הבוקר הזה היה נקודת ציון נוספת בחיים, יצאתי אל תיבת המכתבים לבדוק דואר כמו בהרבה בקרים אחרים.
מעטפה לבנה ביצבצה שם, לא חדש, אני מקבל הרבה כאלה.
צד אחד לבן חלק ובצד השני הדבר הראשון שקלטתי זה החתימה המשולשת של צה"ל, חייכתי אני כבר שנים רבות רגיל לאלה, אבל לא לגודל הזה, מה זה?
השם שלי אמנם הופיע שם אבל לפניו.......נפל לי הלב, השם של הבן הבכור שלי.
הגוזל שלי קיבל צו ראשון, אמנם להתייצבות בעוד כחצי שנה עת ימלאו לו 17, אבל הוא כבר רשמית לא ילד, הוא במחשב של צה"ל, אפילו קיבל קוד לאתר "עולים על מדים".

מרגע שנולד התכוננו לרגע הזה, דיברנו על כך שהוא אמור להמשיך מסורת משפחתית - להיות בשפיץ של החנית!
מילים כמו: ציונות, התנדבות, לתת, להשקיע, להתקדם, להתפתח, לשאת את הדגל בגאווה, מדים, נשק, כך היה אבי ז"ל, כך היו אחיי וכך הייתי אני.....

אבל רגע, הוא עוד ילד, אתמול החזקתי אותו בחדר הלידה כולי רועד מהתרגשות כשפתח את עיניו הכחולות בפעם הראשונה ובכה, עמדנו במעבר חציה ותירגלנו "איש ירוק הולך, איש אדום עומד", אני עוד שומע את הבכי שלו ביום הראשון שלו בגן הילדים כשאני בחוץ ממוסמר והגננת אומרת לי "לך כבר!", תעודות של מאיות ביסודי, חוג ג'ודו, בבר מצווה הרב התרומם על קצות אצבעות בכדי לברך אותו דקות לפני שחטף מטר סוכריות, יום אחד בטלפון ענה לי גבר כשהתקשרתי הביתה ואני חשבתי "מי זה בבית?" ואז הבנתי שמתחלף לו הקול, השווה ביננו את הגבהים ואמר לי "עוד מעט ואני עובר אותך" ובסוף הוא עבר וגם המשיך הלאה, לימודים עמוסים של תיכון, בנות-בנים, פייסבוק, חברים, גיטרות, עוד הרבה ג'ודו, שרירים של נער-גבר, טיולים בלי סוף, תנועת "אחריי"...... אבל לא חשוב מה, הוא תמיד בבית, חיבוק ונשיקה לפני השינה, הוא הילד שלי שנימצא אצלי.

לקחתי אותו איתי לביקורים רבים ביח' של צה"ל במסגרת הכתבות שאני עושה, הרבה טקסי סיום קורס-טיס, השתעשענו בחלומות ומספרים, אבל תמיד ידענו....."יש עוד הרבה זמן".

אחה"צ הבאתי את אשתי מהעבודה, הראיתי לה את המכתב.......היא בכתה כל הדרך!
אישור רשמי מהמדינה שאומר עוד מעט תסתיים תקופת הילדות-נערות שלו, יש לכם רק עוד שנתיים ליהנות ממנו, אח"כ הוא שלנו!

אחרי שהתקשר לכל החברים, כתב על זה בפייסבוק ונרגע מעט שאלתי אותו איך הוא מרגיש, הוא ענה "מגניב, אני כבר רוצה להגיע לזה...."
אמרתי לו "אני מאד גאה בך, אל תדאג אתה תגיע לזה" ובלב אמרתי "אבל לא עכשיו, אל תמהר לגדול ילד, תשאר איתי עוד קצת...."

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

פרשתי ממיל. לפני שנתיים וחצי. חשבתי שנפרדתי מצה"ל.

פתאום הגיעה המעטפה לבת הבכורה ולמרות שמעצם סוגי השרות אתה לא נעטף בדאגה כבדה - יש תחושת מחנק בגרון.

