|
25-08-2012, 23:24
|
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
|
|
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,565
|
|
לתקוף או לא לתקוף, זו השאלה - ניתוח הנימוקים בעד ונגד, מאת ד"ר עדו הכט
היסטוריון צבאי ואיש רב פעלים.
הויכוח הציבורי על הצורך, על הערך ועל המחיר של תקיפה ישראלית את תוכנית הגרעין האיראנית חרג מהפסים המקצועיים והענייניים. במאמר זה אנסה לשרטט את השיקולים הענייניים בעד ונגד כדי להחזיר את הדיון למקום ולרמה הראויה לו. המידע כולו מבוסס על מקורות גלויים והמאמר מציג את דעתי והערכתי האישית בלבד. כאמור, הדגש הוא על הצגת השיקולים – המצפהלמצוא תשובה של 'כן' או 'לא' יתאכזב. החיים אינם כל-כך פשוטים.
התוכנית האיראנית לייצור נשק גרעיני
ייצור של נשק גרעיני כולל מספר פרויקטים טכנולוגיים מקבילים.
הפרויקט הראשון, שהוא תנאי בל יעבור, הוא ייצור 'חומר-הנפץ' הגרעיני. חומר זה אינו קיים בטבע. ייצורו מהחומרים הטבעיים דורשת טכנולוגיה מתקדמת (פעולה המכונה 'העשרה'). ישנן מספר דרכים טכנולוגיות שונות להפקת החומר. כרגע מעניינות אותנו שתיים:
- בשנות ה-70 בחרו העיראקים לבנות כור גרעיני שייצר עבורם את החומר. יתרונו של הכור הוא שמרגע שהוא מתחיל לעבוד קצב ייצור החומר מהיר יחסית. חסרונו שהוא מטרה בולטת, ואכן ישראל עצרה את הפרויקט הזה על-ידי הפצצת הכור והחרבתו בטרם החל לפעול. לא כל סוג של כור גרעיני מסוגל להפיק את החומר הדרוש – למשל, באיראן יש כור גרעיני שככל-הנראה אינו מתאים לכך (לפחות ככה טוענים הרוסים אשר סיפקו את הטכנולוגיה לבנייתו ואישוש לכך אפשר למצוא בעובדה שכל הדו"חות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית אינה רואה בכור איום או הפרה של התחייבות איראן שלא להפיק את החומר הדרוש לה לנשק) ולכן אינו מהווה איום לישראל. לעומת זאת, אם הכור כבר פעיל – תקיפתו תגרום לנזק רב בסגנון אסון צ'רנוביל או הכור הגרעיני היפני שנהרס בצונאמי לפני שנה. היקף הנזק תלוי במספר גדול של מרכיבים ואינו מעניינו של מאמרון זה.
- במקום ללכת בדרך של טכנולוגיה זו בחרו האיראנים בטכנולוגיה אחרת – העשרת החומר הטבעי לרמה הנדרשת לנשק באמצעות סרכזות. אגב, אחרי הפצצת הכור העיראקי גם העיראקים פנו לדרך זו. עובדה זו נתגלתה בעקבות מלחמת המפרץ ב-1991 שאז במסגרת תנאי הכניעה של עיראק היא נאלצה לאפשר לצוותים של ה-או"ם לפרק את מפעלי הסרכזות שהקימה. חסרונה העיקרי של שיטת הסרכזות ביחס לשיטת הכור הוא ששיטת הסרכזות דורשת זמן ממושך יותר להפקת כמות נתונה של חומר. מנגד, יתרון שיטת הסרכזות ביחס לשיטת הכור הוא שהרבה יותר קל להסתיר אותן ולהגן עליהן מאשר להסתיר כור ולהגן עליו. הן פשוט מטרה הרבה יותר קטנה.
ישנן טכנולוגיות נוספות – למשל, זו ששימשה את האמריקנים במלחמת העולם השנייה המבוססת על העשרה באמצעות אלקטרו-מגנטים. העיראקים עסקו בהקמת מפעל מסוג זה וגם הוא פורק אחרי המלחמה ב-1991. בינתיים בשום מידע שהתפרסם אין רמז לפרויקט איראני המבוסס על טכנולוגיה זו.
כתחליף לייצור 'חומר-הנפץ' הגרעיני באיראן אפשר לרכוש אותו או לגנוב אותו מיצרן אחר. על אף שנושא זה מככב רבות בסרטי-הפעולה בקולנוע, איני מכיר מקרה כזה שאירע בפועל (יתכן שהיו נסיונות והמידע לא נחשף בתקשורת). בכל המקרים המוכרים לי נמכרו או נגנבו חומרי-הגלם בלבד ולא חומר שכבר עבר העשרה. רק מעט מדינות מסוגלות היום לייצר את החומר המועשר והן שומרות עליו בקפדנות מפני גניבה וספק אם מי מהן תסכים למכור אותו לגורם אחר.
הפרויקט השני הוא ייצור מתקן פיצוץ גרעיני. 'חומר-הנפץ' הגרעיני לא יתפוצץ מעצמו. גרימת תהליך הפיצוץ היא עניין מורכב ונדרשת לכך טכנולוגיה ייעודית ומתוחכמת למדי. פיתוח טכנולוגיה זו אינו עניין של מה בכך.
