23-02-2011, 09:50
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
אני לא חושב שהאירוע נפל לתהום ההיסטוריה
והוא בטוח מוכר במערב הרבה יותר מאשר אפיזודות חשובות לא פחות להבנת תהליך התפרקות ברית המועצות. ה"פוטש" תופס את העולם ממש בעיצומו של משבר פלישת סדאם לכווית. אני לא חושב שבמערב "הספיקו" להבין יותר מדי, משום שהפוטש התמוסס די מהר. הפוטשיסטים בחרו, משום מה, להתנהל פומבית אל מול מסיבת עיתונאים שבה הם נראו כמו חבורה מוכה של דירקטורים שפוטרו באחת - לא כשליטים. גימגמו, הפגינו עצבנות ולא הפגינו שליטה. הציבור המוסקבאי חש בכך, ללא ספק, די בקלות ואני זוכר שגם הפרשנים פה בישראל לא הימרו בגדול על הצלחת המהלך כבר די בתחילתו. את מול המצלמות ילצין עלה אז על איזה טנק עם נאום דף הנייר המפורסם, ואני זוכר בפירוש ש"קשבינו מיקי גורדוס" קיבל אינפוטים כבר משלב מוקדם על שרשרת ההתמרדויות הפוליטיות של ראשי מפלגות קומוניסטיות ברספובליקות מסויימות, ממש במקביל לפוטש. הצופה ההדיוט במערב לא הכיר לפרטים את התהליכים הפוליטיים שהחלו עוד במחצית הראשונה של שנות השמונים ברספובליקות היותר לאומניות, ומעורבות "קומוניסטים נאמנים" בהם, ולכן לא יכל להבין את כל הפאזל. מי שכן היה מודע לכך, במיוחד מי שעמד בקשרים עם חברים/משפחה שם, ידעו גם ידעו, ולכן כאשר זלגו ידיעות למערב (בחופשיות מדהימה) אודות האירועים בפריפריה, ושיחידות של הצבא האדום מסרבות לדכא בכוח התפרצויות לאומיות (כמו אירועי מגדל הטלביזה בווילנא בירת ליטא) התחיל להיות ברור שהפוטשיסטים לא יצליחו, גם אם זו כוונתם, להחזיר את הגלגל אחורה. מן הרגע בו הם לא ניתקו, או ניסו לפחות לנתק, את התקשורת החיה, אי אפשר היה למנוע את המראות של כוחות בטחון מבולבלים ולא נחושים, ולכן באופן כללי לא הייתה תחושה של "זהו, נגמרו החיים הטובים, חוזרים למלחמה הקרה".
_____________________________________
.
|