בספרו, "על שתי גדות סואץ", מתאר אברהם אדן סיפור לא נעים של סרוב אוגדת שרון, אוגדה 143, להקציב אחת מגדודיה (גדוד "עמי" - שחנה, לדבריו, ללא מעש ליד מתחם תעוז "הברגה") לת"פ לחטיבת "גבי" באוגדתו, אוגדה 162. כל זאת בניגוד להוראה מפורשת של הפיקוד.

כל זה אירע בבוקרו של ה- 8.10 בוקר תחילת מתקפת הנגד בדרום שכשלה, וכל זאת עם תחילת מסעה המיותר של אוגדת שרון לגזרה הדרומית ובחזרה לצפון.

באיזה גדוד "עמי" וחטיבה מדובר ?
מה היה רקע הבקשה לעזרה של ברן (הוא לא מפרט) ?
ומה היה רקע הסרוב ?

גדוד 599- חטיבה 421.
המג"ד עמי מורג.

.

תודה - ומה בקשר לרקע הבקשה [כנראה שקשור למצבו של המח"ט גבי עמיר באותו בוקר - אבל אדן לא מפרט], והרקע לסרוב של שרון ?

אחרי חפירה נוספת בנושא, הצלחתי להגיע לסרטון (באתר חט' 421) שבו מספר מג"ד 599 , עמי מורג, במילותיו על השתלשלות הארועים באותו בוקר של ה- 8.10, מה קרה לחט' "גבי" (חטיבת ביה"ס לשריון), מדוע חט' "גבי" היתה זקוקה לעזרה, מדוע האוגדה (143) סרבה, ועל מסעה המיותר של אוגדה 143 לדרום ובחזרה.

כל זאת החל מדקה 16 בסרטון (שכמובן מומלץ לצפות בכולו):
http://www.421.co.il/?CategoryID=254&ArticleID=447

גם ב "זמן אמת", ספרם הותיק של רונן ברגמן וגיל מלצר על מלחמת יוה"כ מסופר על המקרה הזה וסיבותיו (כך לפחות על פי פרשנותם, הצבועה בקווים אנטי-שרוניים מובהקים לאורך הספר כולו). אגב זה לא היה המקרה היחיד בתולדות מלחמות ישראל בו מפקד אחד סרב לבוא לעזרת חברו. למשל בעת מלחמת לבנון הראשונה סרבו מפקדי אגדים להתפנות ממשימותיהם המקוריות לטובת חילוץ גדוד 362 מתסבוכת סולטן יעקוב ורק בהתערבות אישית של מפקד הסיוע הגייסי קתמ"ר דאז אריה מזרחי הדבר התאפשר.

בסרוב זה ניכרים גם ניצניי העימות בין מפקדיי האוגדות (162 ו 143), ובין מפקד פד"ם [גונן] ל-143. בעוד שהאחד (143) טען שהסרוב נבע מהפקודה לזוז דרומה [לעבר חזית מתפתחת במיתלה - דבר שבדיעבד לא אירע], טען האחר (162) שלסרוב לא היו רגליים שכן הוא קרה עוד לפני הפקודה ל-143 לזוז דרומה.

בקיצור - נראה שגם אירוע זה התחיל ונגמר במלחמות הגנרלים הידועות של אז.

אני זוכר את הסיפור במעומעם מזמן המלחמה. אין לי מספיק כלים ונתונים על מנת להביע עמדה לגבי אירוע זה. מנגד, היו מקרים בהם הועברו גדודים בין האוגדות. כבר כתבתי באתר הזה על גדוד 198 שהועבר מאוגדה 162 לאוגדה 143, לאחר שגדודי חטיבה 14 המותשים נאלצו לרדת להתארגנות.
אוגדת שרון העבירה אף היא 2 גדודים מחטיבה 600 ת,פ. אוגדה 143 לצורך קרב האש נגד הכנף הדרומית של ארמיה 2 (קרב ציר טרטור). כן הועבר גדוד ארטילריה בינוני מאוגדה 143 לאוגדה 162, החל מה-17/10 ועד תום המלחמה. היה אף סיוע הדדי של גדודי הארטילריה מאוגדה אחת לחברתה. גם בסוגית גרירת האסדות היה שת"ף בין שתי האוגדות, כאשר 2 סגני מפקדי האוגדות דאגו לגרירתן ולהורדתן אל תוך התעלה (הגם שבספרו של סקל יש כמה סימני שאלה לגבי הממשק בין השניים)

.

