ציטוט:
במקור נכתב על ידי mt999
השביזות הכתה בי כמעט בכל שלב בשירות שלי, יש זמנים שיותר, ויש שפחות. לכל אחד יש את השיטות שלו, כשאני ממש שבוז, אני נוטה לחייך. זה סתם גורם לי להרגיש הרבה יותר אופטימי משום מה. שבוע שעבר היה לי תרגיל ארוך וקשה שגרם לי לשביזות, אז כל פעם שהייתי מגיע למצב קשה תוך כדי (המאמץ, הקור, העייפות וכו') הייתי חושב על משפחת פוגל מאיתמר שנרצחה, וזה היה גם מכניס אותי לפרופורציות, וגם מזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה.
עוד דבר שאני עושה, זה לקרוא ספרים, כמה שיותר יותר טוב, עוזר לי לשכוח קצת איפה אני.
החבר'ה, אלה שבסופו של דבר שורדים, גם עוזרים, אני לא יודע איך זה במקומות אחרים, אבל אצלנו, כל אחד במחלקה (סה"כ 10 חבר'ה), הוא אח, חבר יקר שיעשה בשבילך הכל, כשחברים שלך במארב על גבול עזה בליל הסדר, תאמין לי שאין מקום אחר שאתה רוצה להיות בו באותו זמן יותר מאשר שם איתם, מנסיון.
בתקופה הראשונה, בעיקר בטירונות בד"כ סובלים, יש מעטים שנהנים מזה. בסופו של דבר זה עובר, הדברים הקטנים והמעצבנים האלה כמו "שעון" ולקרוא לכל בנאדם עם דרגות "המפקד" וההקפצות באמצע הלילה ל"קליטה דרך הרגליים". אבל אחרי הכל אתה לוחם, ומה לעשות לוחמים עובדים קשה, הדרישות עולות עם הזמן,מתחיל באיך הציוד שלך נראה וכמה מהר אתה עושה בר אור, והמסעות יותר ארוכים והתרגילים יותר קשים. ואז מגיע הקו, ואתה לא מקבל 6 שעות מטכלי בלילה, ואתה טוחן שמירות ומטבחים (הרי הותיקים לא עושים), ואתה יורד מ8 שעות סיור, ואיזה מפלגיסט שותה אותך לתורנות למרות שאתה גמור מתשישות. וצריך גם להספיק מד"ס, כי מה לעשות, כושר גופני הוא אחד מיסודות הלוחם. ואז יש אימונים גדודיים, שפותחים לך בהם את התחת, שבוע כיתה ושבוע מחלקה ושבוע פלוגה ושבוע סבך, ושבוע לש"ב עם קרמים כי למישהו נכנס שריטה עמוקה לראש, ואז שבוע מלחמה ובוחן פלוגה רובאית (או מסייעת) ותרג"ד, והגב שבור, והברכיים קורסות, ואתה עייף פצצות, וכל יום שמנ"ש וכל יומיים מד"ס ועוד מסדר למפקד האוגדה שהחליט שבא לו לבדוק איך נראים החיילים בגדוד שלך. אין מנוחה, אולי ברגילות (אם זוכים לקבל אותם כמו שצריך). ואז באיזשהו שלב יש אנשים שמחליטים שדי, מספיק, לא בא להם יותר ללכת לילה שלם בקור 20 ק"מ עם משקלים על הגב, או לכבוש עוד כיפות או לצאת לעוד מארב 72 שבו לא ראית כלום חוץ מהנוף היפה שנשקף מולך, ולחזור פעם ב17-18 יום הביתה . ומצד שני יש אנשים, שמבינים את ההחלטה שלהם לעשות את כל זה, כי אם לא הם, אז מי? בקיצור שלוש שנים עמוסות ולא קלות, אני מקווה שלא הבהלתי אותך, לא צריך להיות סופרמן כדי לעבור אותם, אבל אתה כן צריך לרצות לעבור אותם.
|
זה ברור לי,גם אני חוויתי את ההקפצות,את הבאסה שמעירים אותך באמצע הלילה לשמירה כשבחוץ 4 מעלות וקופאות לך הביצים,שאתה אמור לקום "בבוקר" (שזה באמצע הלילה בדר''כ) ואתה מת להתכרבל עוד קצת בשק''ש המגעיל.
אז אמנם אני לא ותיק כמוך,אבל חוותי די אותם דברים.
מצד אחד אפשר להסתכל על זה ולהגיד "מה אני צריך את החרא הזה? אף אחד גם ככה לא סופר אותך (סיפור אמיתי- פעם חזרתי הביתה בשישי אחרי 3 שבועות שטח,עליתי לאוטובוס שהיה מלא באנשים צעירים,ראיתי שאין מקום אז פשוט ישבתי על התיק שלי באמצע האוטובוס ונרדמתי. אף אחד לא ידע לקום ולפנות מקום ללוחם שיורק דם בשבילם).
,אז בוא נגמר עם הסבל הזה ונרד לג'וב".
או שאפשר לקחת את זה בסבבה,לחייך לעצמך בחיוך מזויף ולהאמין שמתישהו יהיה יותר טוב ותהיה גאה בעצמך.
מה שאני עושה בשביל להתמודד, זה לחשוב על איך היה נראה השירות הצבאי לפני 50 שנה.
לא היה משקית ת''ש,לא מנילה,לא סרגל מאמצים,אוכל מסריח ופירות רקובים ובטח שלא פלאפון,ראית את אמא פעם בחודש וחצי אולי אולי אולי (מכיר מישהו שחווה את זה) ובכל זאת אנשים עשו את זה,וכולם כולל כולם התגייסו.
למרות שאני בחור די אופטימי,היו לי רגעי שביזות,אני זוכר בימים הראשונים,הייתי עייף,התגעגעתי הביתה בטירוף שרציתי לברוח או למות. הייתי אומר לעצמי "בשביל מה אני צריך את זה,3 שנים שאתה לא אוכל טוב,לא ישן טוב,רעב,עייף,מתגעגע למשפחה,לחברים ולחיים הקודמים,וואלה,יש שמועות שגם אפשר למות".
מהר מאוד התאפסתי על עצמי,חייכתי ואמרתי "בוא נשמור את השביזות להמשך השירות,חבל לבזבז את זה עכשיו".
אפשר להסתכל על זה כך או כך,אני אופטימי מטבעי אז אני מניח שקל לי יותר,אבל לא אצל כולם זה ככה.
נערך לאחרונה ע"י ofirms בתאריך 22-03-2011 בשעה 20:16.
|