מטוסי הבוכנה האחרונים של הצי האמריקני... וראשוני הסילונים
כבר בראשית המלחמה צפו מפקדי אווירית הצי אל העתיד וביקשו לתכנן דגמים חדשים ועוצמתיים, בעלי יכולת נשיאת חימוש ודלק גדולה בהרבה לטובת פעילות בטווחים ארוכים מסיפון הנומ"טים הכבדות החדשות הנמצאות בבנייה (האסקס) ובתכנון (המידווי).
שני יצרנים התבקשו לתכנן יורשים לאוונג'ר ולסי-וולף (האנונימי והכושל, ראו בהמשך). גרומן הציעה את ה TB2F הדו-מנועי ודאגלס את ה Skypirate, או XBT2D בשמו הרשמי. הגרומן TB2F היה מטוס מתקדם דו-מנועי, בעל תותח 75 מ"מ מובנה בדומה לדגמי התקיפה המאוחרים של ה B-25, הקדים את זמנו בעשור והצי, שטרם צבר מיומנות נדרשת בהפעלת מטוסים דו מנועיים גדולים מסיפון נומ"טים, נרתע וביטל את הפרויקט בשלב ה POC. לימים יצרה גרומן את הטרקר בצלמו של ה TB2F (המטוסים היו זהים כמעט לגמרי בתצורה ובמימדים כאחד) וזה אכן הפך למטוס נצ"ל מוצלח ביותר, שחגג לאחרונה 60 שנות טיסה מבצעית ברחבי הגלובוס (תריסר אקזמפלרים משודרגים עדיין טסים בחה"אה טיוואני) ה Skypirate המפלצתי של דאגלס דמה במימדיו יותר לאינטרודר של שנות ה-60 מאשר למטוס חד מנועי ממלחמת העולם. מצויד במנוע R-4360 בעל שני מדחפים קואקסיאלים אדירים, התפלץ היה מסוגל לשאת לא פחות מ 4 טורפדות בתא חימוש פנימי רחב ממדים לטווח של מעל 1000 ק"מ. אך חוסר הניסיון של הצי בתפעול ותחזוקת כלי טיס חריגים כאלו בגודלם והעובדה שהיו חד-משימתיים בעיקרם הפכה את שני המטוסים בסופו של דבר לאנכרוניזם מבצעי והביאה לביטולם ב 1944 ו 1945 בהתאמה לטובת מטוסים רב-תכליתיים וקומפקטיים יותר.
ה TB2F של גרומן
היורש המאוחר - הטרקר, מקפל בזריזות כנפיים אחרי נחיתה על סיפון היורקטאון
הסקיי-פיירט
אפרופו אלטרנטיבות לאוונג'ר, היה גם את הסי-וולף האנונימי למדי של ווט, או TBY בשמו הרשמי. מטוס קונבציונלי זה, שהזכיר את האוונג'ר בתצורה ובמימדים, הוצג כבר בקיץ 1941 והצי ראה בו גיבוי למטוס של גרומן. אך ווט הייתה עסוקה מדי עם קורסייר (החשוב פי כמה) ועל כן הפרויקט הועבר קבל עם ועדה לחברת קונסולידייטד, שאף היא הייתה עסוקה עם הלברייטור. כתוצאה מכך חלפו 3 שנים בין הצגת אב הטיפוס ותחילת הייצור ועד אז המטוס כבר היה מיושן לגמרי וחסר תועלת, מה עוד שהאוונג'ר התגלה כהצלחה כבירה ולא היה זקוק כלל לאטרנטיבה כלשהי. קונסולידייטד יצרה לבסוף פחות מ 200 מטוסים, ששימשו לאימון בלבד ולא ראו נומ"ט מעולם בטרם יצאו משירות בתום המלחמה.
