|
14-12-2012, 02:16
|
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
|
|
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,565
|
|
מדוע "תג מחיר" לא יעבוד
המאמר הזה נכתב לפני כשנה, עבר את אישורם של הגורמים שמוסמכים לי לאשר לפרסם דברים, אבל אז העיתונות הסבה את תשומת ליבה לעניינים אחרים וזה לא פורסם בשום מקום.
אני לא מתעסק במאמר הזה בהנמקות מפלגתיות או חלוקה למחנות פוליטיים (אני מקווה), אלא משתדל להראות למה מבחינה מעשית מדובר באסטרטגיה גרועה עבור מי שמבצע אותה, ולמה היא לא יכולה להביא את התוצאות שמבצעיה רוצים שתביא. כמובן שאין דין ריסוס גרפיטי כדין הצתה כדין מכות כדין חבלות, אבל לצורך העניין נדבר על העיקרון, ולא אתווכח יותר מדי על השאלה מה נחשב ל'תג מחיר' ומה לא'.
אין לי אשליה שהמאמר הזה ישפיע על מי שמבצע פעולות נגד ערבים או נגד צה"ל; אבל אני מקווה שהוא יכול להשפיע על אלה שמגלים כלפיהם אהדה מסויימת, ומאמינים באפקטיביות של הפעולות הללו.
אחרי ההקדמה, הנה זה:
למה "תג מחיר" לא יעבוד.
חלק א': מהו תג מחיר, ולמה הוא לא עובד נגד ערבים?
בתקופה האחרונה עולה שוב ושוב נושא 'תג מחיר' – כינוי כללי למגוון פעולות אלימות נגד ערבים או נגד כוחות צה"ל, המיועדות ליצור הרתעה ולמנוע פינוי מאחזים ויישובים או אלימות כנגד יהודים (אם כי מבצעי הפעולות נגד כוחות צה"ל לא בוחלים באלימות משל עצמם).
רובו של הדיון הציבורי התעסק בשאלת המוסריות שבדבר או היעדרה; אך האפקטיביות של שיטות אלו כמעט לא עלתה לדיון. כמעט כאילו הניחו רוב המתווכחים כי השיטות יעילות (בפרט נגד ערבים), והשאלה היא רק אם ראוי או לא לנקוט בהן. וזו טעות: 'תג מחיר' לסוגיו הוא אופן פעולה שלא ישיג ואיננו יכול להשיג את כוונת מבצעיו, למעט אם נניח את ההנחה המפוקפקת שכולו פרובוקציה שנועדה להשחיר את ציבור המתנחלים. אמנם זהו כמעט היעד היחיד שפעולות 'תג מחיר' אכן יכולות להשיג: לפגוע במתנחלים בפרט ובמדינת ישראל בכלל.
אפשר להבדיל בין שלוש קטגוריות של 'תג מחיר':
- פגיעה ברכוש ערבי (או בערבי עצמו) כתגובה לפיגוע.
- פגיעה בערבים כתגובה למעשי רשויות המדינה: למשל, כתובות נאצה או שריפת מסגד כתגובה לפינוי מאחז.
- מוסדות המדינה פגעו ביהודים, ולכן ייפגעו מוסדות המדינה (או מייצגיהם): למשל, פגיעה בכלי-רכב צבאיים כתגובה לפינוי מאחז, הצקה למשפחתו של קצין ואפילו חלילה פגיעה בו.
ב-2010, בראיון לנדב שרגאי, קבע צעיר מיצהר כי "הגיע הזמן שגם בצד שלנו יהיו משוגעים... שהערבים או צה"ל יגידו עליהם: אתם לא כדאי להתעסק. זה יעשה יותר סדר בשטח. גם היהודים וגם הפלשתינאים, שהפכו אותנו לשק החבטות שלהם, יחשבו פעמיים לפני שיפגעו בנו". לפי הגדרה פשוטה זו, 'תג מחיר' הוא הרתעה: יצירת מאזן אימה. במילים מזרח תיכוניות, הרי שמדובר בסוג של נקמת דם: כל מי שיעיז לפגוע במתנחלים, ייפגע.
