|
06-10-2016, 20:59
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
אפשר גם אחרת
בתגובה להודעה מספר 53 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבה ישנה אודות יחסו של צה"ל לאירועי קבר יוסף בשנת 2000"
https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...06/36135517.pdf
הוא היה גיבור
זה קרה לפני חודש. מחלקת טנקים כבר עלתה לעמדות, מסוקי קרב ריחפו באוויר והיו מוכנים לפתוח באש, פלוגות חי"ר היו ערוכות על נגמ"שים לפרוץ לשכם. ישראל והרשות הפלשתינית עמדו לפני התנגשות עקובה מדם. האסון נמנע רק הודות לתושייתו של קצין מג"ב צעיר בשם שאדי ברכאת, שקיבל במקרה את הפיקוד הזמני על קבר יוסףבספר המחזור של גדוד 202, גיוס אוגוסט 95', כתבו על המצטיין המחלקתי שאדי ברכאת משפרעם שהוא אלוף בשש-בש, בעל פתיל קצר והעיקר חייל לדוגמה, חייכן ללא תקנה. בטוב כמו ברע, תמיד היתה נסוכה על פניו בת שחוק. "אני, אפילו בארוע קבר יוסף כל הזמן חייכתי", הוא מעיד על מה שהתרחש בחודש שעבר ב"יום הנכבה", 15 במאי, כאשר מאות פלשתינאים צרו על גדרות המתחם בשכם, מאיימים לפרוץ פנימה.
בלבה של סערה שעלולה היתה להידרדר לעימות עקוב מדם היה ברכאת מופת של קור רוח. לדברי מפקד חטיבת שומרון, אל"מ יהודה (שוקי) שקד, שבאותו לילה ניהל את המערכה, "זהו מקרה יוצא דופן שבו התנהגותו של יחיד השפיעה על מהלך פיקודי. אני משתדל מאוד לא לחשוב על ההסלמה שהיתה נוצרת אילו מישהו מאופק קצת פחות משאדי היה שם. לולא שיקול הדעת שלו, לארוע הזה היו השלכות כבדות ביותר על מעגלים שהם הרבה מעבר לרמה המקומית".
ברכאת מנע שפיכות דמים גדולה. מחלקת טנקי מרכבה כבר עלתה לעמדות, מסוקי הקרב שריחפו באוויר היו מוכנים לפתוח באש, פלוגות חי"ר היו ערוכות על נגמ"שים לפרוץ לשכם. המערך הכבד הזה לא הופעל הודות לקצין מג"ב מן השורה, גיבור שכבש את יצרו, בקרוב הצל"ש.
אצלי הכל בסדר
ראשיתה של המתיחות, שהגיעה לשיאה בתקיפת קבר יוסף, בעימות אלים שהתחולל ביום העצמאות בין מתנחלים מאלון מורה לתושבי דיר אל-חטב. בעקבותיו, מאחר שהיו נפגעים בצד הפלשתיני, החליט מח"ט שומרון להפסיק את ההסעות, "שאטלים" בשפת הצבא, אל קבר יוסף. יחד עם זאת, הוא לא ביטל את תוכניתו להוציא את המחלקה הקבועה המוצבת במקום לאימון הרבע שנתי שנקבע לה בעוד מועד. כך קרה שביום שישי, בשתיים לפנות בוקר החליף כוח מאולתר בפיקודו של ברכאת את הצוות שבמתחם.
לברכאת זאת היתה הפעם הרביעית שבה נשלף מהסיורים המשותפים כדי למלא מקום ולפקד על אבטחת הקבר. מלבד אופיר יברקן, שנקבע לסגנו, כל יתר תשעת הלוחמים היו כמעט זרים לו. הוא לא הכיר אותם אישית אלא כפרצופים, פה ושם "שלום שלום, מה נשמע" אך לא מעבר לזה. מחציתם רק גמרו זה עתה את הטירונות.
