|
03-10-2013, 11:23
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי רועי AZ שמתחילה ב "סופר המתח האמריקני טום קלנסי הלך לעולמו בגיל 66"
"בסופו של דבר, תמיד מדובר בכמה גברים, עם נעליים מוכתמות בבוץ, מדים מיוזעים, שיכולים להפוך את הלילה ואת השטח לבעלי בריתם, ולזרוע מוות בקרב אויביהם." (מתוך הספר "סכנה ברורה ומיידית" מאת טום קלנסי, הוצאת מעריב - הד ארצי, 1991, עמוד 39)
את קלנסי גיליתי גם אני כנער מתבגר. ג'ק ראיין היה ללא ספק אחד מגיבורי ילדותו (וגם את קלארק וצ'אבז חיבבתי מאוד ומאוחר יותר גם את אבי בן יעקב: "האלוף אברהם בן-יעקב היה האדם המקביל בתפקידו לראיין ב'מוסד', עוזר למנהל הסוכנות הישראלית למודיעין-חוץ. אבי, אחד השחקנים הרציניים במקצוע המודיעין, היה קצין בצבא קבע עד שנת 1968, צנחן בעל ניסיון רב במבצעים מיוחדים שאומן בידי רפי איתן והובא לתוך החבורה. דרכו הצטלבה בזו של ראיין חצי-תריסר פעמים בשנים האחרונות, אבל תמיד בוושינגטון. ראיין חש יראת-כבוד רבה ביותר לבן-יעקב כמקצוען. הוא לא היה בטוח מה דעתו של אבי עליו. האלוף בן-יעקב היה מוצלח מאוד בהסתרת מחשבותיו ורגשותיו." (מתוך הספר "כל הפחדים כולם" מאת טום קלנסי, הוצאת מעריב - הד ארצי, 1992, עמודים 92-93) "עבדתי אתם פעם או פעמיים - טוב, יותר מזה, דוק, בעיקר בלבנון. אנשי המודיעין שלהם מקצוענים אמיתיים, ממזרים מנופחים, יהירים, אבל לאלה שפגשתי היו סיבות טובות להיות מנופחים. מנטליות של מבצר, משהו כמו - מנטליות של אנחנו-מול-הם, אתה מבין? אפשר להבין את זה." (קלארק מתאר את המודיעין הישראלי, מתוך הספר "כל הפחדים כולם" מאת טום קלנסי, הוצאת מעריב - הד ארצי, 1992, עמוד 144) "ה'מוסד' הישראלי עדיין עוסק בהעלמת בני-אדם. השלום שהושג זה מקרוב במזרח-התיכון לא שינה זאת, ויש להם סיבה אמיתית לשנוא אותו. הם נהגו בחוכמה מיוחדת כאשר הרגו את אחד מעמיתיו באמצעות הטלפון הסלולרי שלו, כאשר קלקלו תחילה את המכשיר באמצעות אות אלקטרוני ואחר-כך הסדירו שיקבל מכשיר חלופי... ועשרה גרמים של חומר נפץ חזק תקועים בתוך הפלסטיק. שיחת הטלפון האחרונה של האיש, כך סופר, באה מראש ה'מוסד': 'הלו, כאן אבי בן יעקב. תשמע טוב, ידידי.' ובנקודה זו לחץ היהודי על לחצן הסולמית. תכסיס חכם, אבל טוב רק לשימוש חד-פעמי." (מתוך הספר "צו נשיאותי" מאת טום קלנסי, הוצאת מעריב - הד ארצי, 1998, עמוד 165)
במיוחד אהבתי את שכתב על מלחמת יום הכיפורים:
"'כזאב על העדר'. בבואם לתאר ההתקפה הסורית על רמת-הגולן הישראלית בשעה 14:00 בשת, ה-6 באוקטובר 1973, נזכרו רוב הפרשנים, אוטומטית, בשורה מפורסמת זו משירו של הלורד ביירון. אפשר גם להניח כי שורה זו בדיוק עלתה במחשבתם של אלה מהפקדים הסוריים שהיו בעלי נטייה ספרותית, כאשר ליטשו את הפרטים האחרונים בתוכניות המבצעיות העתידות להעמיד מול הישראלים טנקים ותותחים במספר רב יותר מזה שמפקדי השריון המהוללים של היטלר היו מסוגלים לחלום עליו. אבל הכבשים שאותן מצא הצבא הסורי באותו יום באוקטובר היו דומות יותר