. לכך נוספת חרדת הפוליטיקאים מהמחיר הפוליטי שישלמו על מות חיילים ונטייתם לאמץ פתרונות צבאיים שהם תופשים כבטוחים יחסית, כאלה שנשענים על לחימה מרחוק. צה"ל עדיין יוכל, אם יידרש, לפרוץ לערי הגדה והרצועה כדי לדכא התקוממות פלסטינית, אך תמרון קרקעי עמוק בשטח לבנון או סוריה נראה כיום יותר קשה לביצוע. בעוד אימוני כוחות היבשה יצומצמו השנה באופן משמעותי, לא יופחתו שעות טיסה בחיל האוויר, ונדמה כי הפער בין יכולת האוויר ויכולת היבשה של צה"ל במלחמה עלול להמשיך ולהתרחב. כחלק מהקיצוצים יפוטרו כעת 5,000 אנשי קבע (ויוחתמו במקומם אלף קצינים ונגדים צעירים), נסגרות חטיבות ויחידות ויורד סד"כ הטנקים במספרים שלא נראו כמותם בצה"ל זה כמה עשורים. מפתיע שהמטכ"ל, המתלונן על הצורך לחתוך בבשר החי, אינו כולל בקיצוץ גם מהלכים סמליים כמו ביטול תקני קבע פחות נחוצים של אלופים, ובהם הפצ"ר, מפקדי שני גייסות ואלוף פיקוד העומק. מלאכת הקיצוצים נשענת על סיכונים מחושבים, שצריך לקוות כי הם נלקחים בתבונה. אולם הסכנה האסטרטגית האמיתית טמונה במשבר מורלי חמור שכבר משפיע על כוח האדם. המשבר אינו נובע רק משלב ההכרעות בדיוני ועדת איילת שקד על חוק הגיוס החדש. המחלוקות הסוערות בוועדה השבוע רק המחישו את השחיקה המואצת במודל צבא העם, שהנהגת צה"ל ממשיכה להגן עליו באדיקות. ברוב המקרים, הצבא נגרר, לא יוזם, ושלא בטובתו הוא הופך לזירת התגוששות של קבוצות לחץ חברתיות; רבני ישיבות הסדר מול פרופסורים, פמיניסטיות מול חרדים. ויש עיסוק רב בסוגיות שאינן ליבת הפעילות המבצעית. זה סיפור אטי מאוד (אישור מסמך חדש בדבר כללי שירות משותף של דתיים ונשים מתעכב זה שנתיים וחצי) ורצוף היעלבויות של כל הצדדים המעורבים. ככלל, נדמה שצה"ל נהנה מפחות יראת כבוד מבעבר. גם פוליטיקאים מהימין והמרכז - ח"כ איילת שקד (הבית היהודי), השרים יאיר לפיד וגלעד ארדן - אינם מהססים לתקוף את שיקולי הצבא בפומבי. צה"ל ניצב בפני בעיות משמעותיות בכוח האדם, והפיקוד הבכיר אינו יכול להסתפק עוד בעמדת הפרשן המודאג של תהליכים חברתיים. הריבוי הטבעי הגבוה בקרב החרדים מצמצם בהדרגה את שיעור הגברים המתגייסים (רק כ-73% מבני השנתון הרלוונטי יתגייסו השנה); גם שיעור המתגייסות פוחת בשל קלות השחרור מתוקף חתימה על הצהרת דת (רק כ-57% יתגייסו השנה). כבר שלוש שנים נרשמת ירידה, אטית אך מתמדת, בשיעור המבקשים לשרת ביחידות קרביות, בפרט בחילות היבשה. הביקוש לסיירות ולחיל הרגלים עודנו גבוה, אך החילות הקרביים ה"אפורים" - שריון, תותחנים, הנדסה - נזנחים לטובת מסלולים של "קרבי לייט", לרוב פחות מסוכן ולעתים מעט יותר נוח (הגנה אווירית, פיקוד העורף, מודיעין קרבי) או טכנולוגי יוקרתי (סייבר, מפעילי מל"טים). במקצועות תומכי לחימה קשים ונטולי הילה, כמו תפקידי לוגיסטיקה וחימוש ביחידות הלוחמות, כבר מורגש משבר של ממש. שירות החובה גם סובל מבעיות נוספות, מתלונות על השכר המביש לחיילים, שנדונו באחרונה גם בבג"ץ, ועד שיעורי נשירה גבוהים תוך כדי שירות.

