המג"דים של מלחמת לבנון משתדרגים- כתבה מYNET

http://mazi.idf.il/6510-9843-HE/IGF.aspx

באחריות המח"ט. חי”רניקים לצד שריונרים, קציני לוגיסטיקה, תקשוב ואפילו טייס לוקחים פסק זמן של שישה שבועות כדי לחזור לשולחן הלימודים. צוות ליווה את חניכי קורס המח”טים מהרצאות בצריפין ועד תרגילים ברמת הגולן וגילה יחד איתם מה הם עדיין לא יודעים אחרי עשרות שנות פיקוד

מפקד הכיתה נעמד מול החיילים ועוטה על פניו ארשת רצינית. "אנחנו מחולקים לשתי חוליות, והמשימה שלנו היא לנוע לעבר השטח שנמצא מלפנים", הוא מסביר במהירות, בוחן כבדרך אגב את שורות הלוחמים שמולו. משהו נראה לו מרושל. הוא מיישר אותם ומורה להם להסתדר בכריעה. שלא יתפזרו לו עכשיו. אחד הלוחמים מחניק חיוך. "שימו לב למבנה החשוד משמאל כשאתם מתקדמים", הוא בוחר להתעלם ומצביע על נקודה רחוקה. הלוחמים מצידם מתרכזים, מתאמצים לזהות את המבנה באור אחרון. כמעט ומחשיך לגמרי כשהם כבר מוכנים לתזוזה. מפקד הכיתה מביט לכיוון ההתקדמות בדריכות ומסמן תנועה קטנה עם היד. כמעט בלתי מורגשת. הוא מתרומם בלי לבדוק אם קלטו. יודע שהם אחריו. הם כבר כמעט רצים כשהוא שומע מישהו לוחש. "הקשב המפקד". הוא מסתובב בחוסר סבלנות. אחד החיילים נשאר שם, נטוע עם הנשק והאפוד על רצפת הבטון. "המפקד, לא מינית מישהו שירים אותי כל פעם שיורדים לכריעה".
מפקד הכיתה נשבר. הארשת הרצינית מפנה את מקומה לטובת חיוך. בכל זאת הם כבר לא ילדים. הוא מושיט את היד ועוזר לחייל לקום. לרגע אחד של צחוק משוחרר הם שוב שני חניכים בקורס מח"טים, שדרגות הסגן–אלוף שמבצבצות מתחת לאפודים שלהם הם רמז לזמן שעבר מאז שהיו חיילים. אפילו מאז שהיו מפקדי כיתה. אבל תרגיל החוליה חייב להמשך. הם מסתערים לעבר המרחבים של ג'וליס עם ציוד המיילס ועם רוח לחימה צעירה. שוכחים כמעט שהם בסיור בקרית המאמנים כדי ללמוד איך יוכלו לאמן כאן את החטיבה שלהם כמח"טים, נזכרים פתאום איך מרגיש החייל הפשוט שרץ עם הנשק והאפוד באימון.

“פיקוד זה מקצוע”
לא סתם נהנים חניכי קורס מח"טים מההזדמנות לשחרר אנרגיות בתרגיל חוליה. את רוב שעות היום הם מעבירים בכיתות ובהרצאות. "פיקוד צבאי זה מקצוע שצריך ואפשר ללמוד", קובע מפקד הקורס תא"ל תמיר הימן. "בקורס אנחנו לוקחים את השלם הגדול שנקרא מח"ט ומפרקים אותו לשלל ההיבטים אליהם הוא נדרש. איך הוא מתפקד בלחימה, כיצד הוא מגדיר הישגים מבצעיים, מהי סביבת העבודה שלו ואיך הוא משמר את הכשירות. החניכים רוכשים כלים מעשיים מקצועיים שיסייעו להם להתמודד עם האתגרים של התפקיד, לצד כלים בתחום הפיקוד והשליטה שנועדו לפתח את המנהיגות שלהם כמפקדי חטיבה. זה תהליך שנעשה דרך התנסויות, בעקבות שיחות עם מומחים ומרצים בכירים, וגם על ידי חניכה אישית של מפקדי הצוותים". כמי ששימש בעבר מפקד צוות ומכהן כמפקד הקורס זו הפעם השנייה ברציפות, הוא מזהה את ההשפעה שיש להכשרה על החניכים. "הם עוברים כאן תהליך ברמות גבוהות מאוד. זו אומנם הפעם השלישית שאני מלווה את הקורס, אבל אני נהנה לקחת חלק בתופעה הזאת כל פעם מחדש. רבים מהבוגרים העידו בעבר ואני מסכים איתם, אי אפשר לפקד על חטיבה בלי לעבור קורס מח"טים".
קיום קורס המח"טים במתכונתו הנוכחית הוא תוצאה ישירה של תובנות ממלחמת לבנון השנייה. "עד 2006 לא התקיימו כסדרם קורסי מח"טים במשך תקופה ארוכה", משחזר מד"ר הקורס סא"ל ניר לוי. "יצאו מנקודת הנחה שכבר אין מה ללמד קצינים שעתידים לפקד על חטיבה. אבל בעקבות המלחמה השתרשה ההבנה שגם אם מכירים בעובדה שיש לחניכים ניסיון וידע רב, חשוב לתת להם הזדמנות לעסוק בליבת התפקיד של המח"ט. לכן מאז מתקיים קורס פעם בשנה". החניכים הם קצינים שסוכמו לתפקיד מח"ט או מונו זה מכבר לתפקיד. "אנחנו בונים את הצוותים כך שהרכב החניכים בהם יהיה מגוון. שריונרים לצד חי"רניקים, קציני לוגיסטיקה ותותחנים. בקורס הנוכחי יש גם קצין מחיל האוויר. השילוב מעניק עוד נפח לדיונים ויוצר הפריה הדדית. הלמידה בקורס נעשית לאור לקחים ממלחמות צה"ל, ותוך מתן דגש לפיקוד על חטיבת מילואים. חלק מהחניכים הם בעצמם מילואימניקים, אבל לאלה מהם שבקבע, תפקיד המח"ט הוא ההזדמנות הראשונה להתוודע לעולם המילואים כמפקדים".

