06-08-2012, 20:15
|
|
|
|
חבר מתאריך: 30.05.02
הודעות: 8,838
|
|
תגובה לכל השרשור הזה - כולכם צודקים אך גם טועים בכמה נקודות.
בשדרות נוצר מצב ייחודי, גם הייתה על זה עבודת מחקר רצינית מאוד, של טראומה מתמשכת - צריך להבין את ההבדל בין לחיות במקום מסוכן - כמו המרכז בתקופת הפיגועים שבה חברים נפגעים ונרצחים, מקומות מוכרים מתפוצצים, כל אחד נהיה חשוד, ויש כמובן את הפחד שלא יודעים איך להתגונן - כל אלו דברים נוראים. אבל בשדרות בתקופת הקאסמים המצב היה שונה - אומנם היו פחות הרוגים, פחות נפגעים ואפילו יש התרעה שמאפשרת להתכונן מראש: אבל נוצר מצב ייחודי שלא היה מוכר עד אז, שבכל רגע נתון בנאדם מרגיש שהוא אישית מותקף ברגע זה - יש אזעקה ועוד 12 שניות טיל נופל עליו, יש הבדל בין לשבת בבית ספר ולשמוע על אוטובוס שהתפוצץ בתל אביב (וכן, המשמעות היא חרדה נוראית מעליה לאוטובוסים) אבל עדיין לדעת שיש מקומות שבטוחים לך, לבין להרגיש מאויים בכל שעות היממה בכל מקום שתהיה בו.
גם היו תקופות שכמות הקאסמים שנורו לשדרות הייתה בלתי נתפסת בעליל - עשרות אם לא מאות רקטות ביום שכולן מכוונים לאותו אזור קטן.
נסו לחשוב מה מרגישה אמא שנמצאת בעבודה ויש צבע אדום והיא לא יודעת בידיוק איפה הילדים שלה - אין פה רק את האפקט של דאגה לחיים האישיים שלך, אלא גם חוסר ידיעה כללי של היכן יתר האנשים שחשובים לך באותו רגע.
זה היה צד הטראומה - זה נכון, ילד שגדל בשדרות בהחלט יתכן שיאלץ להתמודד עם טראומה במשך שנים רבות.
עכשיו לצד השני - המוח שלנו נפלא בהדחקה, לפעמים זה לא טוב ולפעמים זה מצויין. מי שרוצה הוכחה לזה שיקרא את הייחס פה לפיגועים במרכז שהיו - המוח שוכח מהר איזו תקופה נוראית זאת הייתה. זה נכון גם לשדרות, אי אפשר להשוות את הפחד שהיה בתקופה ההיא לעכשיו.
נכון, יש גם מקרי קיצון (לשני הצדדים - גם כאלו שהטראומה באה לידי ביטוי וגם כאלו שנמצאים בהדחקה מוחלטת) יש גם שיגידו שהדחקה היא לא טיפול וזה עתיד להתפרץ, אני לא יודע כמה אני מסכים עם הטענה הזאת, כמובן שדרך הטיפול היא לא להכריח אנשים להדחיק בכוח, אבל אין צורך להוציא החוצה בכוח גם אם האדם לא רוצה.
נוצרו גם בעיות שונות בגלל הקאסמים - לדוגמא, איך דמות מבוגרת מצטיירת בעיניו של ילד שרואה את ההורים שלו נכנסים לחרדה, שוטרים מטפלים רק בפינוי רקטות, וכל מערכת החינוך והרווחה משקיעים אך ורק בהתמודדות עם קאסמים - הבעיות היומיומיות נדחקות לחלוטין לפינה.
למרות זאת, כמו שאמרתי, יש הבדל גדול בין המציאות לבין איך שהמציאות מצטיירת מרחוק, ההסתכלות מרחוק היא מאוד שיטחית מצד אחד (מתייחסים רק כשיש נפילות, כמות, עוצמה נזק וזהו) וקיצונית מאוד מצד שני (ברמה האישית - יכול להיות שיהיה יום שבו יפלו 20 קאסמים אבל לא אשמע כלום, ויום אחר שיפול קאסם אחד אבל הוא יהיה במרחק שריקה ממני ואראה שמבחינת עיניין הציבור היה יום שקט - למרות שמבחינתי זאת טראומה).
וצר לי שאני קצת הולך לפסיכולוגיה (אין לי שום הבנה רצינית בתחום) אבל אפשר לראות את פרמידת הצרכים של מאסלו ולהבין למה אנשים לא קמים ובורחים (גם אם הם יכולים) אמנם הצורך בבטחון הוא צורך בסיסי יותר מהצרכים האחרים, אבל אנשים לא בהכרח יוותרו עליהם אוטומטית רק בגלל שתחושת הבטחון לא חזקה אצלם מספיק - שייכות, כבוד והערכה הם צרכים חזקים מאוד, אנשים לא ממהרים לוותר עליהם.
_____________________________________
הגלריה שלי בפליקר
|