לאיילים גדולי-קרניים בייחום הסתיו מאשר לכבשים המבויתות אותן ניתן למצוא בשירה הפסטורלית. שתי החטיבות הישראליות שנמצאו בגולן, נחותות מהסורים מבחינה מספרית בשיעור של אחת מול תשע, היו עוצבות עילית. חטיבה שבע החזיקה בצפון-הגולן וכמעט לא נהדפה לאחור, בהקימה מערכת-הגנה שהיוותה איזון עדין בין נוקשות וגמישות. מוצבים בודדים נאחזו בקרקע בעיקשות, כשהם מתעלים את החדירות הסוריות לתוך מעברי-הרים סלעיים, שבהם יכלו לפגוע בהן קבוצות ניידות של טנקים ישראלים שהמתינו מאחורי הקו הסגול. כאשר החלו התגבורות להגיע ביום השני, עדיין שלטו הישראלים במצב - בקושי. בסוף היום הרביעי, היה צבא הטנקים הסורי שהסתער על חטיבה שבע מוטל לפניה כחורבה מעלה-עשן. חטיבת 'ברק' החזיקה בדרום-הרמה והיתה בת-מזל פחות. כאן היו פני הקרקע מתאימים פחות פחות להגנה, ונראה שכאן גם היתה המנהיגות הקרבית הסורית טובה יותר. בתוך שעות נשברה חטיבת 'ברק' לכמה חלקים. אף-על-פי שבהמשך הלחימה התברר שכל אחד מהחלקים הללו היה מסוכן לסורים כקן של צפעונים, מיהרו ראשי-החץ הסוריים לנצל את הפערים ולדהור לעבר יעדם האסטרטגי, הכנרת. המצב שהתפתח בשלושים ושש שעות היה , כפי שהתברר, המבחן החמור ביותר לכוחה הצבאי של ישראל מאז 1948.כוחות תגבורת החלו להגיע ביום השני. את אלה היה צריך לזרוק לאזור הלחימה טיפין-טיפין - לסתום חורים, לחסום כבישים, אפילו לצרף זו לזו יחידות שנשברו בלחץ הקרב הנואש ואשר, לראשונה בתולדותיה של מדינת ישראל, נטשו את שדה-הקרב לפני הערבים המתקדמים. רק ביום השלישי היו הישראלים מסוגלים לרכז את אגרוף השריון שלהם, לאגוף, ואחר-כך למחוץ, את החדירות הסוריות העמוקות. המעבר לפעולות התקפיות בא ללא פסק-זמן. הסורים נזרקו לאחור לעבר בירתם בהתקפת-נגד נזעמת, ונטשו שדה-קרב זרוע טנקים שרופים ובני-אדם מרוסקים. בסוף אותו יום שמעו חיילי חטיבות 'ברק' ושבע במכשירי הרדיו שלהם שדר שהועבר מהפיקוד העליון של צבא ההגנה לישראל: אתם הצלתם את עם ישראל. ואכן, את זאת עשו. אבל מחוץ לישראל, פרט לאותם בתי-ספר שבהם לומדים את אומנות המלחמה, קרה דבר מוזר: קרב הגבורה הזה נשכח. כמו במלחמת ששת הימים שלשנת 1967, המבצעים המהירים יותר שנערכו בסיני היו אלה שעוררו את התרגשותו והערצתו של העולם: צליחת תעלת סואץ, הקרב בחווה 'הסינית', כיתור הארמייה השלישית המצרית - זאת למרות ההשלכות המפחידות של הלחימה ברמת-הגולן, שהיתה קרובה הרבה יותר לבית. עם זאת, חיילי שתי החטיבות הללו שנותרו בחיים ידעו מה היה טיבו של המעשה שעשו, וקציניהן יכלו ליהנות מהידיעה כי בין חיילים מקצועיים, המכירים את מידת המיומנות ואומץ-הלב הכרוכה בעמידה כזאת, ייזכר קרב הגולן שלהם בשורה אחת עם קרבות התרמופילים, בסטון וגלוסטר היל." (מתוך הספר "כל הפחדים כולם" מאת טום קלנסי, הוצאת מעריב - הד ארצי, 1992, עמודים 11-12)
יותר מכל אהבתי את ספרו הראשון, והטוב ביותר לדידי, "המרדף אחר אוקטובר האדום", הוצאת מעריב, 1987:
"'בסדר, ד"ר ראיין, כולנו מחכים. מה רוצה הרמיוס הזה לעשות?'