"הכי חשוב שתתמקד"
שבוע אחד אל תוך הקורס והתכנים התיאורטיים בכיתה מפנים את מקומם לטובת המפות המבצעיות והבוץ של רמת הגולן. החניכים הופכים לגולנצ'יקים ליום אחד, כשהתרח"ט של החטיבה החומה משמש להם בסיס להכרת המפקדה. "המטרה של היום היא כפולה", מסביר מפקד הקורס. "ללמוד ביצוע נוהל קרב חפוז, ולהתנסות בהפעלת מטה חטיבתי". על בסיס הנתונים של תרח"ט גולני מקימים החניכים מטה אלטרנטיבי משלהם. "לכל אחד יש תפקיד של אחד מקציני המטה, ועליו להיצמד למקבילו בגולני, לשאוב ממנו את המידע ולהבין את מהות העבודה שלו". האתגר הגדול ביותר הוא של החניך המגלם את המח"ט. "אנחנו עכשיו בשלב הראשון, הם כרגע קיבלו את המשימה, כשבעצם הוא לא יודע עליה יותר ממה שקציני המטה שלו יודעים. מהנקודה הזאת הוא צריך להתחיל להתקדם תחת לוח זמנים צפוף, להפעיל את המפקדה ולהגיע לתוכנית טובה. בתור מח"ט עליו להגדיר משימות לקציני המטה ולשלוח אותם לבצען. בהמשך הוא צריך לאסוף את כולם, להקשיב להמלצות ובסוף להחליט לבד על דרך הפעולה הנבחרת. הם נבחנים כאן בטכניקה של הפעלת המטה תחת לחץ. עד כמה הם מקשיבים לעצות, עד כמה הם מתבססים על הידע שלהם, ומה האינטראקציה שלהם עם הקצינים השונים".
החניכים מתרוצצים בין האוהלים של מפקדת החטיבה. הם עוברים עם קצין האג"ם על המפה, מתחקים אחר עבודת הקמ"ן ומתעדכנים בהתפתחויות האחרונות מול המס"ח (מפקד סיוע חטיבתי). "הכי חשוב שתתמקד", ממליץ מפקד הצוות תא"ל רוני נומה לחניך הממונה למח"ט. "אחרי שנתת לאנשים מה לעשות שב מרוכז עם עצמך, גבש איזה כיוונים יש לך לרעיון מבצעי ותחשוב איך ניתן לממש אותו. ככה כשאתה מכנס את כולם תוכל להיות ברור ובהיר. גם בתרגילים וגם במלחמה אין זמן לדיונים ארוכים, חשוב להיות תכליתי". הוא משאיר את המח"ט לעוד כמה דקות של התייחדות עם המפות ומתאר את היתרון של התרגיל. "זו הזדמנות מצוינת להתחכך בתכנון קרב ברמת החטיבה ולחוש את המרחב החטיבתי. תהליך גיבוש התוכנית הוא מורכב. חשוב שהחניכים ידעו מה עושה קמ"ן לדוגמה, כדי לדעת מה לדרוש ממנו כמח"טים. אומנם מפקדת החטיבה לא זרה להם מעצם היותם קצינים ותיקים, אבל במקום של המח"ט הדברים נראים אחרת".

"יש לי בעיה", מודיע אחד המח"טים–לצורך–התרגיל לתא"ל הימן אחרי כמה דקות של שקט. "רק שלחתי את קציני המטה לאסוף מידע, וכבר יש לי רעיון מבצעי". מפקד הקורס מחייך. "זאת לא בעיה כל עוד אתה שומר על ראש פתוח. דרך הפעולה הנבחרת היא לפעמים הברקה שהייתה לך כתוצאה מהסתכלות במפה. היא שם ואתה לא יכול להתעלם ממנה. אבל כשתכנס את המטה אתה צריך לשמוע עוד רעיונות, רגע אחד להקשיב ואז לשים את הרעיון שלך על השולחן. לראות אם מישהו מוצא סיבה לפסול אותו, בלי כבוד מקצועי ובלי אגו". בסיכום התרגיל פורש תא"ל הימן את הדילמות בהן עלול המח"ט להיתקל בשלב תכנון הקרב. "אחד הנושאים השנויים במחלוקת הוא שיח המפקדים. להתייעץ עם המג"דים לפני גיבוש התוכנית ולקבל מהם תמונת מצב, להציג להם אותה רק אחרי שהיא גובשה כעובדה מוגמרת, או להראות להם את התוכנית ולבקש מהם להביע את דעתם. לפי דעתי כשלמפקד יש סימני שאלה על המשימה שהוא מקבל זה לא טוב, לכן בעייתי להתייעץ עם מג"ד אחרי שכבר קיבלת החלטה. בשלב הזה צריך להיות שיח פקודות לא התייעצויות. היתרון בקבלת תמונת מצב לפני שנכנסים לגיבוש תוכנית, הוא שאתה יכול לגלות שמג"ד שמסתדר מבחינה מבצעית, הוא שבור מנטאלית וזה משנה את פני הדברים. בהיבט של הפעלת המטה, חשוב שתשלחו אותו מהסוף להתחלה. מקו הסיום אליו אתם רוצים להגיע, אל נקודת הפתיחה, כשהכל מגובה בלוחות זמנים. תיעזרו במטה בתהליך התכנון, אך תזכרו שהאחריות על ההחלטה שאתם לוקחים כמח"טים היא בסופו של דבר אך ורק שלכם. אין שותפים".

