שירתתי בגדוד 13 בתחילת שנות ה70 במחלקת מרגמות . אמנם סחבנו את הכלים על הגב אבל רוב הזמן נסענו או בנ.נ. או בזחלמים דגם ג .שלא לדבר על מחלקת תול"ר . בגדוד קינאו בנו , לא אהבו אותנו וקראו לנו "אינטילגנטים " , "אוכלי חינם " ועוד . מה המצב היום ?

בא ספר לנו מה עשו האיטיליגנטים עם הכלים שלהם במלחמת יום כיפור?

.

לגבי הרגמים של 13 , לפחות בשני מוצבים ברמה הם עבדו קשה מאוד . במוצב 107 ליד קוניטרה הצוות של עמוס עגיב . במוצב 104 מול מסעדה , אינני זוכר את שמות הרגמים . בשני המקרים הם ירו אש מאוד אפקטיבית . לאחר מכן במובלעת כל המחלקות של כל החטיבה בקושי היה להם זמן לנשום .

דבר נוסף ששכחתי . רגם מ13 צדוק יוסף , הוכיח עצמו כאיש חי"ר מעולה כשעם בזוקה פח פרימיטיבית הוריד 5 טנקים סוריים ב107 .

גם אני הייתי בסדיר במסייעת בחבלה.
1. איש מסייעת הוא מעל הכל בהכשרתו לוחם חי"ר והדגש הוא על לוחם.
2. המסייעת תמיד חייה יותר טוב מהאינדינים.

זאת בדיוק הבעיה. המילים "הדגש הוא על לוחם" מלמדות על תרבות האיוולת המובילה את צה"ל מאז הוקם ועד היום.
לפלוגות מסייעות היה מאז ומעולם תפקיד חשוב ביחידות החי"ר בצבאות העולם.
בצה"ל פותחה משום מה תת-תרבות צבאית שאמרה כי כי קיים צורך רק בלוחמי חי"ר נטו, ורצוי גם שיהיו חי"ר מעולה. כתוצאה, כמעט ולא הופעלו הפלוגות המסייעות בגדודי החי"ר ככאלה, ואנשיהם- "האינטליגנטים", נלקחו למילוי תפקידי רובאים. כתוצאה מכך איבדו גדודי החי"ר את כוח אש הסיוע הזמינה שבידי המג"ד. ברוב המקרים, לא הופעלו פלוגות מסיעות בקרבות יום הכיפורים. לטעמי הנזקים טרם נאמדו עד היום. הפלוגה המסייעת היחידה, למיטב ידיעתי, שפעלה כראוי היתה מסייעת 202 במיתלה, אשר הפיקה את מירב האש של הגדוד בקרב ואדי מבעוק.

.

בעיקרון אתה צודק.
אלא מה, כולם כאן מתפעלים מעצם היכולת של חיילי המסייעת להילחם כחירניקים לכל דבר.
ההכשרה שלהם היא כזו קודם כול לוחם ואחר כך איש מסייעת.
אבל אם תנסה לבדוק במלחמות תמיד יש ברדק ותמיד צריך לוחמים נוספים ואז המסייעת הופכת לחיר רגיל, לפחות במלחמות שאני השתתפתי מ 73 תמיד הברדק חגג וקשה מאד לשמר מסייעת כמסייעת כשיש לחץ ללוחמים רגילים, אני חושב שהאילוץ והמחסור התמידי בלוחמי חיר הוא שגורם לכך שהמסייעת ברוב המיקרים הופכת לחיר.

התולרי"ם של גדוד 28 [416] מחטיבה 55 עבדו יפה מאוד ביום כיפור. אני מכיר טוב את מי שהיה המ"מ שלהם . הם עבדו בצורה די עצמאית . דרך אגב , בוגי יעלון היה אחד החיילים במחלקה .

