יום\ערב טוב, גולשים יקרים,

אחרי תקופה של "מנוחה" עם האתגר החודשי, החלטתי להחזיר אותו לתחיה בתקווה שיהיו משתתפים

האתגר החודשי הזה יהיה בנושא התחלה, ברוח החג, ומעט אופטימיות. אני משאיר לכם את הדפים למלא בסיפור \ שיר שתחפצו בנושא.

במקרה של העלאה יותר מיצירה אחת לתחרות, על המפרסם לבחור אחת לפני סיום האתגר, אם לא יבחר, היצירה הראשונה שהועלתה תבחר בשבילו.

המנצח/ת במקום ראשון י\תקבל צל"ש בפורום למשך חודש שלם + באנר המיצג את היצירה המנצחת.
המנצח\ת במקום שני י\תקבל צל"ש לשבוע.

האתגר יסתיים בסוף החודש.
*לכול פניה בנוגע לאתגר הנוכחי, או רעיון לאתגר חדש בה"פ אלי או לMarin.

בהצלחה וכתיבה פורה .

שלכם,
Simen & Marin

אבלאתחשובמההמשמעות...
אתהלאיכוללעשותאתזהלעצמך...
תפסיקאתהיודעמהיקרהאתהתשתגעיאשפזואותך...

"די"! אני שואג, ובידיים רועדות מכעס אני לופת את צידי ראשי, נועץ את מבטי ברצפה, נמנע מהמבטים המופתעים באולם, בנגיעות הידיים העצבניות של האחים במכשרי הקשר, ומעל הכל- במבט הרחמים של נילי, עצב המטביע אותי בירוק בקבוק צלול.
אני מתנשם בחדות, הכעס נמוג לאיטו, הופך לעצב, ואז לייאוש.
אני מצמיד את ראשי לשולחן, חזק, מנסה לחנוק עם הכאב את הדמעות שמאיימות לעלות. ידי לוחצות עדיין את צידי אוזניי, מנסות למנוע ממני לאבד את מעט האחיזה שעוד נותרה לי.
האחיזה שנותרה לי בעולם, בה.
היא שולחת יד מנחמת, מלטפת את גבי, מקווה שמגעה ירגיע אותי, ישתיק את הקולות המענים.
ולשווא.


אני משעין את ראשי על הקיר האפור החשוף. עוצם עיניים. מניח לעייפות לשאת אותי אל מעל לעולם.
עולם ההבל והסבל, העולם בו ילדי ההזיה אוחזים בסלע המציאות באחיזת ברזל טורפנית, מפוררים אותו לאיטו.
ועם העייפות, עם הטשטוש המבורך, עם הנגיעה הקלושה שהיא ראשי על הקיר, הם חוזרים.
לאןהלכתחשבתיבשקרהמשהומהעוברעליך...
אניכברלאמבינהאותךאתהרוצהאותיכאןבכללאתהרוצהאותילידך ...
"כן, כן..." אני לוחש לרוחות בלאות, מזיז את ראשי מצד לצד בעדינות על הקיר המרוחק. קחו ממני את המציאות, הטביעו אותה בגאות של כזב, האפילו עליה במאות ליקויים, אבל אל תקחו ממני אותה.
אני מרגיש חלול. מרוקן.
אני מרים יד מרחוק, רואה את מנורת התא במעין ערפל בהיר ומסנוור.
המנהרה. והאור כל כך הקרוב...

"לא!"
אני מתנער, קם מהמיטה, נאבק בסחרור ובבחילה. מתנודד, אני מאבד לרגע את שיווי המשקל, נופל בכבדות על הקיר. הכאב הרגעי מסיר מעט מהערפל מעיני, משקיט במעט את הקולות המענים, המלחשים.
המרחשים. הבוערים באותה אש קטנה וצורבת, שאין להרגיעה.
אני מרים את עצמי מעט מהקיר ומניח לעצמי ליפול שוב. הכאב חוזר, ואיתו הבהירות.
אני מניח לקיר להכות שוב. ושוב.
כשהקולות הופכים להיות הד מרוחק, והחדר הקודר והצר מתייצב אל מול מבטי, אני מרים יד רועדת אל צד ראשי, ומגלה דם במקום בו נפגש עם הקיר.
עצב קל חולף אל מול עיני ומערפל לרגע את מבטי. כמה עצוב כי הנגיעות שלנו במציאות משולבות פעמים כה רבות בהקרבה, בכעס, בעצב ובכאב.
ידיים חזקות אוחזות בי, ומרימות אותי לאט מהקיר. לרגע אני מרים את מבטי בתקווה, מקווה לראות אותה, אולם המציאות שוב טופחת על פני במראה חלוק לבן ותג רשמי למראה.
אני מרגיש נגיעה קלה בזרועי ושומע קולות אזעקה.
אולם אני עייף, והקולות כה עמומים..

שובעשיתאתאזהלעצמך...
מתיתפסיקכברהאםיהיהלזהכברסוף...
קוםתעוררעודיבואיומךבסופושלדבראלתייאשבסוףאנחנונהיהא יתך...