'אדוני הנשיא, הערכה שלנו מהמידע הזה היא שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית'." (עמוד 95)
"המרדף אחר אוקטובר האדום" הוא ספרו הראשון (ולדידי הטוב ביותר) של הסופר האמריקאי טום קלנסי. הספר עוקב אחר רב חובלה של צוללת סובייטית גרעינית מתקדמת מרקו אלכסנדרוביץ' רמיוס, ואחר ג'ק ראיין, היסטוריון ומנתח מודיעין של ה-CIA.
מרקו רמיוס, בעל דרגה בכירה בצי הסובייטי, מחליט לערוק לארצות הברית באמצעות ה"אוקטובר האדום" - צוללת גרעינית מתקדמת בעלת מנגנון מהפכני המקשה על איתורה באמצעות מערכת הסונאר. הפיקוד הבכיר בארצות הברית מפרש צעד זה בצורה שגויה, וחושש מפני מתקפה גרעינית אל עבר שטחי ארצות הברית. רמיוס מחליט לערוק עקב תסכולו - אשתו נפטרת באשמת הרופא שטיפל בה, אך עקב השתייכות אביו של הרופא לממשלה הסובייטית, לא ניתן היה להאשימו ברשלנות, ורמיוס נותר חסר אונים. נוסף לכך חושש רמיוס מפני ערעור יציבות מאזן הכוחות העולמי בעקבות שימוש אפשרי ב"אוקטובר האדום". בשל כך הוא מחליט לערוק לארצות הברית ולקחת את הצוללת עימו. במכתבו ליורי פדורין, אדמירל בצי הסובייטי, רמיוס מציין שהוא הולך לערוק לארצות הברית, ובעקבות זאת נשלח הצי הסובייטי הצפוני במשימה להטביע את ה"אוקטובר האדום". על מנת למנוע את הפצת הידיעה בעניין העריקה, הצי הסובייטי מפיץ סיפור כיסוי בדבר משימת חיפוש והצלה במרחק של כ-400 ק"מ מחופי ארצות הברית.
במקביל, ג'ק ראיין, בעברו מפקד מחלקת חי"ר בחיל-הנחתים האמריקני, אשר הפך לאחר שחרורו להיסטוריון ימי ומנתח מודיעין של ה-CIA, מצליח לפרש בצורה נכונה את תוכניתו של רמיוס. מסקנותיו של ראיין מתקבלות על ידי הפיקוד הבכיר בארצות הברית, אך הם מחליטים לפעול בצורה זהירה ולהיערך למצב שבו הצי הסובייטי יחליט לתקוף. על ראיין מוטלת המשימה להוכיח כי סברתו נכונה והוא נשלח, כנציגו האישי של נשיא ארצות הברית, לקבוצת הקרב של נושאת מטוסים בריטית כדי לעקוב אחר הצוללת, להגיע איתה למגע ישיר ולוודא את כוונתו של רמיוס. משהדבר מושג, ומתברר כי הערכתו של ראיין נכונה, נערכים ב-CIA להשלמת המבצע. כאשר מסוק הנושא בתוכו אנשי מבצעים של ה-CIA, האמורים לחבור לרמיוס בצוללת, מתרסק בדרכו לנושאת המטוסים, מבקש הנשיא מראיין לבצע את המשימה במקומם. ראיין מתנדב למשימה: "'מוטב שתניח לי לטפל בזה, פעם הייתי קצין בחיל הנחתים.' ולאימונים שעברתי בקוואנטיקו, חשב לעצמו, היה קשר קטן מאוד לזה." (עמוד 297). ובכך הופך בעל כורחו מאיש אגף המודיעין ב-CIA, לאיש מבצעים והאגף לפעולות מיוחדות ובראייתו: "בקוואנטיקו לימדו אותו לקרוא מפות, להעריך פני-שטח, להזמין מהלומות אוויר וארטילריה, לתמרן את מחלקתו ואת צוותי האש שלו במיומנות - והנה הוא כאן, תקוע בצינור הפלדה הארור שלוש מאות רגל מתחת לפני המים, מחליף יריות באקדח בחדר שבו נמצאות מאתיים פצצות מימן!" (עמוד 301).