הסי-וולף האונינימי
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.matrixgames.com/forums/upfiles/8095/F0022C3EE15F46D1B43A5055011CD518.jpg]
במקביל התבקשו דאגלס וקרטיס לתכנן מפציץ צלילה כבד שיחליף בבוא היום את הלדייבר המוצלח אך המוגבל. התוצרים היו ה XSB3C של קרטיס, שהיה לא יותר משיבוט מגודל ולא מוצלח של ההלדייבר, ומנגד ה XSB2D המבטיח של דאגלס, בעל כנף השחף (בדומה לקורסייר של ווט), כני נסע תלת-אופן, מנוע ה R-4360 אדיר (בתוך פרופיל חרטום רבוע !) ושני צריחים נשלטים מרחוק (כמו ב B-29). לקראת סוף 1943 שינו מתכנני הצי את דעתם וביקשו להמיר את המטוסים החד-משימתיים הדו-מושביים במטוסים רב-משימתיים וחד-מושביים. בעוד ש XSB3C בוטל, הצליחה דאגלס להסב בזמן קצר יחסית את ה XSB2D ל BTD-1 שתאם לדרישות הצי החדשות. למטוס הוענק השם DESTROYER, כנראה על שם מימדיו (שדמו יותר לכלי השיט בעל השם הזהה מאשר לכלי טיס...), ובעיקר מראהו החריג ומטיל האימה. אעפס, בשלב זה דאגלס עצמה כבר הייתה טרודה בשלב זה עם ה XBT2D המבטיח, שתוכנן מלכתחילה עבור הדרישה החדשה (ולימים יהפוך לסקיי-ריידר המוצלח, ראו בהמשך) ועל כן ייצור ה DESTROYER התנהל בעצלתיים, רק מעטים נבנו עד תום המלחמה ואף אחד מהם לא נכנס לשימוש מבצעי.
ה XSB2D
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://2.bp.blogspot.com/-s6E6ahyzHdQ/UZD9Z3kUZ-I/AAAAAAAAGSo/8xG77SpYwAk/s1600/774px-Douglas_XSB2D_Destroyer_in_flight.jpg]
כאמור לאור כישלון שתי הקבוצות המוזכרות לעיל מיקד הצי את מאמציו בתכנון דור חדש של מטוסי תקיפה כבדים חד-מושביים ורסטיליים, שהיו מיועדים להחליף החל מראשית 1946 הן את האוונג'ר כמפציץ טורפדו והן את ההלדייבר כמפציץ צלילה ולפעול מסיפון הנומ"טים לצד הברקט, הפיירבול והדגמים המאוחרים של קורסייר (ראו בהמשך). גם המטוסים הללו היו גדולים בהרבה מקודמיהם, הרבה בזכות מנועי ה R-3350 וה R-4360 האדירים (של רייט ופרט אנד וויטני בהתאמה) והצורך לשאת חימוש פנימי ודלק רב. באותה העת, המחצית הראשונה של 1944, איש לא העלה כמובן על דעתו עדיין שמקץ שנה תתייצב ארמדה אמריקנית-בריטית אדירה לחופי יפן ותגהץ אותם באש כמעט ללא התנגדות והצורך הנ"ל לפעול בטווחים רחוקים יתפוגג כלא היה. למרות שדרישה מבצעית זו לא באה לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה עצמה הרי שעצם העמידה בה (בדמותו של הסקיי-ריידר) תשרת היטב את הצי ב 20 השנים שאחריה, כולל במלחמות הקשות בקוריאה ובויאטנם.