הצוותים בקורס מורכבים כך שישקפו תמונה רחבה ככל הניתן של שדרת הפיקוד בצה"ל. חילות מתמרנים, וחיילות מסייעים, חי"רניקים, שיריונרים, תותחנים ואנשי תקשוב, יושבים זה לצד זה. לתמהיל הזה מצטרף בקורס הנוכחי על תקן המרכיב הסודי גם טייס, והשילוביות בשיאה. "בתור קצין תקשוב אני אמנם לא אפקד על חטיבה, אבל מאוד חשוב שאעבור את הקורס", מסביר סא"ל בני יוסף. "עצם הנוכחות שלי כאן מרחיבה את הרקע התקשובי של שאר החניכים, וגם אני בתור מפקד מרוויח היכרות עם שאר החילות ועם נושאים כמו תמרון ואמל"ח. האינטגרציה הזאת וההבנה שהיא מייצרת תעזור לי בבוא העת להקל על המשימה של החטיבה על ידי צמצום זמן ההכנה ללחימה, פישוט תהליכים במערכות תקשוביות ותמיכה בחילות המתמרנים בצורה טובה יותר. אם אני לא אדע מה היתרונות והחסרונות של כל חיל יהיה לי הרבה יותר קשה לסייע. פגשתי כאן אנשים חדשים, ונוצרה שפה משותפת שהיא קריטית לתפקידים שנבצע בעתיד". קצין חיל האוויר, אל"ם דן, מסתובב בין החניכים ונראה קצת כמו הילד החדש בכיתה שהגיע רק השנה מחו"ל. "כיום אני סגן מפקד בסיס נבטים והתפקיד הבא שלי הוא מפקד בסיס חצור. הגעתי לקורס מתוך רצון להשתלב בעשייה של זרוע היבשה, וזו באמת חוויה מאוד מעניינת. מפתיע לגלות עד כמה הפיקוד הצבאי הוא דומה בכל מקום. סוג הלחימה אולי מותאם למערכת הנשק שאתה מפעיל, אבל עקרונות המנהיגות והובלת האנשים בלחימה הם זהים. ההרצאות מפי מפקדים בכירים על מלחמת לבנון השנייה היו עבורי מרתקות במיוחד, מכיוון שאני הייתי באותה תקופה מפקד טייסת. הצלחתי להבין פתאום מה התרחש למטה כשאני הייתי למעלה. אני חושב שהקורס הוא הזדמנות טובה לנטוע זרעים לקשרים אישיים, כי לזה אין תחליף. עכשיו מח"ט שאני מכיר יוכל להרים לי טלפון, ולהגיד 'שמע אני פה עם החטיבה, יש לי בעיה, בוא נראה איך פותרים אותה', והתקשורת שלנו תהיה במישור אחר לגמרי".
בשבוע השלישי של הקורס הם שוב עולים צפונה, הפעם כדי להכיר את הימ"ח וללמוד על המעבר משגרה לחירום. במהלך הסיור בבסיס אוגדת המפץ, מדגימים להם איך מתנהל גיוס מילואים, איך נראה בונקר אחסנת תחמושת ומה אפשר לקבל במחסן ההשלמות של הלוחמים. הם מתכנסים מסביב לטנק שלעיניים לא–שריונריות נראה רגיל לחלוטין. "אני אסביר את ההתרגשות", נחלץ מפקד הקורס להציל את כבודו של הטנק למול החניכים המשתוממים. "הכלי הזה היה בהחסנה יבשה ולא הניע שנתיים וחצי. כמו שהוא עומד פה ככה הוא היה כל התקופה הזאת. עכשיו אתם הולכים לראות איך הוא יוצא מההחסנה ומיד מניע ומוכן לנסיעה". אחד החניכים מפקפק. "נו בטח הנעתם אותו כבר לפני שבאנו כדי לבדוק שזה עובד". קציני האוגדה נענים לאתגר ומציעים להוציא טנק נוסף. "עזבו", פוטר אותם תא"ל הימן כמי שכבר רגיל להערות מסוג זה. "גם אם תפתחו אחד חדש מישהו כבר יטען שחשבתם על זה מראש והכנתם עוד טנק. הציניות לא מפסיקה". כשהטנק מניע ונוסע לקול תשואות המח"טים לעתיד, מסביר אל"ם ירון בית און, קצין ההנדסה של פקמ"ז, כי גם כשהופכים לחניכים אחרי עשרות שנים בצבא אפשר ללמוד דברים חדשים. "למרות הציניות תמיד יש מה לחדש. זה לא קשור בכלל לכמה זמן אנחנו בצבא. כל הזמן קורים דברים חדשים, וכל הזמן אפשר להעמיק את הידע. הפעם האחרונה בה למדתי תורה צבאית הייתה לפני יותר מעשר שנים. לכן הקורס מהווה רענון טוב וחשוב, והוא גם שם דגש על רמת החטיבה בה לא עסקתי קודם. יש המון אתגרים שצריך ללמוד איך לגשת אליהם. איך להגיע ליחידה חדשה, לעשות לה אבחון, להתחבר לאנשים ואיך לדאוג שתתאמן ותשמור על כשירות. הקורס גם מספק הזדמנויות לתרגל עבודת חטיבה אמיתית, למשל במהלך האימון במרא"ם, ואני מעריך שכשאחזור לתפקיד יהיה הבדל מעמיק בהבנה שלי. לדוגמה גיליתי שחשוב לבנות חפ"קים למג"דים כדי שיהיו מסודרים ויוכלו לנהל לחימה, וזה רק אחד מהדברים שאני מתכוון לשנות".

