 |
03-07-2011, 20:06
|
|
|
|
חבר מתאריך: 22.10.06
הודעות: 2,589
|
|
סיימתי את שירותי- סיכום קצר ותודה לפורום מו"ס
לאחר שלוש שנות שירות פורה ומאתגר, רציתי רק לסכם את שירותי ולהודות לפורום מו"ס על כל העזרה שהעניק לי מתחילת דרכי בעולם הצבאי בצו הראשון ועד היום כשאני מסיים. זאת הייתה דרך לא פשוטה ולעיתים קרובות מאוד מתסכלת. למרות זאת, מהרגע הראשון ידעתי שאת השירות שלי אני רוצה להעביר בצורה הכי טובה ותורמת שאני יכול ורוצה.
לקח לי כמעט שנתיים של בדיקות רפואיות חוזרות, חוו"דים של רופאים מומחים שונים, ערעורים ואינספור שיחות טלפון לכל העולם ואשתו ובסוף, ממש בדקה ה90 הצלחתי להעלות את הפרופיל הרפואי מ64 ל82. וככה ביום בהיר אחד בסוף חודש יולי 2008 מצאתי את עצמי מתחיל טירונות בבסיס האימון החטיבתי של חטיבת גולני. מאז אותו יום ועד היום אני מרגיש כאילו עברו עשורים. כל כך הרבה חוויות וכל כך הרבה קשיים דחוסים בתוך זמן כל כך קצר, 3 שנים ששברו וריסקו ועיצבו והפכו אותי לאדם קצת שונה- אני רוצה להאמין שאפילו לאדם קצת יותר טוב. בהתחלה הקושי הסתכם בדברים הקטנים והמעצבנים של שלבי ההכשרה, כמו הקדרים (קליטה דרך הרגליים) שלא נגמרים, לחיות חודשים שלמים על שניות, לקרוא לכל חייל מושתן עם דרגות סמל על ב' "המפקד". אח"כ ביחד עם הפז"ם שמתחיל לדפוק גם הדרישות עולות והציוד צריך לעמוד ברמה יותר ויותר גבוהה והמסעות נעשים יותר ויותר ארוכים, ובבר-אורים נדרש תוצאה יותר טובה, והתרגילים נעשו יותר מסובכים וקשים. חודש- חודש וחצי לפני תום ההכשרה פרץ לו מבצע עופרת יצוקה. התרגשות גדולה- אולי יצטרכו אותנו, ישתמשו בנו. מצפים בכיליון עיניים, בתמימות צעירה הייתי אומר, לפקודה לארוז את הציוד ולעלות לטיוליות שייקחו אותנו לגבול רצועת עזה, פקודה שלא באה. במקום זה אורזים את הציוד ועולים לטיוליות, היעד- זעורה. עוד אימון לש"ב משביז בקור המקפיא של אמצע חורף ברמת הגולן. באותו הלילה שהגענו, מעירים אותנו, "קדימה, לקפל ציוד חוזרים לבא"ח". השמועות מתחילות לזרום, מטען מוטט את הבית בו שהתה פלוגת המסלול של הגדוד, כל החפ"ק מג"ד הלך, כל החפ"ק מח"ט גם כן, עשרות הרוגים, עשרות פצועים, בלגאן שלם. לאט לאט התמונה מתחילה להתבהר, טנק צה"לי זיהה את הכח בטעות כמחבלים וירה עליהם פגז בודד- 3 הרוגים עשרות פצועים. ופתאום ככה באמצע ההכשרה אתה חוטף סטירה מצלצלת, חבר'ה שהם סה"כ מחזור אחד מעליך שראית בדיוק חודשיים לפני בבא"ח רצים ומתאמנים ומעיפים הקשבים ומריצים צחוקים ועכשיו הם שוכבים על אלונקות חלקם עם אברים חצי קטועים ורסיסים בכל הגוף. הרגשה קשה, במיוחד כשאתה במרחק חצי מדינה משם- לא יכול לעשות כלום כדי לעזור. חוזרים לבא"ח באמצע הלילה וחותמים על נשקים ארוכים, תס"חים כל הלילה, אסור שיהיו פדיחות, אסור שיהיו טעויות, אנחנו נוסעים להלוויות לשמש משמר כבוד ונושאי ארון, לחלוק את הכבוד האחרון שאפשר לתת לאותם לוחמים שנפלו.