ארבעת המתמודדים במרכז החדש היו המאולר של מרטין, ה XBTC של קרטיס, הXBT2D של דאגלס וה XBTK של פליטווינגס, יצרן תעופה נישתי יחסית שנרכש ב 1943 על ידי קייזר, אבי ספינות הליברטי המפורסמות ותיעוש פס הייצור הימי. אמנם חלק מהמטוסים טסו עוד במהלך המלחמה אך בפועל הראשון מבינם (הסקייריידר) נכנס לשימוש מבצעי רק בראשית 1947 והמאולר רק שנה לאחר מכן, כך שברור שלוחות הזמנים המקוריים היה שאפתניים מדי ולא ריאליים. ה XBTK היה חריג מבין המתמודדים, הן בגלל שתוכנן לתאימות עם ההאנגרים הקטנים יחסית של נומ"טי הליווי, הן בגלל מנוע ה R-2800 החלש יותר והן בגלל מיקומם המוזר של צינורות הפליטה שלו, שהוסטו אל מאחורי הקוקפיט, על מנת להקטין גרר, תכונה נדירה במטוסי בוכנה אותה חלק עם ה P-39/63 מתוצרת בל, בעלי המנוע המרכזי. אב הטיפוס אמנם טס בתחילת 1945 בסופו של דבר עיכובים שונים בתהליך פיתוח הביאו לביטולו בשלהי 1946 לטובת המאולר והסקייריידר המבטיחים יותר.
ה XBTK
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i1303.photobucket.com/albums/ag145/Mark_Allen_M2/USN408613-XBTK-1BUNO44313-PAXRIVER-13SEP1945_zps5b6ddf91.jpg]
ה XBTC היה המתמודד השני באוויר (בינואר 1945, אחרי שהמאולר הקדים לטוס עוד ב 1944). שני אבות הטיפוס צוידו במנועי R-4360 ובשתי תצורות כנפיים שונות ולא קונבנציונליות לזמנן. הצי נרתע מכך וביקש מקרטיס להמיר את המנוע ב R-3350, את הכנף ברגילה ואת חופת הקשתות האנכרוניסטית בחופת בועת מודרנית, כמו אצל המטוסים המתחרים. הדגם המשודרג, ה XBT2C, טס חודשיים בלבד לאחר מכן (קרי במקביל לטיסה הראשונה של הסקיי-ריידר) אך לאחר מכן הפיתוח התעכב ובוטל ב 1946 לאור ההתקדמות עם המתחרים מבית מרטין ודאגלס ובכך היה ה XBTC למטוס האחרון שקרטיס פיתחה עבור הצי האמריקני. המאולר, או XBTM בשמו הרשמי, טס ראשון, כבר כבר קיץ 1944 והיה בשעתו מטוס מודרני ונאה למראה, בין היתר בזכות הקוקפיט הבולט בעל חופת הבועה ומנוע ה R-4360 האדיר בחרטום. יתרה על כן, המאולר היה מסוגל לשאת כמעט מ 5 טון חימוש לטווחים קצרים, הרבה יותר מכל מטוס ימי אחר בשעתו וכמעט 50% יותר ממפציץ B-17. הגם שהמטוס היה מוצלח הרי שתהליך הפיתוח נמרח בעצלתיים על פני מספר שנים וטייסת ראשונה הפכה למבצעית רק במרץ 1948. בשלב זה הסקיי-ריידר כבר כבש לעצמו מקום מרכזי בסד"כ הצי וכתוצאה מכך נרכשו רק 150 מטוסי מאולר, שנותרו בשירות עד 1953 ואף לא נטלו חלק כלשהו במלחמת קוריאה.