הבעיה הראשונה היא זהותו של הנפגע. כמעט בלי יוצא מן הכלל, נקמת-דם מתנהלת בחברות שבטיות ללא שלטון מרכזי, כאשר אין גורם המסוגל לכפות את רצונו על כל המעורבים, וכדברי חז"ל - "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו".
נקמת דם מונעת ממצב כזה להפוך לאנרכיה מוחלטת. כל אדם יודע שאם יפגע באדם אחר, קרוביו נמצאים בסכנה (נקמת הדם ביהדות היא עניין אחר, ולמעט השם אין לה הרבה מהמשותף עם נקמת דם בתרבויות אחרות). לכן היא אפקטיבית כאשר ידוע מיהו מי ובמי יש לפגוע. בחברות כאלו חייו של זר עלולים להיות כמעט-הפקר אלא אם הוא תחת חסותו של איש שבט – אין מחיר להריגת אדם שאין מאחוריו נוקמי-דם.
ב'תג מחיר' כתגובה על פיגוע, למעט מספר קטן של יוצאי דופן, זהות הפוגע לא ידועה, והפגיעה מופנית נגד סביבתו המשוערת של הפוגע: כפר שאולי יצא ממנו מחבל, או ערבי אקראי במקרה הגרוע – שלא לדבר על מנזרים או גורמים שאפילו בטלסקופ אי אפשר לראות קשר בינם לבין מי שאותו רוצים להרתיע.
פגיעה של נקמת-דם תהיה אפקטיבית רק אם הנפגעים יראו אותה כקשורה למעשה מוגדר, כרלוונטית להם וככזו שהם יכולים למנוע אותה. בדרך כלל, לא כך הוא ולא רק בארץ. כך למשל, בלחימה בקווקז במאה ה-19, בתקופה הידועה כ'מרד שאמיל', נקטו הן הרוסים והן המורדים בהם ענישה קולקטיבית, אלא שהרוסים פגעו גם בכפריים שלא היו קשורים למרידות ולא יכולים היו להשפיע על הלוחמים המורדים, ואילו המורדים לכל הפחות ידעו ליצור תדמית של קשר ישיר בין הפגיעה לנקמה.
פגיעה בערבי אקראי מניחה אחת משתי הנחות חסרות בסיס: או שהוא בהכרח קשור לכל הנעשה ויכול להשפיע או שפגיעה בערבי אחד תשפיע על כל הערבים באשר הם שם. משל למה הדבר דומה? לאדם הפוגע בבדואי משבט טראבין כנקמה על מה שעשה לו בדואי משבט אל-עזזמה. הוא לא ירתיע את אל-עזזמה, אלא פשוט יסתבך בנקמת דם עם שבט בדואי נוסף. במלחמת העצמאות, רבים מערביי ארץ-ישראל לא טרחו להילחם אלא אם הגיעה המלחמה לאזור מגוריהם. ערביי שכם וחברון לא יצאו בהמוניהם למלחמה למען ערביי לוד ורמלה, הגם שכולם היו ערבים וכולם ראו ביהודים אוייב, והסכנות בניצחון יהודי היו ברורות להם. אנשי 'תג מחיר' מניחים כנראה שכיום יש בין הערבים ביו"ש ערבות הדדית גדולה לא רק יותר מאשר הייתה ביניהם בעבר, אלא מאשר הערבות ההדדית בין היהודים, ועל כן כל המתרחש לאחד ישפיע על כולם.
