|
אוי, אתם כאלו חסרי חוש הומור לפעמים :)
זה כמובן שיר קאבארטי-הומוריסטי שכתב ב- 1945 נתן אלתרמן לתאטרון "לי לה לו" ושרה שושנה דמארי. והוא קורע מצחוק, לטעמי לפחות... לשירותכם, המילים:
בחדר הבובות
דֻּבִּי, דֻּבִּי, שְׁכַב לִישֹׁן,
אַל תּוֹצִיא אֶת הַלָּשׁוֹן,
כְּבָר נוֹצֵץ כּוֹכָב רִאשׁוֹן,
דֻּבִּי, דֻּבִּי, שְׁכַב לִישֹׁן.
אִם תִּנְשֹׁך אֶת בֻּבָּה בַּתְיָה
שְׁנֵי שֵׁדִים יָבוֹאוּ, שְׁנַיִם,
וּלְךָ בְּתוֹךְ אַמְבַּטְיָה
יִרְחֲצוּ אֶת הָאָזְנַיִם.
אֲבָל אִם עָצַמְתָּ עַיִן,
הֵם יַגִּידוּ: נֶהְדָּר –
וְיַרְשׁוּ לְךָ שְׁנָתַיִם
לֹא לִרְחֹץ אֶת הַצַּוָּאר.
דֻּבִּי שַׁן, דֻּבִּי שַׁן,
כֶּלֶב שַׁן, שַׁן שָׁפָן.
רוּחַ עֶרֶב מְזַמֶּרֶת
הַלְּבָנָה יָפָה יָפָה.
אִמָּא אֵצֶל הַתּוֹפֶרֶת,
אַבָּא'לֶה בַּאֲסֵפָה.
שָׁם לְאַבָּא'לֶה יֵשׁ נַחַת,
כִּי כֻּלָּם רָבִים בְּיַחַד
וּבְכָל רִיב, חֵי רֹאשִׁי,
אַבָּא'לֶה הוּא רָב רָאשִׁי.
דֻּבִּי שַׁן, דֻּבִּי שַׁן,
כֶּלֶב שַׁן, שַׁן שָׁפָן.
דֻבִּי, דֻבִּי, אַתָּה מִפְלָץ
בַּחוּצוֹת אַתָּה רַק רָץ
"זֶה הַיֶּלֶד, גְּבֶרֶת כַּץ
כְּבָר אֶת כֹּחוֹתַי מָצַץ".
מֶשֶׁק-בַּיִת מִתְפַּתֵּחַ,
עֲרִיסָה, דַּיְסָה, כְּבִיסָה,
וְהַבַּעַל – הוּא שׁוֹכֵחַ
שֶאִשָּׁה הִיא גַּם אִשָּׁה.
מוּסִיקָה, סִפְרוּת רָצִיתִי
וְעַכְשָׁו - כַּבֵּס וּרְחַץ.
לִי נִדְמֶה שֶׁקְּצָת רָזִיתִי:
מַה דַּעְתֵּךְ, הַגְּבֶרֶת כַּץ?
דֻּבִּי, דֻּבִּי, שַׁן...
אִם צָרוֹת עוֹד תַּעֲשֶׂה לִי
וְכֹוסוֹת תִּשְׁבֹּר לִי, בַּץ!
יֶלֶד טוֹב אַחֵר אֶקְנֶה לִי
וְאֹותְךָ – לִגְבֶרֶת כַּץ!
אַל תִּבְכֶּה, נִחְיֶה בְּשֹׁלֶם,
מַה, הַגְּבֶרֶת כַּץ הִיא גֹּלֶם?
בְּעַד זֶה נוֹתְנִים מַכּוֹת –
אַף כִּי זֶה נָכוֹן מְאֹד.
דֻּבִּי, דֻּבִּי, שַׁן...
דֻּבִּי, דֻּבִּי, שֶתִּחְיֶה.
לַיְלָה רַד כְּבָר עַל הָעִיר.
כַּאֲשֶׁר תִּגְדַּל תִּהְיֶה
הוֹי, נֶהָג בַּ"מַּעֲבִיר".
'תָּה תְִנהַג בְּאוֹטוֹבּוּסִים
נוּמָה , נוּמָה שֶׁקֶט, שָׁה.
אִם תִּרְצֶה, תִּקַּח שְׁנֵי גְרוּשִׁים,
אִם תִּרְצֶה תִּקַּח שְׁלשָׁה.
אַךְ בֵּינְתַיִם, בֵּינָתַיִם
לֹא לִבְכּוֹת, תִּמְצֹץ פִּיָה.
אַל תַּבִּיט, עֲצֹם עֵינַיִם,
כָּךְ, כְּמוֹ הָעִיִרִיָּה.
דֻּבִּי, דֻּבִּי, שַׁן...
אִם חָכְמוֹת לָכֶם זִמַּרְתִּי -
יֵשׁ חָכְמוֹת לִי, רֹאשׁ מָלֵא.
אֲבָל, אִם שְׁטֻיּוֹת דִּבַּרְתִּי -
זֶה מֵאַבָּא, אִמָא'לֶה.
וְלָכֵן, דֻּבּוֹן כָּאֶרֶז,
נְזַמֵּר פָּשׁוּט שִׁיר-עֶרֶשׂ
זֶה טִפְּשִׁי, זֶה לֹא חָדָשׁ
אֲבָל זֶהוּ שִׁיר מַמָּש!
דֻּבִּי, דֻּבִּי, שַׁן...
דובי, שמע, אם שוב תחזור
על דבריו של אבא'לה
שדוד פסח הוא חמור,
תצטרך לשכב חולה.
יש מזל שלא הוספת
מה שאבא אמר עוד,
שהדודה קלרה היא כלבתא,
אף שזה נכון מאוד.
ובעניין הגברת מיני
אמא'לה אומרת גם
שלובשת היא ביקיני
אף שהיא היפופוטם.
את כולכם הנה כיסיתי,
נרדמו חופים וים,
הלבנה כבייבי-סיטר
משגיחה על העולם.
ולמעשה חלק ממנו באמת משמש כשיר הערש האהוב אצלנו בבית, ככה:
"דובי, דובי, שכב לישון;
אל תוציא את הלשון;
כבר מאיר כוכב ראשון,
דובי, דובי, שכב לישון...
דובי, דובי, שן-שן,
כלב, כלב, שן-שן,
שן שפן, שן שפן."
הקטנה מתה על זה, כל לילה זה השיר ששרים כשעוצמים עיניים...
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י Noa_A בתאריך 06-04-2011 בשעה 12:41.
|
ראשי
צ'אט
02-04-2011, 20:42
אגב, בשנים האחרונות היו מי שביקרו את השיר הזה כמחנך 
שיר שכל כך מבטא את ההערצה לאבא או בכלל להורים בגיל הזה, שבו מאמינים באמת ובתמים שהם הכי-הכי...
מצב כלאיים
