אני כבר בן 20, חייל
מכיתה י' אין לי חברים אמיתיים להיפגש איתם, לצאת איתם...
אני בן אדם נורמלי לחלוטין, אין לי בעיה במראה חס וחלילה, אין לי בעיה בדיבור חס וחלילה, אני לא מתבייש לדבר עם אנשים, אני לא מתבייש לדבר עם בנות, למרות שמעולם לא הייתה לי חברה אמיתית (אבל זאת כבר בעיה אחרת, לא בגלל שאני מפחד לדבר או להתחיל או בגלל בטחון עצמי נמוך, אלא בגלל שאין לי ואני לא יודע מה להגיד)
ואני בן אדם נחמד וחברותי, וכיף לדבר איתי, ואני מצחיק אנשים בדרך כלל... אוהבים אותי בקלות...

בצבא יש את החבר'ה, אבל הם בחיים לא יהיו חברים אמיתיים מ-2 סיבות:
1. אף אחד שפוטנציאל להיות חבר טוב, שאחנו ממש מדברים וצוחקים, לא גר קרוב אליי, או לפחות לא באיזור שלי, קשה מאוד להיפגש..
2. אני לא באותו ראש עם החבר'ה בצבא, עם כל הצחוקים והכל בצבא, אלה אנשים שאוהבים מסיבות ופאבים ולהשתכר, ואני לא כזה, אני בן אדם של מקומות שקטים, מסעדות, קולנוע וכ"ו...

אני כבר לא יודע מה לעשות... היו לי איזה 2 ידידות כאלה (לא משהו שיכל להתפתח לאיזה חברות או משהו כזה, הן לא היו נראות מי יודע מה), היינו יוצאים פעם במליון שנה לאיזה סרט סתם לכיף ואז לדבר או משהו... אני כל הזמן מתקשר, אומר "בואו נלך לאיפשהו", בואו לסרט, בואו להופעה, בואו נצא... כלום... מעדיפות להיות תקועות בבית בעבודה שלהן, תמיד יש להן תירוץ אחר "אני עייפה", "אני צריכה לקום מוקדם", או שהם מסננות ולא עונות... וכשאני מדבר איתם ואומר להן את זה הן אומרות לי "אל תרגיש ככה, אנחנו כן רוצות להיפגש" וזה... וזה לא קורה, לא מתקשרות לא יוצרות קשר...

אני יודע שפעם הייתה לי בעיה כזאת של להתקשר לשאול לצאת וזה... אבל היום אין לי את זה, אם היו לי חברים תמיד הייתי מתקשר, "חותר למגע", לצאת וזה...

כבר הגעתי למצב שאין לי חברים לא מבית הספר, ודרך הצבא גם אין חברים... אני פשוט חוזר הבייתה אחרי צבא ונשאר תקוע בבית מול המחשב...
אני לא רואה שום פואנטה בלצאת לבד לכל מני מקומות, בטח לא לכאלה שאני לא אוהב כמו מועדונים וכאלה, כי זה פשוט לא אני...
אני פשוט חסר חברים כרגע...
אני לא יודע מה לעשות, אין לי שום רעיון איפה אני יכול להכיר אנשים שהם בראש שלי, שיש לנו תחומי עניין משותפים...
עכשיו אתם בטח תגידו "פייסבוק" והכל, אבל תאמינו לי נסיתי, רוב האנשים בפייסבוק הם אנשים שלא אוהבים את הדברים שאני אוהב, אם זה בנות, מדובר בפרחות\פקאצות\ערסיות\בנות-משפחה, אם זה בנים מדובר באותו עיקרון...
והכי מתסכל 90% גרים רחוק מאוד, אי אפשר להיפגש עם מישהו אם אתה גר במרכז והוא גר באילת או ב"ש או חיפה או לא יודע מה...
אתם בטח תגידו "תשנה גישה, תתחיל לצאת למועדונים, פאבים, רק שם מכירים אנשים" - לא רוצה, זה שטחי, אני לא אוהב את המקומות האלה ואני לא רוקד... למה כולם אוהבים לצאת למועדונים ופאבים ולהשתכר?!? זה כל כך שטחי!!

