אחרי שלושה חודשים של טיול בדרום אמריקה החלטתי להגשים לעצמי איזשהו חלום, וזה לטפס הר רציני, מאלה שאתה מגיע לפסגה עם זקן מלא בקרח ואין לך אוויר לנשימה.. אז בהגיעני ללה פאז שבבוליביה, גיליתי שיש פה הר שכזה בדיוק בשבילי, הואיינה פוטוסי, בגובה 6 ק"מ השייך לרכס האנדים. ההר נכבש לראשונה ב1919 על ידי קבוצה גרמנית שבראשה עמדו רודולף דייניסט ואדולף שולצה. יש לציין שעד אז היו עוד מספר ניסיונות כושלים שנגמרו במוות.. בסך הכל ההר הוא הגבוה ביותר בסביבת לה פאז, מה שהופך אותו לדי פופולרי באזור. הטיפוס מהhigh camp לפסגה הוא טיפוס על קרחון ענק ויציב, בחלקו יחסית מתון ובחלקו תלול המצריך ציוד לטיפוס קרח טכני, כמובן שסדקים רבים כל הדרך למעלה רק הופכים את העסק ליותר מורכב.. כל זה מצד אחד גורם להר לא להיות פשוט לטיפוס, מצד שני הוא כן נחשב לבין הקלים בעולם לטיפוס מעל 6ק"מ, זאת מאחר ומלכתחילה יוצאים אליו מגובה רב (לה פאז בגובה 3700מטר) מה שמראש נותן לגוף זמן להתרגל לגובה ומקל מאד על הטיפוס עצמו. אבל כמובן הכל יחסי, כשביררתי ושאלתי חבר'ה שניסו לטפס אותו, הרוב המוחלט לא הצליחו ופרשו בשלב כזה או אחר במעלה הדרך לפסגה..

אז יצאנו לדרך מלה פאז, נסיעה של כשעה בדרך עפר עד שהגענו לbase camp בגובה של 4800מטר (יש לציין שביליתי כבר שלושה שבועות לפני זה בלה פאז וסביבתה, ככה שהגובה הזה לא כל כך הקשה עלי)





אכלנו צהריים, אירגנו ציוד ויצאנו להליכה של כחצי שעה עד שהגענו לאחת השלוחות הנמוכות יותר של הקרחון, שם במשך כמה שעות תירגלנו את הטיפוס הטכני על הקרח, כל זאת כדי להיות מוכנים לטיפוס האמיתי לפסגה. גם איך הולכים על הקרחון, איך מטפסים בעליות תלולות ואיך מטפסים קיר, כמובן שתרגלנו גם איך לרדת. סך הכל היה ממש כיף, הגובה פה היה בערך כ4900מטר, והיה מאד ניכר החוסר באוויר, מה שמאד הקשה אפילו על פעולות פשוטות הדורשות טיפה מאמץ.



חזרנו למחנה לקראת ערב, שתינו הרבה תה קוקה והלכנו לישון. למחרת אחרי ארוחת צהריים אירגנו את התיקים הגדולים עם כל הציוד טיפוס בתוכם, ויצאנו לטיפוס של כשעתיים וחצי על דרך מאד סלעית ותלולה עד שהגענו לhigh camp בגובה 5100מטר. בדרך למחנה חיכה לנו ביתן קטן הבנוי מסלעים רעועים שבתוכו יושבות שתי בוליביאניות מבוגרות (באמת רק השם יודע איך הגיעו לשם) הגובות 10 בוליביאן כניסה (כ5 שקלים). בכל מקרה בהגיענו למחנה היינו עייפים מאד, גם התיקים כבדים וגם אין אוויר, נטרקנו לאיזה שעה עד שהמדריך העיר אותנו לארוחת אחר הצהריים. בחוץ כבר התחיל לרדת שלג.
זה הנוף מהמחנה העליון:



אחרי האוכל סידרנו את התיקים הקטנים לטיפוס, לקחנו כדור נגד מחלת גבהים והלכנו לישון בסביבות 7 בערב. התעוררנו ב12 בלילה, בזריזות לבשנו את כל ציוד הטיפוס עלינו, גרזן וקסדה הנחנו בהיכון בצד והתיישבנו לנשנש קצת עוגיות, תה קוקה, הרבה עלי קוקה, לקחנו עוד גדור נגד מחלת גבהים ויצאנו לדרך בערך ב1 בלילה. עם פנסים על הקסדות כשאנחנו משורשרים בשלישיות עם חבלי טיפוס, התחלנו לעלות את הקרחון. באותו הלילה התחילו את הטיפוס 14 אנשים, שהיו מחלוקים ל7 זוגות, כל זוג מובל על ידי מדריך מקומי. ההליכה יש לציין הייתה קשה, לרוב אני לא אוהב לומר שהיה לי קשה, אבל אני מוכרח לומר הפעם שהיה לי מאד קשה.. אני יחסית בכושר טוב, ולא ציפיתי שיהיה עד כדי כך.. כבר מהרבע שעה הראשונה נכנסתי בראש למאבק מנטלי עם עצמי כדי לא לפרוש, בידיעה שעוד מצפות לי כ6-7 שעות של טיפוס שהקושי רק יחמיר עם הגובה.. בערך ב5600מטר, הבן זוג שלי כמעט התמוטט ולא יכל להמשיך יותר. ממש נלחצתי שאני גם אאלץ לרדת איתו, אבל למזלי בזמן שחיכינו כמה דקות במקום הגיע עוד זוג שגם אצלם אחד מהבני זוג לא יכל להמשיך יותר, אז עשינו חילופי זוגות, שני החברה הכושלים ירדו חזרה, ואני והבן זוג החדש המשכנו למעלה. הטיפוס מתבצע בקצב מאד מאד איטי, כדי לא לעלות את הדופק יותר מדי, אבל מצד שני כמעט ולא עוצרים כי מאד קר. מאד! למען האמת כל הדרך למעלה היינו בסופת שלגים ב15- מעלות! לא יודע מה חשבתי לעצמי שבאתי עם שלוקר, כל הצינור קפא כבר בחצי שעה הראשונה של הטיפוס, ובשביל לשתות הייתי צריך להוציא אותו מהתיק ולשתות מהפתח מילוי. בשלב מסויים בערך ב5700 מטר הגענו לקיר תלול בגובה של כ10 מטר, טיפסנו עם הגרזנים, היה מאד קשה כי זה דרש המון אנרגיה, ומאחר והאוויר כל כך דליל בגובה הזה, כשהגעתי שוב לקטע מתון שניתן ללכת נפלתי על הקרקע בתחושה שאני באפיסת כוחות ואני לא יכול להמשיך יותר. לא הייתי היחיד, גם הפרטנר לטיפוס היה באותו המצב, אחרי דקה של התעשתות על עצמנו, נעמדנו והמשכנו ללכת.
בערך כשעברנו את הגובה 5850מטר היינו מוכרחים לעשות עצירה של הסדרת נשימה כל רבע שעה בערך, למרות הקור. אפילו שהלכנו בקצב זחילה, הדופק עלה למעל 180, והעצירות היו הכרחיות כדי לא להתעלף, אומנם בפועל הלכנו כמו צבים, בתחושה זה הרגיש כמו ספרינט שהראייה מטשטשת. הגענו לגובה 5950מטר בערך ב6 בבוקר, השמש התחילה להפציע ומאחורינו נשקף נוף לא נורמלי, באותו הזמן בערך העננים צנחו, והיינו הרבה מעליהם. מולנו ראינו את העלייה האחרונה לפסגה, עלייה שבמצב נורמלי ובגובה נורמלי אין בעיה לטפס ב3 דקות בקצב נינוח. במצבנו זה לקח בדיוק שעה, עם 6 עצירות מנוחה, וסוף סוף הגענו לפסגה, אחרי לילה שאין ספק שאני מכניס לטופ 5 של הלילות הכי קשים שעברתי.



בגובה נורמלי הדופק שלי במנוחה נע בין 50 ל60, רק לשם ההבנה כמה קשה לנשום, במנוחה על הפסגה, הדופק שלי היה 140, לצורך העניין למדריך הדופק היה 80.

הטעות שלי, היא שחשבתי שאם הגעתי לפסגה בלי לחטוף מחלת גבהים (מה שממש לא מובן מאליו, ממש הופתעתי מזה) אז לא יהיה צורך לקחת עוד כדור לפני שאני אתחיל לרדת, ובאמת כרבע שעה אחרי שהתחלנו לרדת התחלתי לחטוף כאבי ראש נוראיים, בחילות, והכי נורא, הרגשתי ממש שיכור, לא מחובר למציאות כזה.. הירידה, שאמורה לקחת כ4 שעות לקחה 6 שעות, בסבל לא נורמלי, במיוחד כי הפעם אין אפשרות לפרוש.. באותו הזמן גם הבנתי למה חשוב שנהיה מחוברים בחבל טיפוס אחד לשני, בגלל הסחרחורת החזקה שהייתה לי, 3 פעמים החלקתי למדרון שאם לא הייתי מאובטח למישהו הייתי מוצא את מותי כנראה. כל החלקה כזאת דרשה ממני לטפס חזרה עם הגרזן, מה שהוציא ממני את שאריות האנרגיה שלא היו.. וכמובן הקשה על כל הסיפור עוד יותר. האמת היא שמהירידה עצמה אני לא זוכר הרבה, כי באמת הייתי ממש מסטול, אני רק זוכר את עצמי מקלל כל הדרך למה עשיתי את זה ושזו פעם אחרונה שאני עושה דבר כזה. כמובן שבבוקר למחרת ברגע שעבר הכאב ראש וזוכרים רק את הדברים הטובים, כבר התחלתי לתכנן את הטיפוס הבא, ואיזה ציוד אני אקנה לעצמי כשאעבור בארה"ב לפני החזרה לארץ