הלקח הבולט שהופק מההתקפה הפלשתינית על קבר יוסף בספטמבר 96', היה הצורך בהכשרת צוותים מיוחדים למשימת האבטחה הרגישה: חיילי מג"ב, שזאת התמחותם הבלעדית. רצה הגורל שדווקא ביום הקובע, שבו התחולל סיבוב חוזר של הארועים, החזיקה במתחם חבורה שמחציתה חסרת ניסיון, צוות שמעולם לא פעל קודם כמסגרת.
שישי-שבת היו רגועים יחסית. ביום ראשון, בעצרת רבת משתתפים במחנה הפליטים בלאטה, ביימו רעולי פנים הוצאה להורג של בובה בדמות ראש הממשלה אהוד ברק. אחרי ששרפו גם את דגל ישראל, המשיך ההמון את התנופה כשצעד משולהב מתוך שטח A לכיוון מפקדת החטיבה המרחבית במחנה חורון. הם נבלמו בקו עצירה שנקבע במרחק 2 ק"מ מצפון לבסיס. בינתיים התגלו שלושה אנשים חמושים כשהם מטפסים על הר גריזים. כוח צלפים הרג אחד מהם ופצע שני.
לעת ערב שכך העימות. מיכלית שיצאה לקבר יוסף היתה אמורה להכניס עם האספקה גם קצין מג"ב שנועד להחליף את ברכאת כדי שייצא לחופשה. "עזוב אותך מזה", אמר לו ברכאת בטלפון, "אני ממילא כאן", וריפעת סלאלחה, מהצוות המקורי של המתחם, השתכנע.
למחרת, כצפוי, היתה הסלמה בהפגנות. בכל נקודות החיכוך בגדה ארעו ביום שני התנגשויות שהיו האלימות ביותר מאז קרבות מנהרת הכותל. במוקד היו הערים רמאללה, ג'נין ושכם. פציעה של קצין מג"ב וקצין צה"ל מירי של פלשתינאים עוררה חששות שמא מתפתחת מהדורה חוזרת של ארועי המנהרה. בגזרת שכם ניסו מפגינים פלשתינאים לחסום את הכביש ליד כפר קליל, מדרום לכניסה לעיר. צעיר בן 18 נהרג מאש צה"ל.
"בצהריים, כששמעתי על הבלגן שבחוץ, הודעתי לחמ"ל החטיבה שאני מעלה את דרגת הכוננות בקבר יוסף לרמת על", מספר ברכאת. "האנשים, בהתאם לנוהל, החליפו את התלבושת מאזרחי למדים. פיזרתי אותם בעמדות. כשהמח"ט שוקי התקשר אלי לשאול מה קורה אמרתי לו שאצלי הכל בסדר, שלפחות לנו הוא לא צריך לדאוג".
אבל כשעבר בין העמדות כדי לתת לחייליו תמונת מצב עדכנית, הבחין ברכאת מיד שלא הכל שותפים לשלווה שהקרין. רבים מאנשיו היו נתונים בחרדה, קפואים, לשניים רעדו הידיים, תזוזה קלה או אפילו רחש סתמי הקפיצו אותם. הוא הבין שנדרשת פעולה דחופה כדי לאושש אותם.
הוא לא יודע מנין צץ הרעיון, אבל באותן דקות קריטיות הוא חשב על המ"מ שהיה לו בצנחנים ושאותו לא פגש זה כשלוש שנים וחצי, מאז עזב למג"ב. "גיא קליימן מנתניה, איך הוא היה מגיב? מה הוא היה עושה במצב דומה? איך הוא היה מרגיע אותם? גיא זה בן אדם שמאוד השפיע עלי. תמיד ניסיתי ללמוד ממנו, אבא של החיילים הוא היה".
