25-10-2011, 00:17
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי fritz2 שמתחילה ב "הכנות לאפשרות של שבי, והפקת לקחים מה"ניסיון" של גלעד שליט"
שווה לקרוא את הכתבה הבאה בהקשר הזה פרק "לא בגדנו" מתוך הספר - "זמן אמת- המהדורה המעודכנת" של רונן ברגמן וגיל מלצר
מתוך אתר: פורטל נכי צה"ל. במיוחד מעניין הקטע הנ"ל:
"אחרי סיום הקרבות התעקש וייס לחזור לסיני. הוא נכנס לעימות עם מפקדיו והוכרח לחתום על טופס מיוחד. 'אני יודע', כך נכתב באותו טופס, 'שעל-פי אמנת ז'נבה אין כללי האמנה חלות על נפילה בשבי בפעם השנייה ולוקח על עצמי את מלוא הסיכון בכך'. הוא מונה לקצין המודיעין של חטיבה 401, בפיקודו של אהוד ברק. אחד המג"דים היה דני יתום. אחרי שנה החליטו ברק ויתום שוייס מתאים יותר לסוג שונה של פעילות והעבירו אותו הסבה לסיירת מטכ"ל. וייס שירת שם בתור קמ"ן במשך ארבע שנים, תחת מפקדי הסיירת יוני נתניהו, עמירם לוין ונחמיה תמרי. ב1979- הוא הועבר למוסד ושם שירת בשורה של תפקידים מודיעיניים-מבצעיים עד לתפקיד סגן ראש אגף מבצעי חשוב, תפקיד ממנו פרש ב2003. במסגרת התפקיד בסיירת מטכ"ל שותף וייס במחקר מקיף מאוד בצה"ל סביב נושא השבי. הוא סייע לצבא להגיע למסקנה כי כל ההתייחסות לנושא השבי היתה שגויה ומעוותת מעיקרה. 'המסקנה שלי מהחודשים הנוראיים האלה במצרים היתה שבחקירות, אין דבר כזה לא יודע, בכל רמה של שאלה חייבים לענות. לא יודע, פירושו עינויים. במקרים מסוימים אפילו חשוב לנדב אינפורמציה כדי להראות שיתוף פעולה. מסקנה שנייה היא, שאין דבר כזה לא להישבר בשבי. בסוף חייבים לדבר. ההוראה שלא למסור שום מידע, בשום רמה היא הוראה אדיוטית. אם אתה אומר שאתה לא רוצה לענות או לא יודע, זה אומר שאתה מסתיר אינפורמציה ואז אתה תשלם. הרי רוב הדברים הם בכלל לא סוד. אם אתה חייל בשריון, אתה יכול למסור מידע רב חוץ ממידע רגיש במיוחד. אבל עד שאתה מגיע לנושא הזה יש לך שעות רבות של חקירות, בנושאים בהם אתה לא גורם שום נזק לבטחון המדינה ומאידך יכול לספק את הצד השני.' בסיירת מטכ"ל סייע וייס לטפל בחלק הרגיש והקשה ביותר במסלול הלוחם, הלוא היא 'סדרת השבי', שבאה לדַמות תנאים קשים של שבי ועינויים אצל האויב. 'מפקדי היחידה אמרו לי 'אתה היחיד שעבר את זה,' אתה זה שהכי יש לו זכות להרביץ ולהיות החוקר הרע בסדרות השבי. אהבתי להתעסק בזה. זה עזר לי להתמודד עם הזכרונות הקשים שלי. זה שיחזר לי את מה שאני עברתי. היה לי חשוב להראות ללוחמים שאפשר לעמוד בזה. ששבי הוא לא קפיצת באנג'י שאנחנו היינו מזמנים לעצמנו. אף אחד לא רוצה ליפול בשבי אבל מרגע שנפלנו, מפתיע לגלות מה מסוגל האדם להוציא מעצמו במצבי קיצון. בסדרות השבי של היחידה הסברתי שלא יפחדו ממכות. מכות זה דבר חולף וזה לא נורא. החלק הפסיכולוגי הקשה הרבה יותר והנורא באמת הוא מה קורה כשאני מכה מישהו לידך ואתה עם עיניים קשורות. אין לכם מושג מה זה עושה. אתה כבר מת שיגיעו אליך ויכו אותך, רק שיעזבו אותו ושהוא יפסיק לצעוק. כשהחבר שלך צועק, אני מודיע לך שתעשה במכנסיים, וכשיכו אותך זה יהיה הרבה יותר קל. אנחנו הוכחנו את הכלל הזה בכל התרגילים של היחידה.'
מה דעתך על פרשת עמוס לוינברג, שנשבר בשבי וסיפר את כל מה שידע?
'אני ממש לא ממליץ לשפוט אנשים במצבים האלה. אני לא חושב שהאמירה של מפקדיו של לוינברג שהוא היה צריך להתאבד או שהיה צריך להעמיד אותו למשפט על בגידה היא רצינית. אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. כל אחד מגיב אחרת לגמרי למצבים הללו.'"
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|