למצוא את האיזון
מי שעבורם הימ"ח הוא מקום מוכר, הם חמשת החניכים שהגיעו לקורס ממערך המילואים. "השתחררתי בגיל 23, לא חשבתי שאגיע להיות מח"ט", נזכר סא"ל (במיל') גיל ליג'י. "אחר כך החלטתי לצאת לקורס מ"פים, אחרי זה רציתי להיות מג"ד, וככה הדברים התגלגלו עד שהגעתי לכאן. המשכתי בצבא בעיקר כי ראיתי את הנחיצות והחשיבות בכך". הוא מספר כי האתגר הגדול שלו כאיש מילואים המתחזק גם קריירה אזרחית ומשפחה, הוא חלוקת הזמן. "אני כל הזמן בין המשפחה, לעבודה, לצבא. בתור מפקד אני חי את הצבא כל יום. גם כשאני לא במילואים. תמיד יש עיסוקים בנושאי כוח אדם, מוכנות למלחמה, אימונים ודאגה לימ"ח. צריך לזכור שכמפקד של יחידת מילואים גם כל יתר האנשים שתחתיך הם לא אנשי קבע, מה שהופך את האתגר לגדול אף יותר. צריך כל הזמן למצוא את האיזון. אם אני יוצא לחודש תעסוקה מבצעית, ומקדיש גם את השבוע שלפניה והשבוע שאחריה לסגור עניינים אחרונים, זה אומר שיצטבר הרבה מאוד לחץ בעבודה. לפעמים ההחלטה שלי היא לעבוד בלילות ובסופי שבוע, וזה אומר שהמשפחה משלמת את המחיר. במשך השנים לומדים למצות את העיקר בכל תחום".
אל"ם (מיל') איתמר שורקי, רמ"ט אוגדת איו"ש, טוען כי בתור חניכים בקורס הוא לא רואה כל הבדל בינם לבין אנשי הקבע. "בתפיסה שלי המחויבות שלנו כקצינים במילואים לתפקיד ולמשימה לא נופלת מזו של שאר החניכים בקורס. האויב הרי לא עושה הנחות לאנשי מילואים. אנחנו לא מנותקים מהצבא ונוחתים 'אאוט אוף דה בלו' לקורס, אלא קשורים בהוויה הצבאית ובעיסוק הביטחוני בצורה יום–יומית. יחד עם זאת, הידע שרוכשים בקורס מספק העשרה מקצועית חשובה. הרצאות בנושא מנהיגות של אלופים במיל' כמו עמי איילון בהחלט מסייעות להבנה ולראייה הרחבה יותר של הצבא".
בין ההרצאות לעבודה בצוותים, נדמה שחלק מרכזי בלמידה מתרחש דווקא כשהחניכים יוצאים מהכיתה להפסקות. השיחות הדחופות במירס מתקצרות, והטלוויזיה והמחשב העומדים לרשותם נותרים ללא שימוש. במקום זה מעבירים המח"טים לעתיד את הזמן בויכוחים, דיונים, וחקירה של אנשי התותחנים ("אז מכ"מ רז מזהה נפילות של גראדים על הבית שלי או לא?!"). זה כבר כמעט סוף הקורס והחששות לקראת הכניסה לתפקיד מתגברים. מה שמטריד את רוב החניכים, בעיקר את אנשי הקבע מביניהם, הוא העולם המשונה והלא מוכר, שבחלק מהזמן לא ברור בכלל אם הוא מתקיים, ואם כן אז באיזה יקום? נו, העניין הזה שנקרא יחידת מילואים. "פיקוד על אוכלוסיית מילואים הוא מאוד שונה מכל מה שעשיתי עד עכשיו", מתאר סא"ל אבירם סלע באחת ההפסקות. "המוכנות לחירום היא אחרת, סוג המנהיגות מצריך יכולות אחרות של פיקוד ושליטה, וגם הכוח שמניע את המילואימניקים הוא אחר, מה שמושך אותם לרוץ אחרי מפקד. הקושי המרכזי הוא בהזדהות, לך קל כי אתה מילואימניק מול מילואימניקים ואצלי זה לא ככה", הוא זורק לסא"ל (מיל') עמוס בריזל, שמצידו לא נשאר חייב. "חייל בן 19 רואה בעיניים סרטי מערבונים, מילואימניק רואה את האישה, הילדים ומקום העבודה. הפקודות צריכות להיות יותר איכותיות ואינטליגנטיות. כשמגיע מח"ט שמזלזל ביחידה, לא עושה מאמצים להתחבר לעולם המילואים ולהתעניין, אלא רק חונה בתפקיד לקראת הקידום הבא, הוא לא יצליח למשוך אחריו את האנשים. אבל אם אתה מחויב במאה אחוזים לתפקיד, תגלה את היתרונות הרבים של המילואימניקים. עבורם ההצלחה של המפקד היא ההצלחה שלהם, יותר מביחידה סדירה. אתה יכול להתווכח עם המג"דים שלך, וכשהם יצאו לחיילים אחרי דקה עם ההחלטה שקיבלת הם לא יפלטו שום מילה של חוסר הסכמה. ילכו עם מה שאתה חושב בלי לגלות אף סדק".
את תרגיל החוליה בג'וליס מתחילת הקורס, קשה להכתיר כהצלחה. אולי קצת בעייתי להרכיב כיתה ממח"טים לעתיד. מפקד הכוח עלה על מוקש שהסתתר בין השיחים הסבוכים. לפחות הלוחמים הספיקו להישלח מהמקום רגע לפני הפיצוץ. הוא יוצא מהמשחק בחיוך מופתע לא לפני שהוא מחלץ הבטחה אחרונה. "אני מבקש לא לפרסם את שמי. שלא ידיחו אותי מהחיל". הכיתה ממשיכה לבצע את המשימה גם בהיעדר המפקד. המצב ממשיך להסתבך כשאחת החוליות נתקלת במחבלים. יריות החאקי מעידות על קרב. המחבלים מתאוששים מהר מהמוות וחוזרים לתפקד בחסות מנהל התרגיל. "אני מתאמץ, הורג אנשים, ואתם מחיים אותם?!", מעיר לו אחד הלוחמים שמוצא את היכולות של כוח בימוי האויב מעט קסומות מדי. הם עושים את הדרך חזרה בסיום התרגיל מתנשפים. "בסוף אנחנו כולנו נהנים להיות כמו ילדים", מאבחן מישהו, יודע שזו תזכורת נחמדה אבל הם בעצם כבר די מוכנים לאחריות ולמחויבות המגיעים עם תפקיד המח"ט. החוויה של החייל הפשוט בתרגיל מזכירה להם את ההיתקלויות הראשונות שלהם. "איך בהתחלה אתה אף פעם לא מבין מאיפה יורים עליך", הם מהנהנים בהסכמה מנוסה. "ברגע שאתה מבין את זה כל השאר כבר פחות מסובך". החוקייות הזאת מתקיימת לא רק בהתקלויות. גם כדי להיות מח”ט צריך קודם כל לקלוט מאיפה יורים עליך, להבין מה אתה עוד לא יודע. בסוף הקורס הם כבר מבינים. "חטיבה היא מערכת מורכבת מאוד, זה אומנם העולם בו גדלנו אבל כשאתה עומד בראשה ההקשרים משתנים", מתאר סא"ל אפי דפרין. "נקודת המבט היא רחבה יותר ומורכבת". סא"ל דוד זייני מסכים ומנסה להגדיר את התרומה של הקורס לקראת הכניסה לתפקיד. "הקורס לא נותן תשובות אלא בעיקר מראה לך מה אתה עוד צריך לשאול וללמוד. ברגע שאתה מבין את זה כל השאר כבר פחות מסובך"