ה XBTC
המאולר מדגים את יכולת הנשיאה המופלאה שלו - 3 טורפדות כל אחד במשקל טון ועוד תריסר רקטות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.bluejacket.com/usn/images/ac/a-e/am-1_martin_mauler.jpg]
המתמודד הרביעי והאחרון היה XBT2D של דאגלס שטס בפעם הראשונה במרץ 1945 והפך כאמור למבצעי בראשית 1947 תחת השם סקיי-ריידר. תהליך הפיתוח של המטוס, המצויד במנוע R-3350, התגלה כהכי קצר והכי נטול בעיות מכל המטוסים המוזכרים לעיל והתוצר הסופי היה בעל ביצועים מצוינים, אמין ובטוח, פלטפורמת נשק מעולה וסקלבילית שאף היוותה בסיס לגרסאות ל"א והתראה מוקדמת, מקצתן עם קוקפיט רחב בתצורת SIDE BY SIDE ובו 2-4 אנשי צוות בהתאם לדגם והמשימה. הסקיי-ריידר, עליו נרחיב בנפרד, היה לאחד ממטוסי הבוכנה הבולטים של כל הזמנים, פס הייצור שלו נותר פעיל עד 1957 (!) והמטוס עצמו נותר בשימוש הצי עד שלהי שנות ה-60 ובשורות מדינות אחרות עד ראשית שנות ה-80. לסקיי-ריידר אגב הייתה גם גרסת טורבו-פרופ כושלת סקיי-שארק, שאף היא נפלה קורבן לבוסריות של מנוע ה T40 הידוע לשמצה של אליסון.
סקיי-ריידר בולם אחרי נחיתה על ה FDR, לצידו ניתן לראות סקיי-ווריור, דימון וקרוסיידר
הפיליפין-סי מדגם אסקס ועליה טייסת הפצצה עם מטוסי סקיי-ריידר, טייסת קרב עם מטוסי פנת'ר סילוניים וטייסת תקיפה עם מטוסי קורסייר חונה בירכתי הסיפון
גרומן אגב לא השתתפה במכרז המשמעותי הנ"ל אך הצי לא קיפח אותה וביקש ממנה לפתח מפציץ טורפדו דו מושבי בעל הנעה היברידית. התוצאה הייתה הגארדיאן, או TB3F בשמו הרשמי (השמות המתוסבכים והמבלבלים של המטוסים המוזכרים לעיל הוחלפו וקוצרו לאחר המלחמה) שטס בפעם הראשונה רק בשלהי 1945 ועד אז הצי כבר שינה את הדרישה האנכרוניסטית ממפציץ טורפדו למטוס נצ"ל ייעודי עבור נומ"טי הליווי וגם מנוע הסילון נשלף ממנו לטובת דלק וציוד נצ"ל. השינויים באפיון גרמו לעיכובים רבים ובסופו של דבר המטוס הפך למבצעי רק ב 1950 בתום 5 שנות פיתוח! גם כך הגרדיאן היה מטוס הבוכנה החד מנועי הגדול ביותר שפעל מבצעית מסיפון נומ"ט כלשהי ואף היה הראשון בו הצוות ישב סייד-ביי-סייד ולא בטנדם. השילוב של שתי תכונות אלו לצד חוסר הניסיון של הצוותים הפך את הגרדיאן לבעייתי להטסה והנחתה, גרם לתאונות רבות ותרם לקיצור משמעותי בחייו המבצעיים. הגרדיאנים פעלו תמיד בצמדי HUNTER KILLER – דגם אחד נשא מכ"ם, זרקור, סונובואיז וחיישנים נוספים לאיתור צוללות ודגם שני נשא טורפדו, מטעני עומק ופצצות בתא חימוש פנימי גדול. הגרדיאן אמנם היה מחליף ראוי לאוונג'ר כמטוס נצ"ל ייעודי אך יצא משימוש כעבור שנים ספורות בלבד לטובת הטרקר, שאיחד את יכולות ה HUNTER וה KILLER למטוס אחד רב תכליתי ובטיחותי יותר.
