כיצד ניתן לזהות (אם בכלל) כשרון?
כילד הייתי בחוגי ציור,ספורט וטבע ואף אחד מהנ"ל לא הפך אותי לפיקאסו,אלי אוחנה או ספי בן יוסף.
האם לכם כהורים לילדים יש איזשהו חוש לזיהוי כשרון אצל ילדיכם?
והאם כשרון חייב להיות בעבודת ידיים? (כלומר-מחייב משהו אמנותי או שאפשר גם במחשבה ע"י חוג שחמט למשל?)
והאם יכול להיות שקיים כשרון אך עדיין הוא לא התגלה?
הרי ילדים יכולים לגלות שהם מוכשרים בנגינה על פסנתר אך אין להם את החשק להתאמן כשהם יכולים בזמן הזה לשחק בשכונה עם חבריהם)
אז לסיכום-איך יודעים מה טוב לילד?

אמנם אין לי ילדים (עדיין), אבל אני מאמינה שבד"כ אנחנו אוהבים לעסוק במה שאנחנו באמת טובים בו.
לכן, אני מאמינה בלאפשר לילד לעשות דברים שמעניינים אותו והוא נהנה מהם, תוך כדי חשיפה (בעיקר בגיל צעיר)
למגוון רחב של תחומי עניין ופעילויות. אני, לדוגמה, מגיל 3 ידעתי שאעסוק במדעי החיים, והפעילות שלי הייתה
בחלק לא מבוטל שלה, בכיוון הזה. לא רק משהו פורמלי כמו חוג, אלא קנו לי מגדירים ואנציקלופדיות, והלכתי
עם מגדירים לטייל בסביבה, ולמדתי לזהות צמחים וציפורים. במקביל - היו לי חוגים במחשבים, החלקה, כתיבה, נגינה
ועוד ועוד. התנסיתי בהמון דברים ובד"כ התמדתי במה שאהבתי - מדעים ספרים ונגינה. בזה גם התרכזתי בבי"ס...

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

כתיבה,קולנוע וצילום למשל אלו דברים שאני אוהב אבל מעולם לא הייתי בחוג כזה ואינני יודע האם יש לי כשרון לזה
גם בחוגים שכן הייתי לא התמדתי כי ההורים שלי היו בגישה של "תנו לו לטעום ממה שאפשר" שכך אמנם צברתי ידע בסיסי בדברים אבל קשה לי להגיד שאני מוכשר בהם

[האמת היא שגם היו לי הרבה מגדירים וגם נדרסתי - אבל לא אני לא חושב שזה היה קשור]

לענין כישורים - יש מקצועות השגיים [גופניים או תחרותיים ברובם] המחייבים אימון מגיל צעיר בכדי לככב בשנות העשרים: מחול לסוגיו, מקצועות הספורט, שחמט וכו'. שחר פאר לא יכלה להיות 'שחר פאר' אם לא הייתה מקריבה במידה רבה את הנעורים. בתחומים הללו אלפים יוצאים לדרך בכל שנה רק בכדי לגלות שכוכב בית הספר בריצת 60 מ' הוא אחד מ1000 כוכבי בתי ספר באותה ריצה ממש בכל שנתון. גם בת טיפוחיה של מדריכת החוג למחול במתנ"ס בבלי היא אחת מ500 בנות טיפוחים של מדריכות רבות בכל שנה ושנה. שלא לדבר על כך שגם להיות אלוף ישראל ב60 מ' בנעורים וב100 מ' בבגרות - זה כבוד שאין פרנסה בצידו.

לגבי יתר התחומים - מקצועות אקדמיים, תחומי עיסוק בכלל ואפילו תצורות אומנות כמשחק במה או ציור - אין הכרח להתחיל בהן מכתה א'. נהפוך הוא. אדם שהגיע לבגרות כשהוא מופרה משלל תחומי ידע וענין וחש בשל כאשר הוא צועד לנתיב מסויים - יעשה זאת בלב שלם ויביא עימו מטען שישביח את מעשי ידיו באשר יבחר.

מי שמוכשר - יאחז בידע הבסיסי, יהנה מההצלחה וישתמש בה כבסיס למדרגה הבאה וכן הלאה. להשקפתי הוריך בהחלט צדקו בכך שנתנו לך לטעום קצת מכל דבר ולא כבלו אותך.

קצת חטפת מכות בג'ודו, קצת שפכו עליך צבעי גואש בחוג ציור או ידו בך בוץ בחוג גינון והנה בסופו של יום מצאת עצמך כרכז פורומים והם ראו נחת בעמלם

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

אני מנסה לחשוף את הילדים למגוון רחב של אפשרויות ומשתדל לחוש למה הם נמשכים יותר ובמה הם טובים יותר. במקביל, אני חושב שבאחריותי לתת להם כלים לעסוק בכל מה שיבחרו כשיהיו גדולים. לפעמים יש קונפליקט בין הרצון לתת לילד לטעום מהכל ולבחור בעצמו לבין הקניית הכלים. נדמה לי שכל הורה צריך "לעזור" לילד למצוא לפחות תחום אחד שבו הוא יתפתח באופן מעמיק יותר, גם אם זו לא באמת הבחירה של הילד, משום שההתעמקות, ההתמדה וההצטיינות בתחום אחד יעניקו לילד כישורים שאפשר להסב אותם לתחומים אחרים. זה אתגר למצוא איזון בין הדחיפה ההורית לבין טיפוח האינדיבידואל של הילד, וזה נושא שעלה מאד לסדר היום בצפון אמריקה בעקבות ספר של איימי צ'ואה שטוען באופן פרובוקטיבי שההורות הצפון אמריקאית אינה מיטיבה עם הילדים (ואני נוטה מאד להסכים איתה). קצת על הספר אפשר לקרוא כאן:

http://online.wsj.com/article/SB100...3528698754.html