ברכאת החל לספר לחייליו על עצמו, על חייו ומשפחתו, על ילדותו בשפרעם, על גדוד 202, איך גם הוא שיקשק כשעלה לראשונה ללבנון ואחר כך אהב כל רגע. הוא אף צייר להם את גרף הפחד: זאת תגובה טבעית, הוא הסביר, זאת לא בושה. "אני רק מצפה מכם וממני שזמן ההתאוששות יהיה קצר כמה שיותר". הוא סבב לסירוגין בשלוש העמדות, מתעכב אצל היראים, וכשחש שהצליח ליצור קשב הוא הדריך אותם כיצד להגיב אם יקרה כך, או אחרת. "זה לא שידעתי שהולך להתרחש ארוע", הוא אומר. לא היה שום סימן שקבר יוסף, שהיה עד אז אי של שקט, עומד להיות מותקף.
ראיתי שחור בעיניים
כששקעה השמש נרגעו הרוחות בנקודות החיכוך שבערים, הרושם היה שהגל חלף. בערך בשבע התקבלה התראה על התארגנות בבלאטה בעידוד פעילי ה"תנזים". המח"ט מיהר לעדכן את ברכאת. "שרק יבואו", הוא ענה, מסתיר את הלחץ שבו היה נתון. החיילים, שמאז הצהריים היו צמודים לעמדות, נדרכו בפעם מי יודע כמה. בשעה 20:07 דיווח ברכאת לאל"מ שקד שמאות פלשתינאים סוגרים על הגדרות. "מה שמוזר זה שהם התגנבו בשקט מוחלט. כמה שהיינו מחודדים לא שמענו כלום. איך זה? אין לי מושג. תהלוכות כאלו, כשהן מתקדמות הן מתאפיינות בצעקות, בשימוש ברמקולים, פה - שום דבר. עד שהם לא היו ממש עלינו, שררה דממה מוחלטת. כמבצע אזרחי אני יכול להגיד שהוא היה ממש פרפקט".
לטענת המח"ט, גם הרשות הפלשתינית היתה מופתעת. לדרישת הצד הישראלי, מפקד משרד הקישור הפלשתיני (DCO) הזעיק מרמאללה את בכירי מנגנון הביטחון, ג'יבריל רגוב, חאג' איסמעיל ותאופיק טיראווי כדי שיתערבו להרגעת הרוחות. צה"ל פתח את המחסומים על הציר לשכם כדי לאפשר להם גישה מהירה. החשש היה שלמרות הרצון הטוב שגילו, הם יגיעו באיחור.
באותו זמן, בקבר יוסף, ניתך על החיילים מטר של אבנים גדולות, שהיה מעין הקדמה לבאות. מנקודת התצפית שבה ניצב המח"ט נספרו 70 בקבוקי תבערה שנחתו בלב המתחם הנצור. "כבה את האור", קרא לברכאת בקשר המ"פ שלו ומיד ירדה חשכה על קבר יוסף. "השוטרים הפלשתינאים, שעמדו בחוץ כחגורה סביב קבר יוסף, חלקם ירו באוויר כדי לבלום את התוקפים, אבל היו גם כאלה שהירי שלהם גלש פנימה", מספר ברכאת. "מהמבנים השולטים שמסביב נפתחה עלינו אש. השתדלתי להיות רגוע, נתתי הוראה חד וחלק, שאף אחד לא יורה אלא רק באישור שלי. ניסיתי לצאת אל אחת העמדות, אבל אז חטפתי סלע על הראש. אם לא הייתי שם קסדה, כבר הייתי מת. ראיתי שחור בעיניים, התחלתי להתקפל, החובש הצבאי שהיה מאחורי תפס אותי, נתן לי מים, ביקש ממני שאנוח. לא הקשבתי לו. איך שאני מתרומם, אני מרגיש קליעים מימיני ומשמאלי".