הפרויקט השלישי הוא התאמת המתקן הגרעיני לחימוש באמצעותו יובא המתקן למטרה: מטען ב-'מזוודה', פצצה של מטוס או ראש של טיל. לכל אמצעי הובלה למטרה סגולות ומגבלות שונות. הטכנולוגיה הנדרשת להתאים את המתקן לשילוח באמצעות טיל, מסובכת יותר מאשר הטכנולוגיה של פצצה וזו יותר מסובכת מאשר טכנולוגיה של מטען-'מזוודה'. עם זאת, למדינה המותקפת קשה יותר לעצור טיל מאשר לעצור מטוס וקשה יותר לעצור מטוס מאשר לעצור 'מזוודה'.
כדי לעצור את ההצטיידות האיראנית בנשק גרעיני די שתעצור באופן מוחלט את אחד הפרויקטים הללו. עם זאת, עדיף כמובן לפגוע בכולם.
לסוגייה הטכנולוגית שני פנים: האחד הוא עצם הידע כיצד לייצר ולהשתמש בטכנולוגיה מסוימת והשנייה היא קיום הטכנולוגיה ביד. כאשר הופצץ הכור העיראקי ב-1981 העיראקים לא ידעו לבנות כור חדש ללא סיוע מבחוץ ולכן איבדו לא רק את הכור הקיים אלא גם את היכולת לבנות כור חדש משום שאף מדינה שהיה לה את הידע לא הסכימה לבנות לעיראק כור חדש. לכן פנו העיראקים לטכנולוגיות חלופיות. האיראנים ככל הנראה יודעים לייצר סרכזות בעצמם ולכן השמדת הסרכזות שבידיהם היום לא תעצור את הפרויקט אלא רק תעכבו עד לבניית סרכזות נוספות. יש להניח שביום שבו ישלימו האיראנים את פיתוח הידע כיצד לייצר מתקן-פיצוץ גרעיני וכיצד להתאים את המתקן לאמצעי-שיגור אפשר יהיה להחריב את מפעלי-הייצור או את כלי-נשק שכבר יוצרו, אבל החרבה זו תביא רק לתוצאה זמנית כיוון שמרגע שיש בידיהם את הידע יוכלו האיראנים לבנות חדשים.
לפי-כך, כדי לעצור את תוכנית הנשק הגרעיני של איראן באופן מוחלט באמצעים צבאיים צריך גם להחריב את האמצעים שכבר קיימים וגם להרוג את הידע (בעיקר את המדענים והמהנדסים ואת הספרים/קבצים בהם כתוב הידע למחליפיהם).
הדרך הנוספת היחידה היא 'לשכנע' את האיראנים שלא לרצות להמשיך בפרויקט ולעצור אותו בעצמם. לשם כך עליהם להאמין שמחיר המשך הפרויקט עולה על מחיר הפסקתו. זו סוגייה מדינית שבה כוח צבאי הוא רק אחד הכלים הנדרשים. רק לאחר שנים של לחץ ישראלי דיפלומטי, ובעת האחרונה איומים שאם לא יעשו דבר ישראל תתקוף, הסכימו סוף-סוף ארצות-הברית ומדינות אירופה להטיל סנקציות כלכליות מהותיות על איראן בתקווה שהעונש הכלכלי ישכנע את האיראנים לחדול. בינתיים, על אף שהסנקציות אכן כואבות לאיראן, הן לא גרמו לשינוי במדיניות הגרעין האיראנית ולא ברור כמה זמן יקח עד שהנזק הכלכלי יצטבר למימדים שהמשטר האיראני הנוכחי יעריך שהוא יקר יותר מויתור על הפרויקט. אפשר שהאיראנים יצליחו למצוא מעקפים שימתנו את השפעת הסנקציות הללו – כפי שמצאו מעקפים לסנקציות שהוטלו עליהם בראשית ימיו של המשטר הנוכחי, כשעמד במלחמה קשה מאד נגד עיראק, נזקק לנשק רב והצליח להשיגו למרות חרם בינלאומי שהוכרז נגדו (אני מניח שרוב הקוראים זוכרים את אירוע מכירת הנשק מישראל וארצות-הברית לאיראן, אולם זה היה אירוע קטן ביחס להיקפי הנשק שאיראן נזקקה להם והשיגה). סנקציות כלכליות חריפות לא פחות לא הצליחו לגרום לצפון-קוריאה לעצור את הפרויקט שלה לייצר נשק גרעיני. מעת לעת נאותו הצפון-קוריאנים להשהות את הפרויקט תמורת הטבה כלכלית כלשהי או צמצום של הסנקציות, אבל תמיד, כעבור פרק זמן כלשהו, שבו וחידשו את הפרויקט. יש הבדלים מדיניים וכלכליים רבים בין איראן לבין צפון-קוריאה (חלקן לטובת איראן), אבל צריך להכיר בכך שסנקציות אינן תרופת-פלא.
על-פניו נראה שהדרך היחידה לשכנע את המשטר האיראני הנוכחי שעליו לותר על היכולת הגרעינית לחלוטין תהיה הפלתו והחלפתו במשטר אחר בעל אידיאולוגיה שונה לחלוטין. גם החלפה כזו אינה מבטיחה עצירה מוחלטת של הפרויקט לעד – תוכנית ההתחמשות הגרעינית של איראן החלה עוד בימי המשטר הקודם בשנות ה-70 של המאה ה-20. בגלל המהפכה האיסלאמית התוכנית נעצרה לתקופה מסוימת ואז החליט המשטר הנוכחי לחדשה.