http://www.idf.il/1481-12431-he/Dover.aspx

הם היו דור השטח של המלחמה ההיא: הזיעו בקרב, התמודדו עם המוות, הדפו בכוח את תחושת הכישלון. היום, חמש שנים אחרי, המג"דים ומפקדי היחידות של לבנון השנייה הם כבר מח"טים שמביטים על הדברים אחרת

תאריך: 15/07/2011, 13:37 מחבר: נועה הורוויץ, עיתון "במחנה"
כל הזמן מדברים איתנו על המלחמה הבאה. מהמרים מתי היא תפרוץ, מה מכין לנו האויב בצד השני של הגדר, עד לאן יגיעו הטילים וכמה מהר ניכנס למקלטים. אלא שמי שהיה שם לפני חמש שנים בדיוק, בעומק הסבך הלבנוני, יודע שלהשערות האלה אין אחיזה במציאות. אפשר להתכונן, אפשר להיערך, אפשר לאטום את כל החורים הנכונים - אבל ברגע האמת, גם אם באמת מנסים, לאבק השריפה יש חוקים משלו.

"בכל פעם שזה עולה בשיחה, אני מכין את האנשים שלי לזה שאני לא יודע בדיוק מה הולך להיות במלחמה הבאה", אומר אל"ם עודד בסיוק, מג"ד 82 של השריון בתקופת מלחמת לבנון השנייה. "אני עדיין זוכר את האירועים שפתחו את הכול, איך שאלתי את עצמי אם אני במלחמה ולא באמת ידעתי את התשובה. אני מניח שכשזה יבוא המפקדים של היום יצטרכו לקבל את ההחלטות ולהבין בעצמם באיזו סיטואציה הם נמצאים. זה מה שיכריע בסוף".

בסיוק, שבימים אלה נכנס לתפקידו החדש כמח"ט 7, הוא אחד מאותם מג"דים ומפקדי יחידות שהובילו את חייליהם בבוץ הלבנוני של בינת ג'בל, מארון א–ראס ועייתא א–שעב לפני חצי עשור. מאז המלחמה הם התקדמו בסולם הדרגות, קיבלו לידיהם חטיבות סדירות, חטיבות מילואים וחטיבות מרחביות, וזכו לפלאפל נוסף על הכתף שמסמל את העובדה שבפעם הבאה הם יהיו אלה שינהלו את המערכה. רק הזיכרונות מלבנון נותרו כשהיו, והם מלווים אותם מאז בצריבה מתמשכת.

"אחרי החטיפה נשלח כוח משולב של גדוד 82 וכיתת חי"ר של הנח"ל לחסום את אחד הצמתים שחשדנו שבהם יעברו החוטפים", משחזר בסיוק את הרגעים הראשונים של המלחמה. "במהלך האירוע הזה, עוד לפני שבכלל התחיל משהו, טנק עלה על מטען רב עוצמה ונהרגו ארבעה חיילים. כשטנק מתפוצץ לא נשאר ממנו כמעט כלום, ופיצוץ של כמה מאות קילו הופך את כל הגבעה שאתה עומד עליה לשחורה, כל דבר שאתה נוגע בו הוא שחור. לאחר מכן התפתח שם קרב די ארוך בניסיון של החיזבאללה לחטוף גופות נוספות ובניסיון שלנו למנוע זאת ולשלוט בשטח. גם בקרב הזה נהרג לוחם בנח"ל ונפצעו כמה חיילים. זה היה מצב מאוד קשה של אי ודאות, ואתה מתחיל את המלחמה בסטירה לא נעימה. ועדיין, היינו חייבים להמשיך".