חוזרים לבא"ח ולשגרה, ממשיכים להתאמן ביתר רצינות ואינטנסיביות גם כשהמבצע כבר נגמר, מי יודע, אולי צה"ל יצטרך להיכנס שוב, ואז גם אנחנו נהיה בפנים. והכל מוביל לשבועיים האחרונים והמסכמים בהכשרה: שבוע מלחמה ומסע כומתה, שבועיים שדוחפים אותך לקצה יותר מכל מה שחווית עד עכשיו, שבועיים שבסופם קיבלנו את הכומתה החומה ואת התואר הכל כך נכסף ועם זאת מחייב: "לוחם". ועלינו לגדוד ולקו הראשון בעזה. שם בקו, אין לילה ואין יום, יש רק מטרה אחת שצריך לעמוד בה- להגן, להגן על המדינה, על העם, על הבית. כדי לעמוד במטרה היינו צריכים לעמוד במשימות. לרוב המחיר שמשלמים על מנת לעמוד במשימות האלה הם לא לישון 6 שעות מטכליות בלילה ולא לראות את הבית תקופה ארוכה, ולטחון בעמדה ובמטבח, ולעלות 8 שעות סיור ולרדת בשביל להיות תורן ולדחוף איזה מד"ס תוך כדי (כושר גופני הוא אחד משלושת יסודות הלוחם) ואז שוב פעם 8 לסיור. וכשבסוף כן מוצאים איזה כמה שעות לתפוס תנומה החום פשוט מעיק והזבובים לא מפסיקים להציק. שלא נדבר על המארבים, ימים שלמים להיות דחוס בתוך עמדה מאולתרת עם עוד כמה חבר'ה, בלי לצאת להשתין ולחרבן, ולאכול תערובת של סנדביץ' קבנוס-שוקולד וטונה לקינוח, עד שזה כבר יוצא מכל חור אפשרי. והעייפות נופלת עליך בדיוק כשמגיע תורך להיות ער ואתה מנסה בכל דרך אפשרית לא להרדם או לנקר, שהמחבל לא יעבור דווקא במשמרת שלך, ולפעמים לא עוזר ואתה מתעורר אח"כ עם צביטה קטנה של אשמה בלב. אבל מה- מארבים זה צחוקים. אתה מגיע לרמת אינטימיות עם זה ששוכב לידך ככה שאתה מכיר אותו כמו שאמא שלו לא מכירה אותו, ככה זה, אם לא תמשיכו לדבר, להעסיק את עצמכם, השעמום יטריף אתכם. אבל מקבלים הכל בהבנה, הרי בסופו של יום צריך לעמוד במטרה...
ואז מגיעים האימונים הגדודיים. חוליה, כיתה, מחלקה, פלוגה, לש"ב כל השבועות האלה מחדש ועוד תוספת חדשה- תרגיל גדודי. ושוב פעם הליכות ארוכות אל תוך הלילה בגשם חודר עצמות, ממשיך והולך ומטפס ומסתער ונוסג ורק מתפלל שייגמר כבר, מפנטז על מקלחת חמה (זאת אומרת אם תיקנו את המים החמים במקלחות), ולישון במיטה שלא ממש נוחה, אבל לפחות יש מצעים של הבית... בלת"ם- מתעוררים בבוץ במדים ספוגים מים ושרירים דואבים אחרי שעה מנוחה, צריך לקום להמשיך ללכת להגיע ליעד הבא. במלחמה, אומרים, יהיה יותר קשה.
יעדים- פעם אמר לי מישהו ששירת בחה"ן גולני שהוא מעולם לא רץ יותר ממאה מטר רצוף, הוא פשוט היה מסמן לו יעד בריצה, כמאה מטרים ממנו, עמוד או עץ או בנאדם, ופשוט מגיע אליו, ברגע שהיה מגיע אליו, היה מסמן לו את היעד הבא, וככה ממשיך עד שהיה מסיים. ככה העברתי את השירות. סימנתי לי מטרה לסיים טירונות, אח"כ אימון מתקדם ואז מסלול. אח"כ היעד היה לעשות קורס מ"כים ואז לקבל ותיקות, ובסוף להשתחרר. אני מאמין שאם היעד שלי אחרי סיום ההכשרה היה להשתחרר- לא הייתי שורד בתור לוחם. ראיתי אנשים שבאו במחשבה שהם ישר הולכים להיות קצינים בשייטת 13, ובסוף סיימו באפסנאות בחטיבה או משהו בסגנון. אל תבינו לא נכון אין בעיה לשאוף יותר רחוק, יותר גבוה, ויותר קרבי, צריך אבל להבין שלא הכל בא בבום, צריך סבלנות וסיבולת לעבור שלב שלב, והחיילים האלה שלא הבינו את זה נשברו בשלב כזה או אחר.
בסוף, כשאני מסתכל על כל מה שעברתי, מצד אחד אני רואה סבל ארוך ומתמשך (האמת שרק לעיתים רחוקות הפקתי הנאה מהשירות עצמו). מצד שני אני רואה אתגרים רבים שנתנו לי הזדמנות להעפיל ולהתגבר ולהגיע כל פעם קצת יותר רחוק, לראות חד משמעית כמה חזק יכול להיות כוח רצונו של אדם. גם כשחשבתי שאני עומד להישבר בכל רגע, לקרוס תחת העומס, שהייתי בטוח שהגעתי לקצה גבול היכולת הפיזית והנפשית שלי, דווקא אז הצלחתי למצוא עוד כוחות להמשיך, להתקדם ולדחוף. אם יש משהו שאני רוצה שאנשים ייקחו מכל החפירה הזאת, זו הנקודה האחרונה. אני לא רוצה להישמע קיטשי, אבל באמת, אל תתנו לקושי להרתיע ולעצור אתכם, הקשיים נועדו בשביל להתגבר עליהם.
יש עוד כל כך הרבה שאני רוצה לרשום ולשתף, אבל זה פשוט לא ייגמר, אז נסיים פה. לכל מי שעולה על מדים או נשאר עליהם לזמן הקרוב, אני רק רוצה לאחל בהצלחה מכל הלב, העבודה שאתם עושים היא קדושה, ולמרות שהיא לא הכי מתגמלת או מהנה בעולם, היא באמת חשובה, ואם לא תעשו אותה, לא יהיה מי שיעשה, אז תמצו אותה עד כמה שאפשר. נתראה בתאילנד. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