ההישגים הצפויים של תקיפה ישראלית
כפי שנאמר כבר בתקשורת, ההישג המרבי שיכולה ישראל להשיג לבדה באמצעות פעולה צבאית הוא עיכוב הפרויקט על-ידי החרבת רכיבים קיימים בפרויקטים הטכנולוגיים. אין בכוחה להרוג את הידע ואין בכוחה לשכנע את ההנהגה האיראנית לותר על תוכניתם.
בתקשורת הגלויה 'נזרקו' כמה מספרים על משך העיכוב – המספר שנתיים הפך למקובל ביותר. משך העיכוב תלוי בהיקף הנזק, ביכולת הטכנית של איראן לשקם את הנזק ובנכונות של ההנהגה האיראנית להשקיע מייד את כל המשאבים הדרושים לשקם את הנזק. לפי-כך, כל המספרים הללו בלתי-אמינים לחלוטין. יתכן שהם נכונים ויתכן שהם ממעיטים. אם המידע המודיעיני שבידי 'זורקי המספרים' שגוי יתכן אפילו שהמספר מוגזם.
אולם, הנחה מרכזית עליה נשענים כל 'זורקי המספרים' היא שישראל תסתפק במבצע חד-פעמי. כלומר, כל מבצע תקיפה ישראלי עשוי לעכב את הפרויקט בשנתיים (למשל). אם כך, ישראל יכולה לחדש את המבצע אחרי שנתיים כדי להרוויח עיכוב נוסף וחוזר חלילה. כמו-כן, היא יכולה לנצל את הזמן שהרוויחה לנקוט בפעולות חלופיות שיאריכו את משך העיכוב (למשל, פעולות חבלה בנוסח שישראל כבר מואשמת בביצוען: התנקשות במדענים איראנים והחדרת תוכנות-מחשב מזיקות למערכות השליטה של מפעלי הסרכזות ועוד). כמו-כן, ככל שיאריכו בהחלת הסנקציות הכלכליות, כך יש יותר סיכוי שישפיעו – כולל בגרימת מחסור במזומנים לממן שיקום הנזק שנגרם בהפצצה.
המחירים הצפויים לישראל עקב תקיפה ישראלית באיראן
כמו כל מבצע צבאי גם מבצע תקיפה של ישראל באיראן, אפילו אם המודיעין מושלם, נושא בחובו סיכונים לתקלות הנובעות מהקושי הטבעי לבצעו ולכשלונות הנובעים מפעילות האויב המנסה בכל מאודו לסכל את המבצע. הסכנות במבצע תקיפה המבוסס בעיקרו או כולו על טיסה ממושכת מישראל לאיראן וחזרה, דרך מדינות עוינות לישראל, אינן שונות מהותית מכל מבצע תקיפה דומה אבל הן שונות במידה – ככל שהמרחק מבסיס היציאה עד ליעד ארוך יותר כך הסבירות לתקלות ולכשלים עולה. לפי-כך, המחיר הראשון שיש להתחשב בו הוא אבדות בקרב הכוחות המבצעים. אפשר לצמצם חלק מהסכנות הללו על-ידי הסכם עם המדינות דרכן יצטרכו המטוסים הישראלים לטוס. אף מדינה ערבית לא תשמח להצטיידות איראן בנשק גרעיני ולכן, על אף שאף מדינה ערבית לא תודה בכך בגלוי, יכול להיות שחלקן תהיינה מוכנות לפחות 'להתעלם' מהפעילות הישראלית בשטחן ואולי אף לסייע לה בחשאי.
המחיר הבא שיש להתחשב בו הוא התגובה האיראנית.
אין זה סוד שלאיראן יש טילים ארוכי-טווח המסוגלים להגיע משטח איראן לשטח ישראל. אין מידע גלוי איכותי על דיוק הטילים. על-פי הדיווחים הגלויים ישנם מספר דגמים של טילים איראניים המסוגלים להגיע לישראל וראשי-הקרב שלהם נושאים מטען-נפץ בגודל של מ-500 עד 1,200 קילוגרם בהתאם לדגם. לישראל יש מערך הגנה נגד-טילים, כך שבהנחה שהוא לא ייכשל לחלוטין ביום-פקודה (הסבירות לכך נמוכה מאד) – כנראה שלא הרבה טילים מאיראן יצליחו לפגוע בישראל. ב-1991 נחתו על ישראל כ-40 טילים מעיראק שכל אחד מהם נשא מטען נפץ במשקל של כ-250 קילוגרמים. המטען הכולל של חומר-נפץ שנשאו כל הטילים הללו יחד היה פחות מכושר נשיאת הפצצות של שני מטוסי-תקיפה מסוג פנטום... לכך יש להוסיף את הנזק שנגרם מכך שגוף מתכת ששוקל כמה טונות נופל על בית גם מבלי שהתפוצץ. רוב הטילים שירו העיראקים לא פגעו ישירות בבתים או בנכסים חיוניים ואף שנגרמו אבדות בנפש במישרין ובעקיפין (התקפי-לב מחרדה וכדומה) ונזק כלכלי, הרי שהם היו קטנים יחסית. כאמור, לטילים האיראנים יש כנראה ראשי-נפץ גדולים יותר, כך שכל פגיעה תעשה נזק רב יותר מטיל עיראקי. באותה עת יש לזכור שמול הטילים העיראקים לא עמדה מערכת הגנה יעילה (אף לא טיל עיראקי אחד לא הופל על-ידי סוללות הטילים מסוג פטריוט שהופעלו נגדם). לפי-כך, ספק אם מספר הטילים האיראנים שיפגעו ישירות בבתים או בנכסים חשובים, יהיה גדול ממספר הטילים העיראקים שהשיגו פגיעות דומות. בסופו של דבר, מבלי לזלזל, היקף הנזק הצפוי מכל הטילים האיראנים אשר יחדרו דרך מערך ההגנה הישראלי נגד טילים אינו רב.