שחיקה בדימוי

הבעיות מחריפות בשירות הקבע. "כל מי שמבקש להיות נגד ביחידת שטח במסלול קבע ראשוני לזמן מוגבל, יתקבל", מודה קצין בכיר. "אין לנו יכולת מיון. אנחנו פשוט לא מצליחים למלא את השורות". יתר משרתי הקבע פועלים תחת לחץ של שתי מגמות סותרות: מבחוץ גוברת הביקורת על בזבוזים ועל תנאי שכר ופנסיה שמתוארים כמושחתים בעוד שמבפנים עובר על הצבא גל פיטורים יוצא דופן. הנכונות לחתום קבע בתפקידי מטה - עם גיל פרישה גבוה יותר, קידום אטי מבעבר ובלי פנסיה תקציבית (שהופסקה למצטרפים חדשים מאז 2004) - פוחתת, ביחס ישיר לשחיקה בדימוי הציבורי של משרתי הקבע ובמורל שלהם. לראשונה, מורגשים ניצני משבר אפילו ביחידות הלוחמות, שם מודים מפקדי חטיבות בחילות הפחות יוקרתיים כי הם מתקשים להחתים קצינים מצטיינים לתפקידי מ"פ ומעלה ולא פעם מתפשרים על המועמד השני או אפילו השלישי במדרג האיכות. בטווח הארוך, אם צה"ל לא יכיר במלוא עוצמתם ומשמעותם של התהליכים הללו, הוא עלול להפוך למשטרה ב', על נורמות הפיקוד ויכולות הביצוע הבעייתיות שלה. קצינים העולים לחצרות רבנים יש גם בצה"ל, לא רק במשטרה. אבל גם במזרח התיכון החדש נדמה שהתפשרות על איכות כוח האדם בצבא היא בחזקת מותרות שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה. ("הארץ", 14.02.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.israelhayom.co.il/article/157957

השנה הרביעית של בני גנץ\ מאת יואב לימור

במלאות שלוש שנים לכניסתו ללשכת הרמטכ"ל ולקראת תחילת השנה הרביעית והאחרונה, הרמטכ"ל בני גנץ יכול לסכם כי במשמרת שלו ובמזרח תיכון נפיץ הצבא התנהל נכון

שינוי ארגוני עמוק. הרמטכ"ל בני גנץ בשטח. צילום: דו"צ

בני גנץ מתחיל היום את שנתו הרביעית והאחרונה כרמטכ"ל בתחושות מעורבות. מצד אחד הצבא בתנופה של עשייה ושל שינויים משמעותיים, מצד שני מצוקת המשאבים והיחס הקר שנושב כלפי לובשי המדים. לו היה מדבר, סביר שהנקודות האלה היו שזורות בנאומו. בתום שלוש שנים הוא גם היה מציין לעצמו, מן הסתם בסיפוק לא מבוטל, שבמשמרתו התנהל צה"ל בתבונה ובזהירות בלי שלקח סיכונים מיותרים, או במילותיו שלא נאמרו: צבא שלא האיץ מלחמות אלא דחה אותן ככל שניתן. גנץ יודע שהגדרות כאלה מסוכנות מאוד. בוודאי כשהוא נכנס לישורת האחרונה שלו בתפקיד. המזרח התיכון כל כך נפיץ, כל כך הפכפך, שקשה לערוב למה שיקרה בעתיד ואפילו בעתיד הקרוב. פעם אפשר היה לקבוע במידה גבוהה של ודאות כיצד ינהג כל יריב כמעט בכל סיטואציה; כך יכלה ישראל לתקוף (על פי פרסומים זרים) בשנים האחרונות בסוריה ולבצע, כך על פי אותם פרסומים, שלל פעולות נוספות, בידיעה שהסיכוי לתגובה נמוך. היום הרציונל השתנה בכל הגזרות. הסיכוי לאירוע - רקטה קטלנית באילת או באשקלון, מטען ברמת הגולן, חטיפה בלבנון או בעזה - גדל משמעותית, ועימו פוטנציאל ההסלמה. אם האתגר של צה"ל היה עד לא מזמן להרתיע, היום לצד ההרתעה נדרשים ממנו מרכיבים נוספים בעולמות המודיעין והמבצעים. להשתנות האיום יש צדדים חיוביים. נכון להיום אין על ישראל איום קיומי, ודאי לא איום צבאי קונבנציונלי. הצבא המצרי עסוק בענייני פנים, והצבא הסורי נשחק משמעותית במלחמת האזרחים. התמורות האלה איפשרו לצה"ל לבצע קיצוץ עמוק ביחידות ובכוח אדם. חטיבות טנקים ויחידות ארטילריה נסגרו, מטוסים וספינות נפלטו מהשירות, אלפי משרתי קבע פוטרו. ספק אם כל זה היה קורה אלמלא האביב הערבי, וגם ללא המחאה החברתית שהבהירה לצבא שגם סדר העדיפויות הפנימי בישראל השתנה (לפחות חלקית). אבל לצד הבשורות הטובות האזור זרוע נפצים, חלקם חדשים ומטרידים. בתרגיל סגור שערך המטכ"ל נבחנה התמודדותו עם שלל תרחישים בכל הגזרות. לא מלחמה, ועדיין האדמה זזה. פה חמאס שנדחק לפינה ועלול לצאת מכלל שליטה, שם חיזבאללה שמאותגר ועלול להפנות לעברנו אש, ומעל לכל איראן, והאיום החדש שמרחף בכל הגזרות מבלי שניתן לו עדיין מענה של ממש - הג'יהאד העולמי. ואם לא די בכאבי הראש האלה, מתמודד צה"ל עם קשיים אופרטיביים גוברים: כמות הרקטות, הדיוק והקטלניות שלהן, האיומים הגדלים על חיל האוויר וחיל הים (ובעיקר על העורף), הצורך להילחם מול אויב אזרחי בשטח אורבני והירידה החדה בלגיטימציה הבינלאומית לפעילות צבאית ישראלית. כל אלה חייבו את גנץ לבצע בצה"ל התאמות משמעותיות. את עיקרן הוא אגד בחוברת שכותרתה "צה"ל 2025", ובה מפורט הכיוון שאליו צועד הצבא. מקצת השינויים כבר בוצעו, מרביתם נמצאים בתהליך שיבשיל במהלך השנה הקרובה ולאחריה. גנץ נוהג לומר שאת פירותיו של כל רמטכ"ל קוצר נכדו, כלומר היורש של יורשו. במקרה שלו, חלק מהפירות ייקצרו עוד בתקופתו. השינוי המשמעותי ביותר במתווה גנץ הוא במודיעין ובסייבר. צה"ל הגיע להכרה שכדי לרדת במערכים האחרים - ובעיקר כדי להצליח להכריע כל סוג של מערכה - עליו להעצים את יכולותיו בשני התחומים האלה. המשמעות היא לא רק לספק מודיעין טוב יותר ברמת מקבלי ההחלטות, אלא בעיקר לספק הרבה יותר מטרות: אם את מלחמת לבנון השנייה פתח צה"ל עם 180 מטרות חקורות שלאחריהן לא נשארו יעדים איכותיים לתקיפה, במלחמה הבאה שואף צה"ל להיות מסוגל לתקוף אלפי מטרות ספציפיות מדי יום. לצד זה הואצה הזרמת המודיעין הטקטי לכוחות בשטח במסגרת מה שמכונה בצה"ל לוחמ"מ (לוחמה מבוססת מודיעין), שמטרתה להביא למג"ד מידע מדויק על האיומים שמולו. כך לא רק תגדל היעילות המבצעית ויפחת האיום על החיילים, אלא יתאפשר גם להשתמש בפחות כוחות בכל פעילות משום שהמודיעין המדויק על היעדים יצמצם משמעותית את מימד אי הוודאות בשדה הקרב. השינויים האלה בעולם המודיעין והמטרות חייבו את צה"ל לבצע גם שינוי תפיסה, שבקצה שלו התבצע שינוי ארגוני עמוק. בשיחות פנימיות מתגאה גנץ בחיוך שהצבא כולו בתנופת עשייה, והגוף היחיד שנשאר בסטגנציה הוא מערך בתי הדין הצבאיים. גם אם יש בכך הגזמה מסוימת, הכיוון ברור: על רקע מה שקורה מסביב חופר צה"ל בעצמו ומשתנה. שרים וחברי כנסת שנחשפו לתהליך הגדירו אותו כ"מהפכה", לא פחות.