יוצא דופן אולי הוא האיום שיוחס לאנשי איתמר כנגד שכניהם בעוורתא לאחר הרצח של משפחת פוגל שבוצע בידי צעירים מהכפר, לאמור כי אם יצא פיגוע מתחומי הכפר יסבלו תושביו: איום כזה הוא אישי, ממוקד, ומופעל נגד אוכלוסיה קטנה יחסית (פחות מששת-אלפים איש). כמובן שאם היה מנסה מישהו לאיים איום כזה נגד תושבי עיר כמו שכם, היה זה איום שוא: הסיכוי שבנקמה ייפגע דווקא מי שקשור לביצועה הוא קלוש, ועל כן הסיכון מבחינת הפוגע קטן. היכולת ליצור הרתעה כוללת בהתבסס על מעשים מצומצמי-היקף היא קטנה מאוד. כמו-כן, תמיד קיים הסיכוי לביצוע פיגועים במסגרת סכסוכים פנים-פלשתיניים, כאשר הפוגעים מעוניינים להביא לתגובה ישראלית - בדומה לדוגמאות מאפגניסטן, שם ירו אנשי טאליבן מאזור כפר אל הכוחות האמריקאיים בתקווה להביא לפגיעה אמריקאית בכפר שתוביל לזעם של אנשי הכפר נגד האמריקאים.
הנחת יסוד נוספת, העומדת ביסודו של 'תג מחיר', היא הסיסמה: 'הערבים מבינים רק כוח'. הערבים אמורים להבין מפעולות 'תג מחיר' שלא 'כדאי' להם להתעסק עם ה'משוגעים', ושהיהודים אינם עוד 'שק חבטות'.
דא עקא, שערבים לא מבינים כוח. וגם יהודים לא. כוח הוא שפה מסובכת מאוד לשימוש; לעיתים קרובות התוצאות שמפעיל הכוח מצפה להן שונות מאוד מהתוצאות בפועל.
בתחילת הלחימה מול הפלסטינים בשנת 2000, הצהיר מרוואן ברגותי כי "הישראלים מבינים רק כוח", ולכן ככל שיסבלו יותר מאלימות ייכנעו במהירות רבה יותר. בסופו של דבר, הישראלים לא 'הבינו' את המסר של ברגותי אלא יצאו למבצע 'חומת מגן', כבשו מחדש את יהודה ושומרון ושלחו את ברגותי עצמו לחמישה מאסרי עולם.
מן הצד השני, באותו זמן דיברו רבים על 'צריבה תודעתית': התגובה הישראלית הייתה צריכה להבהיר לפלשתינים שהאלימות מצידם אינה משתלמת: "תג מחיר", אם תרצו. בסופו של דבר, הפלשתינים הבינו את המסר רק לאחר שצה"ל השתלט על הערים ביו"ש, ורק לאחר שדי מנהיגי טרור חוסלו, ודי תשתיות טרור הושמדו כדי שמחבלים יתקשו לתפקד גם כאשר ירצו. הרצון לפגוע בישראל נותר הרבה אחרי שהיכולות אבדו, ואובדן היכולות היה הגורם המכריע.
תומכי 'תג מחיר' מאמינים, למעשה, כי מה שצה"ל התקשה לעשות עד אשר עבר לכיבוש שטח, ניתן לעשות עם הרבה פחות כוח, ועם אלימות שאינה מופנה בהכרח נגד המחזיקים בנשק. אולם מדוע שהערבים 'יבינו' כתוצאה מפעולה ספוראדית זו או אחרת מה שלא 'הבינו' בשנתה הראשונה של הלחימה, למרות מאות הרוגיהם אז?
בשנים האחרונות התרחש גל של הצתות שדות, ופגיעה ברכוש ביישובים ומאחזים שונים, כולל כאלה שנחשבו בעבר ככאלה ש'לא מתעסקים' איתם. שדות הוצתו ליד יצהר, ליד חוות גלעד, ועוד כהנה וכהנה. טרם הוכחה אפקטיביות של 'תג מחיר' למניעת תופעות אלו (ולמעשה, לא ידוע לי שמישהו בדק את הנושא עם הערבים ומצא מה דעתם בנידון...)
יש המתייחסים לפעולות התגמול של שנות החמישים כאל מודל לחיקוי וראיה לכך שאם מפעילים כוח משיגים הרתעה.