בנוסף לטילים מצויים בידי האיראנים כמה טייסות של מטוסים המסוגלים להגיע מאיראן לישראל. המספר המדויק של מטוסים מסוגים אלה וזמינותם המבצעית (כמה מהם כשירים לשימוש?) אינם ידועים לתקשורת הגלויה. דבר אחד ברור – הגעתם לישראל כרוכה באותן סכנות, וכנראה אף יותר, בהן כרוכה הגעת מטוסים ישראלים לאיראן. יש להניח שהנכונות האיראנית לאבד מטוסים וטייסים גבוהה מהנכונות הישראלית. האיראנים יכולים לשפר את ביצועי מטוסיהם ושרידותם אם בדרך לישראל ינחתו בבסיסים של חיל-האויר הסורי או העיראקי. עם סוריה יש לאיראן ברית; עם עיראק אין, אבל יש כנראה אהדה מסוימת על רקע קרבה דתית (הממשלה העיראקית נשלטת למעשה על-ידי השיעים – נגדם ממשיך המיעוט העיראקי הסוני להלחם). בהנחה שחיל-האויר הישראלי לא ישקוט על השמרים, יש להניח שמעט מאד מטוסים איראנים, אם בכלל, יצליחו להגיע לתוך ישראל. לפי-כך, גם היקף הנזק שמסוגל חיל-האויר האיראני להנחיל לישראל יהיה מצומצם יחסית.
נזק לישראל על-ידי התקפות איראניות לא נמדד רק בנזק הישיר של פגיעת טיל או פצצה בשטח ישראל. עצם היותה של ישראל תחת התקפה יגרום לנזק כלכלי משום שחלק מהאוכלוסיה הישראלית תעדר מעבודתה כדי להתרחק מערים המשמשות מטרות, תיירות תפחת, חברות ביטוח תעלנה את מחיר הביטוח על מטוסים ואוניות המייבאות ומייצאות סחורה מישראל וכן הלאה. בתקשורת פורסמו אומדנים על המחיר הצפוי – אבל, אין לי דרך לבחון אומדנים אלה כיוון שלא פורסמו הנתונים והחישובים לפיהם נאמדו. עם זאת, סביר להניח שמדובר בהפסד של לפחות כמה מיליארדים של שקלים ויתכן שהאומדן שפורסם, לפיו ההפסד יהיה כמה עשרות מיליארדים נכון.
כדי להגביר את סיכוייהם לחדור את מערך ההגנה הישראלי יידרשו האיראנים לשגר הרבה טילים והרבה מטוסים בזמן קצר ואז המלחמה תמשך תקופה קצרה (כי ייגמר להם מלאי הטילים והמטוסים) והנזק הכלכלי יהיה מצומצם. לעומת זאת, אם יחליטו האיראנים לפזר את התקפותיהם על-פני תקופה ארוכה ('טפטוף' של תקיפות במקום 'מטר' של תקיפות) סיכוייהם לפגוע ישירות בשטח ישראל יצטמצמו כיוון שיהיה קל יותר ליירט את הטילים והמטוסים המעטים, אבל אפשר שהנזק הכלכלי יהיה רב יותר, כי מצב החרום ימשך תקופה ארוכה יותר.
תגובה איראנית אפשרית נוספת היא פיגועים נגד מטרות ישראליות ברחבי העולם – בדומה לאלה שביצעו או ניסו לבצע במהלך השנה האחרונה. אלה לא חייבים להתבצע מייד בתום התקיפה הישראלית וידרשו כוננות ממושכת ושיתוף-פעולה עם מדינות-מארחות בהן יש נוכחות ישראלית ממשלתית (שגרירויות וכדומה), עסקית (חברות ישראליות) או תיירותית. אין בכך חידוש. ממילא האיראנים מנסים כבר הרבה זמן לבצע פיגועים כאלה וברוב המקרים נכשלו.
האיראנים יכולים לבקש מבעלות-ברית שיש להן נגישות טובה יותר למטרות ישראליות לבצע עבורם את פעולות התגמול. לאיראן יש שלוש בעלות-ברית סמוכות לישראל: סוריה, חזבאללה בלבנון וארגון הג'האד האיסלאמי בעזה. לפחות שתי הראשונות מסוגלות כל אחת לגרום הרבה יותר נזק לישראל מאשר איראן לבדה – אולם, שתיהן גם חשופות יותר לתגמול ישראלי.