מהפכת הנשק המדויק

חלק מרכזי במהפכה הזאת נוגע בכושרו ההתקפי של צה"ל, במסגרתו עובר הצבא תהליך מואץ של מעבר מנשק סטטיסטי למדויק בכל החזיתות. זה נכון בחיל הים ובארטילריה, ובעיקר בחיל האוויר שעובר שינוי תצורה שיושלם בקיץ. תחת התואר החדש־ישן "ראש המטה המבצעי" יהיו אז שלוש מחלקות מבצעים (במקום אחת כיום), שיאפשרו לייצר ולתקוף יותר מטרות ביותר זירות בו בזמן ותוך מיצוי טוב יותר של מטוסים ופצצות. במקביל, מכוון מתווה גנץ גם לשינוי משמעותי בצבא היבשה. חלקו במלחמות קטן משמעותית, בוודאי על רקע השתנות האיומים באזור, אולם צה"ל משמר את התמרון לא רק כמשלים למהלומת האש האווירית/ימית אלא בעיקר מתוך הבנה שלמגפיים על הקרקע יש השפעה עמוקה על התודעה והפסיכולוגיה של היריב (ולעיתים גם שלנו). ולמרות זאת, נדרשו שינויים גם במבנה האוגדות הלוחמות: לא רק בהרכבן הפנימי - מעכשיו יהיו בכל אוגדה שתי חטיבות שריון ושלוש חטיבות חי"ר - אלא גם בייעוד שלהן בשיגרה ובחירום. כחלק מהמהלך הזה הושלמו ההקמה והארגון של מפקדות אוגדתיות בכל הגבולות. בסוף ינואר נחנכה מפקדת האוגדה המרחבית החדשה בגולן, שמחד "תשחרר" את אוגדה 36 להתאמן למלחמה בכל זירה אפשרית מבלי להיות מחויבת לגיזרה ספציפית, ומאידך תתמקצע בהתמודדות עם האיומים בגבול הסורי. כמו ליתר האוגדות המרחביות, גם לאוגדת הגולן יהיו כוחות טנקים וחי"ר קבועים, שיאפשרו לה לעבור מיידית משיגרה לחירום על בסיס כוחות המילואים שלה. לצד התהליכים האלה עובר צה"ל שינויים גם בתחומים נוספים: פיקוד העורף מקבל לידיו כוחות סדירים (ויכולת ניוד משמעותית לכוחות המילואים שלו) כדי שיוכל להתמודד עצמאית במצבי חירום בלי להידחק לתחתית סולם העדיפויות הצה"לי; ההשקעה במיגון האקטיבי גדלה, לרבות ההצטיידות במיירטים לסוללות כיפת ברזל; הואצו פרויקטים העוסקים ב"שילוביות", איחוד הרשתות של הצבא בכל הרמות - מרמת הרכש של מערכות, דרך חיבור מערכות ניהוליות ואינטרנטיות, ועד שילוב המערכות המבצעיות. החיסכון בכסף הוא החלק השולי של העניין, עיקרו בהגברת היעילות והידוק שיתוף הפעולה בין המערכים השונים מה שיאפשר, בקצה, מימוש חזון מבצעי דוגמת הלוחמ"מ.