שוב ושוב המילים מכות בתודעתי, מתנפצות כמו גלים על החוף.
אני מתמתח מעט, מנסה להזיז את גופי הנוקשה, אולם הוא אינו נוקשה מחמת התרדמה הכפויה.
אני כבול.
אני מגלה כי אני על מיטת ברזל, מוארת היטב, הניצבת אל מול חלון גדול ורחב.
ושם אני רואה אותה, מאירה כמו מגדלור, ואני יודע שלא אובד שוב לעולם.
אני מזהה רופאים רבים סביבה, חגים כמו עשים מסביב לאור. מדברים, מפצירים, מקווים לאותו זיק ירוק של חיים מעיניה הכבויות כמעט.
אני מסיר את מבטי ממנה באי רצון, סוקר את המיטה, מנסה להבין את הסיבה לעצבונה.
אני כבול, אולם זו תוצאה הגיונית.
אני מבודד, אולם כך חייתי במשך למעלה מעשר שנים.
וקור. קור קל, אבל צורב, בצידי ראשי.
אני מנסה להסב את ראשי כלפי מעלה, אולם חרף התפתלויותי אני מצליח לראות רק קווים שחורים ודקים הנמתחים מצדעותי ומתפתלים לאורך גופי.
חוטים.
אני מתנשם בכבדות.
חשמל.
האם מצב אומנם נואש עד כדי כך?

מהחשבתלעצמךשתוכללצאתכלכךבקלות...
האםחשבתאיפעםעלהסיבהשבגינהאתהכאן...
מיאתהמהאתהמהתפקידךבמאזןהקוסמישנקלעתלתוכו...

המילים המפצירות בי שוב שוב, דוחפות בי ביידים נחושות אל עבר האפלה, עונות על שאלתי מעצמן.

אני חוזר להביט בה, מפנה את ראשי ככל יכולתי, ורואה כי היא מזהה את מאמצי, מבינה שאני מבין.
רואה כי אני יודע, רואה כי אני מרגיש, מה עתיד לקרות לי. לנו.
אני מצליח להביט בה לבסוף, עמוד צלול של שקט, ירוק ותמיר, מסביב לעמודי סופה לבנים.
אני אוחז במבטה, ולאט לאט, ככל שהכבלים מאפשרים לי, מהנהן.
היא מרימה את ידיה, כבעווית, אל פיה, וכחול בהיר מקיף את האור הירוק, הזוויתי.
אני מהנהן שוב, בשלווה, והפעם היא מחזירה לי הנהון.
היא מורידה לאט את ידיה, מפנה את ראשה ממני, את מבטה המהמם, ומחליפה מילים עם הרופאים לידה. הם מתחילים לנוע בקדחנות, יוצאים ונכנסים, פועלים על פי מוצא פיה, יהיה אשר יהיה.
אני עוצם את עיני.

אלתעזובאותנואלתעזובאותנו...
"אני עוזב" אני לוחש...
אלתשאיראותנולבד...
"אתם לבד" בקול שקט...
תןלנואור...
"לא" אני מסיים בחיוך לאה, ומתמכר לקולות המזמזמים, החדשים, המקיפים אותי.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

כל בוקר הוא התחלה חדשה. כל בוקר טומן בחובו סכנה, מסתורין והנאה צרופה.
אותם רגעים ראשוניים של התעוררות קובעים את הלך רוחנו וכיצד נגיב בהמשך היום בסיטואציות מסויימות.
פעמים נקום בחטף, פעמים נסיט את שרעפי השינה שידמו לנו כקורים דביקים ודקיקים.

אין דבר משמח כמו בוקר חדש.
השמש צוחקת ומלטפת את פניך, הרוח מתלתלת את שערה של זו ההולכת ממולך, ריח הבושם שלה מדגדג את אפך.
זה נראה לי אפילו על - טבעי במובן מסויים, איך האנרגיה מתפרצת בחדווה כזו, בעצמה כזו - רק כי הגיע הבוקר.

אז למה אנחנו כל היום עסוקים בלחלום?
למה השינה כ"כ מענגת?

אהבתי מאוד, עם מעט עריכה של פיסוק וכמה שורות זה יכול להיות introduction מופלא לסרט דרמטי .

ההתחלה שלכם הייתה אז בקולג' ב83
מייקל מלמל בשירים ותפסתם טרמפ על כך בשם האלבום הראשון שלכם
אבל ההתחלה המשותפת שלנו הייתה ב91 כשאיבדתם את דתכם והפכתם לשיר הכי מושמע בארץ באותה השנה (וגם בבר מצווה שלי)
מאז הרומן שלנו המשיך עם אלבומי מופת נוספים ואלבומים פחות טובים.
התבגרנו, מייקל יצא מהארון,ביל עזב אבל את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק למרות הפסימיות שסופכם הגיע.
ומאז עבר עוד עשור של פעילות ושלל אלבומים עד שהגיעה הבשורה בזמן הכי לא צפוי בספטמבר 2011 שהגיע הסוף
אמרים שסוף זה תמיד התחלה
אינני יודע מי מכם ימשיך לדרך עצמאית
אבל לכולכם אגיד תודה על 4 עשורים של מוזיקה נפלאה
שליוותה אותי ברגעים רבים בחיי
ומי יודע? אולי בסופו של דבר תגשימו לי את החלום שלא הספקתי להגשים כנער
ועוד ניפגש בפארק הירקון בסיבוב איחוד חד פעמי ומרגש