כך למשל טען עורך אתר "הקול היהודי" כי "פעולות התגמול הן לא המצאה שלנו... בן-גוריון המציא את תג המחיר כשאמר שאם אנחנו לא יכולים למנוע את התקפות הפדאיונים, אז נמרר להם את החיים בחזרה. זקני עפרה שהיום מבקרים אותנו ניפצו בשנות השמונים זגוגיות בכיכר השעון ברמאללה אחרי שזרקו עליהם אבנים. זה נכון שמי שאמור ליצור את ההרתעה זה מדינת ישראל. הבעיה היא שהיא מתנערת מדברים שהיא מחויבת לעשות ולא עושה."
אולם גם השוואה זו איננה מדוייקת.
היה זה דיין, לא בן גוריון, שטען לפני כשישים שנה: "אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו. מחיר יקר מכדי שיהיה ליישוב ערבי, לצבא הערבי ולממשלה ערבית לשלמו [...] הכרעות לאי-הסתכסכות עם ישראל תבואנה רק אם יהיה לערבים יסוד להניח, שאחרת ייתקלו בתגובות חריפות ויגררו אותנו לסכסוך אשר בו תהיה ידם על התחתונה". בתחילת דרכן, פעולות התגמול הופנו בעיקר נגד כפרים ומשפחות מסתננים; אחרי הסערה העולמית שחוללה פעולת קיביה ב-1953, הן הופנו נגד צבא ירדן ומצרים. לאחר קיביה שרר שקט יחסי של למעלה משנתיים בגבול ירדן, והלגיון הירדני פעל בנחרצות נגד המסתננים. אולם בגבול מצריים דווקא עלתה ההסתננות בשנים לפני מבצע קדש, למרות ולפעמים בשל פעולות התגמול.
אותה מדיניות הביאה לתוצאות שונות לגמרי בחזיתות השונות, מפני שהצורה בה ירדן תפסה את פעולות התגמול והצורה בה מצריים תפסה אותן היו שונות מאוד, וכן העובדה שהשלטון הירדני חשש מערעור משטרו בעקבות פעולות התגמול, ולא כך במצריים. מחקר של שאול ברטל שבדק את תגובות הערבים לפעולות התגמול מצא כי ערביי יו"ש לרוב לא תפסו את תגובת צה"ל כתגמול על פעולות הרצח, אלא ייחסו ליהודים כוונות זדון, רצחנות יהודית או שאיפות התפשטות. לעיתים אף העלו פעולות התגמול את הרצון לפגוע בישראל. לקראת מבצע קדש, אחרי פעולת קלקיליה שעלתה בחייהם של 18 חיילי צה"ל, כבר היה ברור לצה"ל כי מדיניות זו מיצתה את עצמה ואינה יעילה יותר, בשונה מאוד מהמיתוס על הצלחה והרתעה מוחלטת.
כמו כן, ביהודה ושומרון אין לגיון ירדני, והמשטרה הפלשתינית איננה אחראית על כל יו"ש; פעולות 'תג מחיר' לא יכולות להשיג תוצאה כגון המאמץ המאורגן של הירדנים נגד ההסתננות, ובוודאי שאינן יכולות להשתוות להשפעת כוח צבאי גדול הפושט על משטרה ירדנית או על יעדי מחבלים. הלגיון הירדני, אם יותר להזכיר, פעל משיקולי שימור השלטון הירדני. אם אנשי 'תג מחיר' מאמינים שפגיעה באזרחים או רכוש בשטח תחת השלטון הישראלי תוביל את צה"ל לתגובה דומה לשל הלגיון הירדני, משמע שהם גם מאמינים שצה"ל עד היום לא טורח לנסות ולבלום פיגועים, אחרת אין כל טעם בהקבלה.
דומה שגם היו הצעירים מטיבים לעשות לו היו זוכרים שניפוץ זגוגיות ב'כיכר השעון' ברמאללה כתגובה לזריקת אבנים שם (פעולה ממוקדת יותר מ'תג מחיר' של ימינו, כמדומה) לא הוא שדיכא את האינתיפאדה הראשונה.
מדינת ישראל אמורה לספק בטחון לאזרחיה – על כך אין להתווכח. אולם האמונה שכל פעולה פרטית היא פעולת תגמול היוצרת הרתעה, היא אמונה טפלה, מיתוס שאין לו על מה שיסמוך.