הגארדיאן
לא ניתן לסיים את פרק המפציצים מבלי לציין גם את הסאבג' של נורת' אמריקן, או AJ בשמו הרשמי (כאמור לאחר המלחמה הצי עבור לכינויים מקוצרים בני 2 אותיות שנותרו בשימוש כ 15 שנה עד שב 1962 כפה מקנמרה על שלשת איחוד כינויים מתבקש, שנותר בשימוש עד עצם היום הזה). מטוס זה אמנם פותח כמפציץ טקטי גרעיני ימי אחרי מלחמת העולם השנייה אבל ברור ששורשיו טמונים עמוק במלחמה עצמה. מקורו של הצורך ב AJ' המסיבי אך בה בעת קומפקטי' היה בהעדר היכולת לאחסן את מטוס נפטון היבשתי בהאנגר של הנומ"טים מדגם מידווי. ל AJ היו שני מנועי בוכנה R-2800 וכן מנוע סילוני מדגם J-33 לטובת המראה ונסיקה וכל חימושו התבטא בפצצה הגרעינית שנשא בתא החימוש הפנימי שלו. תהליך הפיתוח של המטוס היה מהיר, אב הטיפוס טס בפעם הראשונה בקיץ 1948 ובתוך שנה וחצי המטוסים הראשונים כבר היה מבצעיים, הגם שהיה ברור שמדובר באנכרוניזם זמני ולא יותר, עד לפיתוחו של מפציץ סילוני ייעודי (הוא הסקיי-ווריור). אחת הסיבות לתהליך המקוצר היא התקופה הסוערת, בה הצי נאבק על עצם קיומו כזרוע אסט' נוספת של ארה"ב, לצד חהא"א. מימדיו המגודלים של המטוס הפכו אותו חיש מהר גם לפלטפורמת תדלוק, צילום ול"א ששירתה לא רק על הנומ"טים מדגם מידווי אלא גם על האסקס המשודרגות ואפילו לשנים ספורות על הפורסטלים.
3 נומ"טים מדגם אסקס עוגנות זו לצד זו ביוני 1957. בחזית הרנדולף המשודרגת (שימו לב לחרטום הסגור) ועל סיפונה 3 סאבג'ים. לצד הזוג הקדמי חונה טייסת קרב של מטוסי סי-פיורי (סייבר ימי). לצד הסאבג' האחורי חונה טייסת תקיפה של מטוסי בנשי בערוב ימיהם ובירכתי הסיפון חונה טייסת הפצצה עם מטוסי סקיי-ריידר.
לא פחות מ 13 מטוסי AJ חונים על סיפונה של הקורל סי!
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://farm8.staticflickr.com/7183/7066402979_3eb290d056_o.jpg]
את מטוסי הקרב המקבילים אפשר לשייך לשלש קבוצות עיקריות – מטוסי הבוכנה המאוחרים מאד, המטוסים ההיברידיים (סילון-מדחף) ומטוסי הסילון האמיתיים הראשונים. בקבוצה הראשונה נכללים 4 מטוסים עיקריים ובהם הברקט המופלא של גרומן, אבולוציה כוחנית של ההלקט לחיסול קמיקזות, שאיחרה את המלחמה בפסיפיק בשבועות ספורים אך נטלה חלק משמעותי כמטוס סיוע ותקיפה במלחמת הודו-סין בראשית שנות ה-50 דווקא בשורות חיל האוויר הצרפתי. ברקטים מככבים עד היום במירוצי מטוסים, לצד מוסטנגים וקורסיירים. הטייגרקט האימתני של גרומן היה מטוס הקרב המבצעי היחיד בתולדות הצי האמריקני שהיה מצויד בשני מנועי בוכנה (אחרי שהסקיי-רוקט, אביו הרוחני, לא התקדם מעבר לאב-טיפוס מסקרן) ונחשב עד עצם היום הזה לאחד ממטוסי הבוכנה המהירים ביותר. למרבה אירוניה, חוסר יציבות עם מנוע מודמם הביאו לכך שגם הטייגרקט איחר את המלחמה, אקזמפלרים ספורים בלבד פעלו בסופו של דבר מסיפונן של נומ"טים ולמעשה רוב הסד"כ נמסר היישר לאווירית חיל הנחתים, שם פעלו הטייגרקטים כמטוסי סיוע קרוב והמנעת שדה הקרב. דגם הקרב לילה זכה לעדנה מאוחרת ורשם מספר הפלות במלחמת קוריאה.
מטוסי ברקט על סיפון ה FDR ב 1949
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.almansur.com/jollyrogers/f8f2mar1949.jpg]
טייגרקט מדגים נשיאת טורפדו
טייגרקטים של אווירית חיל הנחתים מדגימים סיוע קרוב לראש גשר
המטוס השלישי הוא ה XF8B של בואינג, שבשנות ה-20 הייתה ספק משמעותי של ספינות טיס ומטוסי קרב לאווירית הצי בשנות ה-20 אך קרנה ירדה בהדרגה לטובת ווט וגרומן וגם המיקוד של בואינג עצמה עבר למפציצים יבשתיים. ה XF8B, על מנוע ה R-4360 האדיר שלו (אותו בואינג הכירה היטב מה C-97) ומדחפי ענק קואקסיאלים, היה אמור להוות אלטרנטיבה לטייגרקט כמטוס קרב, יירוט וליווי ארוך טווח ורב תכליתי והיה בעל יכולת נשיאת חימוש פנימית תקדימית בקרב מטוסי הקרב הימיים האמריקנים, זאת עד להגעת ה F-35. גם מטוס זה "איחר את הרכבת" והגיע היישר אל תוך עידן מטוסי הסילון הטהורים. המטוס הרביעי והאחרון הוא ה "סופר קורסייר", הוא דגם ה F2G-1 ה "קורסייר על סטרואידים" מתוצרת גודייר (ולא ווט) שצויד אף הוא במנוע R-4360 אדיר לטובת משימת צייד קמקיזות בגובה נמוך. גם ה F2G-1 החמיץ את המלחמה והמשך פיתוחו בוטל לאור זמינותם של הברקט והפיירבול.
ה XF8B של בואינג
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i262.photobucket.com/albums/ii120/Duggy009/Duggy009-2/XF8B-1/XF8B-1ontheground.jpg]
ה F2G סופר-קורסייר
בקבוצה השנייה נכללים הפיירבול מתוצרת ריאן, פתרון ביניים אלגנטי שנרקם בזריזות לטובת המשימה החשובה של יירוט קמיקזות. הפיירבול לא היה רק מטוס הקרב הסילוני הראשון על סיפון נומ"ט אמריקני אלא גם הראשון שעשה זאת עם כני נסע בתצורת תלת-אופן, דבר שעורר חשש והתנגדות בקרב אווירית הצי השמרנית (שבמידה מסוימת הוכחו כמוצדקים, ראו בהמשך). סיומה הפתאומי למדי של מלחמת העולם השנייה בפסיפיק, הקיצוץ המידי בתקציבים ואובדן העניין ההדרגתי במטוסים היברידיים (לאור פריצות הדרך הסילוניות) הביאו לכך שהפיירבול יוצר בכמות קטנה (רוב ההזמנה בוטלה על הנייר אחרי כניעת יפן) ונותר בשירות זמן קצר בלבד (פחות משנתיים) עד כניסתם מטוסי הקרב הסילוניים הראשוניים. תסמינים אלו ילוו רבים ממטוסי תקופת המעבר ממדחף לסילון ואף את הדורות הראשונים של מטוסי הסילון. למעשה טייסת קרב ראשונה של הצי החלה להתאמן עם הפיירבול חצי שנה לפני תום המלחמה אך תצורת התלת-אופן הביאו לתאונות רבות, הן בגלל חוסר הניסיון של הטייסים והן בגלל כשלי מבנה. בפועל הפיירבול לא רק איחר לגמרי את המלחמה אלא למעשה גם מעולם הפך למבצעי באמת בטרם הוצא לפרישה מוקדמת. אגב ריאן לא הרימה ידיים ופיתחה גם את הדרק-שרק הדרמטי, ששילב בין מנוע טורבו-פרופ מוקדם (ה T31, הראשון מסוגו שיוצר בארה"ב) ומנוע סילון אך התוצר הסופי היה משביע רצון עוד פחות מהפיירבול והצי כבר איבד עניין לגמרי בתצורות משולבות לטובת מטוסי סילון טהורים.