ב 2001 פורסם בחו"ל WARRIOR ספרו האוטוביוגרפי של אריאל שרון, שמשום מה לא תורגם לעברית עד עצם היום הזה (עם כי נראה שגלעד שרון גזר חלקים ממנו לטובת ספרו החדש). שני הפרקים העוסקים ביוה"כ נכתבו על ידו עוד באמצע שנות ה-90 (אחרי חשיפת דו"ח ועדת אגרנט וגניזת מחקרו של אלחנן אורן) ושוכתבו ותומצתו לטור ששרון פרסם ב 1999 ביום השנה ה 26 למלחמת יוה"כ אם אני זוכר נכון. הפרסום הצית מחדש את משקעי העבר וחידש את העיסוק הציבורי במלחמה עד לשיא ב 2003, עת התפרסמו ב 2 העיתונים תמלילי הקלטות רשתות הקשר וגל שלם של ספרים שעסק בנושא (אחי גיבורי המלחמה, זמן אמת ועוד), כאשר שרון כבר רוה"מ אחרי 2 מערכות בחירות מוצלחות.

שרון מתייחס בתמציתיות לנושא הפקודה הנ"ל וטוען שועדת אגרנט בחנה את הנושא וניקתה אותו מכל אשם גם בהקשר זה וגם בהקשר סירוב הפקודה לתקוף את מיסורי (פעם נוספת אחרי כשלון ה 21 לאוקטובר). בהקשר הרחב יותר של תקרית זו הוא:

א. מדבר בזלזול על כך שאוגדה 162 חלפה ממזרח לחפ"ק שלו (שישב על "הברגה" באותו הזמן) ורק אז פנתה מערבה למרחב הפירדאן. כזכור שרון העלה את העניין גם בסיכום המלחמה שנערך ברפידים בתחילת 1974 (אז היה כבר ח"כ טרי מטעם שלום ציון) ובתגובה גלעד אבירם (ק. אג"ם 162 במלחמה) נזעק והעיר לו (בנוכחות כל אלופי צה"ל) שמכך ניתן להבין שלא היה במקום שטען שהיה (ועל כן היה יכול להושיט עזרה להתקפה הכושלת) ושהדבר יתברר במשפט צבאי על סירובי הפקודה השונים שלו במלחמה. בתמורה שרון שטף אותו על חוצפתו, כאשר אף אחד ממפקדיו באוגדה 162 אינו מושיט לו עזרה. המשפט הנ"ל לא יצא אל הפועל מאחר ובזמן ההוא גורודיש כבר נדחק לתפקיד צדדי ובעיקר עסק באיסוף והכנת חומרים לועדת אגרנט. אחרי הדחת גורודיש והתפטרות אלעזר איש כבר לא עסק בכך. הימור שלי - אם ממשלת מאיר לא הייתה מתפטרת כולה מקץ שבועיים, היה סיכוי שדיין היה ממנה את שרון לרמטכ"ל, עם סגן בדמות יצחק חופי או מוטה גור, שבעת ההיא כלל לא חלם שיגיע לרמטכ"לות.

ב. טוען שכאשר קיבל מאוחר יותר באותו הבוקר פקודה מגורודיש לצאת דרומה לסואץ ולתפוס שם גשר מצרי ולצלוח עליו, ניסה להניאו מכך וביקש ממנו (לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה במלחמה) להגיע בעצמו לחזית ולראות את כיצד אוגדה 162 נכשלת במתקפת הנגד. לטענתו גורודיש איים להדיחו בו במקום ועל כן למעשה נכפה עליו לצאת למסע הסרק. גרסא זו של שרון שונה מהותית ממה שנכתב במקומות אחרים על כך ששרון בכלל שש לרוץ לסואץ על מנת לזכות בתהילת צליחת התעלה המוקדמת.

הספר רבוי טענות כלפי גורודיש, בר-לב ואלעזר על כך שפיקדו מרחוק ולא הכירו את המצב בחזית לאשורו, הן במתקפת ה 8 לאוקטובר, הן ב ב 15-16 לאוקטובר ושוב ב 21-22 לאוקטובר והן בגלל העוינות האישית שהפגינו כלפיו - בר לב ואלעזר מטעמים פוליטיים כביכול, גורודיש שחשש שקודמו המוצלח בתפקיד מגמד ועוקף אותו. לדיין לעומת זאת הוא חולק שבחים, בעיקר על ביקוריו הרבים בחזית, כולל חציית התעלה ההזויה לאפריקה בעוד ראש הגשר עדיין ניצב על קרעי תרנגולת. גם בכך מדגיש שרון (לשיטתו) את חדלונם של גורודיש, בר-לב ואלעזר. ברן לעומת זוכה אצלו ליחס קורקטי ותו לא, אחרים (כמו מנדלר, ששון, מגן וכו') בקושי זוכים לאזכור פה ושם.