לא עשינו סוויץ'
ממרחק הזמן, וגם מקץ כמה תפקידים נוספים שמילאו, מצליחים המח"טים של היום להסתכל אחורה ולהישיר מבט אל קיץ 2006. נראה שהקשר הסבוך שלהם איתו עבר כמה גלגולים, ועכשיו הם סוף סוף יכולים לשחזר את שורת הבעיות שהובילו לתוצאות המלחמה הקשות. הכול, הם מספרים, התחיל הרבה קודם, בשנים בהן צה"ל היה שקוע בפעילות אינטנסיבית בשטחים. היעד הראשון מבחינת דרג המג"דים בשטח באותו הזמן היה לעצור את המחבלים המתאבדים שעשו את דרכם למרכז העורף הישראלי. המאבק העיקש הזה בטרור לא השאיר להם פנאי רב, והכשירויות הנחוצות ללחימה כוללת בצפון נשחקו בהדרגה.

"תמיד שוכחים לציין שאמנם היה לנו פספוס אחד ב–2006, אבל היה לנו גם ניצחון גדול בין 2002 עד לאותה שנה", אומר סא"ל אליעזר טולדנו, ששימש במלחמה כמפקד יחידת מגלן וייכנס בקרוב לתפקיד מח"ט "הנשר", חטיבת המילואים של הצנחנים בפצ"ן. "המצב של הטרור ביהודה ושומרון היום הוא תוצאה של המון לילות וימים בקסבות, במחנות הפליטים ובכפרים".

אל"ם רן כהנא, מח"ט אפרים בהווה ומפקד גדוד 932 של חטיבת הנח"ל בקיץ ההוא, יודע שהתקופה לפני המלחמה, בה שהה הגדוד שלו בג'נין, לא עזרה לו לשמור על פוקוס לקראת האולי–עימות–שבדרך. באותם ימים החטיבה עברה למחלקות חד–מחזוריות, ואף על פי שהמהלך דרש תנועות של כוח אדם בתוך הגדוד, הוא מספר כי אף אחד לא חשב כמה צעדים הלאה, מחוץ לגבולות הגדה. "כל עניין המחלקות גרם לאיבוד כשירות מקצועית, כי נוצר מצב בו חיילים שאומנו ככווני 'גיל' עברו לפלחו"ד, שם בכלל אין טילים - אבל זה בכלל לא נראה לנו עניין משמעותי", הוא אומר. "אני זוכר שעשינו דיון ודיברנו על זה שנאבד כשירות של צוות גיל, אבל בכלל לא ייחסנו לזה חשיבות, כי מי בכלל צריך נ"ט באיו"ש? אותו דבר קרה עם המרגמות, פשוט כי הראש והכיוון היו בשטחים. אין מה להגיד, הייתה לנו סטייה בתפיסת הביטחון שלנו ובהבנה לאיזה תרחיש ייחוס אנחנו צריכים להיות מוכנים - ובמובן הזה המלחמה החזירה אותנו לדרך הישר".

"בגלל שהגענו ללבנון אחרי תקופה ארוכה של לחימה בשטחים באמת לא ידענו לעשות את הסוויץ' הזה", אומר אל"ם מרדכי כהנא, אז מפקד יחידת אגוז של גולני שנלחמה במארון א–ראס ובבינת ג'בל, והיום מפקד בא"פ אליקים ומח"ט 9. "אני זוכר שהיה לי חייל במלחמה שראה מחבל וצעק לו 'עצור', כמו בנוהל מעצר חשוד, והמחבל פשוט ירה והרג אותו. אז לקח לנו זמן לעשות את המעבר הזה, בין פעילות בט"ש לחירום, אבל היום אנחנו יודעים לעשות אותו הרבה יותר מהר".

בחזרה למלחמת לבנון השנייה, ההגעה של המפקדים לשטח לא הייתה חוויה פשוטה. כשחסרונם של זמן לאימונים או בניית כשירות מעמיקה מורגש היטב, הם נאלצו להתמודד עם נתוני הפתיחה הלא מעודדים האלה - ועם הרבה בלבול ששרר מסביב. "צרם לי לראות גדודים שהולכים וחוזרים, נכנסים ללבנון ויוצאים, או לראות גדוד שבעקבות התקלות השתנתה לו המשימה", אומר רן כהנא. "אצלנו היה גדוד שנעצר בגלל חוליה של שלושה מחבלים, וזה מה שקורה כשהמשימה שלך לא מספיק ברורה ואתה לא יודע באיזה אקלים אתה עובד. אסור שיהיו דברים כאלה כי המשימה יותר חזקה מכל היתקלות מקומית, וזה כמעט זניח כשמסתכלים על המערכה כולה. בזמן מלחמה יש לחצים מבחוץ, ואתה כמפקד צריך להיות פילטר, לייצר סדר בתוך הכאוס עבור מי שמתחתיך. זה לא היה קל באותו זמן".

עדיף סוסים דוהרים
המח"טים האלה, שמובילים היום את צה"ל, התגייסו בשנים בהן ישב צה"ל במוצבים ברצועת הביטחון. בזמן שעבר מאז הם חוו לא מעט מתיחות ואירועים בגזרה הצפונית, אך ברור כי מלחמת לבנון השנייה תופסת מקום מרכזי ברזומה המבצעי שלהם. שם תרגלו הנהגה תחת אש, שם למדו אמיתות חדשות על הצבא ועל החברה הישראלית, שם נפלו להם גם כמה אסימונים.

