Throughout the book, Roberts notes errors that, if avoided, might have helped the Germans to win battles and perhaps even the war itself.
Hitler, he says, should have begun the war three years later than he did, in 1942 rather than 1939.
He should not have allowed the British to escape at Dunkirk as France fell.
He should have arranged for the Japanese to help in the invasion of the Soviet Union.
Once on Soviet territory German forces should have recruited the non-Russian populations rather than repressing them, and returned farmland to peasants rather than exploiting their labor and taking their food.
In September 1941, Army Group Center of the Wehrmacht should have pushed forward to Moscow rather than detouring to Kiev.
Army Group South should have fought a war of maneuver rather than concentrating on Stalingrad.
Inevitably, the reader of these observations will find himself posing counterfactual questions.
If we agree with Roberts, as we should, that Churchill personally helped lengthen the war by keeping Britain from seeking peace terms after the fall of France, then we are also implicitly saying that, absent Churchill, peace might have been made. The war-winning alliance of the United Kingdom, the United States and the Soviet Union was sealed only in December 1941, and could not have been achieved had Britain left the war.
But even if the case for Churchill shows us the importance of this implicit counterfactual, it is still unclear just how to deal with Roberts’s explicit ones. Each depends upon careful judgment of what was thinkable in a given moment, and the fact that Roberts appears to use only English-*language sources cuts against his ability to weigh convincingly what Hitler and other Germans considered possible. If Hitler had begun the war three years later, surely very many other things would have been different, and not all of them to his favor.
In other cases, the what-if’s require too much to be altered to be really useful. The reason German forces did not befriend the non-Russian minorities and assist the hungry peasantry in the Soviet Union was that they were embarked on a war of racial colonization that was meant to kill tens of millions of Jews and Slavs. In the end, as Roberts himself concludes, that is the war Hitler wanted. And as he knows,
the reason Japan did not help the Germans in the Soviet Union was that Hitler did not want Japanese help. What’s more, the Japanese themselves had already decided to move south into the Pacific rather than north into Siberia. Tokyo had been quite powerfully alienated from Berlin by the Molotov-Ribbentrop pact of 1939, in which Berlin seemed to exchange its alignment with Japan for an alliance with the Soviet Union. In other words, sometimes what appears at first to be just a matter of Hitler’s own decisions in fact involves the thinking of leaders of other countries as well, which means that the exercise becomes much more complicated.
Then, too, what if Poland had agreed in 1939 to join Germany in an invasion of the Soviet Union, as Hitler wanted? If Poland had allied with Germany rather than resisting, Britain and France would not have issued territorial guarantees to Poland, and would not have had their casus belli in September 1939. It is hard to imagine that Britain and France would have declared war on Germany and Poland in order to save the Soviet Union. If Poland’s armies had joined with Germany’s, the starting line for the invasion would have been farther east than it was in June 1941, and Japan might have joined in, which would have forced some of the Red Army divisions that defended Moscow to remain in the Far East. Moscow might have been attained. In this scenario, there is no Molotov-Ribbentrop pact, and thus no alienation of Japan from Germany. In that case, no Pearl Harbor, and no American involvement. What World War II becomes is a German-Polish-Japanese victory over the Soviet Union. That, by the way, was precisely the scenario that Stalin feared.
עדיין לא קראתי את הספר, אבל אם הביקורת של הניו יורק טיימס אמינה, הרי קשה להסכים עם רוברטס שהגרמנים היו זוכים במלחמה אילולי השגיאות של היטלר ימ"ש.
אם נתיחס לדוגמא למודיעין, הרי נצחון בעלות הברית היה מאוד סביר לאחר שפוענחו הצפנים של הגרמנים והיפנים, וזאת ללא קשר לשגיאותיו של היטלר. המודיעין הוא שהטה את כף המאזניים בקרב נגד הצוללות הגרמניות באטלנטי, את קרב קורסק ועוד.
בתחילת המלחמה, כל זמן שבריטניה לבדה נלחמה עם הגרמנים ועם היפנים, נראה לכאורה שהגרמנים יכלו לנצח. אלא שכפי הנראה העצמה שלהם לא הספיקה. גנראל הלופטוואפה אדולף גאלאנד כותב כי לא היתה להם אז העצמה האוירית הנדרשת כדי לפלוש לבריטניה. לא היה לגרמנים טווח ולכן יכלו להפציץ רק עשירית משטח בריטניה, ובשאר הבריטים יכלו ליצר ולהתאמן ללא הפרעה.
הצלחתו המדהימה של רומל הגרמני בצפון אפריקה נשענה במידה רבה על מודיעין מוצלח. ברגע שהופסק (פלוגת ההאזנה שלו נשבתה, והנספח האוירי האמריקאי הוזהר והפסיק לשדר את מצב הבריטים) החלו התבוסות שלו. לא היתה לו מספיק עצמה (ובמיוחד חוסר בדלק) להמשיך ולזכות בקרב.
הטענה של רוברטס שהיפנים לא עזרו לגרמנים בהתקפה על ברית המועצות בגלל היטלר ימ"ש , היא מאוד משונה. היפנים היכירו במגבלותיהם וידעו שאינם יכולים לתקוף בו זמנית את רוסיה ואת דרום מזרח אסיה. הם בחרו לתקוף באסיה ולא ברוסיה, ללא קשר לרצון הגרמנים.
בדרך כלל נכון שהנשק הגרמני היה טוב יותר אלא שצריך לזכור שהספיטפייר היה עדיף על המסרשמיט, הטנק T34 היה עדיף על הפנצר 4 ,הצי הבריטי היה עדיף על הגרמני, ולגרמנים היה מחסור חמור במשאיות וברכבים, כך שבפלישה לרוסיה היו גם מאות אלפי סוסים. החיילים הגרמנים ברוסיה קפאו בחורף כי אספקת הבגדים החמים נעצרה בפולין, בהיעדר יכולת מספיקה להובילם לתוך רוסיה , מאחר שקיבולת ההובלה המוגבלת שימשה לאספקת נשק, תחמושת ומזון.
הגרמנים פתחו במלחמה כמהמרים. היטלר ימ"ש לא האמין שבעלות הברית יממשו את האיום ויכריזו עליו מלחמה אם יפלוש לפולין. מתורגמנו סיפר שהיטלר היה בהלם כמה דקות לאחר ששמע על הכרזת המלחמה שלהם.
ההימור היה גדול, ונכשל כי גרמניה לא היתה מספיק חזקה לזכות בכל החזיתות .
יהודה