חלק ב': 'תג מחיר' נגד המדינה וצה"ל: הכשל של האוייב הדמיוני.
סוג נוסף של פעולות המכונה 'תג מחיר' שונה לגמרי: פעולות תגמול על מדיניות הממשלה ופעולות צה"ל. פה מבקשים המבצעים להפוך את מחיר הפעולה עבור מדינת ישראל לכבד מדי, כלכלית או פוליטית, באמצעות פגיעה בערבים או ברכוש המדינה או הצקה למבצעי המדיניות וקובעיה.
כך למשל מנסים אנשי 'תג מחיר' להעתיק את מאזן האימה הקיים לדעתם לגבי אזורים מסויימים בנגב ובמשולש, שבהם המשטרה נדרשת לא פעם למאות שוטרים עבור כל פעולה.
אולם אין הנידון דומה לראיה. סביר שתומכי 'תג מחיר' יסכימו לטענה שאסור למשטרה להיכנע לבניה הבלתי-חוקית בנגב (ובכך יניחו למעשה כי אם הממשלה נחושה מספיק 'תג מחיר' לא ישפיע עליה...), ומלבד זאת שיקולים ממשלתיים כמעט תמיד אינם מושפעים רק מגורם בודד.
ממשלות ישראל לדורותיהן אכן נמנעו פעמים רבות מהתמודדות עם בעיות עד אשר נוצר פיצוץ, אולם אין פרוש הדבר שכל מחיר של פעולה יהפוך אותה לבלתי נסבלת פוליטית. ממשלת ישראל, כשראתה לנכון, הייתה מוכנה לפנות את גוש קטיף למרות האפשרות שייעשה שימוש בנשק חם, שימוש שהיה גורר מחיר פוליטי כבד; ולפעמים ממשלת ישראל מוכנה להתעמת גם עם מגזרים שלרוב היא מעדיפה להותיר לנפשם.
אלימות כלפי כוחות הבטחון פוגעת בתמיכה הפוליטית במאחזים ובמתיישבים בכלל; פגיעה בערבים יכולה להוביל למצב שבו העדיפות העליונה של צה"ל ביו"ש תהפוך הגנה על ערבים מפני יהודים – בהתאם להנחיות הדרג המדיני. יש הטוענים שכבר מתקיים מצב זה בצורה לא פרופורציונלית. נניח שכך, האם עוד מעצרים מנהליים, הגבלות נוספות על התושבים היהודיים והתייחסות ליהודים כאל אוייב-פוטנציאלי, כולל הוראות פתיחה באש מקילות נגד מיידי אבנים יהודים ישרתו את ההתיישבות או אפילו את זורקי האבנים?
ח"כים המצביעים לטובת עניין פוליטי, יכולת השפעה מיידית על בכירים בצמרת הפוליטית (כדוגמת 'ארבע אמהות', שהשפעתן על פוליטיקאים מסויימים הייתה גבוהה בהרבה מהשפעתן בציבור הרחב) או ציבור רחב היקף שיכול להוביל למחאה עממית המונית(אם כי אין יחס ישר בין מספר התומכים במחאה\מדיניות לבין נכונות הממשלה והתקשורת להכיר בה), יכולים להפוך פינוי לבלתי-נסבל פוליטית. אפילו בחירתה של המדינה לא להתעמת בדרך-כלל עם בניה בלתי חוקית במגזרים מסויימים איננה נובעת רק מהחשש לאלימות, אלא גם מאמונות מושרשות על 'זכותם' של מגזרים מסויימים בקרקע או חשש מלחץ פנימי ובינלאומי.
הפעולות האלימות הן נסיון לשנות מדיניות על ידי צעדים טקטיים מצומצמי-היקף, האמורים כנראה להוביל לתוצאות אסטרטגיות מרחיקות לכת. ספק אם הדבר יתרחש.