אני מדוכא לגמרי, אני כולי מתוסכל, אני כבר לא יודע מה לעשות.. פשוט אין לי חברים...
לצאת להסתובב לבד? אני לא בן אדם שהולך ברחוב ומתחיל לדבר עם אנשים שאני לא מכיר...
מה אני יכול לעשות? איפה אני יכול להכיר אנשים??

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אני מכירה את ההרגשה הזאת. אמנם השירות שלי הוא פחות עם אנשים ויותר עם כלבים, אבל גם לי יש קושי למצא חברים אמיתיים.
לא בגלל שאני עם ביטחון עצמי נמוך וגם לא בגלל מראה (שלי או שלהם) אלא פשוט בגלל שזה קשה להכיר אנשים באותו ראש כמוני. נכון, יש את האנשים שאני מיודדת איתם שנקראים "חברים", אבל הם לא יהיו שם בשבילי כשאני באמת אצטרך אותם ואני לא מצפה מהם להיות שם. הם יותר אנשים של מסיבות ובפאבים, ואני ממש לא סובלת את הדברים האלה. אבל אני כן מצאתי לעצמי את הגרעין המצומצם של האנשים שלהם אני יכולה לקרא "חברים" ולהתכוון לזה.
איך?
חוץ מאלה שנשארו איתי בתיכון מצאתי דרך להתחבר עם חבר'ה עם תחומי עניין משותפים. לא דרך הפייסבוק אלא דרך עשיה. אם זה בהתנדבות או בללכת לקורס מסויים בתחום שאכפת לי ממנו ומעניין אותי.
אני חושבת שהגישה היחידה שכן פרקטית לשינוי היא גישת המרחק. כן מי שגר בחיפה רחוק ממך. אבל ברכבת אתה מגיע אליו בפחות משעה. זו אכן טרחה, אבל לדעתי זה שווה את זה אם אתה מגיע בסופו של דבר לאנשים שחשובים לך.

המקומות הכי טובים למצוא חברים היא במסגרות משותפות. בית ספר וצבא זה מקום אחד מהם, אבל זה יכול להיות גם בפעילויות או בחוגים (בגיל שלך זה גם יכול להיות קורסים) שבהם יש פעילות משותפת שקרובה לתחום ההתעניינות שלך. כך תוכל למצוא חברים שגם מתעניינים באותם נושאים שאתה מתעניין ולרוב תרגיש שהם גם אנשים יותר איכותיים מהצד שלך.

המקום הקלאסי לחברים זה באקדמיה בתואר הראשון ואני בטוח שברגע שתסיים את הצבא (בתוך בן 20 אני משער שזה לא כל כך רחוק), תכנס למסגרת שבה באמת יהיה מגוון של אנשים שתוכל להכיר ולבלות ברמה שתתאים לך.

הכי חשוב - תאמין בעצמך שאתה יכול. כנס לזה לא כפרויקט, אלא כהתנסות וזה יהיה הרבה יותר קל.

-----------------------------
S e g m a n y

יש לך עוד זמן בצבא ויהיה לך גם כשתלך ללמוד (אם תגור במעונות) המון הזדמנויות למצוא אנשים בראש שלך, צריך להיות עם ראש פתוח ולא לשפוט אחרים על דברים קטנים, לכולם יש דברים מעצבנים או שהם לא בדיוק בכיוון מחשבה שלך, כן צריך לנסות וכן צריך להבליג המון.

ללכת לבנאדם ולחשוב שהוא שטחי כי הוא אוהב ללכת למועדונים זה לא חכם, אלה הדברים שישאירו אותך תמיד לבד. אל תשתה, תזמין שתיה אחרת ופשוט תריץ צחוקים עם האחרים.

אתה לא יודע כמה שתה מפסיד בגלל הסגירות הזאת, שנה גישה.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

זה שאנשים אוהבים ללכת למועדונים או פאבים זה גם לא אומר שאלה המקומות היחידים שהם אוהבים לבלות עם חברים בהם.