בסך הכל זאת הייתה אחת החוויות המדהימות בטיול הזה, אני ממש שמח שהצלחתי להגיע לפסגה (באותו הלילה הצליחו כמחצית המטפסים להגיע למעלה, יש לציין שאולי פרט לישראלים, רוב המטפסים הם אנשים בעלי רקע בטיפוס שכבר התנסו בגבהים דומים). מומלץ בחום למי שמחפש אתגר מסוג זה.
כמובן שאשמח לענות על שאלות

וואו... יומן טיול מרתק ומדהים. התמונות יפיפיות והתיאור מעולה.

הבאת לי את החשק לטפס על איזה הר - ואני דווקא מאלה שמעדיפים טרקים פחות תלולים

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

תודה רבה אגב התמונה הראשונה של ההר עצמו היא לא שלי, לקחתי אותה מויקיפדיה, לצערי אין לי תמונה טובה של ההר כי הוא תמיד היה מכוסה עננים.. יתר התמונות אני צילמתי.. ולצערי לא צילמתי מהטיפוס עצמו לפסגה, בעיקר כי לא היה לי כוח ולא הצלחתי ממש להזיז את האצבעות מהקור, בדיעבד אני מצטער על זה..

בכל מקרה, מומלץ בחום! כנראה שתקלל אותי כל הדרך למעלה, אבל יום אחרי כשהכאב ראש יעבור, כבר תרצה לטפס עוד אחד

קצר, קולע ובעיקר מעורר קנאה. ולחשוב שכל מי שעשה את אראונד אנאפורנה נותן לעצמו טפיחה על השכם כאילו הוא טיפס חצי אוורסט...

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אתה ממליץ?

NZSAS

אישית אני לא אוהב טרקים עם מסלול הלוך-חזור, ובכל מקרה לא עשיתי אותו בגלל מגבלת לו"ז. מה שכן, היתה לי הזדמנות לחבר את אנאפורנה בייסקאמפ לטרק פון היל ועד היום אני מתחרט שלא עשיתי את זה. בכל מקרה, מחברים ומכרים שכן עשו את EBC הבנתי שזה אחד הטרקים הכי יפים שקיימים, למרות הקושי הכרוך בגובה והעומס במהלך עונת השיא.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

NZSAS

סיפור מרתק ויופי של תמונות
כשהייתי בפרו טיפסתי להר צ'אצ'אני (Chachani) שנמצא באריקיפה בגובה 6057מ' שהוא אמנם טיפוס משמעותית קל יותר (אין קרחון, רק הליכה) ועדיין עד היום, וכבר עברו כבר 5 שנים מאז, אני עדיין זוכר את ההרגשה של ללכת 10מ' ולהרגיש כאילו רצתי שני קילומטר בספרינט.

אצלנו גם היה מישהו שהתעקש לנסות ולהרוג את עצמו בדרך חזרה, ועד היום אני מופתע שהוא ירד בחיים משם.

יש צורך בידע וניסיון קודמים?ציוד טיפוס הבאת מהבית או ששכרת?

NZSAS

בגדול מן הסתם עדיף ניסיון קודם.. אבל בעייתי לרכוש ניסיון בטיפוס על קרחונים בארץ. ההר שאני עשיתי הוא אחלה למתחילים, כי חלק מהעסקה כוללת גם יום של תרגולים של הטכניקת טיפוס. מן הסתם זה לא אידאלי ולא יודע באמת כמה בטוח הטיפוס הזה.. אבל אין ספק שהוא התחלה למי שרוצה להכנס לעסק הזה. בסביבה יש עוד הרבה הרים בגובה הזה ויותר גבוהים שדורשים אפילו יותר טכניקה. ממליץ לבוא עם פלג גוף מאד חזק והרבה הרבה סיבולת את הציוד טיפוס עצמו, רתמה חבלים שקלים גרזן קסדה ספייקים למגפיים וכו' החברה הביאה לי, לעומת זאת ובניגוד לשאר החברה שטיפסו איתי, את הלבוש אני הבאתי מהבית, מעיל ומכנסיים נגד גשם, פליז מסכת בקי, כפפות סקי ונעלי הרים שאפשר להרכיב עליהם ספייקים.. היה יותר נוח ללבוש את הבגדים שלי.

בהצלחה!