כל פעם שהבן מדבר על חלומות החובלים שלו אני מבהיר לו שאם יום אחד מפקד הסטי"ל יקרא לו להכיר את 'הקשיש המתנדב שלנו להפלגה' שלא יופתע ושלא ישכח לשים חליפת סערה כדי שלא יתרטב. נו טוב. ברור שהוא פשוט ידחוף אותי למים אז אני לא אעשה את זה.

לא נפרדים מצה"ל ועם כל הציניות - טוב שכך.

לא, לא ניפרדים מצה''ל - ההיפך הוא הנכון
בדור שלך ושלי המגוון שצה"ל הציע היה מצוצם יותר ובעיקר בתחום הפרט.
כיום אם ניקח את קורס חובלים לדוגמה הרווח ברמה האישית הוא רב מאד
- ציונות במלוא מובן המילה
- מסלול קרבי בחיל שבאחוזים מתפתח הכי הרבה בצה''ל
- יחשל את הבן שלך להיות גבר היודע להתמודד עם אחריות ואתגרים
- בגיל 21 הוא יקבל יחד עם הסיכה תואר אקדמי, דרגות קצונה, חתימה לקבע, משכורת יפה, אפס הוצאות ומרגע זה הכל רק הולך וגדל
קורס טיס, קורס חובלים והעתודה האקדמית - אין במדינת ישראל עוד מנגנון שנותן לך את הקומבינציה הזו בגיל 21, הרוב בגיל הזה משתחררים ובגדול שורפים עוד 4-5 שנים על טיולים, עבודה מזדמנת ולימודים

אבל לך ולי הם תמיד יהיו ''ילדים'' תמיד נדאג להם ונמשיך להסתובב עם אותה גולה בגרון אפילו שאנחנו מכירים את הצבא כמעט מכל כיוון ומכירים בתרומה של הצבא לחברה וההיפך.

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

בשבוע שעבר מסלול חייו של הג'וניור היה מלא תהפוכות
- מלאו לו 17
- היה בצו ראשון
- עבר תיאוריה והתחיל ללמוד נהיגה
- התחיל לעבוד כפיקולו במסעדה פעם בשבוע (בסופ"ש)

ביום המיועד הגיע ללשכת הגיוס ב 8 בבוקר, נכנס פנימה והתחיל את התהליכים.
בדיקה רפואית בסופה הודיעו לו שהפרופיל שלו הוא 97
ריאיונות, מבדקים פסיכוטכניים ושיחה עם פסיכולוג אשר בסוף השיחה שאל אותו לאן ברצונו להתגייס, לקורס טיס ענה הג'וניור.
בין לבין המתנות ארוכות בהן כ"א מחובר לסמארטפון שלו.
בבוקר שאלתי אותם "הם מקבלים ארוחת צהריים או להביא לו?" אמרו לי "הם מקבלים ארוחה אל תדאג".
אבל אני מכיר את צה"ל אז אני כן דואג, הארוחה היא סנדוויץ' ממכונה (אין עם זה בעיה, זה בסדר גמור כל עוד זה קורה), כל אחד מקבל אסימון לקבלת הארוחה.
וכרגיל יש תקלות - נגמרו האסימונים (חוצפה, טיפשות, רשלנות, כל מה שתוסיפו נכון).
חבורת הנערים בצהריים הפכה להיות עדת זאבים מורעבים ועצבניים, בגלל שאסור להם לצאת שלחו הודעות SOS להורים, הבאנו להם מגשי פיצה וסנדוויצ'ים - טרפו אותם וכמעט גם אותנו.
רק אחה"צ הגיעו אסימונים וחילקו אותם לנערים.