לעיתים אלימות יכולה דווקא לתת לגיטימציה לפינוי. ישנם שיטענו שפינוי עמונה מהווה ראיה הפוכה, שכן 'המחיר' שנגבה מן המדינה היה כה גבוה עד שבמשך זמן ניכר היא העדיפה להימנע ממהלכים נוספים כדוגמתו (כך באמת טען יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, בשיחה עם אנשי השגרירות האמריקאית). אולם 'תג מחיר' זה לא נוצר כיוון שמישהו בעמונה נקם בערבים או השמיד כלי רכב צבאיים, אלא בשל הרושם שהותירה האלימות המשטרתית, המופרזת עד כדי כך שאפילו 'בצלם' קרא לחקור אותה, כנגד ציבור שרובו לא נקט באלימות.
אפשר היה אחרי עמונה לחשוב שמראות הפינוי האלים והביקורת על המשטרה הרתיעו את ממשלת אולמרט; אולם לאחר פינוי 'בית השלום' בחברון, גבעה 26, הבתים במגרון ואחרים – הגיון זה בבירור איננו עומד במבחן המציאות.
'תג מחיר' של פגיעה בצה"ל או בערבים לא מעורבים, מועד להצדיק אלימות נגד מי שייתפסו כאחראים וכ'פורעים'. הכוח בידי מדינה המעוניינת להפעיל אותו הוא גדול מאוד, והניסיון להיות 'משוגע' לפעמים גורר לא כניעה לדרישות אלא אישפוז בכפיה. מבחינת צה"ל אמנם יש מקומות שנוח יותר לא להשקיע בהם אנרגיה – יש הטוענים כי בצה"ל מעדיפים 'להתעסק' עם מגרון מפני שתושביה ממלכתיים ולא עם מאחזים 'קיצוניים' יותר – אולם הדבר איננו הרתעה אלא תיעול האנרגיה למקום נוח יותר. כאשר המדינה מעוניינת לפנות מאחז, נוח לה יותר להתמודד תחילה עם מטרה קלה יותר, כשם, להבדיל, שהבחירה של מפקד לתקוף את החוליה החלשה של האוייב איננה מעידה על כך שהחוליה החזקה 'מרתיעה' אותו, אלא שתקיפת החוליה החלשה היא דרך נוחה יותר להכרעת האוייב במאמץ פחות.
תורם של מאחזים 'קיצוניים' יגיע, אם תחליט הממשלה, גם אם יימשכו פעולות 'תג מחיר'. ההרתעה היא, לכל היותר, זמנית ומוגבלת בלבד.
והערבים, מה מקומם פה? האם ערבים הסובלים מפגיעה כלשהי בידי יהודים כגמול על מעשה שהם כלל לא עשו, לעולם ירכינו ראש או ידעו לבקש מן הצבא שיבקש מן הממשלה לא לפנות מאחז פלוני?
לצורך הדוגמה, נניח שערבי מיישוב ב' שרף כרם יהודי ביישוב א'. האם תושבי היישוב יחפשו וימצאו שיום לפני כן הסתכסך יהודי (או יותר טוב, דרוזי) תושב יישוב ג' עם הערבי, ואז יבינו כי הם צריכים לשכנע את הדרוזי לא לריב עם הערבי, או שמא הם יחשבו שהאשם הוא המצית וכל השאר איננו מעניינם?
וכאן נוסף הכשל הבסיסי ביותר של 'תג מחיר', הן נגד צה"ל והן נגד ערבים: הוא אמנם לא משיג את מטרות מבצעיו (אלא אם מטרתם היא רק פרובוקציה או אנרכיה( אולם יש לו תוצאה ברורה אחת: פגיעה בסמכות השלטון הישראלי ביהודה ושומרון.
אחד המאפיינים האוניברסאליים של שלטון יעיל, הוא שליטה על הפעלת כוח, השלטת סדר והגנת הפרט. שליטה זו אין פירושה הפעלת כוח מתמיד: ככל ששלטון צריך להפעיל יותר כוח כלפי פנים דרך קבע, הוא מאותת שהוא חלש יותר. המשטרה הבריטית הייתה בעבר גאה בצדק בכך שאנשיה לא נשאו נשק: עד שהגעתו של איש-חוק שימשה לבדה כנשק יעיל.