חשש מדעת הקהל

רק חלק קטן של המהפכה הזאת שמתבצעת בצה"ל מגיע לידיעת הציבור. מרביתה נשארת חסויה, חלק מסיבות מובנות של ביטחון והחלק האחר ממניעים של שעמום הציבור. אף אחד לא באמת מתעניין בלעשות כותרת מהעובדה שרק בחודש ינואר השנה פוטרו מהצבא יותר מ־800 אנשי קבע, וגם לא מכך שנסגרו מספר חטיבות טנקים; הרבה יותר סקסי לעסוק בתלוש המשכורת של הרמטכ"ל, או בנקודות של אנשי הקבע. הכיוון הזה מטריד מאוד את צה"ל. בשבועות האחרונים שומע הרמטכ"ל קינות גוברות מצד קציניו הבכירים על היחס העוין והמזלזל שנושב לעברם, בעיקר מצד האוצר והמדורים הכלכליים בעיתונות, אבל גם מחוגים אזרחיים שמתרחבים בהתמדה. תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" סימנה קו פרשת מים ברור בעניין הזה, כשהציגה בתוכנית פתיחת העונה שלה את ירון ברלד בתור קצין בטלן וטפילי שכל עיסוקו בקריה מסתכם באכילה, בהטרדות מיניות ובבזבוז משאבי הציבור. צה"ל נפגע, וגם הרמטכ"ל; לפקודיו הבהיר גנץ כי לא יוותר על הגנה עליהם, אבל גם לא על הוגנות: לא ישמעו אותו תוקף דרג פוליטי או פקידים. בכוונתו להמשיך להעלות את הנושא בכל פגישה עם ראש הממשלה, שר האוצר וחברי קבינט וכנסת - עד שיבקיע. רבים בצה"ל סבורים שאין סיכוי שזה יקרה בדרך הזאת. לדעתם, על גנץ לדבר ולהתריע. 37 שנות שירות ושלוש שנים כרמטכ"ל בשילוב עם ניקיון כפיו ויושרתו המוסרית נותנים לו מספיק רוח גב כדי שדבריו לא רק יישמעו אלא גם יעשו הבדל. הוא לא בהכרח צריך לתקוף, אלא להציג תמונת מצב. לדבר על צבא העם שכבר אינו כזה (דעתו של גנץ לא נשמעה בוויכוח של הימים האחרונים בסוגיית גיוס חרדים ונשים ולא במקרה: הוא תומך מוצהר ומובהק בעיקרון שכולם צריכים לשרת וכולם צריכים לשרת שווה בשווה), על מעמדו של צה"ל שנשחק ועל הקלות שבה שוחטים את הארגון ואת האנשים שהם, יותר מכל, מה שנותן לנו לחיות כאן בבטחה יחסית. הרי אותו ג'ובניק בקריה שיושב על מקלדת הוא לוחם הסייבר, שבקצה מנצח באותה מלחמה אפורה וסיזיפית שכלל לא מגיעה לידיעת הציבור. המלחמה האפורה הזאת, מב"מ בשמה הצה"לי (המערכה שבין המלחמות), היא העיסוק העיקרי של גנץ וגם הנזק היחצני המרכזי שלו. היא תופסת את עיקר זמנו, מהמאבק בגרעין האיראני ועד כל אותן פעולות עלומות שמתבצעות ברחבי האזור נגד יעדים שונים - מקצתן מתפרסמות ומרביתן לא - אבל היא לא מזכה אותו בתהילה. בשונה ממלחמה, המב"מ חמקמק וחסר טביעות אצבע; העיסוק בו וההצלחה למנוע באמצעותו מלחמה קיבעו עוד יותר את תדמיתו של גנץ כהססן וכמי שנרתע מהפעלת כוח. התגובה של סביבת הרמטכ"ל מוכרת: לו הציבור היה יודע וכו'. יש בכך מידה של צדק, אבל גם הביקורת לא משוללת כל יסוד; גנץ אכן מחושב וזהיר מאוד. אחרי התקופה הסוערת של גבי אשכנזי, הביא גנץ רוח חדשה למטכ"ל. פתוחה יותר, משתפת יותר, נקייה הרבה יותר. קצינים מדברים בחופשיות, מעלים רעיונות, מותחים ביקורת. כשלים מטופלים בגלוי ובענייניות. לשכת הרמטכ"ל פתוחה, לא צנטרליסטית, לא מאיימת: בדרכו ל"צה"ל 2025" נפגש הרמטכ"ל עם עשרות קצינים, באחד־על־אחד, כדי לשמוע את דעתם. אין אצלו מניפולציות, ובודדים המקורבים באמת. אם חסר לו משהו, זה יועץ חיצוני שיוכל להישען עליו; אמנון ליפקין־שחק היה עבורו יועץ כזה, וגנץ מבכה בגלוי את חסרונו. גם יחסיו עם הדרג המדיני נקיים מאוד. אין עוינות אבל גם לא סחבקיות. הוא מקפיד להיות ענייני, לא אישי. דעותיו מוצקות, אבל נשמעות רק בתוך החדר: בעד מו"מ עם הפלשתינים, נגד תקיפה באיראן, בעד ההתנצלות לטורקים, נגד התערבות במלחמת האזרחים בסוריה. הוא מוטרד מאוד מהקצרים ביחסים עם וושינגטון, ומקפיד לשמר את הערוץ הצבאי עימה. עניין אחד מוציא אותו מדעתו - היעדר תוכנית רב־שנתית לצבא. הוא מתקשה להבין את הפוליטיקאים, שנותנים לצה"ל להתנהל כך שנים, לא רק משום הבזבוז הכספי אלא בעיקר על רקע הפגיעה בתוכניות ובהצטיידות. את האין הזה ממלא צה"ל בתוכנית עצמאית, מעין תר"ש דה פקטו, שבמסגרתו הוא מתעתד להשלים את המחסור התקציבי ממינוף של תשתיות שיכללו גם פינוי מחנות שאמורים להזרים מיליארדים למשק ולצבא. ועדיין, מדובר בשמיכת טלאים, לא יותר; צה"ל זקוק לתוכנית עבודה ברורה ויציבה.

