|
07-09-2011, 19:20
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
שמע, אני לא נכנס לדיון הילכתי בנושא. אני לא בקי דיו ולא כך אני מתנהל. מצד שני אני שוב מציע להתמקד ברעיון השירות המשותף בצבא שאמור, וראוי שיהיה כור היתוך, המפגיש בין ציבורים ותרבויות ושבו כולם, עושים פשרות, עם עקרונותיהם עם אמונתם, עם מה שנוח ועם מה שלא. פקודות הן לא לבחירה. לא נרש מהם לחל שבת למשל, אלא להיות נוכחים בטקס שבו נכחו ונותרו גם שומרי מסורת אחרים. חבל להתבדל ולבחור דווקא בברירה היוצרת חיכוך שונות וניכור. שוב, אני לא רוצה לדון בנושא שאיני מבין וברי לי שהעניין הוא בנפשם של אלו שבחרו לצאת ולא עשו זאת מתוך זלזול. אבל בעיני הדת, אדיקות שמירת המסורת וסיבות נוספות מן המניין הנ"ל אינן יכולות להיות סיבה לבחירה באילו משימות או אירועים יש לקחת חלק ובאילו לא. בראיון שנערך עם אייל אייזנברג בעת שסיים לפקד על חטיבת גבעתי נכתב:
"גם בטיפול בסוגיית הסרבנים, שעלתה לכותרות לפני ביצוע ההתנתקות מעזה, פעל אייזנברג בשונה ממקבילו בחטיבת גולני, אל"ם ארז צוקרמן. בגבעתי אין אמנם אותו מספר של חיילים חובשי כיפות כמו בגולני, אך המגמה דומה- חובשי הכיפות תופסים את עמדות המפתח. בעוד אל"ם צוקרמן החליט לנקוט בגישה המקלה, לפיה היכן שניתן להקל ולפטור את חובשי הכיפות מהמשימה הרגישה כדאי לעשות זאת, אימץ אל"ם אייזנברג פרשנות אחרת לאמירה של הרמטכ"ל חלוץ, לפיה יש להשתמש ב'חוכמת מפקד' כדי לפתור את בעיית הסרבנות- ומבחינתו לא היו הנחות. כל החיילים שתחת פיקודו, ללא יוצא מן הכלל, נדרשו לבצע את כל המשימות- כולל מחלקות בני- הישיבות (בני"שים), שאחת מהן כמעט התפרקה במחסום כיסופים כששישה מחייליה סירבו פקודה. 'אני לא מוכן להיכנס למערכת שיקולים, איזו מחלקה מבצעת את המשימה. צבא לא יכול לעשות שיקולים ברמת המסגרת אם זה מתאים לה או לא מתאים לה ,' הוא אומר. 'כל מי שחושב אחרת, שמספר הסרבנים הוא חזות הכל, ובזה תלוי חוסן הצבא- דעותינו כנראה חלוקות. אין משימה שהוצבה בפני החטיבה שלא עמדנו בה במלואה. זה חוסנו של הצבא. אני חשבתי אז ואני וחושב עד עכשיו שצריך ונכון היה לעמת את אותם חיילים עם הסיטואציה, אסור היה לוותר, כי אסור היה לגרום להם לטעות. כמו אבא שמרחיק את היד מהאש כשהם מכניסים אותה בטעות. אני חושב שמבחינת אותם חיילים הם היו צריכים להיות באותה סיטואציה ולא בשירות באיזה בסיס. קשה לי לראות איך אותה קבוצה היתה יכולה להשתלב בחברה בהמשך, אם היא לא היתה נוטלת חלק בתהליך הזה. אני לא מצפה שיכירו תודה, אבל שיבינו שההחלטה שלי היתה נכונה. גם חיילים שהיה להם קשה יכולים היום להסתכל לחברים שלהם בעיניים, להיות חלק מהמסגרת, ואם הייתי מאפשר להם להתחמק הם היו מוקצים ומסמנים את עצמם באות קין. ברגעי משבר לא תמיד רואים את כל התמונה. אסור לשפוט אותם, אבל גם אסור לתת להם לטעות. אם בסוף היינו מאפשרים להם לעשות את מה שאהם רוצים ולא להיות נוכחים באירוע הזה, בסוף היו תהיות גדולות עד כמה אפשר לסמוך עליהם בהמשך. הם הוכיחו בגרות. "
