10-11-2012, 00:05
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.08.04
הודעות: 5,005
|
|
הסברה היא שהמילה התנ״כית זַלְעָפָה (או זִלְעָפָה) נוצרה בדרך של הרחבה (ע״י הוספת האות ל) מהשורש ז־ע־ף, המשמש גם הוא לתיאור סְערה: "וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ" (יונה א טו). השורש ז־ע־ף קרוב אל השורש ז־ע־ם ויש לו מקבילות בארמית ובערבית. הרחבה בדרך זו, של הוספת אחת מאותיות השטף (למנ״ר) בין הגה שורק לגרוני, קרתה גם במילה היחידאית שַׁלְאֲנָן ("כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנָן וְשָׁלֵיו"; מִספר איוב) שנגזרה מן המילה שאנן (ויש הסוברים שהאחרונה היא הלחם של שָׁלֵו ו־שַׁאֲנָן) וגם במילה שַׂרְעָף (סַרְעָף) שנגזרה מן שָׂעֵף (המין הדקדוקי הוא זכר). ממילה זו נגזרה צורת המשנה סָעֵף (המין הדקדוקי הוא נקבה). הוראתן של שתיהן היא הרהור ומחשבה; מכאן, אגב, נטבע הביטוי פסח על שתי הסעיפּים.
לזלעפה אין קשר לשורש ז־ל־ף (שמשמעותו היא טפטף). דמיון הצלילים הוא מקרי: מתברר כי שורש זה הופיע רק מאוחר יותר, בלשון חכמים, והוא בכלל קרוב, לדעת אבן־שושן וקליין, אל השורש צ־ל־ף (שמשמעותו נקשרה גם להזיית מים), לשורש ד־ל־ף ולמילה הארמית זְלַף שהוראתה גשם קל.
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י אור - ors בתאריך 10-11-2012 בשעה 00:12.
|