היורשים

לו היו שואלים את גנץ מה המורשת שהוא רוצה להשאיר אחריו, מן הסתם היה מדבר על צה"ל שמוכן טוב יותר למשימותיו, אבל גם על הדאגה התקציבית שכתוצאה ממנה צה"ל מתאמן פחות ומאבד כשירות. מאחר ש־2014 כבר "סגורה", תכנונית ותקציבית, הוא משאיר את כאב הראש הזה ליורשו, שייבחר סמוך לרבעון האחרון של השנה. על קו הסיום יהיו שניים: גדי אייזנקוט, הסגן המכהן, ויאיר נוה, הסגן הקודם. סביר שהבכורה תוענק לאייזנקוט, שבסירובו לתפקיד לפני שלוש שנים העניק אותו אז לגנץ. עוד קודם להחלטה על הרמטכ"ל הבא יעבור צה"ל סבב מינויים משמעותי. גנץ ושר הביטחון יעלון כבר עוסקים בעניין, הכרעות צפויות בשבועות הקרובים. על הפרק: אלוף פיקוד הצפון (סביר שאביב כוכבי ימונה), ראש אמ"ן (סיכויים טובים לניצן אלון), וכנגזרת מכך אלוף פיקוד מרכז (אייל אייזנברג או נועם תיבון) ואלוף פיקוד העורף או מפקד גיס, וללא קשר גם ראש אכ"א. לחלק מהתפקידים ימונו תתי־אלופים שיקודמו (הבולטים הם יואל סטריק, רוני נומה והרצי הלוי), כאשר כיסא אחד יישאר פנוי, זה של סגן הרמטכ"ל הבא, תפקיד שיאויש רק לאחר שייבחר הרמטכ"ל עצמו (למרות שעל זהות הסגן העתידי יש קונצנזוס כמעט מוחלט: יאיר גולן). מבחינת גנץ, האופק הוא השחרור בעוד שנה. מעניין יהיה לראות אם בשנתו האחרונה בתפקיד הוא ישתחרר קצת, ידבר ויעז יותר. זה קרה לרבים מקודמיו כצעד ראשון בדרך לפוליטיקה. גנץ כבר נשבע באוזני כל מי שמוכן לשמוע שלו זה לא יקרה, אך גם הוא יודע שאלה דקות אחרונות של חסד: ירצה או לא, מעבר לפינה כבר יצוצו הסקרים שיבדקו את מידת הפופולריות הפוליטית הפוטנציאלית שלו, ואיתם הטנגו הפוליטי־תקשורתי השנוא עליו כל כך. ("ישראל היום", 13.02.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

גם אם הופקו איזשהם לקחים.
עדיין, זה עצוב שהנקודות שתוארו כמחדלים ותקלות אחרי מלחמת לבנון השנייה מתוארות היום כהישגים

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

אתה יכול בבקשה להבהיר את כוונתך? אילו כשלים שודרגו להישגים?