המיכלים נפגעו מקליעים והמים שזרמו מהחורים הציפו את המתחם, לאגף הצפוני הוטלו בלוני גז. "המצב בשליטה", דיווח ברכאת למח"ט. לדו-שיח הרצוף ששקד הקפיד לקיים איתו היה חלק מכריע בעמידתו. "היה לי חשוב להרגיע גם את השוטרים שהיו איתי בקבר יוסף וגם את המפקדים שהיו בחוץ, שלא יטעו שהעסק רציני יותר ממה שהוא באמת. אמרתי לעצמי שכל עוד אני על הרגליים אני מסתפק בתחמושת 5.56 בלבד. ידעתי שאם אני מחמיר את המצב ומשתמש גם באמצעים קטלניים יותר שהיו ברשותי, אני מסוגל להרוג אלף מהם, אבל גם אנחנו לא נצא חיים. יש פתגם בערבית שאומר, הגשם שיורד עליהם יורד גם עלי".
האבנים ובקבוקי התבערה לא איפשרו תנועה בחצר. "ניהלתי את העסק דרך הקשר. כשהחיילים הודיעו לי מהעמדות שהפלשתינאים מנסים לטפס על הגדרות, ביקשתי מהם להתאפק. התקשרתי למח"ט, קיבלתי ממנו שכל מי שמטפס, יש אישור לירות בו. מבחינתו הוא צדק, כי מהתצפית הוא הרי ראה את הקבר בוער. החיילים היו עם כדור בקנה, אבל אני החמרתי קצת ואמרתי להם לפתוח באש רק אם אלה שעל הגדרות נמצאים עם רגל אחת כבר בפנים, וגם זה כפוף לאישור ממני".
הפצוע עומד על הרגליים
המצב קיבל תפנית דרמטית כשירי במנעול השער הביא לפריצת דלתות הברזל. דרך המעבר הצר נדחקו פנימה הראשונים, מאחוריהם התקבצו מאות. ברכאת, שתפס מחסה מאחורי ארון נטוש, שיחרר ניצרה וירה בבודדת לעבר הפורצים. התגובה ההחלטית שלו עצרה באחת את הזרימה. פלשתינאי שעמד בחזית ההסתערות נהרג, האחרים משכו את גופתו החוצה ונסוגו עימה למחנה הפליטים עסכר; שני שנפצע, מת אחר כך מפצעיו. "יותר הם לא ניסו להיכנס באוונטה".
"מה העניינים?" שאל המח"ט, וברכאת בשלו, "אין בעיות". הוא התבקש לסמן אלומה מתוך המתחם כדי שהמסוקים יהיו מסוגלים לזהותו במקרה הצורך, אבל בשלב זה כבר התמעטו האבנים ובקבוקי התבערה. לפתע, בזווית העין, זיהה ברכאת קנה של קלצ'ניקוב מציץ משער המתחם, מרחק עשרה מטרים בלבד ממנו. מחזיק הרובה היה מוסתר. השעה היתה 20:58. "ראיתי את היד שלו, את הקת המתקפלת, הוא דפק לעברי צרור, אני הספקתי להגיב בשני כדורים, לא מיד הבנתי שנפגעתי".
הוא נפצע בירך שמאל, בטרם טופל עוד רוקן את המחסנית באוויר. "הברזלן שלנו פצוע", דיווח הקשר של ברכאת למח"ט. בשתי הדקות הבאות המתחם נאלם, על הניסיונות החוזרים והנשנים לדבר איתם לא היתה תגובה והמתח שבחפ"ק הגיע לשיא. שקד, אחרי שהפעיל אש מקלעים כבדים לעבר תל בלאטה, הרהר בגרוע מכל. כפסע היה בינו לבין מתן פקודה למסוקים ולטנקים להגיב. הוא שיחזר במוחו את ספטמבר 96', כשהגיע עם האלוף גבי אופיר לפאתי שכם וראה את שש גופות חללי חרוב שפונו מקבר יוסף. שקד היה אז קצין אג"ם של אוגדת איו"ש. האפשרות שלנגד עיניו מתחוללת בגזרה שעכשיו הוא מופקד עליה מהדורה נוספת של הטרגדיה, החסירה מלבו פעימה. חלילה לו שזה יקרה שנית. את השתיקה שאחזה בקבר יוסף הוא החל לפרש כהשתלטות פלשתינית תוך לחימה מטווחים קצרים. לאחר התלבטות נראה לו שאין מנוס משימוש מבוקר בטנקים ובמסוקים, שהגיע הרגע הבלתי נמנע לצאת עם החי"ר לחבור אל 11 הלכודים.