הפיירבול
ניסיון מעניין נוסף לייצר מיירט היברידי היה XF15C של קרטיס, תפלץ מגודל בן כמעט 15 מטרים, גדול אפילו יותר מה XF8B שזיווג את ה R-2800 של פראט וויטני (מנוע הבוכנה המוצלח ביותר מעולם, ממנו יוצרו לא פחות מ 125 אלף חתיכות בין 1940-1960) ומנוע סילוני מוקדם מדגם J-36, שאמנם לא אומץ בסופו של דבר על ידי היצרנים האמריקנים אבל הורסיה האירופאית שלו הפכה לגובלין המוצלח שהותקן בוומפייר ובמטוסים נוספים. לצערה הרב של קרטיס, שבשנות ה-30 ניפקה רבים ממטוסי הקרב של הצי, התפלץ לא הצליח להחזיר עטרה ליושנה ונותר לא יותר מקוריוז בזכות מימדיו החריגים, כן הנסע בתצורת תל-אופן (הנדירה באותם הימים בקרב מטוסי בוכנה ימיים) וזנב ה T הענק והנדיר בקרב מטוסי קרב ימיים. אגב גם הבריטים, שהיו עדיין בעלי יומרות של מעצמה עולמית, פיתחו עבור אווירית הצי המלכותי מגוון מטוסי בוכנה מאוחרים למגוון משימות ואולי נסקור גם אותם במועד אחר.
ה XF15C של קרטיס
על הדרך נציין גם את נציגי הדור הראשון של מטוסי קרב סילוניים ימיים, שכלל 4 דגמים עיקריים, שניים מהם מוצלחים ביותר, שניים אחרים נותרו לא יותר מקוריוזים. על הפנתר והבנשי, שרשמו שניהם פרקי תהילה במלחמת קוריאה הקשה והארוכה, אין צורך להכביר במילים. המיג-15 משוך הכנפיים אמנם הפך אותם בין לילה למיושנים כדוגפייטרים, אך שניהם המשיכו לשרת במשימות התקיפה, הסיוע הקרוב והצילום. הפנתר נותר בשירות עד סוף שנות ה-50, הישג לא מבוטל, והקוגר, ממשיכו משוך הכנפיים, הרחיק אל תוך שנות ה-60, כאשר הדגם הדומ"ש הספיק ליטול חלק במלחמת ויאטנם בשורות אווירית חיל הנחתים! שני הקוריוזים מקרב החבורה היו ה FJ-1 פיורי של מקדונל, חבית מעופפת שהייתה לא הרבה יותר ממוסטנג סילוני ולימים התפתחה אל תוך הסייבר האולטימטיבי (שבהפוכה אף חזר כעבור מספר שנים אל הצי כסי-פיורי המוצלח) ובעיקר הפיראט, עוף מוזר ומיותר מבית ווט, שאמנם יוצר בכמות קטנה אך התגלה כאכזבה ולא הפך לתוצר מבצעי. שימו לב שכל מטוסי הקרב המוקדמים הללו היו בעלי חופת בועה שהעניקה לטייס ראות מצוינת לכל עבר. לקח זה, שנלמד בדם במלחמת העולם השנייה ושוב בקוריאה, התפוגג עם מיירטי הטילים והמהירויות הגבוהות של שנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60 עד שהפציע מחדש מקץ 20 שנה לערך עם הופעת ה F-15/16/A-10 ומקבליהם האירופאים.
הכנות לשיגור בנשי מסיפון הקורל סי, מאחור ניתן לראות מטוסי פנתר, סאבג' וסקיי-ריידר
הפיליפין סי משגרת פנתרים למשימה בקוריאה
הפנטום המקורי
הפיירט של ווט
נערך לאחרונה ע"י strong1 בתאריך 27-12-2013 בשעה 01:33.
|