"המלחמה הזאת היא האירוע הכי משמעותי שיכולתי לצבור ב–20 השנה שאני בצבא, ומבחינתי היא ניסיון שהשפיע עליי מאוד בתפיסה של מיהו מפקד טוב, ומה אני מחפש כשאני מראיין אנשים לתפקידים", אומר בסיוק. "מאז אני מחפש בהם תכונות מסוימות שיותר מתאימות למלחמה. הכוונה היא שיש אמנם אנשים שבשגרה קשה לשלוט בהם כי הם טיפה משוגעים, אבל בזמן מלחמה אני מעדיף דווקא כאלה. מבחינתי, יותר טוב לעצור סוס דוהר מאשר לדחוף שוורים עצלים. אני זוכר, למשל, שבמלחמה נוצרה איזו אגדה שצריך לחשוש לנוע ביום בגלל איום הנ"ט, והיו מצבים שבהם הייתי צריך לנוע עם טנקים בשטחים חשופים בשעות האור. היה לנו קצין שפינה פצועים מתוך קרב, אבל כשאמרנו לו לנסוע שוב חזרה כי מחכים לו הוא לא רצה, חשש שייפגע בדרך. הסברנו לו את החשיבות בכמה דקות, ואחר כך הוא עשה את זה וגם קיבל צל"ש".

גם אם הקרבות עצמם אפשרו למפקדים לגלות בעצמם כוחות הובלה פנימיים, הרי שהיציאה החוצה, בחזרה לשגרה שאחרי, חשפה אותם לצבא הלום שמתמודד עם לא מעט ביקורת. הדוח של ועדת וינוגרד, שחקרה את התנהלות המלחמה, הצביע על ליקויים חמורים באימוני הכוחות ובכשירויות המקצועיות של הלוחמים והמפקדים, בתוכניות האופרטיביות החלקיות לפיהן פעלו הכוחות, בתקשורת בין דרגי הפיקוד השונים ובהיערכות הלוגיסטית. המח"טים של היום מסבירים כי ראו מקרוב את כל אלה, אבל בטוחים שהחסכים הבולטים בציוד ובמזון, למשל, נבעו גם לא מעט מהחלטות של עמיתיהם בשטח.

"אני חושב שבמבט לאחור, מה שהיה במלחמה זה כישלון שלנו כמפקדים ולא של הלוגיסטיקה", אומר מרדכי כהנא. "לא ידענו להקצות כוח שיביא את הדברים, להקצות ציר מאובטח כדי שהציוד ייכנס. ב'עופרת יצוקה' כבר סידרנו את זה בצורה הרבה יותר טובה, והיום, כשאני בא כמח"ט לאשר תוכניות, אין דבר כזה שהמג"ד לא יאשר אצלי איך הוא מביא את את האוכל שלו ומה כמות המים שהוא לוקח איתו. כשמפקדים יוצאים לתרגיל אני מבהיר להם שאם הם לא יארגנו שיירות אספקה, זה פשוט לא יהיה".

גם מבחינת האימונים, מפקדי יחידות השדה של המלחמה מודים כי אכן חל כאן שינוי משמעותי, ושגרף התרגילים באמת כורע תחת עומס התרח"טים והתרג"דים. עם זאת, המלחמה ההיא לימדה אותם שאימון אפקטיבי לא מסתכם רק בתכנון מדויק של הסתערות - ולכן, אם אפשר, רצוי שתשלבו להם גם כמה בלת"מים בדרך.

"לעשות תרגיל שייגמר כמו שתכננת זה קל, אבל תרג"ד שמתחרבש לך הוא הרבה יותר טוב", אומר רן כהנא, שפיקד עד לאחרונה על בא"ח נח"ל והכשיר דורות חדשים של לוחמים. "תכננת שהפלוגה תכבוש כיפה והיא לא מצליחה? תכננת מיעוט נפגעים ובסוף כולם יצאו מכשירות ואתה צריך עתודה? זה טוב. אמנם העמסת מידע על המפקד והוא מרגיש חבול, אבל בסוף הוא יבין שמתוך האובדן והבלבול הזה אפשר לצאת. אני זוכר איך לקראת סוף הלחימה התקדמנו בעקבות גדוד 931 שנתקל באש חזקה בכפר רנדוריה, שהיה ערוך טוב מאוד עם לוחמי חיזבאללה. לצה"ל היו שם המון פצועים, ולמרות שהייתה לנו משימה אחרת ביקשנו אישור ונכנסנו ללחימה, עשינו איגוף וכבשנו את הכפר מהצד השני. לא היו לי עזרים עליו ולא ידעתי איך הוא בנוי, אבל חזרנו לבסיס של הסתכלות על השטח, קביעת תוכנית התקפה ומתן פקודות הכי פשוטות שיש. היום, כמח"ט, אני מבין שכשאתה מתאמן הרבה בצורה של חוסר ודאות, קל לך לממש את העקרונות הבסיסיים".

גם טולדנו, שחווה עם מגלן במלחמה פעילות אינטנסיבית ברכס אשקדון בניסיון לאתר ולפגוע במקסימום משגרי רקטות, ואף העביר לא מעט שעות במארון א–ראס, יודע שבסופו של דבר השטח הוא הקובע - והוא ממהר לצנן את חגיגת הפרגון העצמי. מבחינתו, למרות האימונים הסדירים שעוברים היום כוחות היבשה, הרי שכל עוד לא הוכחנו יכולות בעת מלחמה כוללת, עוד מוקדם לטפוח לעצמנו על השכם. "אסור לנו לומר לעצמנו כל הזמן כמה למדנו מ–2006 כי בעצם עוד לא למדנו כלום, וגם אם למדנו, עוד לא נבחנו על החומר", הוא קובע. "קל גם לדבר על אימונים היום, אבל צריך לומר ביושר שמאז המלחמה המצב הביטחוני יציב יחסית. האתגר יהיה עצום כשנהיה במציאות של מבצעים או אירועים צפופים ועדיין נצליח לקיים כשירות למלחמה, עדיין נצא לתרגילים בזמן כשמתפוצצים מטענים בירושלים ובתל אביב".