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

על פניו, יאיר גולן לא מועמד לרמטכ"לות

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=5890

השנה של גנץ\ מאת עמיר רפפורט

הרמטכ"ל בני גנץ מתחיל שנה רביעית בתפקיד. מה האתגרים העומדים בפניו בשנה האחרונה לכהונתו? והמרוץ להחליפו כבר בשיאו. הטור השבועי של עמיר רפפורט

ה"מסורת" בצה"ל היא שכל רמטכ"ל חדש מקבל תחת פיקודו צבא שמתואר על ידו כבמצב לא מזהיר. הוא משנס מתניים והמצב הולך ומשתפר עד שהצבא מתואר בצורה האופטימית ביותר בסוף כהונתו של כל רמטכ"ל. אלא שאז מגיע רמטכ"ל חדש והמצב שוב "נהיה" גרוע מאוד, וחוזר חלילה. זה לא המקרה של רא"ל בני גנץ: הרמטכ"ל התחיל השבוע את שנתו הרביעית והאחרונה בתפקיד ובמקום להנות מפופולריות שיא, חוטף צה"ל אש בנושא שכר אנשי הקבע ותקציב הביטחון. ומה האמת? גנץ עומד לסיים משמרת בלי דרמות, ובלי שהציבור יודע לעומק מה עבר על צה"ל בתקופתו. ושום דבר עוד לא נגמר - השנה הרביעית של גנץ מציבה בפני צה"ל לא מעט אתגרים וכרוכה בלא מעט סיכונים שנלקחו על ידי המטכ"ל ועל ידי הדרג המדיני. מחושבים, יש לקוות. איך היא תסתיים?

בלי סכין בין השיניים

במבט לאחור על שלוש שנותיו הראשונות של בני גנץ כרמטכ"ל, נראה כי הוא עשה הכל כדי לא להיות בכותרות וכדי לא ליפול לשום סוג של מלכודת שגרמה לרמטכ"לים שקדמו לו לסיים תפקיד בנסיבות בלתי טבעיות (לפניו, גבי אשכנזי יצא לאזרחות עם תיק במשטרה, ואילו דן חלוץ התפטר על רקע מלחמת לבנון השנייה. משה יעלון פוטר דה-פקדו על ידי שר הביטחון שאול מופז, בגלל שלא זרם עם כל הלב עם תכנית ההתנתקות. מופז עצמו היה הרמטכ"ל האחרון שסיים קדנציה בפופולריות שיא, אבל זה היה אי אז בשנת 2002. מאז, התדמית שלו היא של פוליטיקאי כושל). גנץ הגיע לדרגת אלוף כנסיך מן הצנחנים אבל התמנה לסגן רמטכ"ל ומאוחר יותר לרמטכ"ל רק כברירת מחדל (הוא היה המועמד השלישי של שר הביטחון אהוד ברק לרמטכ"לות, אחרי יואב גלנט וגדי אייזנקוט). גנץ נכנס לתפקיד בשיא המלחמה בין שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר. בשנתיים הראשונות, יחסיו עם ברק היו סבירים (שניהם לא היו יכולים להרשות לעצמם להתעמת זה עם זה, וגם לא הייתה להם סיבה). היחסים עם משה יעלון, החל מאמצע הקדנציה של גנץ, הם טובים. למזלו של גנץ, יש לו שר שאומר את מה שהוא חושב, לא משנה אם מדובר בג'ון קרי או בקצין ישראלי. קשה לייחס ליעלון תככים ומזימות, וכך נחסכו מגנץ הפרנויות שהיו מנת חלקו של הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי, שחשד בכל מה שהיה קשור בשר שלו, ברק. אחרי שלוש שנים כרמטכ"ל וקריירה צבאית ארוכה במיוחד, אפשר לקבוע כי בני גנץ הוא לא סוס עבודה: הוא בדרך כלל אינו מתחיל את היום עם זריחה, ולעיתים מתחיל לעבוד רק אחרי שלקח את הילדים לבית הספר. הוא חף מתרגילי מנהיגות זולים ומהדחות ראוותניות שנועדו ליצור הרתעה. הוא קרוב יותר לדגם הגנרל החושב מאשר למודל "רפול"- מפקד מחוספס עם סכין בין השיניים. אחד המסמכים השנויים במחלוקת בתקופת כהונתו של גנץ נקרא "צה"ל 2025". על פי השם, ניתן להביא שמדובר במעין חוברת שמנסה להציב לצה"ל חזון וכיוון כללי לקראת אמצע העשור הבא. יש לא מעט מפקדים בצה"ל (והרבה יותר "גנרלים לשעבר") שחושבים כי גנץ הולך רחוק מידי עם רעיונות טכנולוגיים ותיאורים על השתנות "שדה הקרב" כאשר בפועל מה שקורה במלחמות זה בלגן אחד גדול, ומי שימשיך להכריע זה החייל עם הרובה או הטנק, כמו פעם. אחרים דווקא חושבים כי גנץ התמודד באומץ (ועומק) עם השתנות שדה הקרב. בכל מקרה, לפני שחתם על "צה"ל 2025", דיבר גנץ פנים מול פנים עם עשרות קצינים, ובילה לילות ארוכים במיוחד עם סגנו האלוף גדי אייזנקוט (שתכל'ס, היה יכול להיות היום הרמטכ"ל אילו קיבל את הצעת ברק בזמנו. הוא סירב משום שחשב שגנץ ראוי לתפקיד לפניו).

