30-12-2011, 16:48
|
|
|
חבר מתאריך: 01.07.11
הודעות: 355
|
|
החלטתי לרכז את סיפורי מרש"ל באשכול זה כדי לא להרגיז כאן כמה חברים . את סיני החזירו למצרים בכמה פעימות . בקיץ 81' הפלוגה שלי נשלחה לשמור בג'בל קטרינה על מתקן מודיעין גדול שהיה שם .ההר היה מובלעת בתוך השטח המצרי , כשמסביבו בדרכי הגישה מחסומים ישראלים ומצריים קרובים זה לזה . מדובר בהר בגובה 2600 מטרים , גבוה יותר מהחרמון , כשבחורף הוא תמיד מושלג . בדרך למעלה עלינו בדרך עפר נוראית , הרוסה לחלוטין ושמתי לב שהרבה גלגלים של משאיות זרוקים בצידי הדרך ובואדיות .מבחינת המשימות לא היה הרבה מה לעשות קצת שמירות , ש,ג . ביום והרבה קלפים , ששבש , אוכל ושינה .הבעיה המרכזית היתה נושא המים .מים העלו להר עם מיכליות "ריאו " , כשהיה שם נהג מסדיר שמזמן ויתר על הנהיגה בגלל תנאי הדרך הקשים . למעשה התרחצו רק פעם בשבוע בגלל מחסור במים .המ"פ שלי שידע את חיבתי העזה לכלי רכב ולמשאיות בפרט הטיל עלי לדאוג לעניין הזה . הוא לא היה צריך להגיד פעמיים . מראש רציתי שזה מה שהוא יגיד .ניגשתי לסככה ומצאתי שתי משאיות במצב מחריד . לילה שלם עבדתי כדי להכין משאית אחת . היו עליה קוביות מים מחוזקות ברצועות . לפי עצת הסדירניק העמסת בין הקוביות כמה גלגלים רזרביים שיכולתי לדחוף . מי שמכיר יודע כמה גלגל של ריאו 5 טון שוקל . שינה קצרה ולדרך . הייתי מבסוט לאללה . רק אני והמשאית , מימיה וקופסת סיגריות , לא צריך יותר מזה . ירידה נוראית , נהיגה זהירה עד הפנצ'ר הראשון . אני מנסה להוריד גלגל מהארגז שהוא בריאו מאוד גבוה , הגלגל נותן ניתור ועף לואדי הסמוך . גלגל שני כנ"ל . במקרים כאלה אני קודם כל מצית סיגרי ה ושובר את הראש מה לעשות ,ולפעמים גם מחכה לנס קטן .והוא הגיע .שמעתי פתאום צלצול פעמונים של עיזים וראש של בדואי צץ מבין הסלעים . הוא התקרב בחשש אלי ושאל אותי בעברית אם יש לי אוכל במשאית . מה התברר ? הטיפול בבדואים עבר לידי המצרים , יותר נכון לאנשי הבטחון המצריים . הם התעמרו בהם , היכו אותם על כל דבר קטן ואם הם ראו אותם יוצרים קשר עם חיילי צה"ל "הלך " עליהם .הבטחתי לו שלמחרת אני אדאג להם לאוכל כי ראיתי את כמויות האוכל שנזרקו מהמטבח לפח האשפה . הוא שרק וקבוצה גדולה הגיעה ובמהירות החליפו גלגל וגם העלו את השניים מהואדי וזרקו הכל על הארגז .הנסיעה עברה בכיף , חילקתי מיים ששאבתי מבאר באיזור למחסומים שלנו וגם של המצרים . המחסום המצרי היה מורכב ממבנה מסודר עם כל השירותים לקצין ואוהל מרופט לחיילים הפשוטים . שבראש ובראשונה דאגו לכל מחסורו של הקצין מבחינת אוכל , ניקיון הכנת המקלחת וכו' . בסוף הסיבוב הייתי ממלא את הקוביות ומתחיל בטיפוס להר . לא היתה נסיעה אחת בלי לפחות שני פנצ'רים ולזה כבר דאגו הבדואים . כל בוקר הייתי מעמיס עודפי אוכל והם היו מחכים לי במקומות מוסכמים ונוטלים להם כאוות נפשם . הסתובבתי באזור על תקן של צדיק . כל פעם שנפגשנו הם דאגו לכבד אותי בתה הנפלא שלהם . הימים חלפו בנעימים , דאגתי למים ואפשר היה להתרחץ כל יום . לא רציתי לצאת לחופשה כי היה לי כיף בכל רגע . מפעם לפעם הייתי מארח בקבינה חבר שיצא לחופשה או חזר והם כל הזמן בכו ויללו על תנאי הנסיעה . הגיע תורי לחופשה שבכלל לא ביקשתי אותה ומה לעשות ? גם ככה יצא לי שם בכל הגיזרה של לא נורמלי . . בחוסר חשק ירדתי למנחת סנטה ויצאתי במטוס ללוד . כשנגמרה החופשה פגשתי בלוד נהג מהמפקדה שהיה אמור להיות איתנו . כל הדרך ניסיתי לשכנע אותו שכדאי לו לשמור ולשחק קלפים כל היום כי תנאי הנהיגה נוראיים והוא רק טען כל הזמן שהוא לא שומר ותפקידו רק לנהוג . בערב קרא לי המ"פ ואמר שהוא מחזיר אותי לתעסוקה עם כולם כי יש נהג מהגדוד . אין מה לעשות . למחרת לפנות ערב אני רואה את אהובת נפשי מטפסת להר כשכולה משפריצה מים ושני גלגלים עם פנצ'רים והנהג עם פנים של רוצח מקלל את כולם . הנוהל שאני יצרתי היה שקודם כל מרוקנים את הקוביות במיכלים , ארוחה טובה ולאחר מכן הכנת המשאית ליום המחרת . במקרה הזה הבחור פשוט זרק את המשאית ליד המגורים וקפץ ממנה בזעקות שבר שאפילו אם יכניסו אותו לכלא הוא לא נוהג יותר בדרכים הללו . מהר מאוד חזרתי לעוד שבועיים של סבבה .
|