03-01-2013, 05:29
|
|
|
|
חבר מתאריך: 27.07.11
הודעות: 38
|
|
לקום בהרגשה זוועתית ולא להבין למה.
לקום כל בוקר בהרגשה נוראית ולא להבין למה. ללכת לצבא ולהרגיש שאתה רוצה להיות בבית. לחזור הביתה לצפות לקצת מנוחה ושמחה אבל להיות עצוב ללא סיבה במקום. ללכת לישון עייף ולא להצליח להרדם שעות בגלל מחשבות שאפילו אני עצמי יודע שהם מטומטמות. להסתכל על החיים שלי - ובתכלס? החיים לא רעים. אבל למה אני מרגיש רע? שנים שאני מרגיש רע. עוד מאז גיל ההתבגרות. עוד מסביבות גיל ה15. גם בתור ילד הרבה לפני הצבא חשבתי שזה גיל ההתבגרות. שכנעתי את עצמי הרבה פעמים, שזה רק תקופה, זה קורה לכולם. אבל זה נמשך כבר יותר מידי זמן. שנים של דיכאון. דיכאון שכולם מסביבי מודעים לו אבל גם שניסו לעזור לי זה לא עזר ולכן החליטו להתרחק ממני בגלל ההשפעה שלי על הסביבה. אני מנסה להסתיר את זה כמה שיותר. אנשים שפוגשים אותי בפעם הראשונה חושבים שאני בן אדם שמח ומצחיק. אחרי זה הם מכירים אותי עוד קצת ובדר"כ מתרחקים ממני. לנסות לצאת מזה, למצוא תחביבים, לתרום, לצאת ולהעסיק את עצמי דוחק את המחשבות לצד. אבל בסופו של יום שאני לבד עם עצמי הרעל הזה מחניק אותי. אין כבר עם מי לדבר, וכבר אין חשק לספר. שמישהי הייתה איתי הרבה זמן ועזרה לי בסוף נכנסה לדיכאון בעצמה, נפרדה ממני. ורק אחרי זה הבנתי עד כמה היא עזרה לי, אבל היה כבר מאוחר מידי. כבר עברה יותר משנה מאז. אני עדיין חושב עליה כל יום כל דקה שיש לי. חושב עד כמה שאני מתגעגע ואוהב. אבל מבין, זאת אובססיה ולא אהבה. וגם היא מבינה את זה. פסיכולוג? אחרי הרבה שיחות לא הרגשתי שהוא עוזר לי, גם לא הזה שבא אחריו, וגם לא הזה שבא אחריו. בצבא? הקב"ן רק מנסה לדחוף לי כדורים כל הזמן. ואף פעם אפילו לא הזכרתי את זה שאני לא רוצה לשרת... להפך, הסברתי את עצמי אלפי פעם שאני צריך פיתרון לדיכאון ללא שום קשר לצבא. נראה לי שאני כבר יסכים לכדורים. למרות שאני לא מאמין שהם יעזרו. אני פשוט לא יכול ככה יכול, בא לי לדפוק את הראש שלי בקיר עד שאני יאבד את ההכרה כדי להפסיק להרגיש את הרעל הזה שאני סובל ממנו כל דקה ודקה. קרובת משפחה שלי סובלת מבעיה דומה, ובכלל בעיית הדיכאון עוברת אצלי במשפחה כבר כמה דורות. שאני מסתכל עלייה והיא מבוגרת ממני יותר מפי 2. מטופלת כבר יותר מ20 שנה בעשרות תרופות שונות ועדיין המצב שלה לא השתפר רק החמיר עקב הכדורים. אז מה הטעם? לגמור כמו שהיא עכשיו? לא לצאת מהבית ולסבול בשקט? ואלוהים כמה כבר נמאס לי מכל ההרצעות האלה שצריך לקחת את החיים בקלות להגיד תודה על מה שיש ולהנות מהחיים. אני אומר יום יום תודה על מה שיש לי, מנסה לקחת הכל בקלות, אבל עדיין בסופו של יום במיוחד שאני לבד הרעל הזה חונק אותי ואני כבר לא יודע מה לעשות...
|