מציאות חדשה

המציאות בפברואר 2014 אינה דומה במאומה למה שהיה ביום שבו נכנס גנץ לתפקידו לפני שלוש שנים. סוריה וצבאה התפוררו בינתיים. מצרים עברה אינספור תהפוכות. איראן, שהאפשרות לתקוף אותה נידונה באותם ימים בשיא הרצינות, נמצאת כיום במו"מ מדיני עם המערב, החמאס מתנהג בדרך כלל יפה ברצועת עזה והאויב הכי לא מוכר והכי מטריד הוא עטור זקן (מדובר בלוחמי ארגוני הג'יהאד העולמי שמקיפים את ישראל מכל עבר ומנסים להתבסס גם ברצועת עזה וביהודה ושומרון). מבחינה טקטית, האיום הכי גדול מבחינת צה"ל כיום אלה לא מטוסים או טנקים של האוייב אלא מנהרות מרצועת עזה ומלבנון, אינספור רקטות (מאות מהן מדויקות), מטוסי אויב בלתי מאוישים וסייבר. גם צה"ל אינו דומה לצבא שירש גנץ מאשכנזי. מתברר כי גם בלי הכרזות וסיסמאות בסגנון "צבא קטן וחכם", היה גנץ רפורמטור. השינויים גדולים נמצאים ממש בעיצומם או שהם עוד לפנינו. המאפיין הגדול ביותר של תקופת בני גנץ כרמטכ"ל אלה מבצעים רחוק מהבית. לפי פרסומים זרים, פעל צה"ל בשנים האחרונות בסודן, בסוריה, במפרץ הפרסי וביעדים אקזוטיים נוספים. בשנים האחרונות ניתן למלחמה כנגד התעצמות האויב וכנגד הטרור הכינוי מב"מ (מערכה שבין המלחמות).

צה"ל של גנץ התחיל את שנת 2014 עם 830 אנשי קבע שפשטו מדים בחודש ינואר. עד סוף השנה יגיע מספר המפוטרים ל-2500, ובשנה הבאה יפוטרו עוד 1500. הציבור לא מפגין אמפתיה כלפי המפוטרים מהצבא, ובצה"ל מוטרדים באמת מהיחס העוין של הרחוב על רקע מה שנתפס בקריה כ"הסתה" של משרד האוצר כנגד אנשי הקבע. "מסע ההסתה" לא גורם לרמטכ"ל לעמוד בראש ועד עובדי צה"ל - הוא ממעט להתבטא בנושא בפומבי."הוא יותר מידי ג'נטלמן", מתלוננים עליו בהקשר הזה מפקדים בצה"ל. גם את המלחמות על תקציב הביטחון ניהל גנץ עם מצגות פאואר פויינט בחדרי הקבינט ובכנסת יותר מאשר באמצעות אמירות נוקבות בתקשורת. בשבועות הקרובים הוא ישקיע הרבה מרץ בניסיון להסביר את צורכי צה"ל למנכ"ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר, שמונה לעמוד בראש ועדה לבחינה (בפעם המי יודע כמה) של תקציב הביטחון, לאחר שהקרבות בין משרד האוצר ומשרד הביטחון הסתיימו עם הרבה דם ומעט תוצאות: תקציב הביטחון לשנת 2014 עומד על כ-54 מילארד שקל ואין אישור למתווה הרב שנתי. קצת קשה להאמין, אבל בני גנץ יהיה ראשון הרמטכ"לים מזה שנים רבות שבתקופתו לא יצאה לדרך שום תכנית רב שנתית. התכנית המקורית "עוז", לא יצאה לדרך ב-2012 בגלל המחאה החברתית והשינויים האיזוריים, ולא שפר גורלה של התכנית "תעוזה", שגובשה במקומה. בצה"ל אומרים בהקשר הזה, שגם בלי תכנית רב שנתית פורמאלית מוביל גנץ את הצבא בנתיב ברור. כך, עוד לפי שהושת על צה"ל קיצוץ תקציבי משמעותי, יצאו לדרך 16 פרויקטים מרכזיים, שכולם בנויים סביב אותוו רעיון: המטה הכללי שם את לוחמת המודיעין ואת הסייבר בראש סדר העדיפויות שלו. לאחר מכן, עדיין במקום גבוה, נמצא חיל האוויר. המטכ"ל של גנץ חתך בצורה חדה את כמות הטנקים (למספרים נמוכים שלא היו כמוהם מאז מלחמת יום הכיפורים) והגדיל את חלקן של האוגדות המרחביות (אוגדה מרחבית חדשה מתמודדת עם המציאות הלא פשוטה שנוצרה לאורך הגבולות מול סוריה ומצרים, למשל) ושל ה"עוצבות הקלות" (עוצבות שבנויות על יכולת לנוע בכלי רכב מהירים, ולשאת אמצע חימוש ארוכי טווח ומדויקים).