"שוקי היה ממש שניות לפני פקודת אש", התרשם קצין המטה, סא"ל (מיל') אבי רונצקי, שהיה לצדו של המח"ט. "פתאום, מתוך דממה מקפיאת דם נשמע בקשר הקצין של מג"ב. הוא היה רגוע לחלוטין, שום לחץ לא ניכר בקול שלו. לילה שלם לא קיבלנו ממנו לא 'תעזרו לי' ולא 'מתי אתם מגיעים לחלץ'. מההתרשמות שלי הוא היה היפר בשליטה".
את מה שעבר עליו באותן דקות קריטיות מתאר ברכאת בפשטות: "הכדור שחדר לירך שמאל למעלה פספס את הכלי בכמה סנטימטרים. החובש רצה שאני אשכב קצת, שאני לא אזוז, אמרתי לו, 'שו הדא? אם ככה, אז מי ינהל את הקרב?' קמתי, עליתי בקשר מול המח"ט, בהתחלה הוא לא קלט שזה אני ולכן הוא שאל, 'מה מצב הפצוע אצלך?' עניתי לו, 'הפצוע עומד על הרגליים והוא זה שמדבר איתך עכשיו'. סיפרו לי שהמלים האלה הרגיעו אותו ושבזכותן המסוקים והטנקים לא הופעלו, שאני זה שעצרתי את המלחמה. שיהיה. הרי כל זה היה אחרת אילו מישהו מהחיילים היה נכנס להלם ומתוך הקריזה מתחיל להפציץ בלי חשבון. לשמחתי זה לא קרה. אני יכול רק לקוות שההכנה המוקדמת שעשיתי, אפילו שהיא היתה קצרה, היא זאת שהשפיעה על התגובה שלהם".
פיתויי מג"ב
מתחם קבר יוסף, על כל פנים, היה למדורת ענק. בגלל העשן הסמיך עטו החיילים על עצמם מסכות אב"כ. "מה המצב אצלך", הוסיף המח"ט לחקור. "חרבאנה", סיכם ברכאת את הלילה הארוך ביותר. שיירת הבכירים הפלשתינים הצליחה באיחור רב לפזר את אחרוני התוקפים שנותרו בסמטאות הקרובות למתחם. לטענת מח"ט שומרון, אישרו השלושה כי הודות לאיפוק שגילה צה"ל נמנעה קסטסטרופה.
לקראת שתיים אחר חצות, שש שעות אחרי תחילת העימות, הגיע אל"מ שקד אל מתחם קבר יוסף. כשברכאת ניגש לקדם אותו, המח"ט הצדיע לו וחיבק אותו בחום. לשניהם זה היה מרגש לראות את הפנים שמאחורי מכשיר הקשר. "זהו, אני את שלי עשיתי, מעכשיו יש אבא שדואג לעניינים, האחריות יותר היא לא עלי", הרשה לעצמו ברכאת להשתרע, לפתוח אפוד ולשחרר את המועקה שהצטברה באנחת רווחה.
רכב של המשטרה הפלשתינית הוציא אותו מתחום הרשות לתאג"ד, לבית החולים בילינסון הוא הובא באמבולנס של המועצה האזורית. "מה שהכי מצחיק זה שנהג האמבולנס היה מתלמידי הישיבה בקבר יוסף שאיתם הכי לא הסתדרתי". לאות פיוס הם הצטלמו יחד. "בדרך לבית החולים", מספר ישעיהו בן פנחס מיצהר, "אומר לי הקצין, זה הכל בזכותו של יוסף הצדיק שניצלנו".
כעת הוא מחלים בבית מהפציעה הקלה שספג בקרב, נזקק עדיין לקב הליכה ולאופטלגין לשיכוך כאבים. הוא בן 24, דרוזי, "בעזרת השם אני מתחתן בשנה הבאה", הבכור בשלושה אחים, אביו עלי הוא תברואן בעיריית שפרעם, אמו עאידה עקרת בית. הנטיות לראש גדול אובחנו אצל ברכאת כבר בתיכון. הוא היה יו"ר מועצת התלמידים, יו"ר ארצי של תנועת "נוער אומר לא לסמים", מדריך בצופים, פעיל בגדנ"ע הדרוזי. פעם כמעט השבית את בית הספר בגלל מורה שנכנס לכיתה וסיגריה דולקת בפיו.
"אהבתי לקחת אחריות", הוא נזכר. "אם היה קורה משהו רע ושאלו מי עשה, אפילו שלא הייתי בעסק אני התנדבתי להרים את היד. אותי לימדו להיות מנהיג איפה שאין מנהיגים. בדרך כלל כשאנשים מדברים אני שותק, אני עונה רק כששואלים אותי. זה לא שאני מתבייש, אבל עד שאין משהו ממש רציני אני מקשיב, לומד ולא מתערב".
מלכתחילה הוא שאף לכומתה האדומה, בטירונות היה לרוב חביב ונוח אך לעתים מהיר להתפרץ, "מלה אחת לא במקום ומצבך גרוע, או שתחטוף בעיטה או שתאבד את היד", מייעצת חוברת הסיום לשמור מפניו טווח ביטחון. המ"פ הנערץ שלהם, סרן זיו בר-גור מרמת השרון, נהרג בתאונת דרכים, אסון שהשפיע קשות על הפלוגה. הם צלחו בשלום את המשבר, בעיקר בזכותו של של המ"פ המחליף ניר יתום, בנו של ראש המוסד אז.
ברכאת היה ררנ"טיסט, בתעסוקה במרג' עיון היה סורק תיילים (במטרה לאתר מטעני צד). לגזרת שכם הוא התוודע לראשונה, בחטף אמנם, בספטמבר 96', כשהפלוגה הוזעקה לסריקות באזור, בעקבות הקרב בקבר יוסף.
הוא הרגיש משולב להפליא עם החבר'ה בגדוד, אבל כשזרמו אליו סיפורים על משכורות וחופשות עלא-כיפק ביחידה של משמר הגבול המופקדת על סיורים משותפים עם הפלשתינאים, זה קסם לו פי כמה. עיישייה היתה התחנה האחרונה שלו בצנחנים, משם יצא לקורס קצינים אג"מי כדי שלא לחזור. אלא שבה"ד 1 זכור לו כפרק עגום במיוחד, ממש הלם תרבותי. "עד אז בצבא הכל הסתדר לי יופי, כל מה שרציתי זה מה שהיה". הוא לא היה בשל לאתגר, בהעדר ניסיון פיקודי "לא הבנתי כלום", הוא נכשל במבחנים ובתרגילים, די מהר הוחל עליו כצפוי נוהל הדחה.
חסר מנהיגות, לא מסוגל לשלוט בכוח, סיכמו ביניהם מפקד הקורס, המ"פ והמג"ד את הדיון בעניינו. כשזומן ללשכתו של אל"מ מוני חורב, מפקד בית הספר, הציוד של ברכאת היה כבר ארוז, מוכן לפינוי. "הייתי בטוח שהוא זורק אותי, זה הרי היה ידוע שמי שעולה למוני זה הסוף שלו". לתדהמתו הוא נשאר. חורב, שזיהה את הפוטנציאל, העניק לו כמחווה צ'אנס נוסף שאותו ברכאת לא החמיץ. אחר כך עבר כבקשתו למג"ב. כבר שלוש שנים שהוא מוצב בשכם, ובינתיים הועלה לדרגת מפקח.
יקיר ההתיישבות
"בדרך כלל היחסים שלי עם הפלשתינאים הם בסדר גמור", אומר ברכאת. "כדי שתבין איך זה עובד אני אתן לך דוגמה. בסיורים המשותפים קיים מנהג, שמי שמופיע אחרון לנקודת המפגש הוא זה שניגש לרכב של המקביל ונותן לו שלום. אני, אפילו במקרים שאני מגיע ראשון והפלשתינאי לא מתייחס, לא אכפת לי להיות זה שמברך. אני מסתדר גם עם אלה ששונאים את ישראל, אפשר ליצור איתם הבנות בלתי כתובות שמבוססות על יחסי אמון".
מה למשל? "למשל במקרה של האח של לימור לבנת. ההסכם קובע שבגלל שנועם הוא נכה על כיסא גלגלים, הוא רשאי להיכנס לקבר יוסף עם מלווה. קרה פעם שהוא הגיע כשאיתו ברכב שני מתפללים, ולא אחד בלבד כפי שמאושר לו. ביקשתי מהמקביל שלי שיחליק את העניין ובאמת הוא הסכים. יחס גורר יחס, פעם אני עוצם עין ופעם הם".
מלבד יחסי תן וקח מדי פעם נוצרו והתהדקו גם קשרי חברות. "החבר הכי טוב שהיה לי בין הקצינים הפלשתינאים היה אחד שהתברר לנו משיחות שהוא מכיר את אבא שלי, הוא היה אסיר שלו באינתיפאדה כשאבי היה סוהר בכלא שכם. שאלתי אותו פעם איך היה אבא שלי, 'יותר טוב ממך', הוא ענה. אז נכון שהמתנחלים לא אוהבים שאני לוחץ יד לפלשתינאים, שאנחנו יושבים, שותים ואוכלים יחד. הם אומרים לי שקצינים ישראלים אחרים לא מתנהגים כמוני, לפעמים הם גם זורקים מלים מיותרות, לא רק כלפי כדרוזי אלא נגד כל השוטרים במג"ב. התשובה שלי לטענות היא, תאמינו לי שאם יקרה משהו, כשאני אצטרך לשמור ולהגן עליכם אני אלך עם זה עד הסוף".
אמר ולא ידע מה הוא מנבא. אחרי הפציעה הוא קיבל עשרות מכתבי ברכה. הגדילה לעשות משפחת ליברמן מאלון מורה שהכתירה אותו כיקיר ההתיישבות: "לשאדי הגיבור והאמיץ רפואה שלמה, בלעדיך לא היינו יכולים. שעליך ה' תמיד ישמור ויהי רצון ויתן את הערבים בידינו והמקום הקדוש בשכם השלמה יישאר בפיקודנו". ברכאת, כמנהגו, מצטחק לו. הוא מחייך גם כשהוא נזכר, כנקמה מתוקה, במדריכים קטני האמונה בבה"ד 1, שקיטרגו עליו באוזני מוני חורב, "זה אין לו מנהיגות".
לעומת זאת הוא צלצל אחרי הארוע לקליימן, המ"מ לשעבר, להודות לו על שברוחו הוא היה איתו שם ושהרבה הודות לו הוא לא איבד עשתונות.
"זאת מחמאה נהדרת שבטח לא ציפיתי לה אחרי כל כך הרבה שנים", אומר גיא קליימן. "זה מדהים לשמוע את הדברים. כמובן שמאוד התרגשתי, אבל כל אדם סולל לעצמו את הדרך, כך ששאדי צריך לזקוף את הקרדיט רק לזכותו. מה אני אגיד? אני גאה בו".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|