על אף האיומים המושמעים תדיר על-ידי ארגון חזבאללה, לא ברור אם ברגע האמת הוא או סוריה (שלא שמעתי את קברניטיה מתבטאים בנושא) יאותו להסתכן במהלומת-הנגד שישראל מסוגלת להנחית עליהן בתמורה.
לאור מלחמת האזרחים המתנהלת בסוריה, ממשלת סוריה תדרש לשקול האם היא מעוניינת להוסיף לאיום הפנימי לקיומה גם איום ישראלי העשוי להכריע סופית את הכף נגדה. מצד שני, קברניטי סוריה עלולים להעריך שמלחמה נגד האויב הציוני תרגיע את העימות הפנימי, לפחות באופן זמני – הרי ישראל נתפסת גם על-ידה וגם על-ידה המורדים נגדה כאויב.
הג'האד האיסלאמי בעזה הוא הפחות חמוש משלוש בעלות-הברית של איראן בגבול ישראל. בניגוד לחזבאללה ולממשלת סוריה, הג'האד האיסלאמי אינו בעל-הבית ברצועת עזה ויש לו אויב מבית – ממשלת החמאס, אשר, למרות שתשמח מכל פגיעה בישראל, תשמח לא פחות אם ישראל תפגע בג'האד האיסלאמי ותשמח הרבה פחות להיות יעד לזעם הישראלי. אין זה מקרי שמאז סיום מבצע 'עופרת יצוקה', חמאס משתדל במידה זו או אחרת לשמור על כך שקצב טפטוף הרקטות מרצועת עזה לישראל יהיה איטי מאד ולפעמים אפילו פוגע בחוליות של הארגונים היריבים המשגרים את הרקטות – כמובן שאין זה מאהבת מרדכי – החמאס רואה בארגונים אלה איום למעמדו כגוף השליט בעזה ופוחד מהתגובה הישראלית.
מכל מקום, החלטה לתקוף באיראן תחייב את ישראל להערך לאפשרות של לחימה נגד שלושה אויבים אלה בנוסף ללחימה נגד איראן, ולכן יש לחשב את הסבירות שהן תצטרפנה ואת המחיר שצפוי שנשלם במקרה כזה, אל מול היכולת המבצעית שלנו למזער מחיר זה.
בנוסף למחירים המלחמתיים יש להתחשב גם במחירים המדיניים והכלכליים. יש להניח שכל מדינות העולם, אפילו אלה ששמחות שישראל 'הוציאה להן את הערמונים מהאש', תנזופנה בישראל על שתקפה. חלקן אף עלולות לנקוט בסנקציות כאלה ואחרות נגד ישראל – כפי שהיה אחרי תקיפת הכור העיראקי ב-1981. אולם, בסופו של דבר, להערכתי, אם התקיפה תהיה מוצלחת, הגינויים והסנקציות של רבות מהמדינות החשובות לישראל תהיינה מהשפה אל החוץ.
הסיבה המרכזית להתנגדות רוב המדינות לתקיפה ישראלית הוא החשש שתגמול איראני שיפגע במדינות ערב הסמוכות לאיראן ואשר מספקות שיעור ניכר מהנפט שצורך העולם יעלה מאד את מחיר הנפט. למרות שתרחיש כזה אפשרי, הרי שב-1990 – 1991 היה חשש דומה ביחס למלחמה נגד עיראק ובסופו של דבר נמצאו פתרונות והנזק היה הרבה פחות מן הצפוי.
המחירים הצפויים לישראל מאי-תקיפה באיראן
אל מול המחירים האפשריים של תקיפה באיראן צריך לחשב את המחירים האפשריים של אי-תקיפה.
איראן בעלת נשק גרעיני יוצרת סדרה של איומים חדשים על ישראל. חלקן בעוצמות שמעולם לא עמדו מולה:
- הטלת מספר פצצות גרעיניות על ישראל מסוגלת לגרום לרבבות עד מאות-אלפי הרוגים (תלוי במספר הפצצות שתחדורנה את מערך ההגנה הישראלי, בגודל של כל פצצה ובמקום הפיצוץ) ולפי שניים עד פי שלושה מזה פצועים. מעבר לנזק החומרי, היקף אבדות כזה עלול לגרור אובדן אמון של אוכלוסיית ישראל בתוחלת קיומה של המדינה. יש כאלה הנוטים להאמין שאין סיכוי שדבר כזה יקרה כי אז תגיב ישראל בנשק הגרעיני אשר טוענים שיש לה. הם משווים את מצבה של ישראל גרעינית מול איראן גרעינית למצב שהיה בין ברית-המועצות לבין ארצות-הברית. השוואה זו מסוכנת מכמה סיבות: ראשית, הקברניטים של שתי מעצמות-העל לא פעלו על-סמך אידיאולוגיה דתית המאמינה בהקרבה למען האל; שנית, היו כמה וכמה מקרים בהם כמעט נגרמו חילופי-אש גרעיניים עקב טעויות הערכה של היריבים – כדי למנוע מלחמה-בטעות, בנו היריבים מנגנוני-הרגעה שרובם אינם ישימים במערכת היחסים השוררת בין ישראל לבין איראן. לסיכום, הנזק הישיר והעקיף שיגרם אפילו מפצצה גרעינית אחת שחדרה ופגעה באזור מאוכלס ישראלי תעלה כמה מונים על מחיר האבדות הכבד ביותר ועל המחיר הכלכלי היקר ביותר של מלחמה רגילה בין ישראל לבין איראן, אפילו אם שלוש בעלות-הברית של איראן מצטרפות למלחמה.