מלחמות הגנרלים של יום הכיפורים, יהירות המפקדים, חוסר הבנה וחוסר התמצאות של מפקדים, לצלוח בכל מחיר, "חשוב לי שתתפסו גשר ותעבירו 3 טנקים לגדה המערבית", "חייבים להביא את הרתום למים" (דרך ציר טרטור). "מתקפת נגד".
לעיתים נראה לי שחיינו בתוך הזיה אחת מתמשכת, שבה המפקדים חיו במציאות אחת והמלחמה התנהלה ע"י דרגי המח"ט ומטה במציאות אחרת.
האם מישהו מאמין שהמציאות שצויירה ע"י אורי דן ושות, או קשרית יחפה בחמ"ל הדחוס בי-מנים מפוחדים בדבלה, היא המציאות של המלחמה?
האם באמת גדוד אחד, שלמזלו לא הסתער על מתחם חמוטל- מכשיר, הוא אשר השפיע על תוצאות המלחמה?
תחשבו על אוגדה שלמה, שנטשה קו הגנה, בלי שאיש ידאג לאבטח אותו, ומבלי שהיה זה אכפת למישהו, ורצה דרומה , ללא מטרה ברורה, על מנת לתפוס גשר שלא ידוע אם היה קיים, שאיש לא ידע אם יפורק ע"י האוייב, ברגע שכח שלנו יתקרב אליו, ואשר איש לא ידע , לא בדק, ולא היה אכפת לו, האם יוכל לשאת בכלל טנקים צהליים, ואודרוב- לצלוח.
כל זאת, שעה שבגזרה לא כלל אמצעי צליחה צהליים.....
האם מישהו בפיקוד דרום, ואני לא מתכוון רק לאלוף, אלא גם לאחרון הקמב"צים, חשב על השלכות הרוחב והעומק של אותה פקודה הזויה. מישהו בכלל חשב מה יעשו המצרים בגזרה שנזנחה מכוחות ישראליים?
דמם של חללי צהל שנפלו ב-9 ההתקפות על חמוטל (ראה: http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...%EC#post2415577 ) , וחללים רבים אחרים שנפלו בקרבות מיותרים, הינו תוצאה של אותו הפיקוד .
בספרו של סקל מופיעים ניתוחים של אותם כשלים. לטעמי, סקל עשה חסד עם מפקדיו עטורי הילת ששת הימים, אשר חטאו בחטא הגאוה והיהירות ובשקלם שיקולים בלתי ענייניים, במקום לנהל את המלחמה בצורה שקולה ועניינית.

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי b.a האם מישהו מאמין שהמציאות שצויירה ע"י אורי דן ושות, או קשרית יחפה בחמ"ל הדחוס בי-מנים מפוחדים בדבלה, היא המציאות של המלחמה?

אהבתי ! - פרט לתיקון מתבקש קטן - "חמ"ל הדחוס בי-מנים" -> "חמ"ל הדחוס ב יס-מנים"

ציטוט:

במקור נכתב על ידי b.a תחשבו על אוגדה שלמה, שנטשה קו הגנה, בלי שאיש ידאג לאבטח אותו, ומבלי שהיה זה אכפת למישהו, ורצה דרומה , ללא מטרה ברורה, על מנת לתפוס גשר שלא ידוע אם היה קיים, שאיש לא ידע אם יפורק ע"י האוייב, ברגע שכח שלנו יתקרב אליו, ואשר איש לא ידע , לא בדק, ולא היה אכפת לו, האם יוכל לשאת בכלל טנקים צהליים, ואודרוב- לצלוח.

תוספת קטנה - מסעו המיותר הנ"ל של שרון [143] לדרום וחזרה היה בפקודת פד"ם, ופחות כיוזמתה של אוגדתו.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי b.a לטעמי, סקל עשה חסד עם מפקדיו עטורי הילת ששת הימים, אשר חטאו בחטא הגאוה והיהירות ובשקלם שיקולים בלתי ענייניים, במקום לנהל את המלחמה בצורה שקולה ועניינית.

ספרו של סקל ("הסדיר יבלום ?") הוא, לדעתי, עבודה אקדמית טהורה, ללא שמץ רגשות, או פניות אישיות. הוא אחד הספרים האנליטיים ביותר שיצאו על מלחמת יוה"כ, כמעט כל הציטוטים, הקביעות, והמסקנות ממוסמכים, וספק אם ניתן למצוא בו "אג'נדה" או התייחסויות אישיות.

המסע דרומה- ברור שהיה חלק מההזיה של פד"ם. אבל גם מפאו"ג צריך לקחת נשימה עמוקה, לחשוב ,לתכנן ולא לרוץ לעבר הגשר שמעבר לקשת בענן. כל מ"מ, בוגר בה"ד 1 יודע שלכל פקודה יש מספר סעיפים אלמנטריים, כגון: מטרה, אוייב, כוחות ומשימות וכו'.

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי strong1 שרון מתייחס בתמציתיות לנושא הפקודה הנ"ל וטוען שועדת אגרנט בחנה את הנושא וניקתה אותו מכל אשם גם בהקשר זה וגם בהקשר סירוב הפקודה לתקוף את מיסורי (פעם נוספת אחרי כשלון ה 21 לאוקטובר). בהקשר הרחב יותר של תקרית זו הוא: א. מדבר בזלזול על כך שאוגדה 162 חלפה ממזרח לחפ"ק שלו (שישב על "הברגה" באותו הזמן) ורק אז פנתה מערבה למרחב הפירדאן.

כיצד זה ייתכן ? ב- 8.10 כל אוגדה 162 חלפה מזרחית להברגה ??? עיין במפה - הרי "הברגה" ממוקמת דרומית/מזרחית למרחב פירדאן !
ברן, בספרו "שתי גדות הסואץ" נותן לדעתי תיאור מדוייק לנושא - בעוד שחטיבות "נתקה" ו"גבי" אכן תקפו את מיתחם פירדאן (מדובר ב- 8.10), נתקה מצפון לדרום [מציר 'מאדים'] קרוב מאד לתעלה, וגבי ממזרח למערב [בעיקר סביב ציר 'ספונטני'] - ושתיהן ממש צפונית[נתקה] וצפון-מזרחית[גבי] להברגה, חטיבת "אריה" [קרן], חטיבת עתודה אוגדתית, בכלל תקפה את מתחמיי חמוטל (דרומית להברגה) ממזרח למערב סביב ציר 'טליסמן'.

כלומר - לא כל אוגדה 162, אלא רק חטיבה אחת שלה [ומדוללת עד מאד], חטיבת "גבי", חלפה לכאורה מזרחית להברגה.

http://www.gvura.org/a343729-%D7%A2...95-%D7%9E%D7%AA

"ב–8 בחודש הייתה כוונה לבצע התקפה פיקודית, כאשר אוגדה 143 של שרון, אליה השתייכנו, נפרסה לאורך רכס הגבעות שפונה מערבה, ואוגדה 162 של ברן (האלוף במיל' אברהם אדן) אמורה הייתה לנוע מצפון לדרום ולנקות את כל מישור התעלה. בפועל, במקום שאוגדה 162 תבוא מהאגף הם באו חזיתית. ולא רק זה, אלא שברגע שהם ירדו למישור התעלה, הם התחילו להסתובב ולירות אחד על השני.

"המח"ט גבי עמיר התחיל לצעוק בקשר שטובחים אותם ושנבוא לעזור. כל הטנקים שלי התחילו לזוז, ולפתע המח"ט שלי עצר אותם. שאלתי: 'אתה לא רואה שטובחים אותם?' והוא אמר שכל האוגדה חייבת לרוץ למתלה, 70 קילומטר דרומה, כי הולכת להיות שם בעיה גדולה מאוד. במקביל, המח"ט השני צעק בקשר: 'הורגים אותי פה', אז הורדתי את הקסדה עם הקשר, ונתתי למח"ט שלי, שידברו ביניהם.

"אני הייתי הגדוד הצפוני ביותר של האוגדה, וכשקיבלתי פקודה, סובבתי את הטנקים ודהרתי דרומה לכיוון המתלה. בדרך פגשתי את אריק והייתי חם עליו מאוד. עצרתי את הטנק וקפצתי עליו: 'תגיד לי, מה זה הברדק הזה? למה לא נתת לי לעזור להם? לא ראית שהורגים אותם?' הוא אמר לי: 'עמי, אם אתה לא מגיע למתלה, יש לנו שואה'. הגעתי ראשון למתלה ונשמע רק רעש הגלים. לפתע נחת לידי מסוק עם סגן אלוף הפיקוד שאמר לי: 'עמי, זו הייתה טעות, אין פה כלום. תחזור לג'ידי'. האוגדה עוד לא קיבלה אפילו פקודה להסתובב, ואני כבר הייתי בדרכי צפונה.

"הגעתי לג'ידי, ועמד שם טנק בודד. דפקתי לו על השלדה, ויצא סמג"ד של אחד הגדודים הסדירים. שאלתי אותו מה קורה, והוא אמר לי: 'אין פה כלום. אנחנו מסתדרים', סגר את המדפים ונשאר שם. קיבלתי הוראה לחזור לגזרה המרכזית, לאזור שנקרא 'ציונה'.