נקודת המבט של הפלשתינים
מושמעת מפי ד"ר חליל שיקאקי, מהמרכז ללימודי פלשתין, הרשות הפלשתינית.
כדי להבין את פיגועי ההתאבדות, עלינו להתבונן לא במבצעי הפעולות אלא בחברה הפלשתינית כולה ואיך היא רואה פיגועי התאבדות. עלינו לבחון מה גורם לאנשים לתמוך או להתנגד לפיגועי התאבדות. תמיכה או התנגדות לפיגועי התאבדות היא עניין של השקפה מדינית. לחברה כחברה, יש השקפות מדיניות שונות כל הזמן. היא תומכת בתהליך השלום או תומכת באלימות להשגת מטרותיה המדיניות. אם היא בוחרת באלימות, היא תומכת בטרור מול חיילים, ולפעמים בטרור מול אזרחים. השאלה שלפנינו: מה גורם לתפיסות השונות האלה? מדוע חברה תומכת או מתנגדת לטרור ופיגועי התאבדות?
החברה הפלשתינית היא מאד מסורתית. היא גם מוסלמית וגם מסורתית. יש איסור דתי להתאבד. וכחברה מסורתית היא גם מתנגדת לאינדיבידואליזם. כך שגם מבחינה דתית וגם מבחינה חברתית לא היינו מצפים לראות פיגועי התאבדות, ותמיכה בהם, אצל הפלשתינים.
התמיכה בטרור אצל הפלשתינים תלויה בצורה שהם תופסים את האיום עליהם מצד ישראל או החמאס. כלומר, מה שאנחנו צריכים לבדוק זה תפיסת האיום. זה עניין רגשי. ככל שתפיסת האיום היא יותר אינטנסיבית, יש פנייה למדיניות קיצונית יותר. המדיניות הקיצונית ביותר שהחברה עשויה לתמוך בה היא פיגועי התאבדות.
בחישוב יותר רציונאלי, הנושא תלוי גם בחישובי עלות-תועלת. מה קורה אחרי פיגוע התאבדות בישראל? האם זה מוביל לאיזשהו מקום? האם זה מעצים את הסבל? האם זה יוצר בעיות נוספות?
הישראלים הם אלה שיוצרים את תחושת האיום אצל הפלשתינים, בגלל התנהגותם. התנהגותם היא שמובילה את החברה הפלשתינית לתמיכה בטרור ובפיגועי התאבדות.
החברה הפלשתינית צריכה להחליט אם לתמוך בפיגועי התאבדות בהתחשב בתוצאה, ואלה שוב חישובי עלות-תועלת. אך נא לא לשכוח שיש כאן גם עניין רגשי.
אנחנו נלחמים במשטר דיכוי, בעיקר בצבא הישראלי. אך החברה הפלשתינית לא רואה הבדלים בין המתנחלים והצבא, בעוד שהיא כן מבדילה בין אלה ובין אזרחים בתוך ישראל. (בגבולות הקו הירוק).