- גם אם איראן לא תשתמש בנשק גרעיני, עצם קיומו יאפשר לבנות-חסותה להגביר את פעילותן נגד ישראל בתחום הטרור והגרילה. ברגע שיהיה בידי איראן נשק גרעיני (למעשה, ברגע שעולה חשד שיש בידי איראן נשק גרעיני אפילו אם בפועל עדיין אין לה) תצטרך ישראל לשקול כל תגובה התקפית לפעילות זו נגד אזרחיה בסכנה שתגרור הסלמה שעלולה להביא לשימוש בנשק הגרעיני. נכון להיום, אחד הגורמים להרתעת אויבי ישראל ולצמצום עוצמות הלחימה נגדה הוא החשש החד-סיטרי, שלישראל יש נשק גרעיני (גם אם אינה מודה בקיומו וגם אם אין לה בכלל – מה שחשוב הוא שאויביה מאמינים שיש לה) וכי כל איום שיתפס כקיומי על-ידי קברניטי ישראל עלול להענות בהטלת פצצות גרעיניות על המדינה המאיימת. פצצה איראנית עלולה ליצור תחושה של 'קיזוז' האיומים אשר תעודד הגברת הפעילות נגד ישראל.
- האיום האיראני אינו מכוון רק נגד ישראל אלא גם נגד מדינות ערביות יריבות לאיראן. חלקן לפחות תרצנה לפתח או לרכוש נשק גרעיני משל עצמן – דבר שיגביר את הסיכון להצתת מלחמה גרעינית במזרח-התיכון. ככל שיש יותר פצצות גרעיניות במדינות לא-יציבות מבחינה מדינית (וראו את השנתיים האחרונות סביבנו) ואשר יש בהן קבוצות רבות של קנאים דתיים הרואים בהתאבדות למען האל דבר נעלה, כך גובר הסיכון שבמוקדם או במאוחר קבוצת טרור כזו או אחרת תשיג פצצה ותפעיל אותו. למעשה, מדינה כמו איראן עלולה להעניק בחשאי פצצה כזו לארגון טרור כזה או אחר כדי לאפשר לעצמה להתכחש למעורבותה בהתקפה גרעינית נגד ישראל במתווה של פיגוע טרור. הנזק של הפעלת פצצה כזו בשטח ישראל יעלה במחירו על כל הנזק שייגרם במלחמה רגילה בין ישראל לבין איראן.
לסיכום, נוכחות של נשק גרעיני מבצעי במדינה כלשהי במזרח-התיכון, ובמיוחד במדינה שמשטרה דוגל באידיאולוגיה מוסלמית-ג'האדיסטית, נושא בחובו סכנה לתשלום מחיר אנושי וכלכלי שהוא לאין ערוך יותר יקר מכל מלחמה שעלולה ישראל להקלע אליה נגד כל אויב שאין לו נשק גרעיני. העלות של הערכות ישראל כדי להתגונן מפני סכנות אלה יחייב הגדלת תקציב הבטחון הישראלי במיליארדים רבים של שקלים כל שנה ותוך שנים ספורות העלות הנוספת הזו תהיה גבוהה מהעלות הכלכלית המיידית של מלחמה בעתיד הקרוב (האומדן הגבוה ביותר שראיתי לנזק הצפוי ממלחמה שווה בערך לתקציב הבטחון הנוכחי של ישראל בשנה אחת!!).
היתרון שבהשארת המשימה בידי ארצות-הברית
לכאורה אין צורך שישראל תקח על עצמה את המשימה המסוכנת והיקרה הזו, הרי ארצות-הברית התחייבה שלא תאפשר לאיראן להצטייד בנשק גרעיני ויהי מה.
אין ספק שארצות-הברית תוכל לגרום יותר נזק חומרי לתוכנית הגרעין האיראנית מאשר ישראל – בידי האמריקנים יש יותר מטוסים, מטוסים אלה ממוקמים קרוב יותר למטרות ולכן יוכלו לשאת יותר פצצות בכל גיחה ולבצע יותר גיחות בכל זמן נתון. לפי הפרסומים יש בידי האמריקנים מספר פצצות מיוחדות לחדירת ביצורים שהן בעלות עוצמה רבה יותר מאלה שבידי ישראל, כך שהם יוכלו לגרום יותר נזק גם למפעלים מבוצרים.
התקפה אמריקנית לא תגבה מישראל את הנזק שייגרם מגינויים מדיניים וסנקציות כלכליות.
עם זאת, עדיין סביר שהאיראנים ינסו לפגוע בישראל כך שפעולה אמריקנית לא תמנע מלחמה במעורבות ישראלית. אפשר רק לקוות שבגלל היכולת שלהם לבצע יותר גיחות תקיפה בזמן נתון, ושכל גיחה שלהם תטיל יותר חימוש, יצליחו האמריקנים לפגוע ביותר משגרי טילים ומטוסים מאשר תצליח ישראל. ב-1991 הם נכשלו בכך לחלוטין – מאות גיחות תקיפה אמריקניות לא הצליחו לפגוע במשגרי הטילים העיראקים. יש להניח שהם השתפרו ביכולת זו, אולם ספק אם יצליחו להשיג תוצאה של מאה אחוזים. יתר על כן, כפי שצוין לעיל, התגמול האיראני הישיר על ישראל הוא לא זה שיגרום את מרב הנזק ושום פעולה אמריקנית נגד איראן לא תפחית את האיום שמהווים בעלות-הברית של איראן על ישראל. ספק רב אם ארצות-הברית תסכים לתקוף גם את סוריה ואת חזבאללה בשביל ישראל...