גם הכתבה הבאה מראה שבעצם אין מקום לבחור:
מאסר בפועל לקצין שסירב להשתתף בפינוי מאחז\ מאת פליקס פריש
פורסם: 28.06.03, 14:02
"מפקד מחלקה בחטיבת הצנחנים, תושב התנחלות ברצועת עזה, ביקש שלא לקחת חלק בפינוי המאחז 'עדי-עד'. מפקדיו נעתרו לבקשה, אך הוא סירב גם לפקודה להוביל מים לכוחות המפנים. מפקד אוגדת הצנחנים גזר עליו עשרים ושמונה ימי מאסר והמליץ לשחררו מצה"ל
קצין צנחנים, שסירב לקחת חלק בפינוי מאחז לא- חוקי, נשפט אתמול (יום ו') למחבוש. מפקד אוגדת הצנחנים, תת-אלוף טל רוסו , שפט את הקצין לעשרים ושמונה ימי מאסר בפועל, והמליץ כי בתום ריצוי העונש תיבחן הפסקת העסקתו בשירות צבא קבע, והוא ישוחרר מצה"ל. הקצין הסרבן, בדרגת סגן, שימש כמפקד מחלקה בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, הפועל צפונית לרמאללה. הפלוגה הצעירה בה הוא משרת לא היתה אמורה להשתתף בפינוי המאחז 'עדי- עד', אך ביום חמישי בבוקר הוחלט לתגבר את הכוחות המפנים. הפלוגה התבקשה לבצע משימות של חסימת צירים במרחק גדול סביב המאחז, כדי למנוע ממתנחלים ותומכים להגיע למקום. לדברי גורמים בפיקוד מרכז, הקצין, שמתגורר בעצמו בהתנחלות ברצועת עזה, ושאחיו מתגוררים בהתנחלויות בגדה, ניצל את זכותו וביקש שלא להשתתף במשימות הפינוי. צה"ל נוהג להתחשב בחיילים וקצינים שהם בעצמם מתנחלים, או שבני משפחותיהם מתגוררים מעבר לקו הירוק. מפקד הפלוגה החליט להשאיר את הקצין בפעילות הביטחון השוטף באזור, והורה לו לתדרך צוותי סיור לקראת פעילותם בגזרה. אלא שאחת המשימות, שלקראתה נדרש הקצין לתדרך את חייליו, הייתה הובלת מיכלי מים שהוכנו במוצב הפלוגתי לחיילים המפנים את המאחז. הקצין טען כי גם משימה זו היא תמיכה בפעולות הפינוי, וסירב לתדרך את חיילי הסיור. מפקד הפלוגה סיפר כי בשלב מסויים הובהרה לקצין המשמעות של מעשיו, והוא הבין אותה היטב. מפקד אוגדת הצנחנים, תת- אלוף רוסו, התפרסם לאחרונה כמי ששפט כמה מסרבני השטחים במילואים, בהם סגן (מיל') דוד זונשיין, שאף עתר לבג"ץ נגד החלטותיו של רוסו. בפיקוד מרכז אמרו בחיוך כי "יש מידה של צדק פואטי בכך שאותו קצין שיפוט מטיל עונשים זהים על סרבנים מכל הצדדים. אנחנו מוכנים להתחשב בקשיים של כל אחד, וגם עושים דין אחד לכל מי שמסרב'. במהלך פינוי המאחזים בחודשים האחרונים מוכר מקרה אחד נוסף של סרבנות: שלושה מפקדי כיתות מבסיס האימון של חטיבת הנח"ל סירבו להשתתף בהכנת חייליהם לפינוי 'חוות גלעד', ולא הגיעו לשיחות ההכנה מתוך כוונה לסרב גם בהמשך. השלושה הודחו מתפקידי פיקוד, ושניים מהם אף נידונו לעונשי מאסר. בפינוי 'גבעת יצהר', לפני כשבוע, שוחררו שני חיילים מגדוד 'חרוב' לבקשתם ממשימות הפינוי עצמן, ושובצו במשימות שמירה בסמיכות למקום."
אני לא מבדיל במשימות ובאירועים. ולדעתי יותר חשוב להתרכז ביחד שהצבא מאפשר בהכרת וכיבוד השונה. הפעם, לדידי שומרי המסורת לא היו צריכים להקפיד בכבודם אלה לכבד את המעמד.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|