קלנסי מספר סיפור בחסד וכתיבתו קולחת, אמינה וריאליסטית. הדיאלוגים כתובים היטב וקצב האירועים מסחרר ומרתק. גיבוריו, אנשי פעולה ביסודם וכאשר הם נדרשים לה הרי שהם במיטבם. כך למשל: "הגיע הזמן לעשות משהו. הוא ידע מה הדבר - אבל רמיוס הקדים אותו. בזווית עינו קלט את דמותו של רב- החובל הרץ לעבר המחיצה הקדמית. רמיוס זינק אל המחיצה והפעיל את מתג התאורה ברגע שהאויב ירה בו. ראיין זרק את המחסנית ימינה ורץ קדימה. הסוכן פנה לשמאלו לראות מה פשר הרעש, בטוח שהשניים נעים במתואם. בעת שעבר את המרחק שבין צינורות הטילים האחרונים ראה ראיין את רמיוס נופל. ראיין צלל אל מאחורי צינור הטילים מספר אחד. הוא נחת על צדו השמאלי, מתעלם מהכאב שהצית אש בזרועו בעוד הוא מתגלגל ומכוון את האקדח אל המטרה. האיש היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו. הסוכן הורם מעל הסיפון והתקפל מעוצמת הפגיעה. אקדחו נשמט מידו בעודו נופל פרקדן על הסיפון." (עמודים 301-302).
הספר כתוב היטב וניכר בו כי קלנסי יודע לספר סיפור אשר אוחז בקורא ולא מרפה. כמי שקרא את הספר בעברית ובאנגלית אני יכול להעיד כי תרגומו של יוסף אשכול הינו לעילא ולעילא, אבל אולי כדאי היה להשאיר את המושגים שהמחבר בחר לתרגם לראשי תיבות בעברית (סב"מ במקום CIA) כפי שהם במקור. באופן אישי אציין שקראתי את הספר כמה וכמה פעמים ונהניתי מאוד בכל פעם מחדש. הספר זכה לביקורת אוהדת בוושינגטון פוסט ובניו יורק טיימס בשעתו. נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, סייע להצלחתו של הספר כאשר אמר במסיבת עיתונאים כי קרא את הספר ונהנה ממנו מאוד, ואף כינה אותו "עלילה רקומה בשלמות". ספר מצוין שלא ניתן להניחו מן היד. מומלץ בחום רב!!!
המשפטים הנ"ל מ"סכנה ברורה ומיידית נותרו עמי שנים ארוכות:
'אתה תפחד שם, צ'אבז. אני תמיד פחדתי. תתרגל לרעיון, וזה יכול להיות לטובתך במקום שזה יהיה נגדך. בשם אלוהים, אל תתבייש בזה. חצי מהבעיה בארץ האינדיאנים היא שאנשים פוחדים לפחד'." (קלארק חונך את חיילי הרגלים בטרם המבצע, בספר "סכנה ברורה ומיידית" מאת טום קלנסי, הוצאת מעריב - הד ארצי, 1991, עמודים 119-120)
"ג'ק, לעולם אל תתחרט על יושר, גם אם תפגע באנשים. כאשר מינו אותך לסגן בנחתים נשבעת שבועה לאלוהים. עכשיו אני מבין מדוע אנו עושים את זה. זו עזרה, לא איום. זה משהו שנועד להזכיר לך עד כמה המילים חשובות. רעיונות הם חשובים. עקרונות הם חשובים. מילים הן חשובות. המילה שלך היא החשובה מכל. המילה שלך היא מי שאתה. זה השיעור האחרון, ג'ק. מכאן אתה צריך להמשיך לבד." (אדמירל גריר לג'ק ראיין בספר "סכנה ברורה ומיידית" מאת טום קלנסי, הוצאת מעריב - הד ארצי, 1991, עמוד 450)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|