החסרון שבהשארת המשימה בידי ארצות-הברית
הנסיון ההסטורי של הסתמכות על ארצות-הברית שתפתור לנו את הבעיה אינו מעודד אפילו בהקשר לאירועים מצומצמים יותר מאשר מלחמה נגד מדינה כמו איראן.
ב-1967 ארצות-הברית התחייבה לפתוח את הסגר שהטילה מצרים על מפרץ אילת שמנע תנועת אוניות סחר לישראל ומישראל. בסופו של דבר האמריקנים לא עשו דבר וישראל יצאה למלחמת ששת-הימים – אמנם לכאורה האמריקנים 'נתנו אור ירוק', אבל לא באופן מובהק ולא ברור כיצד היו נוהגים אם המלחמה היתה נמשכת כמה שבועות ולא רק כמה ימים.
ב-1973 התחייבה ארצות-הברית לפני ממשלת דרום-ויאטנם שאם תותקף על-ידי צפון-ויאטנם תסייע לה ובהתאם להסכם שלום שהושג לכאורה עם צפון-ויאטנם פינתה את כוחותיה מדרום-ויאטנם. כעבור כחצי שנה צפון-ויאטנם הפרה את ההסכם ותקפה את דרום-ויאטנם – ארצות-הברית העדיפה לא להגיב ולא לסייע.
ארצות-הברית התחייבה שלא תרשה לצפון-קוריאה להצטייד בנשק גרעיני והפעילה סנקציות כלכליות חמורות ביותר על מדינה זו – מדינה שאוכלוסייתה על סף רעב!! למרות זאת צפון-קוריאה ממשיכה בפיתוח הנשק הגרעיני וארצות-הברית אינה פועלת נגדה. לזכותה של ארצות-הברית במקרה זה יאמר ששתי בעלות-הברית של ארצות-הברית שהן הקרובות ביותר לצפון-קוריאה, דרום-קוריאה ויפן, התנגדו שארצות-הברית תפעיל כוח צבאי.
היו גם מקרים בהם האמריקנים פעלו – ב-1990 נשלח כוח-משלוח אמריקני לסעודיה כדי להגן עליה מפני פלישה אפשרית של עיראק וכוח זה אף שחרר את כווית מהכיבוש העיראקי. המניע היה איום ישיר על הספקת הנפט לארצות-הברית ולבעלות-בריתה האירופאיות: לאחר כיבוש כווית העיראקים שלטו על 20% ממקורות הנפט ואילו היו פולשים למזרח סעודיה יכלו להשתלט במהירות על עוד כ-20% עד 25% נוספים וכך כל מדינות המערב היו הופכות לתלויות בגחמותיו של צדאם חוסין. היה בכך איום ישיר על רווחתה של ארצות-הברית. אפשר לטעון שנשק גרעיני איראני מהווה איום דומה, כיוון שהאיראנים עלולים לאיים בו על מדינות הנפט הערביות כדי לקבוע את מחיר הנפט או כדי לקבוע את היקף ההספקה שלו. למעשה, זו הסיבה היחידה העלולה להניע את ארצות-הברית לפעול באיראן. אם יחשוב הממשל האמריקני שיש לו פתרון אחר לבעיה זו לא יהיה לו עניין לתקוף. הממשל האמריקני הנוכחי הוכיח עד היום רמת נחישות נמוכה ועוסק בעיקר בצמצום המעורבות הצבאית האמריקנית במקומות שונים בהם התחייב הממשל הקודם לתמוך במשטרים ידידותיים (אף כי יש הבדלים מסוימים , הרי שיש רושם שרוחות הנטישה של דרום-ויאטנם נושבות הן בעיראק והן באפגניסטן...)
בעיה נוספת שיש לזכור היא, שבעוד אנחנו הישראלים ממוקדים באזור זה של העולם, לאמריקנים יש עניינים לא פחות חשובים להם גם באזורים אחרים. בשנתיים האחרונות הולך ומתעצם חיכוך בין סין לבין שכנותיה סביב השימוש הכלכלי בים סין הדרומי. רוב המדינות איתן מתחככת סין הן בעלות בריתה של ארצות-הברית וגם לאזור זה יש משמעויות כלכליות נכבדות לארצות-הברית. גם אם תרצה מאד לפעול נגד איראן עלולים תשומת-לבה ומשאביה של ארצות-הברית להגרר למזרח האוקינוס השקט כך שלא תוכל להקצות כוחות מספיקים למפרץ הפרסי. בכלל, בשנים האחרונות יש נטייה גוברת של סין 'לנפח את שריריה' בפומבי ובארצות-הברית הולך וגובר החשש מהתדרדרות היחסים בזירה זו. זה הבסיס לשינוי המדיניות שהכריז עליו אובמה – "עם הפנים לאוקינוס השקט", שכרוך גם בהפניית משאבים על חשבון זירות אחרות.