לא להתבייש לשנות
בחמש השנים שעברו מאז הקיץ הלבנוני ההוא נדרשו הארבעה לא רק להתמודד עם ההשלכות האישיות של המלחמה עליהם כמפקדים, אלא גם לנסות ולצאת להגנתו של צה"ל בעיצומה של הסערה הציבורית. בעוד הקולות בתקשורת כותשים את מקבלי ההחלטות בדרגים הגבוהים ומוחים על המחדלים, המח"טים לעתיד הרגישו, כמי שהיו שם בפנים, שהם פשוט חייבים להצביע על כמה נקודות אור.

"אנשים אצלנו יצאו החוצה וקראו על הכישלון בעיתונים וזה לא התחבר להם עם מה שהיה חמש דקות לפני כן בלבנון", אומר בסיוק. "היה אמנם בלבול מסוים בהיבט של מה בעצם רצינו להשיג שם, אבל מבחינתי משימות הגדוד בוצעו. היו בעיות במלחמה, זה נכון, אבל גם היה מספר לא מבוטל של יחידות שהגיעו מוכנות יחסית. הגדוד שלי יצא מהמלחמה מחוזק, למרות מה שחושבים".

"כשהגענו הביתה הייתה תחושה של חוסר הבנה. אנחנו יצאנו מנצחים והדימוי של המלחמה יצר צורך להסביר את זה. פתאום לא היה כל כך ברור שניצחנו", מוסיף רן כהנא. "מכיוון שהדינמיקה הייתה כזאת שמיד התחילו לדבר על רמת המפקדות, הביקורת דילגה מעלינו, אבל באמת ברמת הלוחם בגדודים הייתה הצלחה, הוא עשה עבודה פיקס".

מבחינתו של רן כהנא, הרי שבטווח הארוך המלחמה הזאת הפכה אותו למח"ט שיודע הרבה יותר טוב איך להתמודד עם המציאות היומיומית של לוחמיו. "מפקדים שהיו בלבנון מחוברים יותר לשטח, אין לי ספק בכלל", הוא קובע. "מי שחווה את זה, ולא משנה באיזו רמה, זה נצרב לו חזק בתודעה. אחרי לבנון השנייה, כשהיו שואלים אצלנו בגדוד על מי ירו, הסיפורים מאיו"ש פתאום בכלל לא היו רלוונטיים. על כולם ירו נקודתית בשטחים, אבל עכשיו זה כבר נראה להם כמו קפצונים. השאלה הייתה מי נלחם פנים מול פנים עם אויב בשטח כפרי בלבנון, על מי ירו טילים ונפלו פצמ"רים".

גם טולדנו יכול להסתכל לאחור ולהצביע על הלקחים שסחב איתו היישר ממארון א–ראס ועד ללשכה החדשה. זה לא רק בדקויות או בדגשים, אלא בגישה הבסיסית שקובעת שתמיד חייבים להיות תמיד ערוכים.

"היום, כשאני נכנס לתפקיד מח"ט, למלחמה יש חלק עצום בתהליך ההכנות שאני עושה, ובטוח שגם באופן שבו אפקד על החטיבה", הוא אומר. "אני צריך להאמין כל הזמן שמחר תהיה מלחמה, ולפני כל דבר אני צריך לבדוק איך זה משרת אותה. בין אם זה ערב מג"דים, ערב פלוגה או צביעת בתים לזקנים בשדרות. אחרי הכול, אנחנו לא בונים יחידות לשגרה אלא לרגע בו תישמע השריקה".

מבחינתו, הבחירה לחשוב כל הזמן על המלחמה ההיא היא מסלול שיש בו לא מעט בורות. עם כל הרצון להפיק לקחים מהעימות ב–2006, הוא קובע, אסור לדרג השטח של המערכה האחרונה לשקוע בהכנה למלחמה הקודמת - וחייבים כל הזמן לחשוב צעד אחד הלאה. "זה תמיד החשש אצלי", הוא אומר. "אם אתה קובע שהבעיה היא בהתמודדות עם שמורות הטבע ורק על זה מתאמן, בינתיים האויב יכול לשנות טקטיקה ואז אוי ואבוי לך. צריך כל הזמן להתעדכן, לא להתבייש לשנות. אחת השגיאות שלי כמפקד יחידה, למשל, הייתה שהתמכרתי לעימות המוגבל - אבל לצה"ל אין את הלוקסוס להיות מוכן רק לפלח אחד בתוך קשת האיומים. אם נתמכר רק לתרחיש אחד אנחנו עלולים לצאת מופסדים, ולכן זה טוב שהצבא היום חושב רחב יחסית".

"המודיעין שלנו כל הזמן מתעדכן ולפיו גם האימונים", מאשר מרדכי כהנא. "אנחנו מלמדים גדודים שמגיעים להתאמן את כל מה שאנחנו יודעים שקורה עכשיו בצד השני, ואין ברירה אחרת. אנחנו מציידים את המילואמניקים בטכניקות מכל סוגי הלחימה המורכבת בלבנון, לא חוסכים כלום, ובעיקר - מראים להם שזה אפשרי".

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.08 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה