השב"כ השיא סוכניו לערביות; עשרות הילדים נרשמו כיהודים
רק עתה מוכן השב"כ לאשר, שעשרות מסוכניו שוכנעו בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, להתחתן עם ערביות בלא שאלו ידעו כי חתניהם יהודים. הרב הצבאי הראשי הרב שלמה גורן ז"ל, פסק שאין צורך לגייר את הילדים. "כיכר השבת" מביא את הסיפור המלא שעד היום מחולל נזקים
ב. ניסני | אתר ככר השבת | י"ד באדר א' תשע"א 02:28 18.02.11

שערוריית הענק בדרך. רק עתה מוכן שרות הביטחון הכללי של ישראל, לאשר, שעשרות מסוכניו שוכנעו בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, להתחתן עם ערביות, תושבות יישובים ושכונות ערביות בכל רחבי ישראל, בלא שנשים אלו ידעו שחתניהם הם יהודים העובדים בשב"כ.
המטרה הייתה לשתול מרגלים בתוך האוכלוסייה הערבית כדי שידווחו על הנעשה שם.
זוגות אלו הקימו בתים ונולדו להם ילדים, וכשעלתה על הפרק שאלת יהדותם של הנולדים, הועבר הנושא בחשאי לטיפולו של מי שהיה הרב הצבאי הראשי, האלוף הרב שלמה גורן ז"ל, שפסק כי אין צורך לגייר את הילדים. כולם נרשמו כיהודים לכל דבר, וחלקם הפכו ברבות השנים לקצינים בצה"ל ולבעלי תפקידים במדינה.
הסיפור המתפרסם כאן לראשונה, אמור להופיע במגזין הצבאי החדש של ישראל, IsraelDefense, מגזין עצמאי ובינלאומי לענייני צבא וביטחון בישראל. את המגזין עורך עמיר רפפורט, כתב צבאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות" והפרשן הצבאי לשעבר של "מעריב".

IsraelDefense רואה את ייעודו להיות גוף תקשורת שיספק מידע שוטף על הביטחון בישראל, וכבר בגיליונו הראשון הוא ישליך למרכז הבימה הישראלית "פצצה", שיש הגורסים כי איננה היחידה מסוגה, משנות הקמת המדינה.
הדרמה שנוצרה בעקבות פעולתם של הסוכנים, שהתחזו לערבים, והביאו לעולם ילדים עם נשים ערביות, נמשכה עד לאמצע שנות השישים. אז הוחלט בצמרת הביטחונית של ישראל לספר לכל הנשים את הסוד, שהן בעצם נשואות ליהודים, סוכני שב"כ.

פיצול אישיות
הפרשה הנחשפת שלא תיאמן, נותנת את אותותיה עד היום. גם לאחר כחמישים שנה, ילדיהם של סוכני השב"כ שכונו אז "המסתערבים", עדיין מתמודדים עם משברים הנובעים מזהותם המפוצלת, ומשפחותיהם מנסות לאסוף את השברים.
השב"כ הישראלי היה מוחק את הפרשה הזו מספרי ההיסטוריה שלו אילו היה יכול, אבל הדבר לא ניתן. עליו לדאוג לנשים שרומו ולילדים שנולדו, ולשלם להם קצבה, והוא עושה זאת עד היום.
ראשיתה של פרשת מסתערבי השב"כ, מגלה ה-IsraelDefense בתחילת שנות החמישים. זמן קצר אחרי מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל.
ערביי ישראל היו נתונים אז תחת שלטון צבאי. לכל כפר היה מושל מטעם הצבא. התפיסה הרווחת במערכת הביטחון הייתה כי במוקדם או במאוחר צבאות ערב יפלשו שנית לישראל, וערביי ישראל יהיו בבחינת "גיס חמישי", שיצטרף לאויב בלחימה.
על רקע זה הוקמה יחידת המסתערבים של השב"כ בשנת 1952, ביוזמת איסר הראל, שהיה ממונה אז גם על המוסד וגם על ה"שין-בית", כפי שכונה באותם ימים שירות הביטחון הכללי.
משימת ההקמה של יחידת המסתערבים הוטלה על שמואל מוריה (היום בן 87), ששירת במחלקה הערבית של השב"כ, שתפקידה המרכזי היה סיכול מעשי ריגול מצד מדינות ערב.
איסר הראל ביקש ממנו להקים יחידת מסתערבים. "זו תהיה, הוא אמר למוריה, יחידה של צעירים שייטמעו באוכלוסיה הערבית, ויחיו בה לאורך זמן. לא היה צורך מודיעיני ממשי במידע שיעבירו ה"מסתערבים". הכוונה הייתה שהם ייכנסו לפעולה בעיקר ב"יום סגריר", כאשר תפרוץ מלחמה כוללת נוספת בין ישראל ובין מדינות ערב.
מוריה לא התמהמה, והחל לגייס ליחידה כמה עשרות צעירים, רובם עולים חדשים, שהגיעו ממדינות ערב השונות במסגרת גלי העלייה ששטפו את מדינת ישראל לאחר הקמתה.

כך הוחדרו הסוכנים
הכשרתם של הסוכנים נמשכה חודשים ארוכים. הם התאמנו והתגוררו בבסיס הדרכה של המודיעין הישראלי ליד רמלה, במקום שבו שכן קודם לכן בית הספר לקצינים של הצבא הבריטי בארץ ישראל ובהמשך מפקדתו של ראש הכוחות הערבים במרכז הארץ במלחמת העצמאות, חסן סלאמה.
המשימה לקחת צעירים יהודים שעלו מעיראק ו"להפוך" אותם לערבים פלשתינאים שיוכלו להתערות באוכלוסיה המקומית בלי לעורר חשד, הייתה מורכבת מאוד. ההכשרה הייתה קפדנית. הם נשלחו לעבודה במפעלים שונים ברחבי הארץ בהם עבדו ערבים, על מנת "להשתפשף" בלהג הפלשתיני ולהתחכך בציבור הערבי הרחב.
בתום שנה של הכשרה מפרכת, כל מסתערב כבר החזיק בזהות חדשה ובסיפור כיסוי מפורט. על פי רוב מדובר היה בזהות של פלשתינאי מפליטי 1948. הגיע רגע האמת – שלב ההחדרה לכפרים ולערים ואף לריכוזי הבדואים בנגב. מהר מאוד המסתערבים מצאו את עצמם בסביבה זרה.
המשפחות שלהם בישראל לא ידעו מה הם עושים בדיוק והיכן הם נמצאים, ואסור היה להם לנסות לברר פרטים על כך. כאן עברו בשב"כ לשלב המתקדם בהטמעת הסוכנים בתוככי הריכוזים הערביים כשדחפו אותם לשאת נשים מוסלמיות מתוך הכפרים. ואכן רובם נישאו לנשים מוסלמיות בלא שאלו היו מודעות לזהותם האמיתית של בעליהן. נערכו חתונות שמחות, על פי כל כללי הדת המוסלמית.
IsraelDefense מגלה בגיליונו הראשון בכתבת תחקיר נרחבת בעניין זה כי המסתערבים המשיכו לנהל את חייהם הכפולים כסוכני שב“כ וכמוסלמים אדוקים, אנשי משפחה למופת. אך ככל שחלף הזמן גבר הלחץ על מפקדיהם ועל צמרת השב"כ לחלץ אותם מתוך השקר הנורא ולהחזיר אותם לחיק משפחתם היהודיות.
כך, בתחילת שנות ה-60, כבר התגלעו בצמרת השב"כ חילוקי דעות קשים סביב שאלת המשך הפעלת היחידה, או יותר נכון – סביב הדרך הנכונה להביא לידי סיום את הפרשה העגומה. כבר היה ברור למדי כי התועלת המודיעינית שמביאים המסתערבים היא נמוכה – ממש אפסית ביחס למחיר האישי שהם נאלצו לשלם. היה ברור כי כל יום שחולף רק מחמיר את הטרגדיה שצפויה לסוכנים ולבני משפחותיהם הערביות – כאשר ייאלצו לחשוף את סודם האפל.

הסוד נחשף במרתפי השב"כ
הוחלט לפרק את היחידה, אך מוריה עמד בפני דילמה: האם להותיר את הנשים ואת הילדים בכפרים הערביים ולהחזיר לחיק משפחותיהם המקוריות רק את הגברים, או לבקש מהנשים להתגייר ולהמשיך לגדל את ילדיהם כיהודים.
המסתערבים עצמם התנגדו לעזוב את משפחותיהם ולכן נפלה ההחלטה לגלות את הסוד וליישב את המשפחות מחדש בסביבה יהודית בישראל.
השב"כ זימן אליו זוג אחרי זוג, וגילה לנשים הנדהמות ששמעו רק אז, באמצע שנות השישים, שהן בכלל נשואות ל... יהודים סוכני שב"כ. התדהמה הייתה גדולה. היו נשים שהתעלפו. שפרצו בבכי.
בהוראת השב"כ, הקים הרב הראשי לצה"ל האלוף הרב שלמה גורן בית דין של 3 רבנים, בראשותו של הרב גורן עצמו, שהציעו לנשים להתגייר בהליך מהיר. אלא שלא כל הנשים הסכימו לכך. קשה הייתה בעייתם של הילדים.
הרבנים התלבטו האם יש להחשיבם כיהודים או כמוסלמים. ובסופו של דבר פסקו אנשי בית דינו של הרב גורן, כי למרות שלפי ההלכה היהודית דתו של הילוד נקבעת לפי דת האם, הרי שלאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו נולדו הילדים כתוצאה משליחות אביהם היהודי, יש לראות בהם כיהודים – ללא צורך בהליך גיור.
האידיליה המשפחתית המזויפת של חלק מן הזוגות לא נמשכה זמן רב. לאחר מלחמת ששת הימים החליטה אחת מן הנשים האלו, שהיא לא מסוגלת עוד לחיות בישראל, לגדל את בנה בתור ישראלי ולהיות נשואה לאיש שב"כ. היא הייתה ערביה לאומנית ופשוט הרגישה שזה כבר יותר מדי עבורה. היא לקחה את בנה ועקרה לרבת עמון שם ככל הידועה נישאה לאחד מראשי ארגוני המחבלים.
חלק מן המשפחות התפוררו אחרי חשיפת סודן, מגלה המגזין. המשפחות האחרות החלו בשיקום איטי של חייהן. השב"כ המשיך לשלם משכורות לבני המשפחות עוד שנים רבות אחר כך.

צלקת לכל החיים
בשב"כ מודים ש"ילדי המשפחות האלו ניסו להשתקם, לשכוח את עברם, מאיפה באו, אך לא היו מסוגלים. בין הילדים יש כמה יוצאי דופן שהצליחו בחיים, אבל רובם נשארו מאחור. הם סובלים מבעיות עד היום".
אחד מהילדים שהתגייס לצה"ל, שאל את משפחתו לפני גיוסו "למי אני אפנה את הרובה שלי - למשפחה הערבית או למשפחה היהודית"?, ונותר ללא מענה. כמה מילדי המסתערבים עברו תלאות לא מעטות בחייהם האישיים, ואף הסתבכו בפלילים.
עד היום מעיקה על בכירי השב"כ, העובדה שהקמת היחידה הזו התבררה בדיעבד כמיותרת. "למעשה, מהר מאוד התברר שלא באמת היינו צריכים את המסתערבים האלו", מודה מוריה המפקד.

מקור:
http://www.kikarhashabat.co.il/סוכנים-נשואים-לערביות.html

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

מרתק ועצוב. אבל זאת חלק מהיסטוריה שלנו.

שלום בכל מחיר-פילוסופיה של עבדים.
Ceterum censeo "Palaestinam" esse delendam
אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

נשמע לי מוזר מאוד. איזה מידע סוכנים כאלו יכלו להעביר במקרה של מלחמה? בעיקר על מה שקורה בכפר שלהם, וזה בעל משמעות מבצעית נמוכה (הרי הכפר ממילא תחת מעקב גלוי של השב"כ בשיגרה- אין בו התארגנות מבצעית משמעותית)- וניתן להחלפה חלקית ע"י תצפית באותו אזור. זה כמו לשלוח את אלי כהן לגור בכפר ברמת הגולן כדי לדווח על תנועות הצבא הסורי- במקום בסוריה, שם יש לו מגע עם הפיקוד עצמו.

זה העניין- "הפיקוד" היה בכפרים האלה, ואת התכנונים והדיבורים ביניהם השב"כ לא יכל לגלות דרך תצפית.
איננו יודעים איפה זה היה בדיוק, לכן קצת קשה לקבוע את המשמעות המבצעית.

להבנתי, בשטחי הממשל הצבאי לא היה שום "פיקוד" ושום התארגנות צבאית. אם היתה, או אם היה חשד שהיא מתארגנת- היא היתה מביאה לטרנספר של הכפר (כמו במיקרה איקרית וברעם), או פשוט למעצר וחקירות מקיפים. ישראל של שנות ה-50' יצאה לפעולות תגמול נגד הפדאיון ושולחיהם, כך שבוודאי היתה מגיבה בחריפות לנסיונות פח"ע מתוך שטחה.

אולי זה נועד להיות שלב ראשון מתוכנית כללית- בניית זהות בתוך שטח ישראל, ואז הגירה עם המשפחה למשימה במדינה ערבית?

ובהחלט לא הובילו לטרנספרים, אלא לכל היותר ל"לסיכולים ממוקדים" בצורת עידוד עזיבה את הארץ, בדיוק כמו במקרה של קומוניסטים יהודים מסויימים. למרות המפלה, התרבות הפוליטית התוססת לא פסה מהרחוב הערבי - בוודאי שלא כאשר מוקדי פעילות פוליטית כמו נצרת או טייבה עברו "בשלמותם" (מבחינה דמוגרפית) לשליטה ישראלית. תנועות כמו "אל ארד" לא צמחו יש מאין, והיה להן בסיס פוליטי כבר ממש בתחילת שנות החמישים. עקירת תושבי אקרית וברעם לא קשורה לפעילות פוליטית של תושביהם, אלא למהלך מקומי של הפיקוד הצבאי. אמרו להם ללכת - הם הלכו, אבל בניגוד לתושבי כמה וכמה כפרים אחרים (מוסלמיים) הם לא טרחו ללכת אל מעבר לגבול. הסיבה היחידה שאת סיפור אקרית וברעם (כמו סיפור חזרת עקורי עילבון מלבנון) אתה מכיר, היא שהם נוצרים והיה להם לובי לא רע, במיוחד בצרפת.

.

רק להזכיר שבתקופה המדוברת היה ממשל צבאי בכפרים הערביים. ראה אירוע כפר קאסם.
באותה תקופה היחס לתושבי הכפרים הערביים היה יחס של גייס חמישי.

אם אני לא טועה זה לא קיים רק בשב"כ..

ייתכן שמשהו כזה קרה פה ושם, אני בספק אם הרב גורן היה ממציא רעיון כזה ואם שני רבנים מכובדים נוספים היו חותמים על זה, וכל הסיפור מרגיש לי כמו 'מבוסס על סיפור אמיתי'.

אבל נחכה לכתבה של רפופורט ונראה.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא מעט מה"כלים" היותר מודרניים של מחקר ותחקיר די זרים לאזור הזה. השימוש המופרז בסופרלטיבים, וכן מעגל הקסמים של "משאלות לב+השערות=הוכחות", מאוד נפוצים ודומינטיים "שם".

.

המקור אינו "כיכר השבת" אלא הבטאון החדש IsraelDefence- שלא אמור להיות חרדי-תורני במיוחד..

ונותר "סתם" חשדן.

.

הסיפור נשמע לי הזוי, ואני מתקשה מאד מאד להאמין שהוא אמיתי. אני מכיר את פעולת המסתערבים של הפלמ"ח, וממשיכיהם בשרות הביטחון, ואני לא מצליח לחשוב על סיבה לחשיפת סוכנים למידת לחץ כל-כך רבה כמו הקמת משפחה שכולה בשקר יסודה, בקרב אוכלוסיה ערבית.

כמו שיגיל אמר, יתכן שהיה משהו שנראה כמו משהו, אבל אופתע מאד אם יתברר שהסיפור כפי שנכתב הוא אכן נכון.

! This is Sparta

הסיפור פורסם אתמול בידיעות אחרונות, שם הופיע שמס' הסוכנים קטן מעשרה - זה כבר נשמע קצת יותר מתקבל על הדעת.

! This is Sparta

הסיפור בכלל לא חדש. אני שמעתי/קראתי על כך לפני שנים רבות (אולי 10 או אפילו 15 שנה). גם העובדה שמדובר במקרים רבים (אם לא עשרות כמו שמתואר בידיעה הנוכחית) פורסמה בעבר. מה שחדש זה אולי התחקיר העיתונאי המקיף שנעשה עכשיו...

אגב, זה מעורר מחשבות גם לגבי פעילות של סוכני חדירה לטווח ארוך של המוסד במדינות עוינות. ניתן רק לשער שלטובת הצלחת משימות ארוכות טווח כאלו ואחרות היו נישואים כאלו שכתוצאה מהם חיים היום כמה מצרים, סורים, לבנונים, פלסטינים ואחרים שלא יודעים את כל האמת על האבא שלהם.

אלי כהן לא היה נשוי לאישה ערביה בסוריה?

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

היו סיפורים שעמנואל מורנו היה נשוי לאישה בסוריה, ואולי אף שהיה בעל תפקיד מסוים באחד המסגדים...

הפירסום לא חדש, הוא כבר הופיע בספר המרגלים של יוסי מלמן ואיתן הבר בהערה השניה לפרק הראשון..

מה שלומדים מההיסטוריה -זה שאף פעם לא לומדים ממנה...

אין דרך הלכתית להחשיב ילדים שנולדו לאישה לא יהודיה ואב יהודי - ליהודים, ואני מאוד מתקשה להאמין למה שנאמר בכתבה זו.
הרב גורן היה תלמיד חכם בעל שיעור קומה, ולא היה נוקט בעמדה שאין לה שום בסיס הלכתי.

בטח הרב גורן פסק פסיקה פופליסטית, טוקבקיסטית, חסרת ביסוס (כמו התגובה שלך).
הוא גם לא למד את פרשת כי-תצא ואת הלכות "אשת יפת תואר", כולל את דעתו של ר"ע שלא נתקבלה להלכה.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

התגובה שלי עניינית לגמרי ומדובר בהלכה פסוקה וברורה שאין לגביה חולקים, ברשותך אציין את המקורות:

שולחן ערוך אבן העזר סימן ד

ישראל שבא על אחת מאלו, (שנזכרו בסעיפים הקודמים ומדובר על נשים מאומות אחרות יעויין בחלקת מחוקק שציין שהוא הדין לגבי כל האומות) הולד כמותה. ואחד מאלו, חוץ מממזר שבא על בת ישראל, הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה.

המקור לכך בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף כג עמוד א

כי יסיר את בנך מאחרי, בנך מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה.

לגבי האיזכור שלך בקשר ליפת תואר:
ובכן דברי ר"ע הידועים לי הם בקשר לניוול הציפורנים המוטל על יפת תואר ביבמות דף מ"ח (מה שלא קשור לענין בכלל). אשמח עם תבהיר את כוונתך. (בכל מקרה אין בסמכותו של פוסק בן ימינו לפסוק כשיטת אחד התנאים שלא נפסק כמותו, זאת באם הבנתי נכון את כוונתך).

בקשר לדין הזרע של יפת תואר מוזכר בגמ' בסנהדרין דף כ"א שדינו כנכרי ושעליו לעבור גיור, לכן תמר שהיתה בת יפת תואר ודינה היה כגיורת, היתה מותרת לאמנון שלא היה נחשב לאחיה למרות שדוד המלך היה אביהם הביולוגי המשותף. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ח הלכה ח'.

ספק גדול אם נשים אלו אכן מוגדרות כיפות תואר ישנם כמה שיטות בראשונים ביחס להגדרה יעויין ברמב"ן וברש"י בפרשת כי תצא וכן ברמב"ם בפרק הנ"ל בהלכות מלכים. כמו כן יעויין במסכת קידושין דף כ"ב ובראשונים שם. (נידון זה אינו רלוונטי לגבי הלאום של הזרע שדינו כגוי אלא אם כן התגייר כנ"ל).

לגבי הרב גורן לא זלזלתי בכבודו, אין ספק שהיה בעל ידע תורני נרחב למרות חילוקי הדעות שהיו לו עם הממסד התורני. דוקא בגלל זאת, ודוקא בגלל שהוא לא נהג לפסוק באופן פופוליסטי, (ודוקא בגלל שעברתי על חלק מפסיקותיו), קשה לי להאמין שהוציא פסיקה כזו מתחת ידו.

אם ברשותך העתק של הפסיקה אודה לך אם תשלח לי אותה.

בעבר כבר פרסמו שגם המחלקה היהודית בשב"כ דאגה, בעיקר אחרי רצח רבין, לחתן סוכנים עם נערות ביש"ע. זה לא מפליא שגם עם הערבים ועוד בעשורים הראשונים למדינה.