חוקר מסוים הציע במאמר עיתונאי שנעיין דווקא בדוגמא של התנהגותה של ארצות-הברית קובה ב-1961. הנשיא קנדי הסתכן במלחמה נגד ברית-המועצות כדי למנוע הצבת טילים סובייטים בקובה. אולם, זו אינה דוגמא זהה למצב הנוכחי – הטילים בקובה איימו ישירות על אוכלוסייתה של ארצות-הברית, כך שעוצמת האיום נתפסה אחרת לגמרי מאשר טילים המאיימים על מדינה אחרת ידידותית ככל שתהיה ואפילו אם יש בה ערך כלכלי לארצות-הברית.
אותו חוקר טען, שב-2003, עקב חשד שבעיראק יש נשק גרעיני, ארצות-הברית פלשה לתוכה וכבשה אותה. גם דוגמא זו אינה טובה: ראשית, הסיבה הממשית לפלישה האמריקנית לעיראק לא היתה הנשק הגרעיני, הוא היווה רק אמתלה נוחה. שנית, היה זה בתקופה שרושם הפיגוע במגדלי-התאומים עוד היה טרי וכל מי שנראה כמאיים על כל אינטרס אמריקני באשר הוא הסתכן בכך שהאמריקנים יפרקו עליו את זעמם. זה אינו המצב היום. ארצות-הברית נסוגה מעיראק כשהיא מותשת ועומדת לסגת מאפגניסטן מאותה סיבה. מטעמים תעמולתיים האמריקנים מציגים נסיגות אלה כסיומן של מלחמות מוצלחות בהן הובס האויב והמטרות האמריקניות הושגו. בפועל, רוב הציבור האמריקני והממשל הנוכחי מבינים שארצות-הברית נסוגה כי לא הצליחה לעמוד במשימות שהציבה לעצמה וכי מחיר הנפגעים והכסף עברו את הסף שארצות-הברית היתה מוכנה לשלם בתמורה להשגת אותן מטרות. מה הסיכוי שאותו ממשל שנסוג משתי מדינות אלה יעיז ליזום הרפתקה צבאית חדשה במזרח-התיכון נגד אויב בעל מאפיינים תרבותיים דומים לאלה שנלחם נגדם בעיראק ובאפגניסטן – במיוחד בנכונות ההקרבה שלו? לאף אחד אין דרך לדעת את התשובה לשאלה זו.
מעבר לכך, גם תקיפה אמריקנית ואפילו אם באמת תגרום יותר נזק מתקיפה ישראלית, לכל היותר תעכב את תוכנית הגרעין האיראנית, אלא אם תתבצע שוב ושוב או תביא להפלת המשטר הקיים והחלפתו במשטר שונה אידיאולוגית.
האמריקנים טוענים שאיראן טרם הגיעה למצב האל-חזור בפיתוח הנשק הגרעיני, כך שיש עוד זמן לאפשר לסנקציות לפעול, וכי המודיעין האמריקני יתריע בזמן כדי לאפשר ייזום מבצע צבאי. שוב, הנסיון ההסטורי מלמד שאי-אפשר לסמוך על הבטחה זו. הסיכוי שהמודיעין האמריקני ייכשל קיים ומחירי הכשלון הזה עלולים להיות בלתי-נסבלים.
סיכום
גם אם ממשלת ישראל תחליט לתקוף זה אינו סוף הדיון – אחר-כך צריך לדון בשאלת המועד המיטבי ולדיון זה יש רשימת שיקולים נוספת, חלקה סוגיות מבצעיות-צבאיות וחלקה סוגיות מדיניות. לא אנסה להציג רשימה זו.
בכתיבת מאמר זה לא היתה לי מטרה לתת תשובה. אין לי ולאף אחד מהמתבטאים בתקשורת הגלויה את הנתונים והמידע הדרוש כדי להפוך את הדיון העקרוני שהצגתי כאן למסקנה חיובית או שלילית.
דבר אחד צריך להיות ברור – ההחלטה אינה בין מצב טוב לבין מצב רע, אלא בין מצב רע לבין מצב רע-פחות. גם לתקיפה וגם לאי-תקיפה יש מחירים. אין שום דרך לאמוד במדויק את המחיר של זו מול המחיר של זו. לעניות דעתי, הדיון הציבורי המתנהל בתקשורת הגלויה הוא בלתי-מקצועי לחלוטין משום שלאף אחד מהמתדיינים אין את הנתונים הדרושים כדי להעריך את המצב לאשורו – ולכן הנכונות של כמה מהם להביע דעות נחרצות מעידה על העדר יושרה. מה בדיוק מכשיר 'סופר'/'איש-רוח' להבין בסוגייה זו יותר מאשר רב, נהג מונית, זבן בחנות או כל אדם אחר שאינו מצוי במידע המודיעיני והמבצעי? גם לפני תקיפת הכור בעיראק היה דיון מעמיק וסוער ובעלי-הידע בתפקידים הבכירים היו חלוקים בדעותיהם, אלא שאז הדיון נשאר מקצועי – בין אנשים שיודעים את העובדות ומה שהיה חסר להם, כמו שהוא חסר לכולנו היום, הוא 'כדור בדולח' כדי לראות את העתיד בברור.
_____________________________________
"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)
המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי
|
|