אני יכולה להגיד לך שהזדהתי עם הבעיה הזאת לפני כמה שנים, הרבה מהאנשים שבאמת אהבתי גרו רחוק, וכל מי שגר קרוב לא היה בראש שלי. ומהר מאוד הבנתי שהסיבה היחידה שהחברים הכי טובים שלי הם במקרה אנשים שגרים רחוק, זה כי אני בחורה שאוהבת את החברים שלה במינונים קטנים. כשבא לי סתם לצאת מהבית אני אתקשר למישהו שגר קרוב, שגם אם הוא לא החבר הכי טוב שלי, אני עדין יכולה לבלות איתו איזה ערב בכיף, וכשאני צריכה איזו שיחת נפש או שמישהו יהיה שם בשבילי אני נוסעת או מדברת עם החברים הרחוקים.
אנשים הם בדיוק אותו דבר בתכלס בכל מקום, הדבר היחיד שמשנה זה אתה.

Ze blog | KozlikArt

(לפחות לפי מה שתיארת)
ההבדל בינינו הוא שאני מכיר בזה שככה אני ומקבל את זה, זה פשוט אני ואני לא ישתנה.

אני עובד כשכיר לבד (אבטחה), עצמאי לבד (אני הבוס של עצמי) ולימודים לבד (א. פתוחה).
כמובן שיש אינטראקציה עם אנשים, אבל לא ברמה חברית משהו...

יש אדם אחד מהצבא ועוד שניים מעבודה קודמת שאני מחשיב כחברים באמת והם גם היחידים בעצם, ככה אני יודע שהם באמת. אין לי חברים "לייט"
וגם הם, עסוקים בעניינים שלהם, שומרים על קשר מדי פעם ואני משתדל לעשות אותו הדבר.

בשנים האחרונות גם גיליתי כמה שהמשפחה הקרובה שלי (אמא, אבא, אחיות) יכולים להיות גם חברים מאוד טובים שלי.

אותי אישית לא מעניין מה מספר החברים ה"מקובל" בחברה, החברה יכולה לקפוץ לי.
מי שבאמת רוצה להיות חבר שלי, יודע את מס' הטלפון שלי.

המינוס היחידי בהתנהלות מסוג זו, הוא שהרבה יותר קשה להכיר בחורות...
אבל אני לא דואג... בסוף תבוא מישהי, ואם לא... אז לא, זה הגורל שלי.

לא יודע עד כמה התגובה שלי עוזרת לך, אבל לפחות תדע שאתה לא היחיד.

הלוואי והיית אחד ויחיד בבעייתך אבל אני חושבת שכמוך (וכן גם כמוני) יש עוד רבים.
לדעתי נשאר רק לקוות לטוב, ושנזכה לעתים להכיר אנשים דומים ולהתחבר.
זה לא בא ממקום דכאוני, אלא ממקום מקבל.

כשקראתי תאשכול שלך זה כאלו קראתי את המחשבות שלי מלפני 4 שנים.
אני מכירה את הנושא כל כך מקרוב כי גם אני הייתי מהאלו שיושבות בבית ולא יוצאות ולא שאני לא חברותית פשוט לא הרגשתי שייכת אף פעם.הפתרון הראשון שאני יכולה לומר לך זה קודם כל -לשחרר,תזרום.
אל תשפוט אנשים רק ממראה\משפט אחד.תן להם הזדמנות,תפתח יותר.
תפגין חיבה...אל תהיה קר.
דבר שני-את החברים הכיי טובים שלי הכרתי במסגרות של לימודים ועבודה במיוחד בגיל שלנו שעובדים בעבודות כמו שרות לקוחות\מכירות שם אתה יכול להכיר אנשים ויש לך גם מגוון
ובקשר לחברה..תרשה לי להפתיע אותך-אני כבר בת 23 ועדין אף פעם לא היה לי חבר...ואני ממש לא מכוערת להפך כולם בשוק שאני עדיין לבד...
זה דבר שאין לנו שליטה על זה כשזה יגיע זה יגיע אני טוחה שאתה לא רוצה לצאת עם כל אחד.בכל מה שקשור לבני זוג צריך להיות זהירים יש המון זבל בחוץ.

שיהיה בהצלחה!