אני לא מסכים עם גוטמן. גישתו היא גישת הברדק ושיטת הסמוך. שיטה בדוקה לכשלונות, אבדנים ותפקוד לקוי.
זה שהיו חסרים לוחמים, זו אגדה אוילית של מפקדים חסרי כושר פיקוד ראוי. מפקד צריך לדעת לערוך את כוחותיו כראוי, על מנת לנצל את כח האש הנתון לו. מפקד צריך לדעת לתמרן את יחידתו, על כל כוחות המשנה שלה ולא לעשות פשרות, המביאות לאבדן יכולות והפחתה ניכרת בכח האש.
עובדה היא, כי במקומות המועטים בהם הופעלו מחלקות ופלוגות הסיוע- הן הביאו להגברת כח האש של היחידות, להוספת פוטנציאל של ממש ליחידה ולמיצויו האופטימלי.
לעומת זאת, לדוגמא, גדוד 890, שלא הביא עימו את מחלקת המרגמות שלו ולא דאג גם לקש"א, נאלץ לטמון את ראשו בדיונות של ציר טרטור, מבלי שיהא לו כל מענה לאש הפלוגה המצרית בה נתקל, מבלי שיוכל לחלץ את עצמו, ולהותיר לבסוף בחולות 40 גופות, אשר איש לא יכול היה ואיש לא ניסה לפנותן, עד שהשטח נתפס למחרת ע"י חטיבה 600.
האם מישהו ניסה לשער מה יכולות היו לעשות 6 מרגמות 81 מ"מ בקרב אבוד זה?

.

פלוגה מצרית? אני שומע כבר 38 שנה שהם נתקלו בדיויזיה .

אל תשמע. תקשיב. באיזור ההתקלות-טרטור 42, היה פרוס גדוד 16 של חטיבה 16 בדיוויזיה 16 (מספור יפה לא?). הגדוד היה פרוס עם 2 פלוגות לפנים. ההתקלות היתה עם הפלוגה המזרחית מבין השתים.
אגב, המג"ד המצרי היה לא אחר מאשר מיודענו טנטאווי.

.

והיכן היו יתר הפלוגות המסייעות של חטיבה זאת. מדוע לא היה חיפוי מרגמות בקרב סרפאום למשל?

.

קרב סרפיאום היה למעשה התקלות של כוח קטן שלנו[ חפ"ק המג"ד] . אם תקראו את פרטי הלחימה של אסא קדמוני אז תבינו שזה היה ברדק,שלטענת קדמוני אשם בו המג"ד דן זיו.לקח מספר שעות ליחידות האחרות ולשאר גדוד 71 להבין מי נגד מי . ואז החלו להזרים הרבה כוחות לחילוץ. כך שאין מה לדבר על פלוגות מסייעות.

למה אין לדבר על פלוגה מסייעת?
אם מישהו היה חושב כמו שלמדנו בבה"ד 1 ובקורס מ"פ, אולי היה סדר ואולי גם היה סיוע.
האמת, קשה להאשים את החיילים שינקו את תרבות הפרטצ' ממפקדיהם ולא יכלו לדעת שיש גם אפשרויות אחרות.

.

שאלה- בשעתו קראתי ציוטוט של יעלון כי לאחר שגדוד צנחני המילואים שבמסגרתו לחם חצה את התעלה הוא סיפר כי"לפתע ראינו שיירה מצרית מתקרבת. הם לא ידעו שאנחנו שם. חיסלנו כל מה שהיה בשיירה הזאת. אני יודע שאם לא הייתי הורג אותם, הם היו הורגים אותי. זה ההסבר שלי לעצמי, אבל זו עדיין מועקה לא קלה". אתה יודע על איזה אירוע הוא מדבר?

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

שאלתי את מי שהיה מפקדו של בוגי על הארוע והוא לא זוכר אותו בגלל מרחק השנים ובגלל הארועים הרבים שהמחלקה עסקה בהם .

מצאתי תשובה לשאלה הנ"ל. בספרו של נשיא המדינה המנוח, האלוף חיים הרצוג, מופיע בעמוד 207 הציטוט הבא: "בשעה 8 בבוקר ה-16 באוקטובר חלש דני מט על ראש-גשר איתן, אשר, כמתוכנן השתרע מחופו הצפוני של האגם המר הגדול ועד כ-4 ק"מ צפונה. ההתנגדות בה נתקל היתה חלשה ובהתקדם כוחותיו על סוללת העפר המצרית, הם נתקלו במשלשים מצרים אשר איישו ציוד אלקטרוני כקילומטר וחצי צפונה מן האגם. חלק מכוח זה נהרג וחלקו נלקח בשבי. נג"משים מצרחם בודדים התקרבו אל הכוח בבלי-דעת, והושמדו על-ידו. בעוד הצנחנים ממתינים בעמדותיהם הפונות כלפי צפון, הם הבחינו בשיירה בת שבע משאיות ובהן כמאה וחמישים מצרים שהתקרבו ללא חשד- ואף הם הושמדו. הצנחנים השתלטו על ארבע מעברות על תעלת המים המתוקים". (מתוך הספר "מלחמת יום הדין", מאת חיים הרצוג, מהדורת 1975, עמודים 206-207, הוצאת "עידנים - ידיעות אחרונות")