בערב חזר מותש, מקלחת חמה, ארוחה והלך להירגע מול המחשב.
אחרי יומיים קיוסק המידע האישי שלו באתר עולים על מדים התעדכן בנתוני הבריאות והאיכות שלו - פרופיל, קב"א ודפ"ר הגבוהים ביותר.
הודיעו לו שעם הנתונים שלו הוא יכול להתמיין לכל יחידה שירצה, ע"פ בחירתו והתאמתו פרטיו מועברים לחיל האוויר.
הפניה הבאה תהיה מירפ"א חיה"א בעוד כחצי שנה.

זהו הוא צלח בהצלחה את המפגש הראשון עם צה"ל וקיבל כבונוס גם את התקלות הקטנות והמרגיזות שמתאימות יותר לשנות החמישים.

עם היומולדת, שיעורי הנהיגה והפיקולאות הכל זרם חלק יותר.
מדהים להסתכל מהצד ולראות איך החיים שלו מתעצבים להם, מדהים ומרגש...

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

...שתמיד יסתדר לו כמו שירצה. טוב, נו, ברור שלא תמיד, אבל לפחות - בדברים הגדולים...

לגמרי מרגש. וקצת מפחיד. מכל הכיוונים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Noa_A ...שתמיד יסתדר לו כמו שירצה. טוב, נו, ברור שלא תמיד, אבל לפחות - בדברים הגדולים... לגמרי מרגש. וקצת מפחיד. מכל הכיוונים.

תודה נועה

קראתי את סיפור הלידה של טלי ונזכרתי בסיפור הלידה שלו, בינואר 1996 גרנו באילת, הגענו ב 22:00 לבי"ח יוספטל עם תחילת צירים (כמעט בלי כאבים), ב 23:55 הוא כבר היה בחוץ.

חשוב לציין משהו, הסיפור שלו הובא כאן לא רק בגלל שאני הורה גאה, אלא בעיקר על מנת להציג את הצד שלנו ההורים בתהליך הזה.
אני מניח שהורים רבים מזדהים עם זה, אנחנו משקיעים בהם הכל והם גדלים ואז אנחנו פתאום שמים לב שהם עלו עוד שלב בחיים ומצד שני הם בשבילנו עדיין ילדים (זה נכון לכל גיל שלהם).

קראתי אתמול את הכתבה ב ynet "פתאום עברו 18 שנה" ואע"פ שזה יקרה לו בעוד שנה וחצי מאד הזדהיתי.

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

הקטע זה שזה באמת נכון לכל גיל שלהם. הילדה שלי קטנה (4), ובכל זאת, ברגעים רבים, תוקפת אותי ההרגשה של "הלו, מתי נהיו לה חיים משלה?!"...

כשעברנו למרכז, הכדים הונחו אחר כבוד ב'סלון' וטיפ טיפה אחר כך הגיעה הבכורה [כן, כן גם כן 'זרוז' שהוציא את המיץ] וסדרי עולם החלו להשתנות. בתחילה התינוקת נראתה כתלויה לחלוטין בנו [ובעיקר באמא שלה ]. אי שם אחרי 7-8 חודשים היא כבר החלה לזחול אבל הכל נראה עדיין כ'אנדר-קונטרול'. ואז, הבחנתי שהגרביים השחורים עימם אני יוצא לעבודה הולכים ומתמעטים. לקח זמן עד ששנינו העלנו את הנושא אבל את החידה לא פתרנו גם כשמפלס כח הגרב הגיע למצב לקו האדום. ואז, בסבב נקוי אבק כלשהו נתגלה מאגר של גרביים מגולגולות ונקיות הטמון בתוך הכד האתיופי. מבחינתי היה זה הרגע שהבנתי כי דברים בבית יכולים לזוז גם אם זה שנינו שמזיזים אותם ושלגברת הקטנה יש השפעה פיזית על העולם ולא רק על שעות השינה שלו

הכדים האתיופים שהחלו לרטוט הועברו לגנזך המדינה וחזרו משם רק כעבור למעלה מעשור כשהקטנה שבצאצאים עברה את גיל ניעור הכדים. כרגע הכד הגדול מונח מאחרי מצד שמאל וחוכך בדעתו מה יהיה עליו לעשות כשיגיעו הנכדים