קיומן של מערכות מקבילות מעיד בעיקר על חוסר תפקוד של מערכת השלטון או חוסר הכרה בה. כאשר אדם פונה לבורר מהעולם התחתון במקום לבית משפט, הוא מעיד שהוא מאמין שמערכת אכיפת החוק איננה הפתרון הטוב ביותר עבורו. כאשר קיימת מערכת של נקמת דם, המסר הוא שהשלטון חלש, הוא איננו יכול להגן על יעד הנקמה, והוא איננו יכול להעניש את 'נוקמי הדם'. בתחומים כלכליים מונופול שלטוני איננו בהכרח רצוי, בתחומים בטחוניים היעדרו של שלטון מרכזי יכול להוביל לאנרכיה – או לנקמת דם. לעומת זאת, שלטון מרכזי חזק יכול לכפות את רצונו גם מול מסורות ומנהגים ארוכי שנים. כך למשל מסופר כי צ'ארלס נאפייר, המפקד הבריטי בהודו במחצית המאה ה-19, ענה למשלחת מכובדים שבאה להתלונן על פגיעתו במנהג מקודש כאשר אסר שריפת אלמנות:
"גם לאומה שלי יש מנהגים. כשאנשים שורפים אישה למוות אנחנו תולים אותם, ומחרימים את רכושם. לכן יקימו הנגרים שלי גרדומים כדי לתלות את כל המעורבים כשהאשה תישרף. הבה ננהג כולנו לפי מנהגינו הלאומיים".
אילולא היה נאפייר יכול לקיים את הבטחותיו, לא היה להן משקל רב. אולם כיוון שיכול היה לקיים, ההבטחה המיידית של גרדום והחרמת רכוש עשתה את שלה.
פעולות "תג מחיר" משדרות כי השלטון חלש, המודיעין שלו איננו טוב דיו, ואי אפשר לצפות ממנו לשמור על הסדר, למנוע פגיעות באוכלוסיה הערבית - ואפילו למנוע מיהודים לפגוע ברכושו ובקציניו.
שלטון חלש מזמין אחרים למלא את הריק שהוא מותיר (בדומה לכניסתם של עבריינים ל'אבטחה' - גביית דמי חסות - כאשר המשטרה אינה יעילה מספיק כדי להגן מפניהם), והדבר בתורו מערער עוד את השלטון. כך למשל, אחת הסיבות לעלייתן של כנופיות פלשתיניות ביו"ש הייתה העובדה שהן היו יכולות לפעול באין מפריע כנגד האוכלוסיה הערבית. כאשר אחמד טאבוק, מנהיג כנופיית "הפנתר השחור", יכול היה לנפנף ברובהו באויר במרכז עיר פלשתינית ולירות בהזדמנויות שונות בברכיהם של 43 איש החשודים בשיתוף פעולה, המסר לאוכלוסיה היה ברור: לא כדאי לסייע לישראל, שאיננה יכולה להגן עליכם. רק כאשר חזרה ישראל לשלוט בשטח (טאבוק עצמו חוסל גם-כן), ירדה פעילות הכנופיות וסמכות השלטון הישראלי עלתה בהתאם. ההרתעה, בדמות 'הסכם המבוקשים' ופעולות נוספות, באה לאחר שצה"ל הדגים היטב את עוצמתו.
פעולות 'תג מחיר' משדרות לאוכלוסיה הערבית כי אנו חוזרים לאותם ימים. במצב כזה, גדל התמריץ לפלשתינים להפעיל 'תג מחיר' משלהם. אין לטעון שפיגועים הם דווקא נקמה או להאשים בהם את ישראל, כשם שהיו שניסו לרמוז לאחר הפיגוע באיתמר. אולם דרך הנקמה פתוחה גם בפני הצד השני.