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אך הייתי עסוק בשבועות האחרונים, ולא הספקתי לעיין במקורות (על הזכרון לבדו לא רציתי להסתמך...)
ולשאלתך:
לפחות בגד' 51, בו שירתי במלחמת יום הכיפורים, הפלוגה המסייעת, בחלקה, הופעלה אכן כמסייעת. לא באופן מלא ולא בכל הקרבות.
מח' התול"ר הופעלה בתור שכזאת לאורך רוב המלחמה. אפשר לציין את חלקה בהובלת כח סמג"ד 51 ביום השני למלחמה, ובהיתקלות עם טנקים סוריים בציר גמלא (ללא תוצאות, התול"רים היו בשטח נחות לעומת הטנקים). ביום השלישי וביום הרביעי למלחמה עסקה המחלקה בתצפיות ובחסימה לכיוון פתחת קוניטרה.
מח' המרגמות הופעלה באופן חלקי (2 קנים) במספר אירועים.
מח' המק"כ לא הופעלה בתור שכזו.
דווקא בקרב החרמון השני הופעלה המסייעת כפלוגת חי"ר.
אני יודע שהתשובה אינה שלמה וחסרים בה פרטים לרוב, ועמך ושאר הקוראים הסליחה.

לפי מה שיצא לי לראות(אני הייתי בפלוגה רובאית) בתרגדים ותרחטים בשנים 2006-2009..מחלקת ה-7 היו נעים במבנה גדודי עם המרגמות על הגב!
בתנועה גדודית על כלים ה-7 היו בנמרש"ים.

השתחררתי

גם אנחנו הלכנו עם המרגמות על הגב אבל בעיקר נסענו . בתרגילים גדודיים היה לחץ של לוח זמנים ופחדו מפשלות לכן בעוד שהרובאים הלכו ברגל אנחנו בדרך כלל נסענו עד אזור היעדים כדי שיהיה לנו מספיק זמן לטווח. לאחר הטיווח הלכנו לישון ושהגדוד התקרב התעוררנו ופגענו בול במטרות.כך זה היה גם במילואים .

גם אני שרתתי ב-13.
מחלקת ה-5 שהם מחלקת סיור שרוב רכובים על האמרים מכונים "הכוסיות"
ה=7 מכונים "זונות" אבל בגלל סיבות אחרות, אבל זוכי לשלל השמצות כל פעם כשהם מגיעים רכובים על הנמרשים.

זה עוד כלום . בביקור אצל בני שהיה בגבעתי התברר לי שיש גם מחלקת טרקטורונים . הם כמובן שייכים למסייעת .

זוהי לא מחלקת טרקטורנים אלא מחלקת פנת"ר שיש להם רנג'רים תפקידם פינוי ורתק

הכל קשקוש אחד גדול בלחימה כולם הולכים ברגל כמו אריות, עם הפק"לים על הגב כולל הפנת"ר שכולם מדברים עליו ככזה שמתנייד על סבלי חי"ר, לא מאמין לסבלי חי"ר האלה ולא מאמין שהם יכנסו ללחימה.
עד היום ניצחו מלחמות באמצעות החי"ר, ואנשים סחבו את הפק"לים וכנראה שימשיכו לסחוב.

"בגבורה ובענוווה"

בשלג רוב הלחימה של הימים הראשונים היתה רגלים לגמרי ורק לאחר שהגיעו הכוחות
והחלה התנועה על ציר החוף ראינו את הנמרשים וגם אז לא הפעלנו אותם ,למרות שכמה
מהם ירדו איתנו מהבת שבע !.
מאוחר יותר במצור על בירות כבר התחלנו להניר .
אגב 890 היו היחידים שהפעילו את המקל"ר מעל הסיפון.
אבל זה כבר סיפור אחר.
אקם

[IMG][/IMG]