בימי גנץ עבר צה"ל "מהפיכת אש" שרעיונותיה החלו עוד בימי אשכנזי: שורה ארוכה של פרויקטים אמורים לאפשר לצה"ל לאסוף אלפי מטרות אויב ולטפל בהן בזמן אמת באמצעות חימוש מדויק שישוגר מהאוויר, מהיבשה ומהים. הפרויקט הטרי ביותר בהקשר הזה אושר על ידי גנץ ממש בחודש האחרון ומכונה "צה"ל רשתי", מדובר במהפיכה תקשובית שתחבר את גורמי המודיעין וגורמי האש מכל מערכי צה"ל, עד לדרג הטקטי, לרשת מבצעית אחת שתוכל לקשר בין מטרה שתסומן על ידי חייל יבשה, ו"תטופל" על ידי כלי טיס (או להפך). הבעיה הגדולה עם כל הפרויקטים ש"רצים" כבר (כולל רכש "כבד" של מטוסים וצוללות יקרים) היא שהם זוללים לא פחות מ-11 מיליארד שקל מן התקציב השנתי של צה"ל לפני שכל שנה נפתחת. בנוסף להוצאות הקיום השוטפות והוצאות השכר הכבדות (כולל גמלאות) נשארים לצה"ל בכל שנה בקושי 6 מיליארד שקל "גמישים". בצה"ל טוענים כי בשנת 2014 חסרים עדיין 2.8 מיליארד שקל לעומת תקציב מינימלי הנדרש להתעצמות הצבא תוך שמירה על כשירות גבוהה. לאור זאת, ההימור הגדול ביותר שלקח גנץ השנה (לאחר שהציג את המשמעויות לדרג המדיני) זו הפגיעה בעיניים פקוחות ברמת הכשירות של צה"ל - הירידה בכשירות תבוא לידי ביטוי בעיקר בכמות המלאים של התחמושת וברמת האימונים של יחידות המילואים. בנוסף, נסגרו באחרונה לא רק יחידות שיריון אלא גם מערכים באוויר ובים. הסגירה מתבצעת עוד לפני שיכולות לחימה חדישות, שאמורות להחליף את המערכים המיושנים, מגיעות לצה"ל. זאת, מתוך "סיכון מחושב" שלוקח בחשבון כי על רקע המתרחש באזור, בשנה – שנתיים הקרובות הסיכון לפריצתה של מלחמה הוא נמוך יחסית. עכשיו, צריך לקוות שהמציאות תתנהג בהתאם להערכות בצה"ל ובהתאם ל"לתרחישי הייחוס לבניין הכוח", במקרה שתפרוץ חלילה מלחמה בניגוד לתחזיות.

בכל מקרה, גנץ מחזק מאוד את יכולות הלחימה בעורף האויב, ובעורף הישראלי. הוא עודד רפורמות מבניות משמעותיות באגף המודיעין, בחיל האוויר ובפיקוד העורף, ומאמין שאפשר לצמצם עוד את היקף כוח האדם בצה"ל: בין שלל הרפורמות שהטיל על אגף התכנון, יצאה לדרך לאחרונה גם עבודת מטה לקיצור השירות של כלל החיילים בצה"ל לשנתיים ושמונה חודשים במקום שלוש שנים, תוך העלאה נוספת של שכר החיילים הלוחמים מ-1000 שקל ל-1200 בחודש. אם תאושר התכנית, קיצור השירות יהיה רלוונטי רק למתגייסי 2015 ואילך. איראן והמחליף במידה רבה, העובדה שאיראן הופכת בימים אלה למדינת סף גרעינית, בניגוד להצהרות של ישראל שלא תאפשר מצב כזה, היא כישלון של האסטרטגיה הישראלית. בצה"ל יטענו כי הכישלון הוא יותר של המוסד ושל המאמצים המדיניים מאשר של צה"ל. בכל מקרה, גם כאשר החלו השבוע שיחות בין איראן לנציגי המעצמות בז'נבה, על הסכם קבע להסרת הסנקציות, הסיכויים שניתנו בישראל לכך שאיראן תסכים לוותר על החלום הגרעיני שלה הם בדיוק אפס. מבחינת מערכת הביטחון המהלך האיראני הוא הונאה שתיחשף במוקדם או במאוחר ולכן הצורך לסכל את החלום האיראני עדיין בתוקף. תקיפה רק תהיה יותר מסובכת מבחינה מדינית, כל עוד איראן מתנהלת מול המעצמות בנתיב הזה. אבל עם כל הכבוד לאיראן, מה שהכי יעניין רבים בצה"ל בשנה הקרובה זו השאלה:"מי יחליף את בני?" באופן טבעי, גנץ "מבשל" את סגנו אייזנקוט שיכול היה להיות רמטכ"ל לפניו, להיות היורש שלו. האלוף גדי אייזנקוט נהנה מן התקדים ההיסטורי שלפיו מעולם לא מונה לרמטכ"ל אלוף שכיהן כסגן רמטכ"ל בחלק הראשון של קדנציית רמטכ"ל כלשהו. למרות זאת, האלוף יאיר נוה, שהיה סגנו של גנץ עד לפני כשנתיים וממתין מאז עד להתמודדות, אינו מועמד קש אלא מתמודד אמיתי על משרת הרמטכ"ל הבא. שר הביטחון יעלון יכריז על הרמטכ"ל הבא בחודש ספטמבר. עד אז, ממש בשבועות הקרובים, צפויים בצה"ל שורה של מינויים אחרונים משמעותיים שיהיו במטכ"ל של גנץ, ועשויים לכלול אלופים חדשים לתפקידי מפקד פיקוד הצפון, מפקד פיקוד המרכז, ראש אמ"ן וראש אכ"א.
("ישראל דיפנס", 20.02.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)