אנשי 'תג מחיר' למעשה מהמרים כי הם יכולים לפעול בלא להביא נקמה כלפי יהודים אחרים – כלומר, שהם יכולים ליצור הרתעה כזו שלא תוביל את הצד השני אפילו לנסות ולשבור אותה. מטבע הדברים, הנחת יסוד מובלעת היא שצה"ל יגן על היהודים מפני הערבים גם אם ינסו אלה האחרונים לנקום; כלומר, שצה"ל לא ימנע פגיעה בערבים, אולם ימנע פגיעה ביהודים. היכולת של אנשים שונים להכריז על צה"ל כ'אוייב' נובעת מאמונה עזה כי הוא באמת איננו אוייב: הרי איש לא היה חושב להיכנס ולצבוע סיסמאות על כלי רכב של חיזבאללה.
לא במקרה, בזמן פרעות תר"פ, בתחילת ימי המנדט ותחת רישום הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל אך שנה-שנתיים קודם לכן, אחת מסיסמאותיהם של הפורעים הייתה "אל דעולא מענא" – הממשלה איתנו. הפורעים דאז הבינו, שכדי לפרוע פרעות בנוכחות שלטון מרכזי חזק, יש צורך בהסכמה או העלמת עין של השלטון. כדי לפעול נגד רצונו, צריך שהשלטון יהיה חלש.
אם יכולתו של צה"ל לפעול ביו"ש מתערערת, קרוב לוודאי שהיהודים ייפגעו יותר מן הערבים. גם רוב הטוענים כי הממשל האזרחי נוהג מדיניות מפלה כלפי יהודים לא יכחישו את המובן מאליו – שפעילותם של כוחות הבטחון, כולל חיסול מבוקשים, מעצר מחבלים בטרם יצאו לפיגוע, וכן הלאה, חיונית לקיום התיישבות יהודית ביו"ש.
ללא צה"ל מאזן הכוחות וכלי הנשק, גם אם כל יהודי בוגר ביש"ע יחזיק בידו רובה, נוטה לרעת היהודים; ללא צה"ל, אין דרך לקיים חיים תקינים למעט על ידי הפיכת חלק ניכר מתושבי יש"ע למגוייסים תדיר לאיזו מיליציה כדי להחליף את צה"ל (מספר האנשים החמושים איננו המשפיע היחיד; גם יכולת הניידות שלהם, והיכולת להביא במהירות כוחות חמושים מנקודה לנקודה, משפיעים על אפקטיביות צבאית). וללא צה"ל, נקמת-הדם שתיווצר בשטח לא צפויה להיות נוחה יותר מהמצב הקיים היום. האם יש באמת אדם שפוי המבקש לחזור למצב של תחילת העשור הקודם, בו נהרגו עשרות ומאות ישראלים בידי מחבלים שיצאו משטחים שבהם צה"ל לא שלט (וזאת כאשר צה"ל ניסה להגן על יישובים?), ולהאמין שהפעם המצב יהיה טוב יותר?
לסיכומו של עניין, "תג מחיר" רחוק מלהיות אסטרטגיה או מדיניות יעילה. המיתוסים של פעולות התגמול, או האמונה כי "יהודים שלוקחים אחריות בתחומים שבהם המדינה מתנערת מאחריותה" (כדברי עורך 'הקול היהודי', הגם שאיננו מסכים לפגיעה בערבים) יוכלו להשיג תוצאות שמדינה מתקשה לפעמים להשיגן, הם מקסמי שווא.
כמובן, יש שיטענו כי לנוכח כשלונן של שיטות אחרות לעצור פינויים או לשנות את מדיניות המנהל האזרחי או הממשלה ביחס להתיישבות ביו"ש, פעולות אלו מובנות ומוצדקות למרות כל האמור לעיל, ו'מה אתה מציע לעשות'?. התשובה לכך היא אותה תשובה שנהג הימין להשיב לשאלה 'מה האלטרנטיבה שלך?': כשמציעים לך לקפוץ מהגג, אזי האלטרנטיבה היא לא לקפוץ. 'תג מחיר' איננו 'אלטרנטיבה', ומי שמאמין שהתסכול מצדיק את ה'תג', בוחר בדרך שגם איננה מוסרית – וגם איננה יעילה.
_____________________________________
"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)
המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי
|
|